לחם קימל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לחם קימל
מכר
מאות
עותקים
לחם קימל
מכר
מאות
עותקים

לחם קימל

4.8 כוכבים (40 דירוגים)

עוד על הספר

נחום שוורצברג

נחום שוורצברג, יליד 1971, נולדתי וגדלתי בתל אביב ואני מתגורר בה עד היום.
במרץ 2020 עם פרוץ משבר הקורונה, עם היציאה לחל"ת ממשרה כמנהל פיתוח עסקי, ישבתי לכתוב את ספר הביכורים שלי, "לחם קימל".
הרעיון לכתוב ספר שיספר על דמותו של סבא אהרון וחנות המכולת שלו ברחוב דיזנגוף התבשל אצלי כבר קרוב לעשור. עם פרוץ הסגר הראשון, החלטתי שאין זמן מתאים יותר לכתוב מאשר עכשיו.

אני גם מתאר את מסעי האישי בדף הפייסבוק שלי, בנוסף אני כותב בלוג שבועי ב-"הארץ".

תקציר

"בסוף אנחנו הולכים. אנחנו רק אורחים פה על פני האדמה. כל מה שנשאר מאיתנו זה רק זיכרון, אז כדאי שהזיכרון יהיה טוב. תהיה טוב, תחשוב טוב ותעשה טוב. זה תמיד חוזר אליך ואנשים זוכרים."

זה מה שסבא שלי, בעל חנות מכולת בדיזנגוף, היה אומר, והוא גם היה מיישם את זה, מדי יום ביומו. עובדה: הוא הותיר אחריו שובל של זיכרונות טובים ממעשים נדיבים ומאמירות חכמות, והם נחקקו בליבי עד היום, שנים רבות אחרי שהוא כבר לא על פני האדמה הזאת.

בספר הזה ליקטתי חלק מהם, לצד סיפורים על מנדל הספסר, יוסק'ה נהג האוטובוס, רודי הצלם, שרה הרכלנית, שולמן שבכלל קוראים לו איצקוביץ', קלרררה הספרית ועוד שלל דמויות ומקומות מתל אביב של שנות השבעים. כולם כבר אינם ורק ריח אחד מיוחד עדיין נותר ומסרב להתפוגג: ריחו של לחם קימל טרי.

פרק ראשון

 
 
בשעת בוקר מוקדמת, סבא אהרון יושב על הכורסה בסלון עם טרנזיסטור שחור, לשמוע חדשות קרוב לאוזן. סבתא ישנה עדיין.
 
על החדשות של ארבע וחמש בבוקר ידברו במכולת שלו בדיזנגוף, והוא חייב להיות מעודכן כדי לשרת את הקונים נאמנה. השיחות על ענייני דיומא חשובות עבור הקונים לא פחות מקניית המצרכים.
 
סבא מניח את העיפרון ואת הפנקס על השולחן בפינת האוכל. בימים שבהם רושמים בהקפה במכולת, הרישום נעשה בעיפרון. הוא אומר שעיפרון הוא כלי כתיבה שמצריך אמון בין בני אדם.
 
בימים ההם מילה הייתה מילה. מספיק עיפרון ולחיצת יד.
 
לא פעם התלוויתי אליו בשעת בוקר מוקדמת כדי לשאוף את הריח של הלחם הכי מקרוב שאפשר. עד היום יש רק ריח אחד שאני מחפש וכבר לא מוצא: ריח של כיכר לחם קימל, טרייה, קטנה וקשיחה, עם בול שחלקו מודפס עם חותמת ועל חלקו כתוב בעיפרון.
 
סבא שלי, שהיה איש של אנשים, של סיפורים ושל הומור יהודי משובח, היה המורה לחיים הכי משמעותי שלי, נוף ילדותי ובגרותי כאחד.
 
סיפורי המכולת, חיי כילד לצידו של סבא, התובנות הרבות שזכיתי להן ממנו — כל אלה עיצבו את אישיותי יותר מכל דבר אחר.
 
אני שמח לחלוק איתכם את התובנות, את התחושות, ובעיקר — את האדם שהיה סבא שלי ואת תל אביב של הימים ההם.

נחום שוורצברג

נחום שוורצברג, יליד 1971, נולדתי וגדלתי בתל אביב ואני מתגורר בה עד היום.
במרץ 2020 עם פרוץ משבר הקורונה, עם היציאה לחל"ת ממשרה כמנהל פיתוח עסקי, ישבתי לכתוב את ספר הביכורים שלי, "לחם קימל".
הרעיון לכתוב ספר שיספר על דמותו של סבא אהרון וחנות המכולת שלו ברחוב דיזנגוף התבשל אצלי כבר קרוב לעשור. עם פרוץ הסגר הראשון, החלטתי שאין זמן מתאים יותר לכתוב מאשר עכשיו.

אני גם מתאר את מסעי האישי בדף הפייסבוק שלי, בנוסף אני כותב בלוג שבועי ב-"הארץ".

עוד על הספר

לחם קימל נחום שוורצברג
 
 
בשעת בוקר מוקדמת, סבא אהרון יושב על הכורסה בסלון עם טרנזיסטור שחור, לשמוע חדשות קרוב לאוזן. סבתא ישנה עדיין.
 
על החדשות של ארבע וחמש בבוקר ידברו במכולת שלו בדיזנגוף, והוא חייב להיות מעודכן כדי לשרת את הקונים נאמנה. השיחות על ענייני דיומא חשובות עבור הקונים לא פחות מקניית המצרכים.
 
סבא מניח את העיפרון ואת הפנקס על השולחן בפינת האוכל. בימים שבהם רושמים בהקפה במכולת, הרישום נעשה בעיפרון. הוא אומר שעיפרון הוא כלי כתיבה שמצריך אמון בין בני אדם.
 
בימים ההם מילה הייתה מילה. מספיק עיפרון ולחיצת יד.
 
לא פעם התלוויתי אליו בשעת בוקר מוקדמת כדי לשאוף את הריח של הלחם הכי מקרוב שאפשר. עד היום יש רק ריח אחד שאני מחפש וכבר לא מוצא: ריח של כיכר לחם קימל, טרייה, קטנה וקשיחה, עם בול שחלקו מודפס עם חותמת ועל חלקו כתוב בעיפרון.
 
סבא שלי, שהיה איש של אנשים, של סיפורים ושל הומור יהודי משובח, היה המורה לחיים הכי משמעותי שלי, נוף ילדותי ובגרותי כאחד.
 
סיפורי המכולת, חיי כילד לצידו של סבא, התובנות הרבות שזכיתי להן ממנו — כל אלה עיצבו את אישיותי יותר מכל דבר אחר.
 
אני שמח לחלוק איתכם את התובנות, את התחושות, ובעיקר — את האדם שהיה סבא שלי ואת תל אביב של הימים ההם.