פתח דבר
חקר מלחמת יום הכיפורים הוא דפדוף בפרק קודר, מסרב להיסגר, בהיסטוריה של החברה הישראלית. הטראומה של מלחמת יום הכיפורים היא חוויית יסוד שתרמה רבות לעיצוב הזהות הישראלית. סך הכול נמשכה המלחמה 19 ימים, בין 6 באוקטובר ל-24 בחודש, אבל אחריה לא שבה ישראל להיות אותה מדינה, ואזרחיה לא שבו להיות אותם אנשים. לכל אורך המחקר וכתיבת הספר לא הרפתה ממני המחשבה שביסוד הדיון המופשט והאקדמי שלי עומדות אלפי טרגדיות אישיות קשות מנשוא של אנשים שלקחו ומוסיפים לקחת חלק באופנים שונים במלחמה ההיא.
את מלחמת יום הכיפורים חוויתי כילדה ישראלית בת עשר בעיר חולון. למרבה האבסורד היא זכורה לי כחוויית ילדות נעימה ואפילו מרגשת: אני זוכרת שצבענו פנסים של מכוניות בצבע כחול כהה כדי שאפשר יהיה לנסוע בהן גם בשעות שבהן הוכרזה במרכז הארץ האפַלה. הפעילות הזאת נתנה לנו להרגיש בוגרים ותורמים. אני זוכרת שבימי המלחמה ישַׁנו אימא, סבתא ושלושה ילדים )אבי היה בטיול באיראן ולא יכול היה לחזור לארץ עד לסיום המלחמה) על מזרנים בחדר המגורים כדי שלא נפחד. היה כיף גדול לישון יחד. אני זוכרת את הילדים בבניין שבו גרנו מתאמנים איך להיכנס במהירות לפתחי החירום של המקלט ולצאת מהם. זה נתן לנו להרגיש 'אֶקשן'. אני זוכרת את כל דיירי הבניין – מבוגרים וילדים, יורדים במהירות במדרגות למקלט כי אסור היה להשתמש במעלית. גרנו בקומה שמינית, וזו זכורה לי כתחרות ריצה. אנחנו, הילדים, הגענו למקלט ראשונים, מתנשפים ונרגשים. איזו חוויה! אני זוכרת את הריח של המקלט הטחוב כריח מיוחד במינו, ריח של הרפתקה.
זיכרונות הילדות הנעימים הללו הם המנוע הראשון שהניע את הספר הזה. כאדם בוגר הטרידה אותי השאלה איך יכול להיות שאלה הם הזיכרונות שלי מהמלחמה. האם המלחמה יכולה להירשם כזיכרון ילדות נעים ומרגש? האם היה אי פעם ילד לונדוני שראה בהתקפות הבליץ חוויה מרגשת? נכון אמנם שבשונה מלונדון במלחמת יום הכיפורים העורף במרכז הארץ לא סבל התקפות ישירות. מלבד הירידה פעמים אחדות למקלטים, שגרת החיים של הילדים במרכז הארץ לא הופרה. על אף זאת, במשך שנים התקשיתי להסביר לעצמי את התפיסה הכל-כך לא מציאותית שלי את ימי אוקטובר ההם.
אם כן, הספר הזה הוא ניסיון להבין את הפער בין ההבנה שהמלחמה היא תופעה רעה וקשה ובין הזיכרון החיובי שנותר לי ממנה באופן אישי. בחלוף השנים למדתי שאין מדובר בתפיסה יוצאת דופן. התברר לי שגם חברים רבים בני גילי שחוו את המלחמה ההיא כילדים זוכרים את הצד היפה, המעניין והמרגש של המלחמה. אט-אט התברר לי שייצוגי המלחמה בתרבות הישראלית, המושג 'מלחמה' שאותו חווינו ועליו חונכנו, אחראים במידה לא מעטה לעיצוב זיכרונות הילדות של הדור שנולד, התחנך וגדל בארץ. ייצוגי המלחמה ושיח המלחמה הישראלי בין 1967 ל-1973 עומדים במרכז הספר הזה.
מלחמת יום הכיפורים לא הייתה המלחמה הראשונה של בני גילי. בגיל 4 כבר הספקנו לאגור זיכרונות אחדים ממלחמת ששת הימים. בגיל 18 חווינו מלחמה שלישית, מלחמת לבנון, ואז כבר היינו חיילים. כמו רבים מהילדים שגדלו בישראל מאז קום המדינה, חוויית המלחמה מוכרת לנו היטב. אבל זיכרון מלחמת יום הכיפורים המשיך להטריד אותי במשך שנים ובסופו של דבר הוביל לכתיבת הספר הזה.
כשאני מאמצת את הזיכרון היום-כיפורי שלי, אני נזכרת שבעצם לא הכול היה כה תמים ושלו בימים ההם. אני זוכרת שבזמן האזעקות סבתא שלי, יהודית יואל ז"ל, שאותה אהבתי מאוד, סירבה לרדת למקלט. בן אחד שלה נלחם בחזית התעלה ובן אחר בחזית רמת הגולן, ובנסיבות כאלה נשמע לה לא הגיוני להסתתר במקלט. אני זוכרת שבאחת האזעקות, כשכל דיירי הבניין מיהרו להתכנס במקלט וראיתי שהיא איננה, חמקתי החוצה וצלצלתי אליה באינטרקום. ניסיתי לשכנע אותה שמסוכן לשבת בבית, שעלולים להפציץ אותה. אמרתי לה שישיבתה בבית לא תעזור לילדים שלה. היא לא השתכנעה, ואני חזרתי למקלט מודאגת. בזמן המלחמה נדרה הסבתא הזאת נדר שעד שיחזור אחרון השבויים והנעדרים הישראלים מהמלחמה היא לא תצבע שוב את השֵׂער. תמיד היה בבית מין טקס צביעת שֵׂער שחזר בכל פרק זמן )היא הקפידה על שֵׂער שחור כעורב(. כשהסתיימה המלחמה ואחד הבנים שלה חזר הלום-קרב, היא הלבינה בתוך שבועות ספורים וכך נשארה עד יום מותה. המלחמה הפכה את הסבתא היפה שהייתה לי לאישה זקנה.
אני כותבת על אישה, סבתא שלי. כתיבה של נשים על מלחמת יום הכיפורים וכתיבה על נשים במלחמת יום הכיפורים נדירה.1 אפשר להכליל ולומר כי הכתיבה בישראל על אודות מלחמות היא בדרך כלל מנקודת מבט גברית: הרוב המכריע של הכותבים על אודות מלחמות בכלל ומלחמת יום הכיפורים בפרט הם גברים. למשל, הקורא את מוספי העיתונים שהוקדשו ליום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים (2013) עלול לקבל את הרושם שהמלחמה ההיא התנהלה בין גברים בלבד: אנשי צבא, אנשי מודיעין ופוליטיקאים. הוא עלול לקבל את הרושם שהמלחמה ההיא התנהלה אך ורק בחזית: בחווה הסינית, בעמק הבכא ובמעוזים. כמעט כל הנכתב במחקר ובעיתונים עוסק בלחימה, במודיעין ובפוליטיקה גברית.2 הספר הזה הוא ניסיון להרחיב ואף לשנות את זווית הראיה שממנה נצפית המלחמה ההיא.
על הפתעת מלחמת יום הכיפורים התחלתי לקרוא ולחשוב לפני עשרים שנה, ביום השנה העשרים למלחמה. התגלגל לידי מוסף של אחד העיתונים שעסק בנושא, ואני, כמו ישראלים רבים אחרים, קראתי אותו ברצף. מאז קראתי באובססיביות כמעט כל מאמר וספר על המלחמה שהייתה, ואט-אט התגבשה תמונת העולם שלי בדבר 'המופתעוּת' )הפתעה מנקודת ראותו של הצד המופתע( ההיא. במידת מה אני ממשיכה לכתוב את עבודת הדוקטורט שכתבתי באוניברסיטת תל-אביב, שעליה מבוסס הספר, אף שזו אושרה כבר בשנת 2006 ואף שמאז התרחבו נושאי המחקר שלי. אני כפויה לקרוא כל חוברת, מאמר או ספר שראו אור בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. אני אוספת ספרים בחנויות יד שנייה ובמדפי חיסול הספרים בספרייה העירונית. אני מוסיפה להעמיק בעבודת החקר הבלתי מתכלה הזאת בניסיון להבין את שאלת היסוד שבבסיס הספר הזה: מה הייתה תרומת התרבות הישראלית להתרחשות המופתעוּת של מלחמת יום הכיפורים.
אני חבה תודה עמוקה לרבים שהעניקו לי מחכמתם ורגישותם וחיזקו את ידי במסע האפל בחקר הטרגדיה של מלחמה זו. ד"ר יגאל שפי מהתכנית ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל-אביב היה מורי הראשון לחקר מלחמת יום הכיפורים. הוא פתח בפניי דרך מדעית להתחיל לבחון את הנושא ועודד אותי להמשיך לחקור. כעבור שנים אחדות כתבתי דוקטורט בנושא זה בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל-אביב. ד"ר אורלי לובין הייתה המנחה שלי. עומק המחשבה הנדיר שלה שב וחילץ אותי ממבויים סתומים בתהליך הספיראלי, המתעתע, של הבנת מנגנוני התרבות הישראלית בשש השנים שקדמו למלחמה. תא"ל ד"ר יוסי בן ארי, עמית נאמן וחוקר אמיץ ונבון של הפתעת מלחמת יום הכיפורים, ואני, כתבנו במקביל עבודות דוקטורט בנושא מלחמת יום הכיפורים. אני חושבת שאלה עבודות הדוקטורט הראשונות שנכתבו בנושא זה. חברותו ושותפותו לחקר הטרגדיה של המלחמה הקלו עליי.
אני מודה לאנשי יד טבנקין בסמינר אפעל, שהודות להם היו הארכיון והספרייה לביתי השני: תודה לאהרון עזתי ולרבקה הר-זהב על סבלנותם ונדיבותם. תודה רבה לגילה דובקין-גוטשל, מנהלת הארכיון הישראלי למוזיקה, ולצוות גנזך המדינה בירושלים. תודה לשלמה סלע מנהל הארכיון לחקר כוח המגן על שם גלילי, תודה ליהודית רונן, מנהלת הארכיון האישי בעמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר, ותודה חמה למיכל צור ולדורון אביעד מארכיון צה"ל על היעילות והרוח הטובה.
אני אסירת תודה למכון טרומן לקידום השלום באוניברסיטה העברית, על התמיכה הנדיבה במימון הוצאת הספר. אני מודה במיוחד לפרופ' מנחם בלונדהיים ולנעמה שפטר המלווים את דרכי המחקרית באהדה, בנדיבות ובעצה טובה. המפגשים עם חוקרי המכון העוסקים בחקר השלום בארץ ובעולם הם משאב רב השראה עבורי.
אני מודה מקרב לב למכללה האקדמית הדסה, ירושלים, שהיא ביתי האקדמי ובמיוחד לפרופ' אריה נאור, חבר אמת וידען מופלג בהיסטוריה של מדינת ישראל. אני מודה לחבריי בחוג לפוליטיקה ותקשורת על רוח הצוות החברית, על השיתוף ועל אווירת המחקר, ולסטודנטים שלומדים אתי מדי שנה את הקורס על מלחמת יום הכיפורים ומלמדים אותי רבות.
תודה לפרופ' יצחק רייטר, על הליווי המסור והמושכל באופן בלתי רגיל, לד"ר יצחק הילמן על העריכה הלשונית הקפדנית, לאיימי ערני על היצירתיות בהפקת צילום העטיפה, ולמתן פלום על העבודה היעילה והמדוייקת.
תודה לחברותיי ולחבריי, לפרופ' תמר סוברן ולד"ר אורנית קליין-שגריר, על הרעות ועל הרעות האקדמית, לירון רוזנבוים ולעינת וצפריר גבע.
מעל לכולם – לאריה שאִתי, שמלווה אותי באין-ספור שיחות ומחשבות בנושא מלחמת יום הכיפורים, ולילדיי שירה ודן, בלב מלא על גדותיו.
דליה גבריאלי נורי קריית אונו, 2014
מבוא
ארבעה עשורים לאחר שהתרחשה נותרה הפתעת מלחמת יום הכיפורים כפצע פתוח בלב החברה הישראלית, ולא בכדי. הפתעה זו היא אחת משלוש ההפתעות האסטרטגיות הדרמטיות שהתרחשו במאה ה-3.20 היא חריגה בהשוואה לשתי ההפתעות האחרות – מבצע ברברוסה (ההתקפה הגרמנית על ברית המועצות ב-1941) וההתקפה היפנית על הצי האמריקני בפרל הארבור (באותה שנה). היא חריגה מכיוון שאיכות המידע שעמד לרשות המודיעין הישראלי ערב המלחמה הייתה טובה בהרבה מזו שעמדה לרשות האמריקנים בפרל הארבור, ובניגוד למבצע ברברוסה, שבו הפעילו הגרמנים תכנית הונאה מפורטת ובאיכות גבוהה, מהלכי ההונאה שנקטו המצרים היו דלים ופשוטים למדיי.4 זו אולי אחת הסיבות שהפתעה זו מעוררת בציבור הישראלי לא רק כאב, תסכול וכעס אלא גם סקרנות ועניין שנדמה כי עם השנים רק מתעצמים. כמעט בכל אוקטובר יוצאים לאור ספרים חדשים שעוסקים בניסיון להבין כיצד קרה שישראל, על אף שירותי המודיעין המתקדמים שלה, הופתעה בצורה כה מוחצת.
החידוש העיקרי של ספר זה, הרואה אור בשנת ה-40 למלחמה, בעברית ובאנגלית במקביל, טמון בניסיון לבחון את תרומת התרבות הישראלית בשנים שלפני 1973 להתרחשותה של ה'מופתעות' הישראלית. שלא כמחקרי מודיעין וצבא, מטרתו העיקרית של הספר אינה להצביע על כשלים תרבותיים עקרוניים, שבידולם וסילוקם עשויים למעט את הסיכוי לקיומה של המופתעות האסטרטגית הבאה. מטרתו צנועה יותר מחד גיסא ושאפתנית יותר מאידך גיסא: לבדוק את הזיקות ההדדיות בין עצם התרחשותה של המופתעות ובין מורכבותה הספציפית של תרבות התקופה הנחקרת.
עד כה התרכז המחקר בעיקר בבחינת הגורמים הצבאיים, המודיעיניים, המדיניים והפסיכולוגיים שתרמו להתרחשות המופתעות. נקודת המוצא של הספר היא כי החלטות הדרג המדיני והצבאי שהביאו לכך שישראל הופתעה לא צמחו יש מאין, בתוך השעות או הימים שקדמו למתקפת הפתע של צבאות מצרים וסוריה. את הגורמים לכשל זה יש לחפש גם במצע התרבותי ובשיח הציבורי הרחב אשר הזין את המערכות הללו, כלומר התרבות הישראלית שהתגבשה בשש השנים שבין שתי המלחמות: מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.
חקר הפתעת מלחמת יום הכיפורים
בערב יום הכיפורים תשס"ד, 2003, במלאת 30 שנה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, תחת הכותרת 'תשושים מהסברים', כתב העיתונאי דורון רוזנבלום בעיתון הארץ: 'התעסקות אובססיבית [...], הנמשכת כבר שלושים שנה מגיעה היום לשיאה: הנבירה במלחמת יום הכיפורים. יותר נכון – בפרטי הפרטים של מכניקת ההפתעה באותה מלחמה. גם התעסקות זו נשארת לרוב במישור המיקרו: מאין פרצו הכוחות, מי ירה לעבר מי, מי אמר למי מה בקשר, איך שמעתי "בום"'.
דומה שהאובססיה הזאת עדיין לא מיצתה את עצמה. אולם השפע המחקרי בעשור האחרון לא מסתיר את העובדה כי נקודת המבט המרכזית של המחקר על אודות המלחמה ועיקר העיסוק בה, היו ועודם סביב האספקטים הקרביים,5 המודיעיניים6 והפוליטיים7 של ההפתעה ושל המלחמה בכללה.8 מחקרים אחדים שבים לעסוק בתפקידה של התקשורת במלחמת יום הכיפורים9 ובאספקטים הכלכליים של המלחמה.10 רק בשולי המחקר אפשר למצוא מחקרים העוסקים גם באספקטים תרבותיים,11 מגדריים,12 פסיכולוגיים,13 אתיים14 וספרותיים.15 גם חומרי הארכיון שנחשפו בחלוף השנים לא שינו את נקודת המבט המרכזית. זו נותרה צבאית ומודיעינית, כפי שהיטיב לתאר רוזנבלום. שפע הספרים שראו אור ב-2013, רובם אינם חורגים ממרחב זה.16
על דרך ההכללה אפשר לומר כי שיח השלום והמלחמה בישראל הוא בעיקרו שיח פורמלי ושלטוני. המלחמה והשלום נתפסים בישראל כאירועים של מנהיגים. שיח הזיכרון הישראלי שעוסק במלחמות דוחק בדרך כלל את הנשים והילדים אל תוך הפראזה 'נשים וילדים', כאילו היו הערת שוליים. אולי כדי להגן עליהם. אולם מלחמות, אף אם הן נערכות בחזית, שותף להן העורף. במלחמת יום הכיפורים התארגן העורף באופן ספונטני ברגע פרוץ המלחמה. מלחמת יום הכיפורים הייתה שעתם הקשה והעצובה של הפוליטיקאים ושל אנשי המודיעין, וכנגד זאת הייתה שעת התמודדות ראויה לציון של האזרחים בעורף. לאחר כמה ימים שבהם היו הרחובות שוממים שבו ונפתחו בתי הקפה בערים. התזמורת הפילהרמונית הישראלית ניגנה בתל-אביב קונצרטים חינם בשעות הצהריים. הלימודים בבתי הספר חודשו בעצם ימי חופשת חג סוכות.
במפה המחקרית על אודות מלחמת יום הכיפורים קיימים חסרים בולטים, ובראשם בולט החסר במחקר על אודות העורף האזרחי.17 לאחר ארבעה עשורים נראה כי הגיעה השעה להרחיב את זווית הראייה. מטבע הדברים גם נשים וילדים משלמים את מחיר המלחמות. מחיר זה משלמים גם גברים לא לוחמים. עיתונות התקופה סיפרה על חרדים שנערכו לתפילות רצופות ליד הכותל, ועל הערבים אזרחי ישראל שהתנדבו לתרום דם. נדמה כי הגיעה השעה לכלול גם אותם בהיסטוריה של מלחמות ישראל. הגיעה השעה להפנות את נקודת המבט מן החזית אל העורף ולשאול מה עוד התרחש בישראל באוקטובר 1973 ובאלו אופנים נוספים נחוותה המלחמה הזאת על ידי כלל האזרחים.18
הנחת המוצא של הספר הזה היא כי בדיון במלחמת יום הכיפורים אין טעם לשוב ולדון במחדלי המודיעין הישראלי שקדמו ל-6 באוקטובר. השאלה מי אשם שוב אינה בעלת השלכות מעשיות משום שכל האשמים הלכו לעולמם או הגיעו לשיבה טובה. גם ניתוח הקרבות וניתוח המודיעין אינם רלוונטיים עוד, משום שהטכנולוגיה השתנתה שינוי קיצוני וכן שיטות ההתנהלות של המודיעין. לעומת זאת התנהלות העורף האזרחי במלחמת יום הכיפורים היא סימן מבשר למה שהתרחש במלחמות שאחריה. מלחמת לבנון השנייה (2006) ובוודאי שתי מלחמות עזה (2008 ו-2011) היו מלחמות שבהן שימש העורף שחקן מרכזי. במובן זה לחקר התנהגות העורף במלחמת יום הכיפורים חשיבות מעשית רבה. הנשים וגם הילדים שחיו בשנת 1973 עודם חיים עמנו, ולסיפורי המלחמה שלהם יש חשיבות היסטורית ומחקרית. להתנהגות העורף חשיבות מכרעת על ייזום מלחמות ועל האופן שבו הן מסתיימות. רבים מקווי היסוד של התנהלות העורף במלחמות הבאות נקבעו באופן ספונטני במלחמת יום הכיפורים, ולפיכך הם ראויים למחקר.
לצד החסר המחקרי, ראוי למקם את הספר הנוכחי בשדה הרחב של המחקר הקיים, בייחוד בשדה הספרות המחקרית העוסקת בהפתעות אסטרטגיות בעולם. מבחינה אנליטית ניתן לומר כי השדה הרלוונטי לנו הוא חקר ה'מופתעות', כאמור, המחקר שעוסק בתופעת ההפתעה מנקודת ראותו של הצד המופתע. אפשר לומר כי מחקרי מופתעות מקיפים שלושה ממדים מרכזיים: המופתעות כתוצר של כשל תפיסתי, המופתעות כתוצר של כשל קבוצתי והמופתעות כתוצר של כשל ארגוני-מוסדי.
כשל תפיסתי: המופתעות מיוחסת לחוקר הבודד ומתמקדת בהטיות בתפיסת המציאות ובהישענות על מערכת דימויים מוטעית. תחילתו של כיוון מחקרי זה בשנת 1962, עת ראה אור המחקר החלוצי של רוברטה ווהלשטטר- Roberta Wohlstetter, Pearl Harbor: Warning and Decision.19
מחקר זה סימן את המגבלות של יכולת התפיסה האנושית כגורם עיקרי אפשרי למופתעות אסטרטגית. בספרות המופתעוּת מופיע המושג הכולל 'עיוותי תפיסה', מושג שטבע רוברט ג'רוויס לתיאור סוג זה של כשלים.20
כשל קבוצתי: המופתעות נתפסת כתוצר של כשל שמקורו בקבוצת מקבלי ההחלטות. כשל זה הוא תוצר של הדינמיקה הקבוצתית, המובילה להליך לקוי של קבלת החלטות. במחקר מרכזי העוסק בהשפעת תהליכים קבוצתיים על חשיבתם של משתתפי הקבוצה – פיתח ג'ניס (Janis, 1972) את המושג 'חשיבת יחד'21 כמושג המבטא את כוחה של הקבוצה לבטל רעיונות אלטרנטיביים.
כשל ארגוני: במסגרת זו נתפסת המופתעות כפונקציה של כשל ארגוני או מוסדי. סוג זה של כשלים נעוץ במבנים המייחדים את הארגונים הגדולים: הצבא, שירותי המודיעין ומערכות הביטחון.22 כשלים אלה הם תוצאה של חוסר תיאום, מידור, היררכיה, יריבויות פנים-ארגוניות ובין-ארגוניות וכשלים בירוקרטיים אחרים.
בדרך גרפית ניתן לתאר את המכלול המחקרי הזה כבנוי ממעגלים המתרחבים והולכים. המעגל הפנימי, הצר, כולל אדם אחד. המעגל השני כולל קבוצה, והשלישי מתמקד בארגונים גדולים. סביב שלושת המעגלים הללו ניתן לשרטט מעגל נוסף, רחב עוד יותר: הסביבה התרבותית שבה פועלים כל שלושת המעגלים. סביבה תרבותית זו רוחשת ומשתנה ללא הרף, פולשנית ובעלת השפעה רצופה על כלל האזרחים, ולעתים קרובות בלתי מודעת. היא כוללת את עיתוני הבוקר, את מהדורות החדשות, את נאומי המנהיגים וגם את שלטי החוצות וסרטי הקולנוע. סביבה זו היא מכלול הטקסטים התרבותיים שמייצר הקולקטיב. אפשר לראות בה את המעגל הגדול, המניע את שלושת האחרים ובה בשעה מונָע על-ידם. המעגל הרחב הזה הוא 'הסביבה התרבותית' שבתוכה נוצרה המופתעות והיא זו שעומדת במרכז הספר.
לחקר הגורם התרבותי חשיבות מיוחדת להבנת המופתעות של מלחמת יום הכיפורים. למופתעות זו היו שותפים מאות ואולי אלפי אנשים, החל בבכירים בקרב מקבלי ההחלטות וכלה בחיילים זוטרים שצפו במו עיניהם בשינויים המתרחשים לאורך הגבולות. לבד ממעטים שהתריעו שמלחמה בפתח, רוב ה'עדים' לא צפו כי מלחמה עומדת לפרוץ. כדי להבין סוג כזה של כשל קולקטיבי אין די בהצבעה על משגים או כשלים ספציפיים שאפיינו את דרך קבלת ההחלטות של המערכת המודיעינית או של הדרג הפוליטי. יש צורך במציאת מכנה משותף רחב ומקיף דיו שפעל על כל אותה קבוצה גדולה ומורכבת ומנע מכל אחד מן הפרטים להבין דברים לאשורם. 'הקונספציה התרבותית' שתוצג בספר זה היא ניסיון לאתר מכנה משותף שיהיה רחב דיו כדי להשפיע על כל צרכן תרבות ישראלי בתקופה שקדמה למלחמה, והיא ערש המופתעות של מלחמת יום הכיפורים.
מבנה הספר
חלקו הראשון של הספר מתמקד בהצגת המסגרת התיאורטית ובעיגון המחקר בהקשרו ההיסטורי – ישראל בשנים שלאחר 1967. הפרק הראשון מציג את 'נרטיב השאננות והאופוריה' ומצביע על חולשותיו כמסביר תרבותי להתרחשות המופתעות. הפרק השני מציג את המסגרת המושגית המוצעת: 'הקונספציה התרבותית' ומנגנוני 'נִרמול המלחמה'. הפרק השלישי והפרק הרביעי פורשים את הבסיס ההיסטורי להתפתחות הקונספציה התרבותית. בפרק החמישי מוצגת השליטה השלטונית במנגנוני ייצור התרבות בתקופה הנחקרת. הפרק השישי עוקב אחר השורשים הספרותיים וההיסטוריים של מנגנון הנרמול, בפרט של תופעת 'ייפוי המלחמה'.
חלקו השני של הספר עוסק בניתוח התרבות הישראלית שהובילה למלחמה ומציג הלכה למעשה את מנגנוני הנרמול בתקופה הנחקרת. שלושת הפרקים בחלק זה כוללים ניתוח מפורט של שיח המלחמה הישראלי בקורפוס רחב של תוצרי תרבות: 'המלחמה היפה' (פרק שביעי), 'המלחמה הטבעית' (פרק שמיני) ו'המלחמה הצודקת' (פרק תשיעי).
פרק הסיכום עוקב אחר תרומתו של מנגנון הנרמול להתרחשותה של מופתעות מלחמת יום הכיפורים. לספר נוסף נספח הכולל את כל פרטי הקורפוס המנותח.
•-•-•
בעת הורדת הספר לדפוס, החל ברצועת עזה 'מבצע צוק איתן' (יולי 2014). מופתעות מלחמת יום הכיפורים הייתה מופתעות אסטרטגית, אירוע חד פעמי בהיסטוריה של מלחמות ישראל, ואין להשוותה עם אף לא אחד מן המבצעים הצבאיים והמלחמות שבהן נטלה ישראל חלק מאז 1973. זאת ועוד, המדיה החדשים שינו באורח ניכר את מפת השיח הציבורי. על אף זאת, אחדות מן התובנות שמציע הספר תקפות גם בשיח העכשווי הסב סביב מבצע 'צוק איתן'. במבט ראשון וזהיר אפשר לומר כי לא נס ליחם של שיחי נרמול המלחמה המוצגים בספר זה. 'שיח המלחמה היפה', 'שיח המלחמה הטבעית' ו'שיח המלחמה הצודקת' עברו עדכון והתאמה לצורכי השעה ולצורכי התנהלות התקשורת. הכותרת 'צוק איתן' היא לבדה חלק מ'שיח המלחמה היפה' ו'שיח המלחמה הטבעית' מודל 2014. הפרק אודות מנגנוני הנרמול שהתפתחו סביב המלחמות והמבצעים שמאז 1973, ראוי להיכתב.
