Spiritaeux – Tony Anderson
"אני מת?"
"כן."
"מה קורה עכשיו?"
פקחתי את עיניי וקמתי על רגליי. הייתי בתוך חלל בצבע שלא קיים ושלא ניתן לתיאור. במרחק מסוים ובלתי מוגדר ממני, על רקע מוזר ומנצנץ, ריחפה ישות שאת צורתה אי אפשר להסביר במילים. אני יודע, אלה תיאורים סתומים וחסרי משמעות, אבל אין בשפות שלנו מילים אחרות שיסבירו את מה שראיתי. אין מילים אחרות שבהן אוכל להסביר את המוות שלי.
התנערתי מההלם בעקבות מה שראו עיניי, ושאלתי את הישות את השאלה הראשונה שעלתה בראשי.
"אתה אלוהים?"
"אני הישות שבראה אותך," הוא ענה לי בשפתי.
התשובה סחטה ממני נחרת צחוק, כאילו נזכרתי באותו רגע שאני ציני למדי כלפי הנושא.
"אני לא מאמין בך. אני מדמיין את כל זה. אני כנראה בבית החולים עכשיו, מחוסר הכרה והוזה," אמרתי.
הושטתי את ידיי קדימה. היו לי ידיים, וצורה וגוף. עוד הייתי אני. צבטתי את עצמי ולא הרגשתי הרבה. הנחתי שאני תחת השפעת אִלחוש.
"ובכן, אלוהים הוא מושג שהאדם משתמש בו כדי לתאר את הבורא שלו," אמרה הישות.
"אני בראתי אותך ואת העולם שאתה מכיר, אז במובן הזה אני אלוהים מנקודת המבט שלך, אך נדמה שזו התכונה היחידה המשותפת לי ולהגדרה של אלוהים. לא בראתי את כל מה שקיים מעבר לעולם שלכם. אני לא נצחי, אני לא הישות הראשונה שקיימת, בהנחה שהיה דבר כזה, ואינני מתערב במה שקורה בעולם שלך מאז שבראתי אותו. לאמונה ולדת, כפי שאתה מכיר אותן, אין כל קשר אליי מעבר לפעולת הבריאה עצמה. במובנים הללו, אני לא אלוהים."
הבטתי בדמות חסרת הצורה. אני עדיין רואה, וחושב, ומודע. לכן אני חייב להיות חי. כל מה שהדמות אומרת לי ודאי מגיע מהתת-מודע שלי. ההיגיון תואם את שלי. וגם בחלומות אנחנו לפעמים מתקשים לזהות צורות וצבעים. וקולות.
"האמת היא שהקול שלך נשמע נשי באוזניי. יש לך שם?" שאלתי.
"לא."
"לכל דמות צריך להיות שם, גם היא מומצאת ובדיונית," אמרתי. הבחנתי בכך שסביב דמותה המוזרה של הישות בהקה מעין הילה שצבעה מוזר, מסגרת אור שהגדירה את צורתה והבדילה אותה מהרקע.
"אכפת לך שאקרא לך ג'ין? את מזכירה לי מישהי. גם לה יש הילה כמו שלך."
"כרצונך," היא ענתה, "איזו ג'ין?"
"אה, את לא תכירי, היא הפיניקס מ'אקס-מן'."
הבטתי סביבי. ראיתי צבעים מרצדים מכל עבר ושמעתי צליל שקט ומרוחק, מעין זמזום, אבל מהסוג המרגיע ולא המעיק. היה לי נעים. אילו עצמתי את עיניי, יכולתי לדמיין שאני בספא.
פניתי שוב אל הדמות המוזרה. "אז מה באמת קורה פה, ג'ין?" שאלתי.
"האם אינך זוכר דבר ממה שקרה לפני שהגעת לפה?"
בהיתי בחלל שמולי וניסיתי להיזכר. תמונות עמומות של אנשים ומקומות. תחושות ורגשות. זכרתי שאני וינס, אבל לא הרבה יותר מזה. הכול כוסה בשכבת ערפל, ואני נפלתי דרכו.
המאמץ להיזכר במה שקרה בפעם האחרונה שהייתי בהכרה דמה לניסיון להבין דברים באופן רציונלי מתוך חלום ולשלוט בהם. לא הצלחתי. זה חייב להיות מצב הכרתי דומה, חלום או הזיה, שנוצרים מתוך חוסר ההכרה.
אבל נזכרתי שכשהגעתי לכאן, לפני מה שנדמה כמו דקה, או שעה, ולפני שפקחתי את עיניי, ידעתי מיד שאני נמצא במקום אחר ושאלתי אם אני מת. איך ידעתי?
"לא, אני לא מצליח להיזכר. ספרי לי איפה אני ולמה הגעתי לכאן, ולאן אני הולך, אני לא אוהב להיות בחוסר ודאות."
"אתה נמצא בשלב ביניים. במעבר. עליך לעבור מסע מסוים לפני שתמשיך."
"איזה מסע? אמשיך לאן?"
"תמשיך בדרך שבה הולכים כל האנשים שמתו. אבל לפני זה, תגיע אל כמה מקומות שעליך להיות בהם, כמו עולמות, או ממדים אחרים. יש דברים שאתה צריך לראות, ולעשות."
חייכתי לעצמי לרגע כאילו שמעתי בדיחה לא מוצלחת.
"אז את אומרת שאני מת."
"אני מצטערת."
"ושאני, מה, נבחרתי לצאת למסע?"
"אפשר לומר."
"למה דווקא אני? כל האנשים שמתו הולכים בדרך אחת, ואני הולך לעבור מסע לפני שאמשיך בדרכם של כולם? למה?"
"אין באפשרותי להסביר לך זאת כרגע."
כל מה שהיא אמרה נשמע מגוחך להפליא. "איזו מין תשובה זו? את מצפה שאאמין שאני מת, ושאני בדרך לעולם הבא? אלו אמונות מטופשות. כשמתים אין כלום יותר. והנה אני בכל זאת כאן, עדיין אני, עדיין חושב ומדבר. יש אין-ספור עדויות של אנשים שחוו חוויה דומה כשהיו במצב של חוסר הכרה. 'חוויית סף מוות', זה בדיוק זה. אני לא מת. למה אני בכלל טורח לדבר איתך? את דמות בראשי בלבד."
ג'ין השתתקה ודמותה הבלתי-אפשרית התקיימה במעין ריחוף במרחב שמולי. הרקע דמוי הכוכבים שסביבה פעם במעין ריצוד מרהיב. לא ידעתי מה אני רואה. עדיין לא ידעתי איך לקרוא למה שנמצא מולי. איך זה ייתכן? האם תת-המודע שלי המציא צורות וצבעים חדשים?
"האם אתה יכול לתאר במילים את המקום שאתה נמצא בו כרגע, ואותי?"
"זו בדיוק המחשבה שעברה לי בראש כרגע," עניתי, "מה שמחזק את האפשרות שאת השתקפות של תת-המודע שלי."
"נסה לשחזר את הזיכרונות האחרונים שלך," אמרה.
"אני לא מצליח לזכור שום דבר משמעותי, ואם היית הבוראת שלי, ודאי היית יודעת את זה. ודאי היית יודעת הכול, מה אני חושב ומה אני זוכר. ובוודאי גם היית יכולה לגרום לדברים לקרות. היית יכולה לגרום לי לזכור, ולשכוח, ולהבין דברים. היית יכולה לקחת אותי אחורה וקדימה בזמן, לשלוח אותי לגנוב ביצת דינוזאור מהעבר ולהטיס אותה בחללית מהעתיד למאדים. אבל את לא עושה את כל זה."
"אנסה לעזור לך לזכור," היא אמרה.
"למה אנחנו צריכים לעבור את כל זה? את טוענת שבראת אותי ואת העולם שלי. אם יש דברים שצריך לעשות, עשי אותם את. מדוע את לא מזיזה דברים בכוחות עצמך?"
"אני לא ישות כול יכולה," היא אמרה, "חלות עליי מגבלות. במובן מסוים, אני רק עושה את מה שאני מסוגלת ושנועדתי לעשות. אני ממלאת תפקיד. חשוב עליי כעל עובדת של מישהו אחר, אם זה מקל עליך להבין. אני רק עושה את העבודה שלי."
"אז... אלוהים הוא הבוס שלך? אז את מלאך?"
"אלה מושגים מומצאים של בני אדם."
"אז מה כן?"
"לצערי לא אוכל להסביר לך זאת. יכולת ההבנה של בני האדם מוגבלת. יש דברים שאינכם יכולים לתפוס ולהבין, אין מילים או תיאורים בשפתכם עבורם והם מעבר לחוקי עולמכם. אני מבינה שזה מצב מבלבל עבורך, אך אני מציעה שפשוט תקבל אותו כפי שהוא. אני מה שאני, זה קורה כי זה קורה — כמו כל דבר שהכרת בחייך. עדיף לך להתמקד בשאלה איך תעשה את מה שאתה אמור לעשות בצורה הטובה ביותר, במקום להמשיך לתהות מדוע הדברים מתרחשים כך."
הרמתי את ידיי והסתכלתי עליהן. יצרתי אגרוף בכף ידי והתחלתי לחבוט בעצמי, בחזה ואז בפנים.
"מה אתה מנסה לעשות?" שאלה ג'ין.
"להתעורר," עניתי.
ההילה שסביבה בהקה בעוצמה רבה לפתע.
ואז ראיתי את עצמי נופל. וזכרתי את זה. מעידה, ותמונות עמומות של גג בניין, הולך ומתרחק, ובמקומו ראיתי שמיים קודרים, ואז את החלונות בדירות הבניין שלי בזמן שהתהפכתי באוויר הקר וצנחתי אל מותי.
"אני מצטערת אם הזיכרון מסב לך כאב, וינסנט," אמרה ג'ין, "אתה הגעת לכאן כי החלטת לשים קץ לחייך. קפצת מגג הבניין שבו גרת וצנחת אל מותך."
המספר על הלוח האלקטרוני התחלף וצלצול פעמון הדהד ברחבי הלשכה.
"וינסנט גורדון?"
"כן, זה אני."
ניגשתי אל הפקיד שעמד מאחורי חלון זכוכית. הוא העיף בי מבט קצר ועלעל במסמכים שהגשתי לו.
