היום כשהתעוררתי מתנומה, האיש בלי־פָּנים היה שם לפניי. הוא ישב על כיסא מול הספה שישנתי עליה ונעץ בי זוג עיניים דמיוניות מתוך פנים שלא היו.
האיש היה גבוה ולבוש כפי שראיתיו בפעם האחרונה. פניו־שלא־היו־פנים נחבאו למחצה מאחורי כובע שחור רחב שוליים, והוא עטה מעיל ארוך כהה בה במידה.
"באתי כדי שתוכל לצייר את הדיוקן שלי," אמר האיש בלי־פָּנים אחרי שווידא שאני ער לגמרי. קולו היה נמוך, נטול גוון, שטוח. "הבטחת לצייר. זוכר?"
"כן, אני זוכר. אבל לא יכולתי לצייר אז כי לא היה לי נייר," אמרתי. גם קולי היה נטול גוון ושטוח. "אז כדי לפצות על כך נתתי לך קמע פינגווין קטן."
"כן, הבאתי אותו איתי," הוא אמר והושיט את ידו הימנית. בידו — שהיתה ארוכה להפליא — הוא אחז פינגווין פלסטיק קטן, מאלה שרואים תלויים על רצועות של טלפונים ניידים כמין קמע למזל טוב. הוא שמט את הפינגווין על שולחן הזכוכית בסלון, וזה נחת עליו בנקישה קלה.
"אני מחזיר אותו. אתה בטח זקוק לו. הפינגווין הקטן הזה הוא הקמע שאמור להגן על אהוביך. בתמורה, אני רוצה שתצייר את הדיוקן שלי."
הייתי אובד עצות. "אני מבין, אבל מעולם לא ציירתי דיוקן של אדם ללא פּנים."
גרוני היה צחיח.
"לפי מה ששמעתי, אתה אמן דיוקנאות יוצא מן הכלל. ויש פעם ראשונה לכל דבר," אמר האיש בלי־פנים. ואז צחק. לפחות נדמה לי שצחק. הקול דמוי־הצחוק הזכיר את קולה החלול של רוח הנושבת ממעמקי מערה.
הוא הסיר את הכובע שהסתיר מחצית מפניו. במָקום שהיו אמורים להימצא בו פנים, לא היה דבר, רק ערפל מתערבל לאיטו.
קמתי והבאתי מהסטודיו שלי פנקס רישום ועיפרון רך. שבתי והתיישבתי על הספה, נכון לצייר את דיוקן האיש בלי־פּנים. אבל לא היה לי מושג היכן להתחיל, או איך להתחיל. היה שם רק חלל ריק, ואיך אמורים לתת צורה למשהו שאינו קיים? והערפל החלבי שסבב את הרִיק שינה כל העת את צורתו.
"כדאי שתמהר," אמר האיש בלי־פנים. "אני לא יכול להישאר הרבה."
לבי פעם עמומות בחזי. לא היה לי זמן רב. היה עליי למהר. אבל אצבעותיי האוחזות בעיפרון היו פשוטות באוויר, דוממות. הרגשתי כאילו הכול, ממפרק היד עד קצות האצבעות, חסר תחושה. היו אנשים אחדים שהיה עליי לגונן עליהם, וכל שיכולתי לעשות הוא לצייר תמונות. אפילו כך, לא היתה לי שום דרך לצייר אותו. בהיתי בערפל המתערבל. "צר לי, זמנך תם," אמר האיש בלי־פנים כעבור זמן־מה. מפֶּה בלי־פּנים הוא פלט אנחה עמוקה, כמו ערפל חיוור שמרחף מעל נהר.
"חכה, בבקשה. אם רק תיתן לי עוד קצת זמן —"
האיש שב וחבש את כובעו, שהסתיר שנית מחצית מפניו. "יום אחד אבקר אותך שוב. אולי אז כבר תהיה מסוגל לצייר אותי. עד אז אשאיר את קמע הפינגווין אצלי."
ואז הוא נעלם. כמו ערפילים המתפוגגים פתאום ברוח מרעננת, הוא נגוז באוויר. נשארו רק הכיסא הפנוי ושולחן הזכוכית. קמע הפינגווין נעלם מעל השולחן.
הכול נראה כמו חלום קצר. אבל ידעתי היטב שזה לא חלום. אם זהו חלום, אז העולם שאני חי בו הוא חלום כל כולו.
אולי יום אחד אוכל לצייר דיוקן של האַיִן. בדיוק כשם שאמן אחר היה מסוגל להשלים ציור ששמו הֶרג קוֹמֶנדטוֹרֶה. אבל כדי לעשות זאת אצטרך זמן להגיע לנקודה הזאת. אצטרך שהזמן יפעל לטובתי.
1.
אם פני השטח מעורפלים
ממאי עד ראשית השנה הבאה חייתי על ראש הר סמוך לכניסה לעמק צר. בעומק העמק ירד גשם בלתי פוסק בקיץ, אבל מחוצה לו האירה השמש על פי רוב. זאת בגלל הרוח הדרום־מערבית שנשבה מהים. עננים לחים נישאו עם הרוח שנכנסה לעמק והביאו איתם גשם כשהעפילו במעלה המדרונות. הבית ניצב ממש על קו הגבול, ולא פעם היתה השמש מאירה בחזית שעה שגשם כבד ירד מאחור. בתחילה זה טרד את מנוחתי, אבל אחרי שהתרגלתי, זה נראה לי טבעי.
קרעי עננים נמוכים ריחפו מעל ההרים הסובבים. בנשוב הרוח היו רסיסי העננים נישאים במהוסס כרוחות נודדות מן העבר לאורך פני ההרים, כמחפשים זיכרונות אבודים. הגשם הלבן הטהור, כמו שלג דק, התערסל בדממה ברוח. מאחר שהרוח לא פסקה כמעט לרגע, יכולתי להסתדר בקיץ ללא מיזוג אוויר.
הבית עצמו היה ישן וקטן, אבל הגן מאחור היה רחב ידיים. ללא יד מטפלת השתוללו בו עשבי בר ירוקים גבוהים, ומשפחת חתולים קבעה בו את ביתה. כשבא גנן לכסח את הדשא, החתולים עברו למקום אחר. אני מתאר לעצמי שהם הרגישו חשופים מדי. המשפחה כללה אמא מפוספּסת ושלושה חתלתולים. האמא היתה רזה, סגפנית למראה, כאילו החיים לא האירו לה פנים.
הבית ניצב על ראש ההר, וכשיצאתי למרפסת ועמדתי בפניי לכיוון דרום־מזרח, יכולתי לראות מעט ים בין היערות. הים נראה משם בגודלה של גיגית מים, רצועה זערורית מהאוקיינוס השקט הענקי. סוכן נדל"ן שאני מכיר אמר לי שגם אם אפשר לראות רק פיסת ים זערורית כמו שיש לי פה, זה משנה לגמרי את מחיר הקרקע. אבל מראה הים לא עניין אותי. מרחוק, פיסת הים הזאת לא היתה אלא גוש עופרת עמום. ההתעקשות של אנשים על נוף לים נשגבה מבינתי. העדפתי הרבה יותר להביט בהרים סביב. ההרים מעברו של העמק נמצאו בזרימה מתמדת, שינו צורה עם העונות ומזג האוויר, ואף פעם לא עייפתי מהשינויים הללו.
באותם הימים פירקנו אשתי ואני את נישואינו, מסמכי הגירושים נחתמו רשמית; אך לאחר מכן קרו דברים, ומצאנו את עצמנו נותנים לנישואים הזדמנות נוספת.
איני יכול להסביר זאת. הסיבה והתוצאה להתרחשותם של כל הדברים האלה חמקו אפילו מאלה מאיתנו שהיו מעורבים בהם ישירות, אבל אילו התבקשתי לסכם הכול במילה אחת, הייתי נזקק לביטוי נדוש במיוחד כגון "התפייסנו". ובכל זאת, הפער בן תשעת החודשים לפני הפעם השנייה שנישאנו (כלומר, בין פירוק נישואינו הראשונים לתחילת נישואינו השניים) ניצב שם פעור־פה, כמין תעלה עמוקה שנחפרה ממצר ים.
תשעה חודשים — לא היה לי מושג אם זו תקופת פירוד קצרה או ארוכה. במבט לאחור בשלב מאוחר יותר, לפעמים היה נדמה לי שהתקופה נמשכה נצח, ולפעמים שעברה בן רגע. הרושם שלי השתנה בהתאם ליום. כשאנשים מצלמים פריט כלשהו, לא פעם הם מניחים לידו חפיסת סיגריות כדי לתת לצופה מושג על גודלו האמיתי. אבל חפיסת הסיגריות ליד התמונות בזיכרוני התרחבה והתכווצה בתלוּת במצב רוחי באותה העת. בדומה לחפצים ולמאורעות הנתונים בזרימה בלתי פוסקת, או אולי בניגוד להם, מה שהיה אמור לשמש אמת מידה קבועה במסגרת זיכרוני נתון תחת זאת בתנועה מתמדת.
אינני רומז שכל זיכרונותיי היו אקראיים, התרחבו והתכווצו כרצונם. חיי היו בעיקרם שקטים, מוסדרים היטב, ועל פי רוב רציונליים. אבל תשעת החודשים ההם היו שונים. תקופה של כאוס ובלבול לא מוסברים. תקופה שהיתה יוצאת דופן, במלוא מובן המילה, זמן שונה מכל זמן אחר בחיי, כאילו הייתי שחיין באמצע ים רוגע שנלכד במערבולת מסתורית שצצה משום מקום.
ייתכן שזאת הסיבה לכך, שכשאני נזכר בעת ההיא (כפי שניחשתם, המאורעות הללו התרחשו לפני כמה שנים), החשיבות, הפרספקטיבה והקשר בין המאורעות משתנים לפעמים, ואם אני מסיר את עיניי מהם ולו לרגע, הרצף שייחסתי להם מתחלף במהירות באחר. אף על פי כן, כאן אני רוצה לעשות את מרב המאמצים, כמיטב יכולתי, להציג תיאור הגיוני ושיטתי. אפשר שיהיה זה ניסיון מבוזבז, אבל אפילו כך אני רוצה להיאחז בכל כוחי באמת המידה ההיפותטית שהצלחתי לעצב. כשחיין חסר אונים הנאחז בפיסת עץ שצפה לקראתו.
כשנכנסתי לגור בבית ההוא, הדבר הראשון שעשיתי היה לקנות מכונית משומשת זולה. במכונית הקודמת נסעתי פחות או יותר עד שהתפגרה ונאלצתי לזרוק אותה, ולכן הייתי צריך להשיג חדשה. בעיירת פרוורים, במיוחד כשגרים לבד על ראש הר, יש הכרח במכונית כדי לעשות קניות. הלכתי לסוכנות מכוניות משומשות של טויוטה בפאתי אוֹדאווארָה ומצאתי עסקה מצוינת לקניית קורולה סטיישן. המוכר קרא לה תכלת, אבל הצבע הזכיר לי יותר גון עור חיוור של אדם חולה. היא נסעה רק שלושים וחמישה אלף קילומטר, אבל עברה תאונה בשלב מסוים, וזה הפחית בצורה ניכרת ממחירה. לקחתי אותה לנסיעת מבחן, והבלמים והצמיגים נראו במצב טוב. מאחר שלא תיכננתי לנהוג בה הרבה בכבישים מהירים, חשבתי שתספיק לצרכיי.
מַסאהיקוֹ אָמאדָה הוא מי שהשכיר לי את הבית. למדנו יחד בבית הספר לאמנות. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים ואחד האנשים הבודדים שהסתדרתי איתם, כך שגם אחרי שסיימנו את הלימודים נפגשנו מפעם לפעם. אחרי הלימודים הוא ויתר על הניסיון להיות אמן ועבד בחברת פרסום כמעצב גרפי. כששמע שאשתי ואני נפרדנו, ושעזבתי את הבית ואין לי איפה לגור, סיפר לי שהבית של אביו פנוי, ושאל אם ארצה לגור בו ובתוך כך לתחזק את המקום. אביו היה טוֹמוֹהיקוֹ אמאדה, צייר מפורסם של ציורים בסגנון יפני. הבית של אביו (שהיה בו סטודיו לציור) שכן בהרים מחוץ לאודאווארה, ואחרי מות אשתו הוא המשיך להתגורר בו בנוחות לבדו עוד כעשר שנים. אבל לאחרונה אובחנה אצלו דמנציה והוא אושפז במוסד סיעודי יוקרתי באיזוּ קוֹגֶן. כתוצאה מכך הבית עמד ריק כבר כמה חודשים.
"הוא ניצב לבד על ראש הר, בלי ספק לא במיקום הכי נוח, אבל זה מקום שקט. לזה אני ערב בוודאות," אמר מסאהיקו. "סביבה מושלמת לצייר. בלי שום הפרעות שהן."
דמי השכירות היו סמליים.
"אם הבית יעמוד ריק, הוא יתפורר, ואני חושש מפריצות ושריפות. אם מישהו ישהה בו כל הזמן, זה יוריד טרדה גדולה מראשי. אני יודע שתרגיש לא בנוח לא לשלם שום שכר דירה, אז אני נוקב בסכום נמוך, בתנאי אחד: שאולי אצטרך לבקש ממך לעזוב בהתראה קצרה."
בסדר מבחינתי. כל רכושי עלי אדמות נכנס לארגז המטען של מכונית קטנה, ואילו יבקש ממני להתפנות יום אחד, אוכל לעזוב למחרת.
עברתי לבית בתחילת מאי, מיד לאחר חגי שבוע הזהב. הבית היה בן קומה אחת, בסגנון מערבי, מזכיר יותר בקתה חמימה, אבל בלי ספק גדול דיו לאדם שגר לבד. הוא ניצב על ראש הר בינוני בגודלו, מוקף יערות, ואפילו מסאהיקו לא ידע בוודאות עד היכן מגיעה החלקה. עצי אורן גדולים צמחו בגן מאחור, וענפיהם העבים נפרשו לכל עבר. פה ושם היו פזורות אבני מִדרך, ועץ בננה נפלא צמח בצד מנורת אבן יפנית.
מסאהיקו צדק בנוגע לשקט במקום. אבל עכשיו, במבט לאחור, איני יכול לומר שלא היו בו "שום הפרעות שהן".
במהלך שמונת החודשים אחרי שנפרדתי מאשתי והתגוררתי בעמק הזה, שכבתי עם שתי נשים אחרות, שתיהן נשואות. האחת היתה צעירה ממני, השנייה מבוגרת יותר. שתיהן תלמידות בחוג האמנות שלימדתי.
כשהרגשתי שהעיתוי נכון, הזמנתי אותן לשכב איתי (משהו שברגיל לא הייתי עושה, בהיותי ביישן למדי וכלל לא מורגל בדברים מהסוג הזה). והן לא דחו את הזמנתי. אני לא בטוח למה, אבל לא היו לי כמעט נקיפות מצפון בשל ההזמנה שלי, ובאותה העת זה נראה לי הגיוני לגמרי. בקושי הרגשתי צביטת אשמה על כך שהזמנתי תלמידות שלי לקיים איתי יחסי מין. זה נראה לי רגיל כמו לשאול מישהו שעובר על פניך ברחוב מה השעה.
האישה הראשונה ששכבתי איתה היתה בסוף שנות העשרים לחייה. היא היתה גבוהה בעלת עיניים כהות גדולות, מותניים צרים ושדיים קטנים. מצח רחב, שיער חלק יפה, אוזניים גדולות יחסית למידות גופה. אולי לא בדיוק יפהפייה אבל בעלת תווי פנים מובהקים כאלה, שאילו היית אמן רצית לצייר אותה. (אני אכן אמן, ובאמת רשמתי אותה פעמים אחדות.) לא היו לה ילדים. בעלה לימד היסטוריה בתיכון פרטי, והוא הכה אותה. מחוסר יכולת להשתלח במהלך עבודתו, הוא הוציא את תסכוליו בבית. הוא נזהר לא לגעת בפניה, אבל כשהיתה עירומה ראיתי את כל החבּורות והצלקות. היא מאוד לא רצתה שאראה אותן, וכשפשטה את בגדיה, התעקשה לכבות את האורות.
לא היה לה כמעט שום עניין בסקס. הנרתיק שלה אף פעם לא היה רטוב, וחדירה הכאיבה לה. דאגתי לייצר לנו משחק מקדים ממושך, והשתמשנו בג'ל סיכה, אבל דבר לא שיפר את המצב. הכאב היה נורא ולא נפסק. לפעמים היא אפילו צרחה מרוב ייסורים.
למרות זאת היא רצתה לקיים איתי יחסי מין. או לפחות לא התנגדה לכך. אני תוהה למה. אולי רצתה להרגיש כאב. או שחיפשה את היעדרו של עונג. ואולי ביקשה להעניש את עצמה בצורה כלשהי. אנשים מחפשים כל מיני דברים בחייהם. אבל היה דבר אחד שלא חיפשה. והוא אינטימיות.
היא לא רצתה לבוא אל ביתי, או שאני אבוא אל ביתה, אז כדי לשכב נסענו תמיד במכונית שלי למלון אהבה ליד החוף. היינו נפגשים במגרש החניה של מסעדת רשת, נוסעים למלון קצת אחרי אחת בצהריים, ויוצאים לפני שלוש. היא תמיד הרכיבה זוג משקפי שמש גדולים, אפילו במזג אוויר גשום או מעונן. אבל פעם אחת היא לא הגיעה והחמיצה גם את השיעור בחוג. זה היה סוף הרומן הקצר והשגרתי שלנו. שכבנו ארבע, אולי חמש פעמים.
לאישה הנשואה השנייה שניהלתי איתה רומן היו חיי בית מאושרים. לפחות נדמה שבחיי המשפחה שלה לא חסר דבר. היא היתה בת ארבעים ואחת אז (ככל הזכור לי), מבוגרת ממני בחמש שנים. קטנת גזרה, בעלת פנים נאות, ותמיד לבושה יפה. היא עשתה יוגה כל יומיים במכון כושר, והיתה לה בטן שטוחה ושזופה. היא נהגה במיני קופּר אדומה, מכונית חדשה שקנתה זה עתה, ובימים שטופי שמש היה אפשר לאתרה מרחוק, מתנוצצת בשמש. היו לה שתי בנות, שלמדו שתיהן בבתי ספר פרטיים יקרים בשוֹנאן היוקרתית, שגם האישה עצמה היתה בוגרת שלהם. בעלה ניהל חברה כלשהי, אבל אף פעם לא שאלתי אותה איזו. (מטבע הדברים לא רציתי לדעת.)
אין לי מושג מדוע היא לא דחתה את הצעותיי המיניות, חד וחלק. אולי היתה בי באותה העת איזו מגנטיות מיוחדת, שמשכה את רוחה כאילו היתה (כביכול) פיסת ברזל. ואולי לא היה לזה שום קשר לרוח ולמגנטיות, והיא פשוט נזקקה לסיפוק גופני מחוץ למסגרת הנישואים, ובדרך מקרה הייתי הגבר הקרוב ביותר בסביבה.
יהיה הצורך אשר יהיה, נראה שעלה בידי לספק אותו באופן טבעי ופתוח, והיא התחילה לשכב איתי ללא היסוס. הפן הגופני של מערכת היחסים שלנו (לא שהיה פן אחר) התנהל בצורה חלקה. ביצענו את האקט בצורה כנה וטהורה, טוהר שכמעט נגע במופשט. הופתעתי כשקלטתי זאת פתאום, בעיצומו של הרומן בינינו.
בשלב מסוים היא כנראה שבה לעשתונותיה, משום שבוקר קודר אחד בתחילת החורף היא התקשרה אליי ואמרה, "נראה לי שלא כדאי שנמשיך להיפגש. אין בזה עתיד." או משהו מהסוג הזה. היא נשמעה כאילו היא מקריאה מתסריט.
והיא צדקה לגמרי. לא זו בלבד שלא היה עתיד למערכת היחסים שלנו, לא היה לה שום בסיס אמיתי, שום דבר שהוא.
בימים שלמדתי בבית הספר לאמנות ציירתי בעיקר אבסטרקט. אמנות אבסטרקטית קשה להגדרה, משום שהמונח מכסה טווח רחב של עבודות. איני בטוח איך להסביר את הצורה והתוכן, אבל נראה לי שההגדרה שלי תהיה "ציורים שהנם תמונות לא פיגורטיביות, שצוירו בסגנון חופשי ומשוחרר". זכיתי בכמה פרסים בתערוכות קטנות, ואפילו כתבו עליי בכמה כתבי עת לאמנות. חלק ממדריכיי וחבריי שיבחו את עבודתי ועודדו אותי. אמנם איש לא תלה תקוות בעתידי, ובכל זאת נדמה לי שהיתה בי מידה לא קטנה של כישרון כאמן. רוב ציורי השמן שלי נעשו על בדים גדולים מאוד והצריכו צבע רב, לכן היה יקר ליצור אותם. מיותר לציין שהאפשרות שיופיעו אנשים ראויים הנכונים לקנות ציורים גדולים של אמן בלתי ידוע ולתלות אותם על קירות ביתם, היתה קרובה למדי לאפס.
מאחר שהיה בלתי אפשרי להתפרנס מלצייר את מה שרציתי, בתום לימודיי התחלתי לקבל הזמנות לציור דיוקנאות כדי לגמור את החודש. לצייר את מי שמכונים עמודי התווך של החברה — נשיאי חברות, חברים בעלי השפעה במוסדות שונים, חברי פרלמנט, דמויות בולטות במישור המקומי ("עמודי התווך" הללו נבדלו בהיקפם), כולם מצוירים באופן פיגורטיבי. הם חיפשו סגנון ריאליסטי, מכובד, מיושב, טיפוסי ציור תועלתניים לעילא, שאפשר לתלות על הקיר באזור הקבלה או במשרד נשיא החברה. במילים אחרות, עבודתי חייבה אותי לצייר ציורים שהיו ההפך הגמור מנטיותיי האמנותיות. יכולתי להוסיף שעשיתי זאת באי־רצון, והדבר לא היה מהווה ביטוי ליהירות אמנותית מצדי.
היתה חברה קטנה ביוֹטסוּיָה שהתמחתה בציור דיוקנאות, ולאחר שאחד ממוריי בבית הספר לאמנות הציג אותי שם, חתמתי איתם על חוזה בלעדי. לא שילמו לי משכורת קבועה, אבל אם ציירתי מספיק דיוקנאות, הרווחתי הרבה יחסית לגבר צעיר רווק שחי לבד. זה היה סגנון חיים צנוע — יכולתי לשכור דירה קטנה סמוך לקו הרכבת סייבּוּ קוֹקוּבּוּנג'י, על פי רוב יכולתי להרשות לעצמי שלוש ארוחות ביום, מעת לעת קניתי בקבוק יין לא יקר, ומדי פעם יצאתי לדייט לראות סרט. עברו שנים אחדות, והחלטתי להתמקד בציור דיוקנאות לתקופה קבועה מראש, ולאחר מכן — אחרי שארוויח די הצורך למחיה לזמן־מה — אחזור לסוג הציורים שרציתי לצייר באמת. דיוקנאות היו רק אמצעי לתשלום דמי השכירות. לא תיכננתי לצייר כאלה לנצח.
אבל אחרי שנכנסתי לזה, גיליתי שציור דיוקנאות טיפוסיים הוא עבודה קלה למדי. כשלמדתי בקולג', עבדתי במשרה חלקית בחברת הובלות ובחנות נוחות, ולעומת העבודות האלה, ציור דיוקנאות הצריך מאמץ קטן הרבה יותר, גופנית ורגשית. ברגע שתפסתי את הרעיון, היה עליי רק לחזור על אותו התהליך שוב ושוב. בתוך זמן קצר יכולתי לגמור דיוקן במהירות. כמו להטיס מטוס על טייס אוטומטי.
אחרי שביצעתי את העבודה הזאת באדישות כשנה, נודע לי שהדיוקנאות שלי קוצרים שבחים מסוימים. לקוחותיי היו מרוצים מאוד מעבודתי. מטבע הדברים, אם לקוחות מתלוננים על הדיוקן הגמור, לא תקבל הזמנות עבודה רבות לאחר מכן, והחוזה עם הסוכנות עלול אפילו להגיע לסיומו. ולהפך, אם יצא לך מוניטין טוב, תקבל עבודה רבה יותר, והתעריף יגדל עם כל ציור. עולם ציור הדיוקנאות הוא מקצוע רציני למדי. עדיין הייתי בתחילת דרכי, אבל קיבלתי יותר ויותר הזמנות, ועם כל עבודה חדשה יכולתי לגבות תעריף גבוה יותר. הסוכן האחראי על תיק העבודות שלי התרשם לטובה, ואחדים מלקוחותיי אפילו ציינו בפנים קורנות שיש לי "מגע מיוחד".
לא הצלחתי להבין מדוע הדיוקנאות שלי מתקבלים בהתלהבות כזאת. כשלעצמי, הייתי רחוק מלהיות נלהב, פשוט ביצעתי מטלה אחר מטלה כפועל כפיים. במלוא הכנות, איני זוכר את פרצופו של שום אדם שאת דיוקנו ציירתי. עם זאת, מאחר שייעודי הסופי בחיים היה להיעשות אמן רציני, ברגע שנטלתי את המכחול והתיישבתי מול בד, לא יכולתי להביא את עצמי לצייר משהו חסר כל ערך, ולא משנה באיזה סוג ציור מדובר. התנהגות כזאת היתה מכתימה את תפיסתי האמנותית ומפגינה בוז כלפי מקצוענים מהסוג שקיוויתי להיות. גם אם ציירתי דיוקן שלא אהבתי, לפחות מעולם לא הרגשתי נבוך למראה עבודה שהשלמתי. אני משער שאפשר לקרוא לזה אתיקה מקצועית. מבחינתי, פשוט הרגשתי שזה משהו שאני חייב לעשות.
היבט אחר של ציור הדיוקנאות שלי הוא שהתעקשתי לעבוד בשיטה משלי. מעולם לא השתמשתי באדם עצמו כמודל. כשקיבלתי הזמנת עבודה הייתי נפגש עם הלקוח, רק שנינו, לשיחה של שעה. לא הייתי עושה שום סקיצות ראשוניות. הייתי שואל הרבה שאלות, והלקוח היה עונה. מתי והיכן נולדת? באיזה מין משפחה גדלת? שאלתי איזה מין ילדות היתה להם, באיזה בית ספר למדו, מהו אופי עבודתם, איזה מין משפחה יש להם עכשיו, איך הגיעו למעמדם הנוכחי. שאלות טיפוסיות. הייתי שואל גם על חיי היומיום ותחומי העניין שלהם. רוב האנשים שמחו, אפילו התלהבו, לדבר על עצמם. (מן הסתם, אף אחד אחר לא רצה לשמוע על הדברים האלה.) לפעמים היה ריאיון של שעה נמתח לשעתיים ואפילו לשלוש. לאחר מכן הייתי מבקש לשאול חמש או שש תמונות מקריות של האדם, תמונות רגילות, ללא העמדה. ולפעמים הייתי משתמש במצלמה קטנה משלי ומצלם כמה תמונות תקריב מזוויות שונות. זה הכול.
רוב הלקוחות התמלאו דאגה. "אני לא אמור לשבת בשקט ולדגמן לדיוקן?" הם היו שואלים. למן הרגע הראשון הם באו מוכנים לשאת בתהליך ציור ארוך. אמנים — גם אם איש לא חבש עוד את אותם ברטים אוויליים — היו אמורים לעמוד עם מכחול ביד מול הבד, במצח קמוט, בזמן שהמודל יושב שם, משתדל להישאר זקוף. בלי לזוז. לקוחות דמיינו סצנה מהסוג שראו מיליון פעם בסרטים.
במקום לענות הייתי שואל אותם, "אתם רוצים לעשות את זה כך? להיות מודל של צייר זאת עבודה קשה למי שאינו רגיל אליה. צריך להישאר זמן ארוך בתנוחה אחת, וזה משעמם והכתפיים ממש כואבות. מובן שאם כך אתם רוצים לעשות את זה, אשמח מאוד להסכים."
כצפוי, תשעים ותשעה אחוזים מהלקוחות דחו את ההצעה. רובם היו אנשים עסוקים בעלי חיים עסוקים, או לחלופין אנשים זקנים שכבר פרשו. כולם העדיפו, במידת האפשר, להימנע מסגפנות עקרה שכזאת.
"פגישה ושיחה הן כל מה שאני זקוק לו," הייתי אומר ומרגיע אותם. "השאלה אם יש לי מודל חי או לא אינה משפיעה על התוצאה כהוא זה. אם לא תהיו מרוצים מהציור, אשמח מאוד לצייר אותו שוב."
לאחר מכן הייתי עובד כשבועיים על הדיוקן (אבל נדרשו חודשים אחדים עד שהצבע התייבש לגמרי. מה שנזקקתי לו הוא פחות האדם האמיתי מולי ויותר זיכרונותיי החיים מאותו האדם. (אם להודות על האמת, נוכחות נושא הציור עצמו הפריעה לי לסיים את הדיוקן). הזיכרונות הללו היו תלת־ממדיים, וכל שהיה עליי לעשות הוא להעבירם אל הבד. נראה שנולדתי מצויד במין זיכרון חזותי רב־עוצמה — מיומנות מיוחדת, אפשר לומר — והוא שימש אותי ככלי יעיל במיוחד במקצועי כצייר דיוקנאות.
היה חיוני מאוד שארגיש מעין קִרבה, ולו קטנה, כלפי הלקוח. בגלל זה התאמצתי כל כך, במהלך פגישתנו הראשונית בת השעה, לגלות פרטים רבים ככל האפשר, היבטים כלשהם של הלקוח שאוכל להגיב להם. מטבע הדברים, היו אנשים שהתקשיתי איתם בכך יותר מאחרים. היו כאלה שלא הייתי רוצה לנהל איתם שום מערכת יחסים אישית. אבל בתור מבקר ששוהה איתם רק זמן קצר, במקום מוגדר, לא היה קשה למצוא בהם תכונה מושכת או שתיים. הביטו עמוק מספיק בכל אדם שהוא ותמצאו בו משהו זוהר. עבודתי היתה לחשוף את הדבר הזה, ואם פני השטח נראו מעורפלים (כפי שקרה לא פעם), למרק אותו בבד כדי שיזהר שוב. אחרת היה הצד האפל יותר חושף את עצמו בדיוקן, מטבע הדברים.
אז לפני שהבנתי מה קורה, נעשיתי לאמן המתמחה בדיוקנאות. ורכשתי לעצמי מוניטין לא קטן בתחום הייחודי והצר הזה. כשהתחתנתי, שמתי קץ לחוזה הבלעדיות שלי עם החברה ביוטסויה, נהייתי עצמאי, ובאמצעות סוכנות המתמחה בעסקי אמנות, קיבלתי הזמנות אישיות לצייר דיוקנאות בעבור תעריפים גבוהים עוד יותר. הסוכן האחראי, אדם כשיר ושאפתני, היה מבוגר ממני בעשר שנים. הוא עודד אותי לגלות עצמאות ולהתייחס לעבודתי ביתר רצינות. אחרי הנקודה הזאת ציירתי דיוקנאות של אנשים רבים מספור (רובם בעולם הפיננסי והפוליטי, פה ושם ידוענים, אף כי על רובם לא שמעתי) והגעתי להכנסה נאה. לא שנעשיתי לסמכות ממשית בתחום או משהו כזה. עולם ציור הדיוקנאות שונה לגמרי מעולם האמנות האמנותית. ושונה גם מצילום. הרבה צלמים שמתמחים בדיוקנאות זוכים להערכה גבוהה ושמותיהם ידועים היטב, אבל לא נתקלים בזה לגבי ציירי דיוקנאות. לעתים רחוקות מאוד זוכה העולם הרחב לחזות באחת מעבודותינו. הן אינן מככבות בכתבי עת לאמנות או נתלות בגלריות. הן תלויות באזורי קבלה כלשהם, נשכחות, מעלות אבק. גם אם מישהו בוחן במקרה את הציורים הללו מקרוב (מישהו שעתותיו בידיו), הוא אינו עתיד לשאול לשם האמן.
מפעם לפעם חשבתי על עצמי במונחים של זונת־אמנות לעשירים. אני מנצל את כל הטכניקות העומדות לרשותי, בצורה מצפונית ככל האפשר, כדי לרַצות את לקוחותיי. יש לי כישרון כזה. אני מקצוען, אבל אין זה אומר שאני מבצע הליך קבוע בצורה מכאנית. אני בהחלט מכניס מידה מסוימת של רגש לעבודתי. תעריפיי אינם זולים, אבל לקוחותיי כולם משלמים בלי שום טרוניה. האנשים הנמנים עם חוג לקוחותיי אינם מסוג האנשים שמחירים מטרידים אותם. אנשים למדו על כישרוני מפה לאוזן, ושורת לקוחותיי היתה אינסופית. יומן הפגישות תמיד היה מלא לעייפה. אבל בתוך תוכי לא הרגשתי כל תשוקה שהיא. אפילו לא שמץ.
לא נהייתי אמן כזה, או אדם כזה, משום שרציתי. נסחפתי בנסיבות וּויתרתי על ציור למען עצמי. התחתנתי ונזקקתי להכנסה יציבה, אבל זאת לא היתה הסיבה היחידה. לאמיתו של דבר, איבדתי את התשוקה לצייר לעצמי. ייתכן שהשתמשתי בנישואים כתירוץ. לא הייתי צעיר עוד, ומשהו — כמו להבה שבוערת בי — הלך ודעך בעקביות. התחושה שהלהבה הזאת מחממת אותי מבפנים נסוגה יותר ויותר.
הייתי צריך להתכחש לאדם שנהייתי. הייתי צריך לקום על רגליי ולעשות משהו בנדון. אבל שוב ושוב דחיתי זאת. ולפני שהספקתי להגיע לזה, מי שוויתרה על הכול היתה אשתי. הייתי בן שלושים ושש באותה העת.
