לחיות

1. הגוף במחלה

בחג המולד 2004, בשיאו של הקיץ בחצי הכדור הדרומי, אני בניו־זילנד. חברַי ואני בחופשה, מטיילים שבועיים באי הדרומי. חלק מן הטיול שלנו הוא מסע רגלי בן שלושה ימים על החוף. אנחנו הולכים לעבר החווה שבה אנחנו שוהים על החוף המזרחי. בדרך אנחנו רואים דולפינים, כלבי־ים וחזירי יער. האוויר רענן והנוף יפהפה. אני משתוקקת להתחיל במסע ומלאת ביטחון, כיון שהתעמלתי הרבה לאחרונה ואני מרגישה כשירה ומלאת חיים. נהייתי פריקית של בריאות, אוכלת פחות שומן, ואני מבלה ארבעים וחמש דקות ביום בתרגול על הליכון ובהרמת משקולות. אני קופצת והולכת קדימה, שמחה, מלאת מרץ, שופעת שמחה. אנחנו הולכים בקצב מהיר, מפטפטים ונהנים מן הנופים ומן השמש.

פני השטח משתנים, ועכשיו אנחנו הולכים בעלייה. פתאום נהיית ההליכה קשה לי. אני נגררת מאחור; אני כבר לא יכולה לפטפט עם חברַי. אני נעצרת ושופכת את המים שלקחתי איתי - אולי אני נושאת משקל כבד מדי? אני מנסה להמשיך ללכת, אבל משהו מאלץ אותי להאט. אני חייבת לעצור לעתים קרובות כדי להסדיר את הנשימה. גם כשאני הולכת לאט אני חייבת לעצור. השביל שנראה כל כך מזמין ויפה נראה עכשיו קשה ואינסופי. בסופו של דבר אני מפגרת כמעט בשעה אחרי הקבוצה. גיסתי, מונה, מתלווה אלי. היא נעצרת איתי, מעמידה פנים שהיא רוצה להסתכל על הנוף. אני מודאגת. איך ייתכן שאני כל כך לא כשירה? למה הגוף שלי לא מגיב על כל התרגול שעשיתי? חשבתי שאהיה בראש הקבוצה, ובמקום זה אני מתויגת כאיטית, כזאת שמתקשה ללכת.

בחודשים הבאים בעלי ואני ממציאים סדרה של הסברים לקוצר הנשימה שלי. אולי הריאות שלי קטנות? אולי יש לי קצרת? אולי יש לי זיהום קטן בחזה? אני חוזרת למכון הכושר במרץ רב ובהחלטיות יותר מבעבר ונרשמת לשיעור נוסף של קיק־בוקסינג. איני פונה לרופא, ולא אפנה אלא כעבור שנתיים, כשאי־היכולת שלי לנשום תהיה כל כך בולטת ולא תקינה, שהתירוצים הקלושים כבר לא יישמעו הגיוניים. אבל תחושת חוסר הוודאות, המאבק, אי היכולת להבין את תגובות הגוף שלי, מלווים אותי ללא הרף מאז ועד היום.

בגידת הגוף, הניכור הגובר מן הגוף שחווה אדם חולה, הם הנושאים שבהם מתמקד הפרק הזה. במה שונה חוויה של גוף חולה מזו של גוף בריא? הגישה הפנומנולוגית של מרלו־פונטי מספקת הסבר מקסים לשוני הזה. הדגש ששם מרלו־פונטי על תפיסת הגוף ועל מרכזיותו של הגוף בקיום האנושי, נראה לי מרתק במיוחד ביחס למחלה.

מרלו־פונטי רואה את הגוף ואת התפיסה כמקום מושבה של האדמיות, או של הסובייקטיביות. במהותו, יצור אנושי הוא אורגניזם קולט ומתנסה, ששוכן בקרבה אינטימית לסביבתו ומגיב עליה מיד. לחשוב על יצור אנושי פירושו לחשוב על בעל־חיים מבין, מרגיש וחושב, המושרש בתוך הקשר בעל משמעות ופועל פעילות גומלין עם חפצים ובני אדם בסביבתו. מרלו־פונטי, הנוקט גישה זו, מגיב על הגדרה אינטלקטואליסטית (כפי שהוא קורא לה) קודמת של האדם שהגדיר הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה־17, רנה דקארט (1650-1596). דקארט מגדיר אותנו כנשמות מופשטות חושבות, שבאופן זמני ומקרי שוכנות בגוף פיזי. גישתו של דקארט ידועה כ"שְניוּת", כיון שהיא יוצאת מתוך הנחה שקיימות שתי מהויות שונות: מהויות מרחביות או מתפשטות כמו אובייקטים פיזיקליים, ומהויות חושבות כמו מוחות.

מטרתו של מרלו־פונטי הייתה לתקן את ההשקפה השגויה הזאת, ותוך הימנעות מן הצמצום החומרני של רוח וחומר, להדגיש את הקשר הבלתי נפרד של הגוף והמוח, של החשיבה והתפיסה. גישתו יכולה להיחשב לגישה הוליסטית ביחס לאדם. איננו יכולים להפריד בין החלק המנטלי והחלק הפיזי באדם, כיון שהשניים בלתי נפרדים, וזו עובדה. כל פעילות מנטלית חייבת להיות מלווה בעשייה גופנית (למשל, נוירון כלשהו שניצת במוח). אי אפשר, לפי השקפתו של מרלו־פונטי, לחשוב על עשייה שהיא מנטלית טהורה, כיון שפעילות מנטלית, מופשטת ככל שתהיה, היא תמיד מוחשית. נוסף על כך, כדי שנגיע להמשגות ולתפיסות מופשטות דרושה התנסות בעולם. לכן, למשל, תפיסת הצבע האדום שלנו נובעת מכך שבאנו במגע עם חפצים אדומים, ראינו אותם ונגענו בהם. התפיסות נולדות מתוך התנסות חושית ותפיסתית. אם נשלב את שני הטיעונים האלה, נוכל להבין את הבסיס לטענת מרלו־פונטי, שאין שום אוטונומיה מנטלית במובן המדויק.

באופן דומה, אין לראות פעולה גופנית כמניפולציה מכנית הנשלטת באופן מסתורי מרחוק על ידי פקודות מנטליות. הגוף אינו מְכל פסיבי או כלי רכב שרק ממתין להוראות מן המוח. הוא גם אינו מערכת של מנופים וגלגלות (כפי שחשבו פילוסופים מכניסטיים במאה ה־17), שמתעוררים רק כשהנשמה מפיחה בהם חיים, אלא הוא יישות פעילה, שמקבלת ללא הרף מידע מן הסביבה והיא מכוּונת למטרות שונות. ההפרדה בין המוח לגוף אינה רציונלית. יתר על כן, ההפרדה המדויקת בין עולם פנימי לעולם חיצוני אינה רציונלית, כשאנחנו חושבים שבעצם אנחנו חווים את גופנו ואת עולמנו כאחדות מושלמת.

במקום ההפרדה המלאכותית בין גוף למוח, הצביע מרלו־פונטי על מרכזיותו של הגוף ועל האופן שבו הסובייקט שוכן בגוף. ההשקפה הזאת, שהיא יותר אורגנית וביולוגית, על היצור האנושי כעל בעל־חיים אנושי (שיש לו גם תרבות, חיי חברה ועולם בעל משמעות) רואה את הגוף כמקום מושבו של הקיום האנושי שאין בלתו. להיות זה אומר שיש לך גוף הקולט את העולם ללא הרף באמצעות ראייה, מגע, ריח וכו'. בתור שכזה, הגוף ממוקם ופונה לעבר העצמים בסביבתו. הקיום האנושי מתרחש בתוך האופקים הנפתחים על ידי התפיסה.

לפיכך, בשביל מרלו־פונטי הגוף הוא תלוי־גוף ומשתתף ב"דיאלוג קדמון" עם העולם. הדיאלוג הזה דורש מעורבות מוחלטת, קדם־מחשבתית, עם הסביבה, שאפשר להבינה בקלות כשחושבים על פעילויות יומיומיות. יציאה לטיול ברגל, למשל, היא דיאלוג כזה של הגוף עם הסביבה: הרגליים דוחפות את הגוף קדימה, המבוך באוזנינו שומר עלינו זקופים ומאוזנים, העיניים מספקות מידע חזותי על השביל שלפנינו ועל כל מכשול שיש להתמודד איתו, וכן הלאה. סוג כזה של דיאלוג עם הסביבה דורש קליטה מתמדת של מידע וחישוב תמידי מחדש של המסלול, המהירות ומאמץ השרירים.

דיאלוג שני מתקיים בין חלקי גוף שונים ובין סוגים שונים של מידע. הפעילות הסינתטית הזאת מאחדת את המידע המתקבל מן העיניים, הרגליים, השרירים וכן הלאה כדי ליצור חוויה מאוחדת של הליכה. כל זמן שהאינטראקציה המורכבת הזאת מתרחשת, יכולה המטיילת לשוחח בלהט על ניטשֶה בלי לשים לב לגופה. אין זה אומר שהיא משוחררת מגופה, ואין זה מחזיר אותנו לשניות של דקארט. זה רק מראה כי השחרור מן הגוף הוא תנאי רקע לקיומו של תחום הסובייקטיביות. זה נכון גם אם שום תשומת לב אינה מופנית לגוף. אם משחקים טניס או פותרים בעיה מתמטית, שתי הפעילויות - וכל קשת הפעילויות ביניהן - אפשריות רק מכוח הימצאו של גוף הקיים כחלק מעולם.

רבים מן המעשים שלנו, בפרט מעשים שגרתיים של יום־יום, הם קדם־מחשבתיים: הם תוצאה של הרגל ולא של מחשבה מודעת. רשת מורכבת של הֶרגלים כאלה יוצרת את התנהגותנו. ההרגלים שלנו והדרך השגרתית שלנו להתנהל בסביבתנו יוצרים עולם מוּכּר ובעל משמעות. על רקע פעילות זאת, שלרוב מובנת מאליה, מתקיימת המחשבה המודעת. באופן רגיל, ברגע נתון אנחנו שמים לב למה שמטריד אותנו במודע. אנחנו חושבים על בעיה פילוסופית, למשל, ולא על ספל התה שאנחנו מכינים תוך כדי חשיבה. אלא שמרלו־פונטי רוצה להתמקד בחשיבות ובתחכום של הרקע הזה, ולהבין היטב איך הוא מאפשר לחשיבה המודעת להתרחש מעליו, כביכול.

הגוף הוא מרכז החקירה שלו. זה סוג אובייקט ייחודי עבור מרלו־פונטי. הגוף הוא, כמובן, דבר פיזי, אובייקט שאפשר לשקול אותו, למדוד אותו ולתאר אותו באמצעות מונחים נטורליסטיים פיזיים לחלוטין. אלא שהוא גם מקור הרגשות, התפיסות והתחושות הסובייקטיביות, מושב הסובייקטיביות והמודעות. בתור שכזה הגוף הוא סובייקט־אובייקט, הוויה ייחודית שאפשר לחוות אותה גם מנקודת מבט של גוף שלישי (אנחנו מסתכלים על אנשים אחרים, מודדים את גובהם, בודקים את צבע עיניהם) וגם מנקודת מבט של גוף ראשון (אני מרגישה שאני יושבת על כיסא, אני צמאה, אני מותחת את זרועותי וחווה את המתיחה והשחרור של שרירַי).

מרלו־פונטי משתמש בדוגמה הפשוטה (מתוך ספרו של אדמונד הוּסֶרל הגיונות קרטזיאניים) של שתי ידיים הנוגעות זו בזו. כל יד גם נוגעת, אקטיבית, וחשה את היד האחרת, ובו בזמן גם ננגעת, פסיבית, מורגשת בעזרת היד השנייה. זאת ההשקפה הרואה את הגוף גם כסובייקט אקטיבי נוגע וגם כאובייקט פסיבי ננגע, שמאחד את ההכרה עם הגוף, את נקודות המבט של הגוף הראשון והגוף השלישי, אחרי מאות שנים של הפרדה בעקבות השניוּת של דקארט.

מתוך ההתמקדות האינטנסיבית הזאת במוח, מפתח מרלו־פונטי את רעיון ההתכוונות (אינטנציונליות) הגופנית. רעיון ההתכוונות נהגה במקור על ידי פרנץ בּרֶנטאנוֹ והוסרל כמערכת יחסים בין תופעות מנטליות לאובייקטים שלהן. זו מערכת יחסים שקשורה למשהו, או של כוונה לקראת משהו. לדוגמה, אם אני רוצה לאכול גלידה, גלידה היא מושא ההתכוונות של רצוני.

מעניין לציין, שרק תופעות מנטליות הן מכוונות או על אודות למשהו. לרצות גלידה, לחשוב שהאופניים שלי במחסן וכו' - אלה דוגמאות של התכוונות לקראת גלידה ואופניים. כל אקט מנטלי כמו רצון, מחשבה, השתוקקות וכו', חייב להיות על אודות משהו, או במילים אחרות, חייב להיות לו אובייקט. מחשבות הן על אודות משהו, אמונות ותשוקות הן על אודות משהו, אבל אובייקטים גופניים אינם יכולים להיות על אודות שום דבר. אובייקטים פיזיקליים אינם תופעות מנטליות ולכן אין בהם התכוונות. נעל אינה יכולה, בעיקרון, להיות על אודות משהו. התכונה הזאת של "להיות על אודות" נחשבת תמיד לסימן היכר לדבר מנטלי.

מרלו־פונטי אימץ את רעיון ההתכוונות, אבל סירב להשלים עם כך שרק תופעות מנטליות יכולות להיות בעלות תכונה זו של התכוונות או של "על אודות". הוא הרחיב את רעיון ההתכוונות עד שכלל התכוונות גופנית. זו התכוונות הגוף כלפי אובייקטים, המכוונת את עצמה למטרות ופועלת באופן שהוא "על אודות" מטרות מסוימות ואובייקטים מסוימים. לדוגמה, אם אני שולחת יד לקחת ספל תה, ידי מכוּונת לעבר החפץ האינטנציונלי, הספל. תנוחת היד, כיוון התנועה, הקשתת האצבעות - כל אלה מופנים או מכוּונים לקראת אותו ספל .

קשת של התכוונות, כפי שמרלו־פונטי קורא לזה, מקשרת את גופי אל ספל התה. הקשת האינטנציונלית הזאת מעניקה היגיון לאוסף של תנועות גופניות נפרדות ומאחדת אותן לפעולה בעלת משמעות: הכוונה לקחת את ספל התה. במובן הזה אפשר לומר, שההתכוונות הגופנית מקבילה להתכוונות המנטלית. שתיהן טוענות שלא יכולה להיות התכוונות מנטלית בלי אוריינטציה גופנית בעולם; שאין התכוונות מנטלית טהורה.

מה הן ההשלכות של ההתכוונות הגופנית הזאת? הרעיון הזה עוזר להסביר את הגוף כיישות תבונית, מתכננת ומכוּונת־מטרה. הגוף אינו מכשיר חומרי פסיבי המחכה לפקודות מנטליות; הוא מעורב באופן פעיל בפעילות גומלין תבונית ובעלת משמעות עם הסביבה. הגוף יודע, אפשר לומר, איך לעשות דברים רבים, איך לבצע פעולות קטנות ומורכבות, איך להשיג מטרות רבות, החל בהחלקה על קרח וכלה בנהיגה במכונית. באמצעות הישירוּת שלו מבצע הגוף פעולות שאינן רק תנועות גופניות אקראיות, אלא תנועות מכוונות, מתוכננות, שמטרתן להשיג מטרה. יתר על כן, לתנועות יש משמעות רק כאשר אפשר להבין אותן כמכוונות לקראת מטרה. "עבורנו הגוף הוא הרבה יותר מכלי או אמצעי; הוא מהווה את הביטוי שלנו בעולם, את הצורה הוויזואלית של כוונותינו".*

[* כהן שבוט, 2002: 341.]

הגוף מגיב על הסביבה בדיאלוג מתמשך. כל דבר אחר מותנה ביכולת של הגוף לפעול, לנבא גירויים ולהגיב עליהם באופן הולם. לכן הגוף הוא ליבת קיומנו והבסיס לכל פעילות גומלין עם העולם. "הגוף הוא האמצעי הכללי שלנו להיות בעלי עולם".* כל מעשינו ומטרותינו חייבים להיבחן מחדש לאור התפקיד החדש הזה המוענק לגוף, או ליתר דיוק, הכרה חדשה של התפקיד שהוא מילא כל הזמן.

[* Merleau-Ponty, 1962: 146]

הגוף החולה

לאחר שראינו כמה מרכזי הגוף לכל רעיון של פעולה או סובייקטיביות, ולהשגת כל מטרה, אנחנו יכולים עכשיו לשאול מה קורה כאשר הגוף מאבד כמה מיכולותיו ואינו יכול עוד להשתלב באופן חופשי בסביבתו. במחלה, ובאופן יותר ממוקד בכמה מקרים של מחלה כרונית ונכות, עולה הצורך לחשוב מחדש על יכולת הגוף להשתלב בעולם, על יכולתו לספק תנועה, חירות ויצירתיות כפי שעשה לפני כן.

איך, אם כן, עלינו לחשוב על מחלה? אם נחזור אל השקפתו של מרלו־פונטי על הגוף כאובייקט וסובייקט כאחד - על דו־המשמעות של הגוף, כפי שהוא קורא לזה - נוכל לראות זווית חשובה שנחשפת במחלה. זה ההבדל בין הגוף הביולוגי והגוף שאנחנו חיים בו. הגוף הביולוגי הוא הגוף הגשמי, או החומרי, הגוף כאובייקט. הגוף כפי שאנחנו חיים בו הוא החוויה בגוף ראשון של הגוף הביולוגי. זה הגוף כפי שחווה אותו האדם. באופן רגיל, בחוויה היומיומית התקינה של גוף בריא, שני הגופים משתלבים בהרמוניה. יש הסכמה בין המצב האובייקטיבי של הגוף הביולוגי ובין החוויה הסובייקטיבית שלו.

במילים אחרות, הגוף הבריא הוא שקוף, הוא מתקבל כמובן מאליו. איננו עוצרים כדי לחשוב על אף אחד מתִפקודיו ותהליכיו, כיון שכל עוד הכול מתנהל כשורה הם מהווים חלק מן הרקע הגופני שמאפשר לדברים יותר מעניינים להתרחש. לכן כל עוד העיכול, איזון הנוזלים ותִפקוד השרירים מתנהלים כשורה, איננו חווים אותם באופן מודע. הם מאפשרים לנו, בשקט ובאין רואה, לחבר סימפוניות, לשתות קפה עם חברים ולהתווכח על נושאים פוליטיים.

רק כשמשהו משתבש בגוף אנחנו מתחילים לשים לב אליו. תשומת לבנו מופנית אל אותו איבר שתִפקודו השתבש, ופתאום הוא הופך למוקד ההתעניינות ולא לרקע הבלתי נראה לפעולותינו. משתבשת ההרמוניה בין הגוף הביולוגי והגוף כפי שאנחנו חווים אותו, וההבדל בין השניים נעשה ברור.

אפשר גם לחשוב על הגוף כעל מכשיר או כלי. קחו למשל עט. באופן רגיל אנחנו משתמשים בעט כדי לבצע משימה, כמו לכתוב צ'ק. כשאנחנו משתמשים בעט, איננו שמים לב אליו. הוא אינו בולט, והוא מהווה רק אמצעי להשגת מטרה. הכוונה שלנו ממוקדת במטרה - כתיבת הצ'ק - ואילו האמצעי אינו מעניין ועובר לרקע. אבל כשהעט אינו כותב - או כלי הרכב מסרב להתניע, או בקבוק החלב ריק - פתאום הוא נעשה מרכז תשומת הלב. הוא מפסיק להיות רקע בלתי נראה המסייע לתוכנית כלשהי, ותחת זאת הופך למחבל עקשני.

היעדר הבולטות הזה נכון בקשר למכשירים, ועוד יותר נכון בקשר לגופנו. אלא שאת העט חסר התועלת אנחנו יכולים להשליך ולקחת אחר תחתיו, ואילו גופנו נמצא עמנו ביחס אחר לגמרי. לגופנו אין תחליף, אי אפשר לזרוק אותו, ואפילו לא לתקן אותו בקלות כפי שהיינו רוצים. כאב הראש ואיתו הראש נשארים צמודים אלי, ונהיים מוחשיים יותר ויותר, עד כדי הפרעה. דווקא מפני שגופנו אינו מכשיר, חוסר תפקודו חשוב כל כך וקשור באופן כל כך אינטימי להרגשה הטובה שלנו. את המכונית המקולקלת אני יכולה למכור ולקנות חדשה תחתיה, אבל גופי הוא אני. זאת תכונה מהותית של קיומנו הגופני, שנוצרת בעקבות מחלה. מחלה היא דרך אלימה ופתאומית לגילוי טבעו הגופני והאינטימי של קיומנו.

עוד סיבה לכך שהשוני בין הגוף הביולוגי לבין הגוף כפי שאנו חווים אותו מופיע בזמן מחלה, היא שהגוף כפי שאנחנו חווים אותו הוא במידה רבה תוצאה של הרגל. הוא רגיל לבצע מטלות מסוימות במהירות מסוימת ובדרך מסוימת. חשבו על האופן שבו אתם עושים משהו שמתבצע באופן שגרתי: מתגלחים, משחקים טניס, קוצצים ירקות, תופרים או פורטים על פסנתר. את הפעולות האלה אפשר לבצע במיומנות, ביעילות וללא תקלה כיון שהפכו להרגל. הגוף שלנו למד לבצע אותן, ועם כל חזרה עליהן ההרגל מתחזק ומשתלב עוד יותר ברפרטואר הגופני שלנו. אנחנו מסוגלים לבצע כמה פעולות בלי שום תשומת לב, או בתשומת לב מועטה. ושוב, הפעולות קשורות למטרת הפעילות: הגעה לעבודה, ארוחה מבושלת, חולצה מגוהצת. רק כשאנחנו עוקבים אחרי טירון, נאמר, אחרי ילד הלומד לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר, אנחנו מעריכים את הקושי של הפעילות ואת רמת המיומנות הנדרשת מגופנו.

הפעילויות היומיומיות שלנו מתבססות על פעילות הגומלין בין הגוף כפי שהוא נחווה עכשיו ובין הגוף המורגל. הגוף המורגל מספק את המסגרת, את המיומנות, בשעה שהגוף כפי שהוא נחווה עכשיו מספק משוב מיידי מן הסביבה, תחושות שונות, רגשות של סיפוק וכו'. הגופים המיומנים שלנו הם תוצר של שנים רבות של תרגול והתרגלות. התרגול יכול להיות מודע ומובנה - למשל כשאנחנו נרשמים לשיעורי ריקוד או ללימוד נהיגה - או ספונטני ובלתי מובנה, כמו במשחק ילדים.

המומחיות הנרכשת הזאת, הקלות נטולת המאמץ שבה אנחנו מבצעים מטלות רגילות, מתבססת על שני דברים. האחד הוא הרצף של הסובייקט החווה. אותו אדם שלמד לפרוט על פסנתר כילד מנגן עכשיו את הפנטזיה ברה מינור של מוצרט. הזיכרון והרצף הכרחיים להשגת זהות אישית במשך הזמן. הדבר השני הוא שהיכולות הממשיות של הגוף הביולוגי יישארו ללא פגע. היכולות הגופניות האלה קיימות בבסיסו של כל ניסיון ללמוד מיומנויות חדשות או לחזור עליהן. דוגמה שכיחה היא אישה בוגרת המנסה לחזור על הישג מילדותה, כמו סלטה או קפיצה אחורה לבריכה - דבר שנהגה לבצע לעתים קרובות. אם אותה אישה לא בכושר, אם שריריה וגמישותה כבר אינם כפי שהיו בעבר, הגוף המורגל שלה ייתקל בהתנגדות מצד הגוף הביולוגי. ההרגל אולי קיים עדיין, אבל הגוף הביולוגי השתנה וכבר אינו משתף פעולה באותה קלות וזריזות כפי שעשה זאת בעבר.

עוד דוגמה שהביא מרלו־פונטי היא כאב פאנטום. כאב פאנטום הוא תחושה - לפעמים כואבת - הנוצרת באיבר, בדרך כלל יד או רגל, לאחר שנכרתו. האיבר הדמיוני כואב או מגרד, אבל האיבר הממשי סולק, במקרים מסוימים לפני זמן רב. התופעה סִקרנה רופאים מאות שנים. איך תיתכן תחושה כלשהי באיבר שכבר אינו קיים? מה בדיוק כואב, כשהאיבר הדמיוני מציק? את התופעה המבלבלת הזאת לא היה אפשר להסביר באמצעות הסבר פיזי נטורליסטי, כיון שקצות העצבים ששולחים את איתותי הכאב אל מוחו של האדם פשוט אינם שם. איך אפשר לחוות כאב או דגדוג ביד שנכרתה לפני שנים?

אם נחזור להבחנה של מרלו־פונטי בין הגוף הביולוגי לגוף שבו אנחנו חיים, נוכל להסביר את כאב הפאנטום כפער בין הגוף הביולוגי לחוויה של מי שחי את הגוף הזה. לגוף הביולוגי אמנם אין איבר, אבל הגוף הנחווה חש את האיבר כקיים, כואב, או מגרד. אין טעם לומר לאדם שהאיבר שלו אינו שם, או להתכחש לחוויה שהוא חווה. כאבי הפאנטום הם ביטוי של הגוף כפי שהיה בעבר, המבוסס על עשרות שנים שבהם הייתה לו סכֶמת גוף וארבעה גַּפִים. הגוף המורגל הזה אינו נהרס מיד כשהגוף הביולוגי מאבד איבר. סכֶמת הגוף צריכה להיבנות מחדש, תנועות חדשות והרגלים גופניים חדשים חייבים להיווצר כדי לפצות על האבידה. ולפעמים, כמו במקרה של כאבי פאנטום, האיבר האבוד ממשיך להתקיים, אפשר לומר, בחוויה שחווה אותו אדם.

דוגמה אחרת לפער בין הגוף הביולוגי לגוף הנחווה היא אנורקסיה נרבוזה. אם נסתכל באופן אובייקטיבי על הגוף הביולוגי, אנחנו עשויים לראות גוף כחוש, שלדי. זה הגוף הביולוגי, שאת רזונו אפשר למדוד באמצעות שקילה או חישוב של מסת הגוף. אבל אם נבקש מן האנורקטית לתאר את גופה, היא עשויה לומר שהיא חווה אותו כשמן, מגושם וגדול. הגוף הסובייקטיבי, או הגוף כפי שהוא נחווה, הוא גוף מפלצתי שמן. כידוע, אין טעם להתכחש לחוויה הזאת ולבקש התייחסות לעובדות האובייקטיביות. גם כאן אפשר לראות את הפער בין הגוף כפי שהוא לבין הגוף כפי שהוא נחווה.

הבנת הפער הזה נותנת לנו כלים לתאר את השפעתה של המחלה. כיון שלגוף, על פי תיאורו של מרלו־פונטי, יש תפקיד הרבה יותר מרכזי, וכיון שהמחלה משנה את הגוף, השפעת המחלה חשובה יותר מכפי שאולי חשבנו קודם. אנחנו יכולים עכשיו להתחיל להבין שלהיות חולה זה לא רק אילוץ הנכפה על חלק בגוף הביולוגי, אלא זה שינוי שיטתי באופן שהגוף כשלם חווה, מגיב ומבצע מטלות. השינוי במחלה אינו מקומי אלא גלובלי, אינו חיצוני אלא נוגע בלב הסובייקטיביות. זאת כיון ש"אינני מצרף זה לזה את חלקי גופי; התרגום הזה והאיחוד הזה מתבצעים בבת־אחת בתוכי; הם גופי עצמו... אני לא לפני גופי, אלא בתוכו; בעצם אני הוא גופי".*

[* Merleau-Ponty, 1962: 150, ההדגשה שלי, ח"כ.]

גופי החולה

אנחנו יצורים תלויי הרגל. כבר שכחתי איך חייתי לפני כן, לפני שהייתי חולה; לפני שחייתי בצלו של קוצר נשימה כרוני, של פחד מפני זיהום, ושל צורך אינסופי לדאוג לדברים. הצורך האינסופי לארגן משלוחי חמצן, להגיע לבדיקות, לחדש את המרשם, לקנות את התרופות, לבלוע את התרופות, להשתתף בפגישות ייעוץ - בקיצור, הצורך לנהל את מחלתי.

מחלתי נהייתה חלק מחיי במהירות מדהימה. תחילה היא הייתה אסון חיצוני, משהו שלא נועד לקרות לי, משהו יוצא דופן, בזמן שאני הייתי אדם רגיל. בשבוע הראשון אחרי האבחון שלי הייתי מתעוררת ושוכחת את המציאות החדשה של חיי. כעבור רגע, כשהתעוררתי לגמרי, הגיעה ההכרה שמשהו השתבש מאוד והוא עומד ליפול על ראשי המנומנם. אותם רגעים שבהם הייתי ערה אבל לא זכרתי את מחלתי נעלמו במהרה. עידן חדש החל. מחלתי הופנמה ונהייתה חלק מחיי, חלק ממני, מגופי.

גופי הסתגל בנכונות מדהימה למגבלות החדשות. מוחי שכח במהירות איך היו הדברים לפני כן. בתוך שנה נהיו הרגלַי הגופניים שונים לחלוטין. לעומת החודשים הראשונים שבהם ניסה גופי לפעול בקצב מהיר, לעלות מהר במדרגות ולהיות חסר סבלנות, התנועות האלה נמחקו מן הרפרטואר הגופני שלי. בשעה שזיכרוני עדיין הכיל תמונות של נופי הרים ושל מכון הכושר מבפנים, כבר לא זכרתי איך מרגישים כשרצים או מתעמלים, מהי תחושת האופוריה של מאמץ בריא, ועד כמה קל להיות צעיר וכשיר. הרגלים חדשים נוצרו, ודרך חדשה לשאת ולתת עם העולם השתלבה בפיזיות שלי. התלוותה לה שִכחה ברוכה של הנאות התנועה הגופנית.

בימים שלפני המחלה שלי תכננתי תוכניות ורציתי את הדברים הטובים הרגילים שהחיים מציעים לנו. חשבתי ששאיפותי הן רשימה ממוצעת של ציפיות: להיות בריאה, להיות מאושרת, לחיות בביטחון. אחרי שחליתי החלו השאיפות האלה להיראות גרנדיוזיות; הציפיות נראו נועזות ומוגזמות. האם באמת ציפיתי לכל זה? האם באמת חשבתי שהרשימה הזאת של גורמים מורכבים עד אין קץ, התלויים במזל, תוכל פשוט להתגשם בצורה מובנת מאליה?

התחלתי לחשוב שביקשתי יותר מדי, שכולנו, בדרך כלל, מבקשים יותר מדי; ששום דבר אינו מתנהל כשורה כל הזמן, ובוודאי שלא הכול כל הזמן. אבל היה לי בשרוול עוד קלף. הייתי טובה. אכלתי אוכל בריא. התעמלתי. לא עישנתי ולא שתיתי. טיפלתי היטב בעצמי. כשהשוויתי ביני ובין חברי, רבים מהם היו מעשנים כבדים למעלה מעשרים שנה. הרגשתי שמגיע לי לזכות בחיים כמו אלה שהם קיבלו, סתם במקרה, גם אם לא הגיע להם. נפלתי לתוך מלכודת טירונים של סבל ושאלתי: למה זה קרה דווקא לי? לשאלה הזאת לא הייתה תשובה, או לפחות לא תשובה שאנחנו יודעים לענות עליה בעזרת הידע הרפואי הקיים. זו הייתה מכה שרירותית של מזל רע מאוד.

ציפיותי נאלצו להשתנות, ובמהירות. רשימת השאיפות שלי הצטמצמה לפריט אחד בלבד: אני רוצה לחיות. אני לא מצפה שהצל יתרומם מעל חיי וייעלם. אני לא מצפה שיהיו לי ילדים, שאוכל לארוז תרמיל ולנסוע לטיול, לחגוג את יום הולדתי השישים, או לעלות באופן ספונטני על טיסה זולה ליוון. אני לא מצפה להרגיש יותר טוב. השאיפה היחידה שלי היא להישאר עם מה שיש לי עכשיו: לחיות, לנהל חיים באיכות מתונה, לעשות כמה מן הדברים שאני אוהבת. זה הרבה, אני אומרת לעצמי. והציפוי הזה של נורמליות, התחושה הקצת עצובה והבלתי הולמת של המזל, היא שמחזיקה אותי במחלתי.

רק כשאני נתקלת ברחמים, כשאנשים מגלים חלק מן העצב הנורא והחרדה שהם חרדים לי, כשאנשים מגיבים בהלם ובאימה על מצבי, רק אז מתמוטט סיפורי. ואז אני יודעת: רוב האנשים מצליחים במעשיהם רוב הזמן. רק 120 נשים בבריטניה, וכמה אלפים בעולם כולו, אובחנו כסובלות מ־LAM. נכון שלאנשים אחרים יש בעיות אחרות, אבל אם אני מסתכלת על חברַי ומכרַי, רובם בריאים לחלוטין. רובם הביאו לעולם תינוקות בריאים. רובם זכו להשיג את כל הדברים שהיו ברשימת המשאלות האנושית מדי שלי, אבל הם מתייחסים אליהם כמובנים מאליהם. רובם חיים ביוהרה שאינם מכירים בה, למזלם. תחת זאת יש להם תחושה נאיבית, לא רפלקטיבית, של נטישה. למה שהדברים לא יצליחו לי, הם שואלים.

בימים הראשונים אחרי שאובחנה מחלתי לא הייתי מסוגלת בכלל לחשוב. לא העזתי לקרוא על המחלה שלי או ללמוד משהו עליה. הרגשתי שכל מידע נוסף רק יביא איתו חדשות רעות, עוד אימה, עובדות עגומות נוספות שיפחידו אותי. סבלתי ממה שג'ואן דידיון מכנה "חשיבה מאגית": המחשבה המיסטית, הלא־רציונלית והמאשימה, השכיחה כנראה במצבי מצוקה. האשמתי את עצמי שכתבתי ספר על מוות. האשמתי את עצמי שאיחרתי כל כך ללכת לרופא. האשמתי את עצמי שהייתי שחצנית ולא התכוננתי למשהו כזה מלכתחילה. האשמתי את עצמי שהעזתי לחשוב בכלל על רשימת משאלות.

אחר כך, כשהסתגלתי למצבי, התמלאתי כעס שהלך וגבר. ביליתי כמה חודשים בשאלות: למה זה קרה לי? ריחמתי על עצמי. בכיתי ימים שלמים, והתאבלתי על הילדים שלא יהיו לי, על החיים הקצרים והמוגבלים המחכים לי. כשטיילתי בפארק הייתי מסתכלת על האמהות הצעירות המשחקות באושר עם ילדיהן, וגל של קנאה היה מציף אותי. לך לעולם לא יהיו כל אלה, הייתי אומרת לעצמי שוב ושוב: תחושת ביטחון, אמונה נאיבית שהחיים טובים, שעות ארוכות של אחר־צהריים בפארק, דאגות יומיומיות על עיצוב מחדש של הבית ועל ברכיים חבולות.

רק באמצעות שיחות ארוכות עם אישה אחרת שסובלת מ־LAMהפסקתי את מעגל הקסמים שנכללו בו קנאה, רחמים עצמיים וייאוש. גרָזינה, שהייתה חולה זמן רב וסבלה מבריאות גרועה בהרבה משלי, נהייתה חברתי הקרובה. הרגשתי שאיתה אני יכולה לדבר, כי גם היא סבלה מאותה מחלה, וגם היא התמודדה עם אותם אתגרים, כמוני. היא הצילה אותי מעצמי כשהקשיבה לי בחמלה רבה, אם כי סירבה לקבל את הדעות ההרסניות שהשמעתי בקשר למצבי. היא אמרה לי להפסיק להתלונן, להפסיק לעשות עניין מדברים חסרי ערך ולהתחיל להעריך את מה שעדיין יש לי. כשהתלוננתי על כך שמסתכלים עלי ברחוב בגלל מכל החמצן שלי, היא אמרה לי להפסיק להסתכל על עצמי. להפסיק לחשוב שאני כל כך מעניינת אחרים, ובמקום זה ליהנות מהחופש שמספק החמצן.

סירובה להשלים עם הרחמים העצמיים שלי הביא לי תועלת. הבנתי שאני זקוקה למשמעת. נזקקתי למשמעת בניהול המחלה ונזקקתי למשמעת רגשית. הייתי צריכה לבלוע תרופות, להגיע לרופא ולעבור סריקות ומבחני נשימה, להזמין חמצן ולחדש את המרשמים שלי, ולישון עם מסכת החמצן גם אם גרמה לי לדימום באף. הייתי צריכה ללכת עד כמה שאפשר לשיעורי יוגה שלוש פעמים בשבוע, לאכול מזון בריא, לבלוע תוספי ויטמינים, לקבל חיסון נגד שפעת כל שנה בסתיו, ולסבול בסבלנות בדיקות פולשניות וטיפולים רפואיים כואבים. זה היה החלק הקל.

פיתוח המשמעת הרגשית היה קשה בהרבה. נאלצתי ללמוד איך נפרדים מרגשות שליליים. איך יושבים בבית קפה, כשהכתיבה בבית נהייתה עצובה מדי. איך מפסיקים להסתכל על חייהם של אנשים אחרים ולהמציא סיפורים על אושרם. איך לפתוח את עצמי לידיעה שגם אחרים סובלים, שישנם סוגים אחרים של כאב ומקורות אחרים של אומללות. הייתי צריכה להזכיר לעצמי באופן שגרתי את כל הדברים הטובים בחיי, ולטפח את האופטימיות המוזרה שחשתי עמוק בתוכי, שהכול יהיה בסדר.

הייתי צריכה ללמוד להפסיק לדאוג יותר מדי בקשר למה שיש לאחרים; להתמקד בדברים טובים ולהתעלם מסבל; להימנע מסרטים ומספרים עצובים; להפסיק לשים לב לילדים בפארק. נאלצתי להרוג חלק מסוים בתוכי כדי להשיג זאת, אבל עסקת החליפין הייתה חיונית. נאלצתי להפסיק לחשוש מפני מבטי האנשים והערות חצופות שהשמיעו לפעמים, וללמוד לענות בחוצפה. נאלצתי לפתח עיוורון כלפי סוגים מסוימים של מבטים וחירשות כלפי סוגים מסוימים של דיבורים. נאלצתי ללמוד להפסיק להיות נחמדה על חשבון עצמי. נאלצתי ללמוד לומר "אני מוגבלת" בעת הזמנת חדר במלון. נאלצתי לאלץ את עצמי להיכנס לחדר מלא אנשים בראש זקוף כשמכל החמצן על גבי, ולראות את עיני האנשים נפערות בפליאה ואחר כך מוסטות הצדה במבוכה.

נזקקתי להשקיע את עצמי בתוכניות חדשות. וכך קנינו בית ואימצנו כלבה עזובה, לייקה, שנקראה על שם הכלבה הסובייטית שנשלחה לחלל בשנת 1957. ביליתי זמן רב באילופה ובטיולים איתה, וכושרי הגופני השתפר הודות לה. תחילה העלייה בקצב איטי אל הפארק המקומי שלנו, שנמצא על גבעה, הייתה כואבת מדי, אבל ככל שעבר הזמן השתפר הכושר שלי, או שנהייתי פחות מודעת לאיטיות שלי, והטיולים נהיו מהנים באמת. גיליתי שאני נהנית מגינון וביליתי הרבה שעות אחר־הצהריים בשמש. התכופפתי והרמתי, השקיתי וניכשתי בקצב המוגבל שלי. הלכתי לטיולים, ורכבתי על האופניים החשמליים שלי - המתנה הכי חכמה שקיבלתי אי־פעם. ולפעמים, אילולא המבטים הנבוכים, הייתי כמעט שוכחת שמשהו חסר. הדברים הלא־שגרתיים הפכו לשגרה.

תהליך הנורמליזציה הוא תהליך מוזר. הוא אילץ אותי להעריץ את גופי על החוכמה האוטומטית השקטה שלו. למדתי שתהליכים מורכבים של פיצוי מתרחשים כשרקמת הריאות נפגעת. למדתי איך הגוף מגביר באופן אוטומטי את מספר תאי הדם האדומים המתחברים לחמצן. איך הלב מתאמץ יותר, שואב את הדם במהירות גדולה יותר דרך הריאות בניסיון לספוג עוד חמצן מאזור ששטחו הצטמצם.

התחלתי לצנזר פעולות ותנועות שהביאו לקוצר נשימה. בכל פעם שניסיתי - ונכשלתי - לעשות משהו מאמֵץ מדי, רשם גופי באופן סטואי את הכישלון ואחר כך נמנע מאותה פעולה. השינוי היה עדין, כי זה קרה בחשאי. התוצאה המופלאה שנוצרה עקב יכולות ההסתגלות של גופי הייתה שהפסקתי להרגיש את כל הדברים שלא יכולתי לעשות. הם פשוט סולקו מהרפרטואר הגופני שלי בצורה כל כך עדינה, שכמעט לא הרגשתי בזה. השינויים האיטיים הצטברו, כמובן, אבל השפעתם הוגבלה על ידי ההתאמות התמידיות שהתרחשו ברמה תת־הכרתית.

הֶרגלַי השתנו. התחלתי לתכנן כל עלייה, ליצור בראשי רשימות קטנות כדי להימנע מעליות מיותרות במדרגות, שהיו עלולות להשאיר אותי קצרת נשימה, נשענת על המעקה ומתנשפת לכמה דקות. תכננתי מקומות מפגש עם חברים בהתאם לשיפוע. כמה חלקים ביער וכמה בניינים הוצאו אל מחוץ לתחום מבחינתי: הפסגה של גבעת תשעת העצים, משרדו של עמיתי בקומה הרביעית, דירות בקומות עליונות. התחלתי להתפעל מאנשים המטפסים בעליות תוך כדי דיבור בטלפון שלהם.

הטיול היומי שלי עם לייקה תוכנן בקפדנות כדי למנוע עליות מיותרות. אחרי שאיחרתי לעשרות פגישות, התחלתי להוסיף רבע שעה לזמן הנסיעה שלי. התחלתי להגיע מוקדם לתחנות רכבת ולחכות במרום המדרגות עד הרגע האחרון, במקרה של שינוי ברציף שיאלץ אותי לעלות שוב. חודשים רבים התנגדתי למעלית. הייתי עולה במדרגות לאט, ומתייסרת בקוצר נשימה. אנשים היו נעצרים לעתים תכופות לשאול אם אני בסדר. הגיע היום שבו ויתרתי על המדרגות והפסקתי לנסות להעמיד פנים שהכול אצלי כמו שהיה תמיד.

הסתגלתי לקצב הליכה איטי ומדוד. בכל פעם שאני הולכת, חלק ממחשבותַי עסוקות עכשיו בנשימה: האם עלי להאט? האם עלי לשנות את רמת החמצן? האם עלי לנסות לעלות על הגבעה הזאת? ימַי מתחלקים עכשיו ל"ימים טובים" ו"ימים רעים". הימים הטובים מרנינים ומרוממים. ביום טוב אני יכולה ללכת מהר (עם מכל חמצן) בתוך הדירה, לעלות לגבעת "אולד אשלי" בקצב איטי מאוד, להגיע למעלה ולעשות רק הפסקה אחת בדרך, להתמיד בתנוחות יוגה כמו שאר חברי לשיעור. בימים רעים אני מרגישה כמו מתה. בימים רעים הגוף שלי סוגר עלי, מזכיר לי ללא הרף את אי יכולתי לעשות כל כך הרבה דברים. ביום רע, ירידה של קומה אחת במדרגות לקנות לעצמי כוס קפה היא יותר מדי.

אני נזכרת בזמנים שניסיתי עדיין לעשות דברים. אני זוכרת משחק פוטבול באוסטרליה, על מדשאת האוניברסיטה הלאומית האוסטרלית, שבה לימדתי. חברתי הזריזה קרן, שעליה שמרתי, רצה קדימה. ניסיתי לרדוף אחריה, אבל לפני שהבנתי מה קורה, היא הבקיעה שער. אני זוכרת ששיחקתי כדורסל עם חברי, ונאלצתי להפסיק כדי לנוח אחת לכמה דקות. אני זוכרת שניסיתי לרוץ על מסילת כושר בחדר הכושר, ונאלצתי להפסיק. אני זוכרת שעליתי מתוך עמק בהרים הכחולים באוסטרליה, ונשארתי הרחק אחרי כולם. כל הזמן הזה חשבתי שאני סתם עצלנית, חסרת כוח רצון. חשבתי שאני צריכה להשתדל יותר.

בסופו של דבר למד גופי להפסיק לנסות. הוא למד לוותר על הרגליו וליצור הרגלים חדשים. סופר לי על הסכנות של יתר־לחץ־דם ריאתי משני, הפוגע בלב, שעובד קשה כדי לשאוב דם לריאות. סופר לי על הסכנה של התמוטטות ריאה וכשל נשימתי. כשאני ישנה לבד אני לוקחת איתי את הטלפון למעלה. ליתר ביטחון.

גופי הסתגל, הרגלַי השתנו במידה רבה עקב מגבלותיו החדשות, אבל מוחי עדיין משתוקק לחופש, לחדוות התנועה, לשחרור גופני. לעתים קרובות אני חולמת על ריצה. אני רצה קדימה, בקצב בלתי אפשרי, רגלי בקושי נוגעות באדמה. אני רצה ורצה, בלתי מוגבלת על ידי נשימתי, מאושרת עד אין קץ מן הקצב המהיר שלי. החלומות האלה שלי מזכירים לי את מה שנלקח ממני: החופש הגופני שבקושי חשבתי עליו כל עוד היה שלי.