מסעות בנימין הרביעי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסעות בנימין הרביעי
הוספה למועדפים

מסעות בנימין הרביעי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

צבי פרייגרזון (1969-1900) היה הסופר העברי האחרון שכתב עברית בברית המועצות.
בשנת 1949 הואשם בפעילות אנטי-סובייטית, נדון לעשר שנים במחנות הסגר ושוחרר לאחר מות סטלין.
 
פרייגרזון חי חיים כפולים: בגלוי, היה מדען שעסק בחקר פחם האבן ופרסם ספרים רוסית בנושא זה, ובסתר – סופר עברי שסיכן את חייו כדי להמשיך ולכתוב עברית. כתב יד של הרומן שלו ‘בדעוך המנורה‘ הוברח ארצה בחשאי ופורסם בכותרת ‘אש התמיד‘, בשם הבדוי א‘ צפוני (עם עובד, 1966).

תקציר

בספר זה מכונסים לראשונה כל סיפורי הסופר צבי פרייגרזון (1900- 1969), הסופר העברי האחרון שכתב עברית בברית המועצות.
 
בשנת 1949 הואשם פרייגרזון בפעילות אנטי-סובייטית, נדון לעשר שנים במחנות הסגר ושוחרר לאחר מות סטלין. צבי פרייגרזון חי חיים כפולים: בגלוי היה מדען שעסק בחקר פחם האבן ופירסם ספרים ברוסית בנושא זה, ובסתר – סופר עברי שסיכן את חייו כדי להמשיך ולכתוב עברית. כתב יד של הרומן שלו 'בדעוך המנורה' הוברח ארצה בחשאי ופורסם בכותרת 'אש התמיד', בשם הבדוי א' צפוני (עם עובד, 1966). 
 
בדומה לגיבורו של מנדלי מו"ס בספרו 'מסעות בנימין השלישי', גם בנימין הרביעי, גיבורו של פרייגרזון, משוטט בעיירות ישראל. בנימין הרביעי מספר על תהליך ההכחדה של התרבות היהודית בזמן המהפכה הרוסית, בזמן השואה ועם כינון שלטונו של סטלין.
 
עם זאת שום תחום אנושי אינו זר לסיפורי פרייגרזון, ורבים מהם עוסקים בנפתולי האהבה, בהתבגרות, ביופי ובכיעור, בקשיי פרנסה, בחולי ובבריאות, ביחסי יהודים וגויים ועוד.
 
למרות שחי מאחורי מסך הברזל, הצליח פרייגרזון לכתוב את סיפוריו בעברית עשירה, הנסמכת על המקורות ורוויה חידושי מילים ושימושי מילים בלתי שגרתיים.
 
ספר זה הוא פרי מחקרה של פרופ' חגית הלפרין. הלפרין ניהלה את ארכיוני הסופרים של אוניברסיטת תל-אביב ומלמדת במכללת סמינר הקיבוצים. היא פירסמה מחקרים אחדים על צבי פרייגרזון ועל יצירתו וערכה את ספריו 'הסיפור שלא נגמר' (1991) ו'מַחֲסֶגֶר' (2012, עם ד"ר רחל סטפק). כמו כן פירסמה ביוגרפיות של המשוררים אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן.
 
הספר רואה אור בסיוע ד״ר נינה ליפובצקי־פרייגרזון, בתו של צבי פרייגרזון.

פרק ראשון

משהו בדבר האזרח רבינוביץ
 
(מתוך מסעות בנימין הרביעי)
 
 
באמצע הסמטה השוקטה הזדקר בית גבוה, המעון הכללי של הסקובנטים.9 עם ערב היו נפתחים כל החלונות, שברי ניגונים וקולות היו מסתננים מקרבו של הבית אל הסמטה המשותקה — צלילים של חדווה, שירי מולדת נוגים. היה מקפץ רוח ערב מעלעל בשלדי הלבֵנים, שהיו שטוחים כל היום כלפי החמה לשם ייבוש, מהַפֵּך בעצלות דף של ספר פתוח, מביא איתו ריח פרחים וצלצול פעמונים. עיתים היתה דלת החוץ נפתחת וסטודנט מדובלל בלוריתו וגלוי חזו היה יוצא מן הבית, כשמטבע של עשרים קופיקות קמוצה לו בידו — אל סוכת הממכר שבקרנה של הסמטה. ניסי רבינוביץ, בעל הסוכה, היה מסתכל בו זמן מה ומפליט לאשתו בשפה רפה:
 
— הרי שוב אותו "הסקובנט" הקבצן זוחל! אֶ, בבקשה, בבקשה, חבר יקר — לחם?
 
— שמונה מאות גרם!
 
— בתיה, שני פונטים לחם קמחי לבחור הסטודנט. וכי כבר נגמרו אצלכם הלימודים? דגים מעושנים הביאו לי היום — דבר־מה יוצא מן הרגיל. סחורה של זהב! מה, בחינות? בתיה, נו — מה את מחטטת שם? בקואופרטיב מחיר דג שכזה — שלושים קופיקות, אצלי רק עשרים. בשביל החבר הסטודנט — שמונה־עשרה.
 
לא, הבחור מבקש רק לחם. ניסי כורך את "הקנייה" בעָלֶה של "נייבה"10 משנת 1913 ונאנח. בלחישה:
 
— בתיה, שוב העודף שלך איום הוא. היכן הוא הראש שלך? מחרתיים צריך לבוא ה"פינאינספקטור"11 — הכינו כבר בשבילו תשעים רובל? תשעים חביתות גופרית תחולינה על ראשו! הסחורה מועטה והקונים אינם קופצים. מלכה, הבת, יודעת רק להתלחש עם בחורים. יודעת היא. וכי אין היא חולה להשתכר דבר־מה?
 
— לו רק היו הבחורים עברים! מתאנחת בתיה ומקנחת את חוטמה באצבעה.
 
בא הערב. הרחובות הולכים ומתאפללים. זוגות־זוגות מטיילים אנשים. הם — גלוחים, בעלי עניבות, צורות אדומות וצווארים שזופים. הן — בעלות פנים מכוסים פוך, חולצות לבנות ושדיים מתנדנדים. מן הבית הגבוה שבסמטה נושרים רסיסי צחוק מנופצים, מחיאות כף וצעקות. בצעדים מרושלים מתקרב אל הסוכה סטודנט שני, חטמני, שחרחר שערותיו.
 
— שוב "טיפוס". מצלו של חוטמו ניכר עליו, שהוא "חתיכת" יהודי. ודאי יבקש שוב מאתיים גרם לחם לארוחת הערב — מעיר ניסן מתוך פיהוק.
 
— דבר־מה לארוחת הערב! — אומר הבחור דווקא ברוסית קשה, ומשקפיו מתנצנצים.
 
— או, במטותא, במטותא — דגים מעושנים (אצבעותיו נוגעות למו שפתיו. מציצה) יחידים במינם. סחורה טרייה, שמנה, כבר התחילו אצלכם הבחינות? בקואופרטיב מחיר הדג — שלושים וחמש קופיקות. אצלי, בשביל החברים הסטודנטים — רק עשרים. מה? אין הוא חפץ בדגים? שמונה־עשרה!
 
לא. תועבת נפשו של "הטיפוס" — דגים מעושנים.
 
— בבקשה! יש אצלי בשר חזיר — מן המובחר, מאוקראינה, הנה! הוא מבחין בבשר חזיר? ישים נא את זה על לשונו, מה? לא, לא, אל נא יתבייש! שישים קופיקות בעד ארבע מאות גרם. כמה יואיל לבקש?
 
— בשר חזיר אין אני אוכל, תודה! — מצטחק שוב ה"טיפוס".
 
שתיקה. היהודי מצרף את "כזית" בשר החזיר הסרוח על חודו של הסכין לחתיכה הגדולה ואומר במבוכה:
 
— כ־־־ך? גם אני אינני אוכל בשר חזיר...
 
ואחר ברכרוכית:
 
— בתיהצ'קה, הראי נא לחבר הסטודנט את הנקניק ההוא... החבר הסטודנט, הזה נקניק משלנו, כשר בתכלית ההכשר, בהשגחת הרב ר' שמעון־בער יפה. כי, למה נרמה איש את עמיתו, רואה אני כי החבר הסטודנט יהודי הוא, יהודי שכזה שאינו אוכל בשר חזיר... רובל אחד הפונט. כמה? ייקח נא "פונטיק" אחד — הוא יחזיר לי תודה רבה...
 
הסטודנט מודה למפרע ומודיע, שלא, דווקא ברוב עונג הוא אוכל נקניקים גם שאינם כשרים. ייתנו נא לו חצי פונט נקניק מן המינים הזולים — בערך בעד 15 קופיקות. לא, סליחה, רגע קט, כמדומה לו שאצלו רק ארבע־עשרה קופיקות — ישקלו נא לו בעד הסכום הזה חצי פונט נקניק.
 
— בתיה, נו, מהר — מן המין השלישי! ובלי גרם של עודף. נבלה שכזו! גזל הימני שעה שלמה בעטיית חצי פונט של נקניק סרוח. ועוד יהודי, לא עליכם...
 
ושוב דממה. נדלקים פנסים ברחוב. מנקה הנעליים הארמני שמנגד סוגר על מסגר את קופסות המשחה העגלגלות ואת זנבות שרוכי הנעליים — מתכוון ללכת הביתה.
 
בתיה מדליקה עששית מפוחמה וחוזרת לדבריה הראשונים. מלכה! אוי ואבוי, כסלון ממאיר מדאיבה היא עכשיו את הלב. בת, שהגיעה לפרקה, שאינה יודעת כל אומנות (ובעונה שכזו, רחמנא לצלן), שמשתטה כל הערבים עם הערלים הצעירים. ומה יהא סופו דבר — ריבונא דעלמא...
 
— הפחיתי את השלהבת — הזכוכית תתפקע! שוב הרי היא מתייפחת. מלכה־פלקה, צרות. והפינאינספקטור לא צרה הוא? העלי קמעה את השלהבת — מה זה נהיה את העששית?
 
— לו היו כאן בחורים עברים! — מסננת האישה נמשכות, וקולה כשל מוכת סהר. צריך למצוא לה את בן זוגה. וכי קל הדבר לריבה בת עשרים ושתיים להיסחב ערירית?
 
ניסי רבינוביץ מפהק. היה מנסר אוטומוביל בקירוב מקום, וטפיחותיו התכופות זחלו מקץ הרחוב האחד, הלכו הלוך והתגבר, עד שחלפו וגוועו ונעלמו בקץ הרחוב השני.
 
לא, לאחר כול היא "פָארט"12 אישה. כמה בחורים עברים כשרים מסתובבים פה, סמוך לחוטמה, למשל בין ה"סקובנטים" גופם. היא סבורה, שהמלומדים דהאידנא הם מנכדיו של רוטשילד או של הרבי שניאורסון? קבצנים פשוטים — ויהודים נאמנים. אלא מה? קשה רק להתוודע אליהם, כלומר להתרועע איתם שיהיו מבאי ביתך... הרי הם בעצמם לא יפחזו אליך: ר' ניסי, הוציא נא אלינו את האוצר שלך, את מלכה בתך...
 
פרצופו של אותו הסטודנט העברי בעל המשקפיים מופיע פתאום במרובע של חלון הסוכה. ואור העששית הקלוש מתפוצץ בשני הפטישים הקטנים שעל כובעו...
 
— ולחם הרי שכחתי! — אומר הבחור ביהודית צחה. — בבקשה, פונט אחד לארוחת הערב.
 
— בתיה, פונט אחד של לחם קמחי לחבר הסטודנט! ותני לו עם עודף גדול — הרי משלנו הוא. החבר הסטודנט, נו, מה נשמע אצלכם עם הבחינות, בשלום? הוא כבר על הקורס הרביעי? בבקשה, אין לו עכשיו כסף — ייטול בהקפה, יחזיר אחר כך. שבח לאלוקים, עוד יש בידינו לעשות טובה קטנה עם יהודי.
 
הבחור מעיר שהכסף בצלחתו. תודה. כן. הבחינות כבר התחילו. תודה רבה.
 
— הרי זהו דברי. מה הרינו כאן? עפרא דארעא. ודאי יש אצלו קרובים פה, בנֵיכר, נו, פשוט, בית יהודי, שאפשר להיכנס לשם, לשבת, להרגיע מקצת, הַא?
 
לא, אין לו לבחור אף רמז של קרוב. בודד הוא כאן. תודה. הסטודנט מסתכל רגע בפניו של ניסי וניסי מסתכל רגע בפניו של הסטודנט. נדמה לו לניסי רגע, שאנשים אחים הם, הנסחבים בערים עקרות, בולעים טחב וצינה ואבק — ופורענויות רחמנא רחום. חוץ מזה (אַי, לכל הרוחות — החלומות ההם) והעיקר שבדבר — בחור מנומס, הקורס הרביעי, אינו מתנכר למילה יהודית, לא מאלה ה"היינְטִיקֶע"...13 ומאידך גיסא, מלכה...
 
— החבר הסטודנט, ימתין נא קמעה. בתיה, תנעלי בעצמך את החנות וכשיבוא האופה תאמרי לו שייגש בבוקר...
 
ברחוב פטפטו אלפי צללים ותינוקות צלצלו בשערים. בא הערב, עגום פאותיו, ונתכסו השמיים טלית של יגון. חרקו הטרָמים במסילותם חריקה נֶאֱנָשָה14 כבושת כאב בולט.
 
ניסי תופסו לו לסטודנט בזרועו. "עֶט, לא כלום. רואה הוא, שקשה לו לפרקים לבן אדם בעיר נוכרייה. הַא? הנה, למשל, הוא, לכשעבד בצבא בסיביר... כי מה הוא האדם בניכר? גרגיר של אבק, שהרוח מטלטלהו הכא והתם. הוא קרא מימיו בתלמוד?"
 
— כן, תודה. נו, שלום לו! — אומר הסטודנט יהודית ותוקע לניסי את כפו. — הריני מרחיק מביתי, והלחם תחת בית שחיי.
 
— לא, לא, וכי אתן לו ללכת? הרי אמרתי דבר לי אליו. ומה עניין הלחם שלו לכאן? כשמיטה אצל הר האלברוס...15 ייתנהו לי ואשאהו. בקיצור, אנחנו נכנסים לרגע לביתי. הנה כאן. הוא סובר, שרחוק מעוני כמטחווי קשת? הנה. שני צעדים וחצי. נו, ניכנס. אל נא יהא כבודו שטיא. איזו שייכות יש לו ללחם? לחם־פֶּחֶם. אם הוא רוצה כבר לדעת — נאכל אצלי את ארוחת הערב. מה? הריני אומר, עניין חשוב.
 
לאחר רוב הפצרות מסכים הבחור להיכנס "לחצי רגע". הם עולים במעלות אפלוליות, מכוסות צללים וחלודה. פותחת להם את הדלת מלכה, נערה גבוהת הקומה, בעלת עיניים קצרות ראות. פניה הביעו שוויון נפש מוחלט להופעתו של הסטודנט בעל המשקפיים. על דרגש מעוך צלעותיו היה סרוח נער כבן י"ב, שקוע ראשו ורובו בקריאת איזה ספר.
 
"שוב מיינרידים16 שלך, שלומיאל. והלימודים מה יהא עליהם?" פולט האב כלפי הפרחח. הלזה לא שמע כלום מהנעשה סביבו.
 
"מלכה, נו, ואת ודאי מתכוננה ללכת אל "הקמסולים"17 שלך? הושיטי את ידך לחבר הסטודנט. ירשה נא לדעת, מה שמו של החבר הסטודנט?"
 
— אמיל. אמיל לבוביץ — מסנן הסטודנט, כמפקפק, ומבוכה בעיניו.
 
— כך. אמיל לבוביץ. יניח נא את הלחם הנה. מה הוא מאמץ את הלחם לליבו? יטילו נא לכאן, על החלון. שום תקלה לא תארע אותו, חס וחלילה. מלכה, שתציגי את המיחם. נו! החבר הסטודנט, ישב נא קמעה. פוּ, הריני אומר לו: כשם שאני יהודי — עונה! נו־נו, לא עונה. אלא ייסורים. קדחת ממש. מה את עומדת שם, יפהפייה שלי? הרי אמרתי לך, המיחם!
 
— נו, הריני חושב ללכת — מגמגם אמיל לבוביץ וקם ממקומו — יאמין נא לי, בחינות
 
— ר' יהודי — איך הוא מכנה את עצמו? — אמיל לבוביץ, טעות קטנה בידו. הוא לא יזוז מכאן. יכנני בשם בולשביק, ייתן לי שמות גנאי כחפצו — לא אתן לו ללכת. הוא יודע איזה יום היום? יום השבת! מוצאי יום השבת! בטח גר בבית יהודי. מכיר הוא את מוצאי השבת האמיתיים, עם לגימה של טיפת משקה, עם כוס חמין, עם שיחה של חוכמה, עם אותו הריח, ריח השבת, שלא פג עדיין מן הבית. היתה לו לפנים, החבר הסטודנט, אֵם? הַא? ודאי שהיתה לו אם, מדוע לא? היא יושבת סמוך לתנור וסורגת פוזמק. היא אומרת לך: ניסן, קח לך כעך בחמאה. וקולה רכיך למדי, הא? כיצד הוא סבור?
 
— יאמר נא לי, במחילה מכבודו, מה הוא רוצה ממני. כבר השעה מאוחרת, ומחרתיים אצלי בחינה בכימיה אורגנית...
 
— כימיה? פפֶע. הס, יחכה נא מקצת. שלמה!
 
שתיקה. הנער שקוע בספרו.
 
— שלמ'קה!
 
הנער שכח עולם ומלואו.
 
— שלומיאל!
 
הנער שותק כדג.
 
— שלמָץ!
 
דממה מנבאה נוראות. הבחור סרוח על הדרגש, והדרגש אף הוא כבהמה סרוחה, כבדת כפות. ניסי מתקרב בצעדים מהירים, מתחיל לטלטל את בנו בכוח, ועל פניו הבעה של חֵמה.
 
— אידיוט, גזלן, רוצח! את חייך אתה שוחט בקריאה הנצחית הזאת... עכשיו אתה שומע מה שמדברים אליך?
 
הנער קופץ ממקומו מבולבל, עיניו תועות סביבו, כפתור אחד במקום מעניין נפתח לו והיה מלבין משם דבר־מה מבויש ומסכן.
 
— הגידו נא עליו — שלומיאל! יש לך הרגשה מהחיים אשר סביבך? וכי לא נטרפה דעתו עליו? נו־נו עונה! שופכין ולא עונה. פורע־נית ולא עונה. ימים שחורים ולא עונה... וסגור נא את המכנסיים — שלומיאל!
 
— ומה כל החרדה? — מתלונן הבן ופורף את כפתורו. אין מהם אף רגע של מנוחה...
 
האב מצווה עליו שישתוק — מה רוצה הוא מחייו? הנה כסף. שירוץ מהר אל המוססלפרום18 ושיביא שני בקבוקי יי"ש בן 40% ופונט נקניקים בעד 48. ותיבת ביסקוויטים בעד 23. הוא שומע?
 
ואל הבחור:
 
— יסיר נא את כובעו מעל ראשו. אוֹט. כך. ממה נפשך, אני אומר בליבי, אם אנחנו חיים — מדוע שלא לשכוח פעמים את זאת, ואם אנחנו מתים — למה שלא לקום לפרקים לתחייה, אַ? הוא יודע מה זה פינאינספקטור? בכימיה ודאי שאין לומדים זאת. פינאינספקטור זאת היא ציפור שכזאת, אשר פנקס לו תחת בית שחיו, ובפנקס מסתמא כתוב לאמור, שעליך, על ניסי רבינוביץ לסלק סכום שכזה וכזה לטובת הממשלה... מלכה! נו, מה יהא בסופו של המיחם?
 
מלכה מופיעה בדלת, פניה מכוסים בפוך, עיניה מנצנצות ועל כפותיה בתי יד לבנים.
 
— המיחם רותח. נו, אבא, עכשיו הריני הולכת. אני עסוקה.
 
— מה "הולכת", מתי "הולכת" — הרי את יושבת בבית. שמעת? ובלי תירוצים. דַברי נא דברים אחדים עם אמיל לבוביץ. וכסבורה את שאין הדבר מתאים למלכה ניסלבנה?
 
ובקול רך:
 
— מלכה'ניו, אל נא תשתטי. הביאי הנה את המיחם, בשלי תה, נשב, נשוחח, נפטפט, "נחטוף" טיפת יי"ש — מה יש? יהודים אנחנו או לא, אמיל לבוביץ?
 
הוא מסתכל בשני האנשים הצעירים בערמומיות וטופח באפוטרופסות על כתפו של הסטודנט. אחר הוא מודיע, שהוא יוצא לרגע אחד אל החנות. אמיל לבוביץ, שיתנהג כשורה, חה־חה... ולאחר יציאתו משתררת שתיקה בלתי נעימה. מלכה יושבת ברוגז על קוצו של כיסא, אמיל לבוביץ אף הוא רק חצי איבר — הישיבה שלו. נשען על הכיסא הוא מזיע ושותק.
 
— באיזה ווּז19 היא מתלמדה? — שואל הוא לבסוף ומכעכע לשם התרוממות הרוח.
 
— בשום — עונה היא קצרות.
 
שתיקה.
 
— כמה נעים האוויר היום!
 
מטיל הוא שוב "רפליקה" מלאת עניין, מתבונן לברכי מכנסיו ומסיר מהן איזה חוט לבן. היא מלאת שתיקה. כנהרגה. כהלומת רעם.
 
— היא יודעת, יש בה איזו סימפטיה!
 
"חוטב" הסטודנט נואשות ונזכר בכימיה שלו.
 
היא מעקמת את שפתיה, קמה ממקומה בכדי לטפל בכוסות ובפנכיות. אמיל לבוביץ משתמש ברגע זה, חוטף את כובעו ולחמו מן החלון וחפץ להתחמק החוצה. בתיה, האם, נכנסת ברגע זה אל החדר ומַהַלכה עייף. עמוס בשני בקבוקים של המרה הרוסית ובעוד חבילות קטנות, נדחק אף ניסי החדרה. בעקביו היה נגרר שלמה, הבן. הוא ניגש אל הדרגש, חטף את ספרו, זרק מבט של משטמה לצדו של הסטודנט — ונעלם.
 
ניסי:
 
— נו־ס, החבר הסטודנט, שוב הלחם תחת בית שחיו! הוא סובר, כפי הנראה, שאין זה לחם אלא זהב־פרוויים. בתיה, הראית יהודי שכזה? תמיד הוא רץ. תמיד הוא מוכן לברוח...
 
הוא משחרר את המובא מחבישות־הנייר ומוסיף באותה הנעימה שבה הוא משדל את קוניו מדוכנה של הסוכה:
 
— דג מלוח — דבר־מה יוצא מן הרגיל. ככתוב: לא היה כמותו... בתיה, עשי את דג המלוח! ואת, מלכה, התעסקי בחמין. מה? שוב ללכת? מחר תלכי.
 
לאחר שעה קלה היו הפנים נלהבים והעיניים מתנצנצות. לחמו של הסטודנט היה מוטל לו כפגר מובס על החלון וכולו מחאה. מלכה היתה מטפלת בכוסות ובשאר ירקות ולפרקים היתה יושבת בפנים "נחמצים" על הדרגש, ועיניה קצרי הראות היו מושטות כלפי הגברים. בתיה, האם, היתה מחייכת מתוך שתיקה כאומרת: ובכן, מה לי לאישה־חֵלֵכה לתקן עולם ומלואו? ייסוב לו הגלגל כדרכו, על פי טבעו...
 
ואת תפקידו של מסבב הגלגל היה ממלא ניסי — האב.
 
— נניח — היה אומר — מילא. רוצים אתם לעשות לכם ריבוליוציות — עשו לכם. מי יעכב בעדכם — ואצלכם תותחים וכלי זין ודיקטטורות ושאר מגפות וחולאים רעים. אולם בא אני אליכם בשאלה קטנה: למה לא תותירו מקצת חיים לאנשים קטנים, לתולעות אנשים? יש לו לאדם עסק, של מניפקטורה, וכדומה, ובכן סוברים אתם, שאין לו לאדם זה זכות הקיום בעולם! לחיים! אל נא יהא שטיא וישתה.
 
ניסי הוריק את כוסו בפזיזות, העווה את פניו העוויה של רחמים והוסיף:
 
— ישמע נא, אמיל לבוביץ, אוהב אני אנשים מנומסים, בני תרבות, כמוני־כמוהו. אני אומר: "אפשר יש לי אח — עורך דין!" כך הריני אומר לאותו תובע המסים, לכשהוא בא אל חנותי. "האזרח רבינוביץ!" — אומר הוא ומחטט הכלב, בתיק! — "במחילה מכבודך עשרת דינרים לטובת הממשלה!" "ניחא," אומר אני, "לכשהכסף בצלחת. ואם, אומר אני, הצלחת ריקה? חבר פינאינספקטור," אומר אני, "הריני רואה שהנך בעל נפש יפה, ובך," אומר אני, "אוקיינוס של חיבת לב. שמא תטעם מן האגסים הללו? אין זו סחורה" — אומר אני, "אלא חתיכה של נחת." — "האזרח רבינוביץ, במחילה מכבודך, עשרת דינרים לטובת הממשלה!" כך חוזר האגנט20 על דבריו ומרגישים זאת בחוש, שהוא מוכן גם לשָלֵש את דבריו. "ייכנס נא, החבר הפינאינספקטור, מחר כעת חיה, בבקשה ובמטותא!" הוא מבין, אמיל לבוביץ, שאני מטבעי רך המזג, ובשוחחי עם הפרא הזה אפשר לומר, שאני רך פי שמונה. אפשר לומר, שאין זאת שיחה, אלא נופת צופים! אולם, אם הוא סובר, שאנשים שכמות אלה מבינים מה בהלכות דרך ארץ — אינו אלא טועה. הבולשביקים הללו ימשלו עלינו עוד מאתיים שנה ולא ילמדו לדבר עם בן אדם כדבעי: "האזרח רבינוביץ" — אומר הוא — "או שתסלק את הממון או שתנעל תיכף ומיד את החנות!" נו, ואני, אם כי רך המזג מטבעי, מתחיל לצרוח! אני יוצא מכלי! "מה זה," אומר אני, "נדבקת בי כ'מורידין'21 ומה אתה מוצץ את דמי? אצלי, יוכל היות, אח קרוב לחוגי ג.פ.או.22 אצלי, יוכל היות, שאר בשרי — פועל בבית החרושת ופרולטריון נקי!" והוא יודע מה, אמיל לבוביץ? הריני מנעים לו ציטטה מתוך התלמוד גופא! אולם למה הדבר דומה? לאיש המשליך אבנים טובות ומרגליות — לפני הסוס. וכי אדם זה? הרי זה ביורוקרט ולא אדם! הוא בשלו: "סלק את הכסף!" ואני, כמובן, איש רך המזג, והריני מציית לו. "הא לך את הכסף ולך אל האדמה!" או מנהיגים אתם סְדרים. רוצים אתם, שכל איש ואיש בזיעת אפו יאכל לחם. טוב וישר הדבר, ובדברי קודשינו הנושנים הרי זה כתוב תקופות ויובלים, את זאת יגיד לכם כל בחור ישיבה מזוהם. אולם משגה אחד עמכם: אסור להכעיס את האלוהים שבשמיים. כשאני לעצמי, הריני איש חופשי בדעותי וכופר בעיקר, עם כל זאת הנני אומר: יש לנו אלוהים בשמיים!
 
— האמונה, זוהי... זוהי קוקאין! — מגמגם הסטודנט מתוך לעיסה.
 
— גם אני אומר וחוזר ומשלש: האמונה באלוהים — זהו דבר בלתי מנומס. ובכל זאת, הריני אומר, יש לנו אלוהים בשמיים. יסלח נא לי, החבר הסטודנט, אין הוא, במקרה, קומוניסטון?
 
— אני — אינדיווידואליסטי — אנרכיסט, תלמידו של שפינוזה!
 
— שפינוזה! אמת ויציב! נשתה לחיי שפינוזה! הרי זה ברוך שפינוזה, מוח יהודי, מוח משלנו! הרי עליהם לנשק את רגלינו, על אותם הבולשביקים, הפינאגנטים,23 הפרולטריונים! רצונכם בישוע הנוצרי — הא לכם את ישוע הנוצרי. רצונכם בשפינוזה — הא לכם את שפינוזה. רצונכם בקארל מרקס — הא לכם את קארל מרקס! הרי כל אלה — מוחות משלנו. ובשכר כל זה אתם באים עלינו ונוטלים הימנו מסים וארנוניות — ואת חיינו אתם נוטלים! החבר הסטודנט, נשתה לחיי המסים והצרות! מה היה ערכם של חיי האדם אלמלא המסים, ואלמלא הצרות ואלמלא הבנות, שצריך להשיאן לאנשים?
 
— ואלמלא שפינוזה — מפליט הסטודנט מתוך לעיסה.
 
— הנה שלמ'קה, הנחת שלי, אומר: אני עומד ברשות עצמי, אני פיוניר!24 רוצה אני לקרוא את המיין־רידים שלי ולשיר את האינטרנציונל! ואני — איפכא מסתברא! רוצה אני שלא תשיר את האינטרנציונל ושתלך לבית הכנסת! אמנם, אני איש אנטיריליגיוזי, אבל ילד צריך שיהיה ילד, ולא משומד! וכי לא כך, החבר הסטודנט?
 
או ניקח נא את מלכה, את בתי הבכירה. מלכה! לאן זה נעלמה? ריבונו של עולם, תמיד אין לה פנאי!
 
ואמנם הנערה השתמשה באחד מרגעי הבלבול והתחמקה לה בחשאי. בתיה, האֵם נרדמה על הדרגש מעוך הצלעות, המומת נטל הדאגות והעמל. עלובים התנצנצו על השולחן בקבוקי היין המתרוקנים, קלפי הקישואים, שלדי דג מלוח — פגרי העליזות החולנית ותוגת הפלצות.
 
— ניקח, אומר אני, את מלכה. הרי היא יושבת! יושבת ויושבת — כסבור הוא מדוע? מורדת היא בסדר העולם? לא! ייתן נא לה חתן ויראה שאין היא מורדת מטבעה. מובן מאליו, אין להגיד, שהיא יפה־פייה "מסוכנה", עיניה מקולקלות במקצת, כנגד זה ודאי ראה את רגליה, ואת הנעליים לרגליה. הרי זאת היא מוזיקה. שירה, אמנות! החבר הסטודנט יגלה נא לי את האמת, הרי קשה לו לאדם לילך ערירי. הבה ונשתה עוד כוס אחת — לחיי האישה! לחיי האישה העברית הצנועה, בעלת הבית, הגפן הפורייה, לחיי המשפחה!
 
הסטודנט מרים את כוסו, עיניו מנצנצות וידו רועדה:
 
— לחיי הנשים שלנו, רב יהודי! — כך אומר הסטודנט בהרימו את כוסו — ולחיי לאה'קה שלי. הצנועה, הקטנה, האהובה.
 
— לאה'קה? — הכוס צונחת מידו של ניסי על השולחן — לאה'קה? וכי בעל אישה הוא, החבר הסטודנט?
 
ניסי רבינוביץ קם ממקומו, ועמידתו בלתי תקיפה. הוא חובט על כתפו של הסטודנט.
 
— לאה'קה? יש לך לאה'קה?
 
הסטודנט מגמגם ובלעגי שפה:
 
— לאה'קה. נו, כן. ועוד מנחם, בן שנתו. נער שחרחר. בן. ומחר אצלי בחינה בכימיה. אַלדֶגידים וקיטונים.25 נשתה עוד כוס משקה — ולעזאזל!
 
ניסי רבינוביץ, יהודי נלעג ונחנק במצרי חייו, כבד הגבות והתלאות, צנום הלחיים, תופסו לו לסטודנט בעורפו וסוחבו אל הדלת.
 
— לעזאזל! שתואיל ותצא מביתי! שתואיל ורוחך לא יישאר פה אף כמלוא נימה. קבצן! זולל! מי ביקשך שתבוא הנה? אידיוט! בעל עגלה! מנקה ארובות!
 
נפתחה הדלת. עמומה היתה נפילתו של הסטודנט על גבי המעלות האפלוליות, מכורסמי הצללים והבדידות. נשאר הסטודנט סרוח על גבי המעלות האפלוליות ופתח כתינוק עלוב, בבכי של שיכור. מה הם רוצים הימנו? הכול מתנקמים בו. ואיפה הלחם? ארבע מאות גרם. האלדגידים — אין זה חשוב. העיקר — הלחם. העיקר — לאה'ניו שזופת הכתפיים, טובת העיניים, חמימה, קטנה, אוהבת — לאה החביבה, המחכה לו בעיר השדה.
 
נפתחה הדלת. יד רכה תפסה בזרועו של הסטודנט והקימתהו. קול עגום, קול לוטף ונחרד, קול אב היה מתחנן, היה נכנע ונעלב:
 
— הבה וניכנס, החבר הסטודנט. ההכאבתי לך? הבה וניכנס. נשתה עוד כוס קטנה. איפה היא מלכה? אין לי כל מלכה. מלכה הלכה אל הקומסומולים. וכי אומר אני לאה'קה — חלאה, מלכה — עידית, שהיא בתי? חס וחלילה. לכשתרצה, הריני מרים את כוסי וצועק: שיחיו הסובייטים! גם אני שפכתי את דמי בעד הסובייטים...
 
אחר היה הסטודנט מוחא כף וניסים טופח בידיו וברגליו, שוכח עולם ומלואו, קורץ בעיניו, מכה ברגליו על הרצפה ומרקד באמצע החדר, שיכור, איזה ריקוד חסידי, עם הרמת כנפי הבגד ונקישת אצבעות.
 
— גזלן, בנדיט, מַכנו!26 מה אתה נסחב! קצת חיים! אַי, אַי, אַי...
 
רֶבִּנְיוּ, טאַטֶענְיוּ —27
 
מה התרחש את בער ברכה'ס?
 
אתמול הציץ ברבנית —
 
היום חטפתו "קדחת"...
 
מלכה, הבת, האישה העברית הצנועה, הגפן הפורייה, היתה עומדת בחצר ומאזינה לאנדרלמוסיה שבחדר. היא היתה הרה זה החודש השלישי ולא ידעה ברור מי הוא אבי הילד. קמוטת גלים, נערמת צללים ואימה, רמזה מרחוק פינה שוקטה בנהר, סמוך לגשר הברזל. היה מפזז רוח ערב, רוח נחרד, עירום מאווייו מטפס, מסתלסל, מצטחק ימינה ושמאלה.
 
נאלמה רבצה לרגלי הנערה תוגת האנשים.
 
 
 
חרקוב, 10.2.1927
צבי פרייגרזון (1969-1900) היה הסופר העברי האחרון שכתב עברית בברית המועצות.
בשנת 1949 הואשם בפעילות אנטי-סובייטית, נדון לעשר שנים במחנות הסגר ושוחרר לאחר מות סטלין.
 
פרייגרזון חי חיים כפולים: בגלוי, היה מדען שעסק בחקר פחם האבן ופרסם ספרים רוסית בנושא זה, ובסתר – סופר עברי שסיכן את חייו כדי להמשיך ולכתוב עברית. כתב יד של הרומן שלו ‘בדעוך המנורה‘ הוברח ארצה בחשאי ופורסם בכותרת ‘אש התמיד‘, בשם הבדוי א‘ צפוני (עם עובד, 1966).

עוד על הספר

מסעות בנימין הרביעי צבי פרייגרזון, חגית הלפרין
משהו בדבר האזרח רבינוביץ
 
(מתוך מסעות בנימין הרביעי)
 
 
באמצע הסמטה השוקטה הזדקר בית גבוה, המעון הכללי של הסקובנטים.9 עם ערב היו נפתחים כל החלונות, שברי ניגונים וקולות היו מסתננים מקרבו של הבית אל הסמטה המשותקה — צלילים של חדווה, שירי מולדת נוגים. היה מקפץ רוח ערב מעלעל בשלדי הלבֵנים, שהיו שטוחים כל היום כלפי החמה לשם ייבוש, מהַפֵּך בעצלות דף של ספר פתוח, מביא איתו ריח פרחים וצלצול פעמונים. עיתים היתה דלת החוץ נפתחת וסטודנט מדובלל בלוריתו וגלוי חזו היה יוצא מן הבית, כשמטבע של עשרים קופיקות קמוצה לו בידו — אל סוכת הממכר שבקרנה של הסמטה. ניסי רבינוביץ, בעל הסוכה, היה מסתכל בו זמן מה ומפליט לאשתו בשפה רפה:
 
— הרי שוב אותו "הסקובנט" הקבצן זוחל! אֶ, בבקשה, בבקשה, חבר יקר — לחם?
 
— שמונה מאות גרם!
 
— בתיה, שני פונטים לחם קמחי לבחור הסטודנט. וכי כבר נגמרו אצלכם הלימודים? דגים מעושנים הביאו לי היום — דבר־מה יוצא מן הרגיל. סחורה של זהב! מה, בחינות? בתיה, נו — מה את מחטטת שם? בקואופרטיב מחיר דג שכזה — שלושים קופיקות, אצלי רק עשרים. בשביל החבר הסטודנט — שמונה־עשרה.
 
לא, הבחור מבקש רק לחם. ניסי כורך את "הקנייה" בעָלֶה של "נייבה"10 משנת 1913 ונאנח. בלחישה:
 
— בתיה, שוב העודף שלך איום הוא. היכן הוא הראש שלך? מחרתיים צריך לבוא ה"פינאינספקטור"11 — הכינו כבר בשבילו תשעים רובל? תשעים חביתות גופרית תחולינה על ראשו! הסחורה מועטה והקונים אינם קופצים. מלכה, הבת, יודעת רק להתלחש עם בחורים. יודעת היא. וכי אין היא חולה להשתכר דבר־מה?
 
— לו רק היו הבחורים עברים! מתאנחת בתיה ומקנחת את חוטמה באצבעה.
 
בא הערב. הרחובות הולכים ומתאפללים. זוגות־זוגות מטיילים אנשים. הם — גלוחים, בעלי עניבות, צורות אדומות וצווארים שזופים. הן — בעלות פנים מכוסים פוך, חולצות לבנות ושדיים מתנדנדים. מן הבית הגבוה שבסמטה נושרים רסיסי צחוק מנופצים, מחיאות כף וצעקות. בצעדים מרושלים מתקרב אל הסוכה סטודנט שני, חטמני, שחרחר שערותיו.
 
— שוב "טיפוס". מצלו של חוטמו ניכר עליו, שהוא "חתיכת" יהודי. ודאי יבקש שוב מאתיים גרם לחם לארוחת הערב — מעיר ניסן מתוך פיהוק.
 
— דבר־מה לארוחת הערב! — אומר הבחור דווקא ברוסית קשה, ומשקפיו מתנצנצים.
 
— או, במטותא, במטותא — דגים מעושנים (אצבעותיו נוגעות למו שפתיו. מציצה) יחידים במינם. סחורה טרייה, שמנה, כבר התחילו אצלכם הבחינות? בקואופרטיב מחיר הדג — שלושים וחמש קופיקות. אצלי, בשביל החברים הסטודנטים — רק עשרים. מה? אין הוא חפץ בדגים? שמונה־עשרה!
 
לא. תועבת נפשו של "הטיפוס" — דגים מעושנים.
 
— בבקשה! יש אצלי בשר חזיר — מן המובחר, מאוקראינה, הנה! הוא מבחין בבשר חזיר? ישים נא את זה על לשונו, מה? לא, לא, אל נא יתבייש! שישים קופיקות בעד ארבע מאות גרם. כמה יואיל לבקש?
 
— בשר חזיר אין אני אוכל, תודה! — מצטחק שוב ה"טיפוס".
 
שתיקה. היהודי מצרף את "כזית" בשר החזיר הסרוח על חודו של הסכין לחתיכה הגדולה ואומר במבוכה:
 
— כ־־־ך? גם אני אינני אוכל בשר חזיר...
 
ואחר ברכרוכית:
 
— בתיהצ'קה, הראי נא לחבר הסטודנט את הנקניק ההוא... החבר הסטודנט, הזה נקניק משלנו, כשר בתכלית ההכשר, בהשגחת הרב ר' שמעון־בער יפה. כי, למה נרמה איש את עמיתו, רואה אני כי החבר הסטודנט יהודי הוא, יהודי שכזה שאינו אוכל בשר חזיר... רובל אחד הפונט. כמה? ייקח נא "פונטיק" אחד — הוא יחזיר לי תודה רבה...
 
הסטודנט מודה למפרע ומודיע, שלא, דווקא ברוב עונג הוא אוכל נקניקים גם שאינם כשרים. ייתנו נא לו חצי פונט נקניק מן המינים הזולים — בערך בעד 15 קופיקות. לא, סליחה, רגע קט, כמדומה לו שאצלו רק ארבע־עשרה קופיקות — ישקלו נא לו בעד הסכום הזה חצי פונט נקניק.
 
— בתיה, נו, מהר — מן המין השלישי! ובלי גרם של עודף. נבלה שכזו! גזל הימני שעה שלמה בעטיית חצי פונט של נקניק סרוח. ועוד יהודי, לא עליכם...
 
ושוב דממה. נדלקים פנסים ברחוב. מנקה הנעליים הארמני שמנגד סוגר על מסגר את קופסות המשחה העגלגלות ואת זנבות שרוכי הנעליים — מתכוון ללכת הביתה.
 
בתיה מדליקה עששית מפוחמה וחוזרת לדבריה הראשונים. מלכה! אוי ואבוי, כסלון ממאיר מדאיבה היא עכשיו את הלב. בת, שהגיעה לפרקה, שאינה יודעת כל אומנות (ובעונה שכזו, רחמנא לצלן), שמשתטה כל הערבים עם הערלים הצעירים. ומה יהא סופו דבר — ריבונא דעלמא...
 
— הפחיתי את השלהבת — הזכוכית תתפקע! שוב הרי היא מתייפחת. מלכה־פלקה, צרות. והפינאינספקטור לא צרה הוא? העלי קמעה את השלהבת — מה זה נהיה את העששית?
 
— לו היו כאן בחורים עברים! — מסננת האישה נמשכות, וקולה כשל מוכת סהר. צריך למצוא לה את בן זוגה. וכי קל הדבר לריבה בת עשרים ושתיים להיסחב ערירית?
 
ניסי רבינוביץ מפהק. היה מנסר אוטומוביל בקירוב מקום, וטפיחותיו התכופות זחלו מקץ הרחוב האחד, הלכו הלוך והתגבר, עד שחלפו וגוועו ונעלמו בקץ הרחוב השני.
 
לא, לאחר כול היא "פָארט"12 אישה. כמה בחורים עברים כשרים מסתובבים פה, סמוך לחוטמה, למשל בין ה"סקובנטים" גופם. היא סבורה, שהמלומדים דהאידנא הם מנכדיו של רוטשילד או של הרבי שניאורסון? קבצנים פשוטים — ויהודים נאמנים. אלא מה? קשה רק להתוודע אליהם, כלומר להתרועע איתם שיהיו מבאי ביתך... הרי הם בעצמם לא יפחזו אליך: ר' ניסי, הוציא נא אלינו את האוצר שלך, את מלכה בתך...
 
פרצופו של אותו הסטודנט העברי בעל המשקפיים מופיע פתאום במרובע של חלון הסוכה. ואור העששית הקלוש מתפוצץ בשני הפטישים הקטנים שעל כובעו...
 
— ולחם הרי שכחתי! — אומר הבחור ביהודית צחה. — בבקשה, פונט אחד לארוחת הערב.
 
— בתיה, פונט אחד של לחם קמחי לחבר הסטודנט! ותני לו עם עודף גדול — הרי משלנו הוא. החבר הסטודנט, נו, מה נשמע אצלכם עם הבחינות, בשלום? הוא כבר על הקורס הרביעי? בבקשה, אין לו עכשיו כסף — ייטול בהקפה, יחזיר אחר כך. שבח לאלוקים, עוד יש בידינו לעשות טובה קטנה עם יהודי.
 
הבחור מעיר שהכסף בצלחתו. תודה. כן. הבחינות כבר התחילו. תודה רבה.
 
— הרי זהו דברי. מה הרינו כאן? עפרא דארעא. ודאי יש אצלו קרובים פה, בנֵיכר, נו, פשוט, בית יהודי, שאפשר להיכנס לשם, לשבת, להרגיע מקצת, הַא?
 
לא, אין לו לבחור אף רמז של קרוב. בודד הוא כאן. תודה. הסטודנט מסתכל רגע בפניו של ניסי וניסי מסתכל רגע בפניו של הסטודנט. נדמה לו לניסי רגע, שאנשים אחים הם, הנסחבים בערים עקרות, בולעים טחב וצינה ואבק — ופורענויות רחמנא רחום. חוץ מזה (אַי, לכל הרוחות — החלומות ההם) והעיקר שבדבר — בחור מנומס, הקורס הרביעי, אינו מתנכר למילה יהודית, לא מאלה ה"היינְטִיקֶע"...13 ומאידך גיסא, מלכה...
 
— החבר הסטודנט, ימתין נא קמעה. בתיה, תנעלי בעצמך את החנות וכשיבוא האופה תאמרי לו שייגש בבוקר...
 
ברחוב פטפטו אלפי צללים ותינוקות צלצלו בשערים. בא הערב, עגום פאותיו, ונתכסו השמיים טלית של יגון. חרקו הטרָמים במסילותם חריקה נֶאֱנָשָה14 כבושת כאב בולט.
 
ניסי תופסו לו לסטודנט בזרועו. "עֶט, לא כלום. רואה הוא, שקשה לו לפרקים לבן אדם בעיר נוכרייה. הַא? הנה, למשל, הוא, לכשעבד בצבא בסיביר... כי מה הוא האדם בניכר? גרגיר של אבק, שהרוח מטלטלהו הכא והתם. הוא קרא מימיו בתלמוד?"
 
— כן, תודה. נו, שלום לו! — אומר הסטודנט יהודית ותוקע לניסי את כפו. — הריני מרחיק מביתי, והלחם תחת בית שחיי.
 
— לא, לא, וכי אתן לו ללכת? הרי אמרתי דבר לי אליו. ומה עניין הלחם שלו לכאן? כשמיטה אצל הר האלברוס...15 ייתנהו לי ואשאהו. בקיצור, אנחנו נכנסים לרגע לביתי. הנה כאן. הוא סובר, שרחוק מעוני כמטחווי קשת? הנה. שני צעדים וחצי. נו, ניכנס. אל נא יהא כבודו שטיא. איזו שייכות יש לו ללחם? לחם־פֶּחֶם. אם הוא רוצה כבר לדעת — נאכל אצלי את ארוחת הערב. מה? הריני אומר, עניין חשוב.
 
לאחר רוב הפצרות מסכים הבחור להיכנס "לחצי רגע". הם עולים במעלות אפלוליות, מכוסות צללים וחלודה. פותחת להם את הדלת מלכה, נערה גבוהת הקומה, בעלת עיניים קצרות ראות. פניה הביעו שוויון נפש מוחלט להופעתו של הסטודנט בעל המשקפיים. על דרגש מעוך צלעותיו היה סרוח נער כבן י"ב, שקוע ראשו ורובו בקריאת איזה ספר.
 
"שוב מיינרידים16 שלך, שלומיאל. והלימודים מה יהא עליהם?" פולט האב כלפי הפרחח. הלזה לא שמע כלום מהנעשה סביבו.
 
"מלכה, נו, ואת ודאי מתכוננה ללכת אל "הקמסולים"17 שלך? הושיטי את ידך לחבר הסטודנט. ירשה נא לדעת, מה שמו של החבר הסטודנט?"
 
— אמיל. אמיל לבוביץ — מסנן הסטודנט, כמפקפק, ומבוכה בעיניו.
 
— כך. אמיל לבוביץ. יניח נא את הלחם הנה. מה הוא מאמץ את הלחם לליבו? יטילו נא לכאן, על החלון. שום תקלה לא תארע אותו, חס וחלילה. מלכה, שתציגי את המיחם. נו! החבר הסטודנט, ישב נא קמעה. פוּ, הריני אומר לו: כשם שאני יהודי — עונה! נו־נו, לא עונה. אלא ייסורים. קדחת ממש. מה את עומדת שם, יפהפייה שלי? הרי אמרתי לך, המיחם!
 
— נו, הריני חושב ללכת — מגמגם אמיל לבוביץ וקם ממקומו — יאמין נא לי, בחינות
 
— ר' יהודי — איך הוא מכנה את עצמו? — אמיל לבוביץ, טעות קטנה בידו. הוא לא יזוז מכאן. יכנני בשם בולשביק, ייתן לי שמות גנאי כחפצו — לא אתן לו ללכת. הוא יודע איזה יום היום? יום השבת! מוצאי יום השבת! בטח גר בבית יהודי. מכיר הוא את מוצאי השבת האמיתיים, עם לגימה של טיפת משקה, עם כוס חמין, עם שיחה של חוכמה, עם אותו הריח, ריח השבת, שלא פג עדיין מן הבית. היתה לו לפנים, החבר הסטודנט, אֵם? הַא? ודאי שהיתה לו אם, מדוע לא? היא יושבת סמוך לתנור וסורגת פוזמק. היא אומרת לך: ניסן, קח לך כעך בחמאה. וקולה רכיך למדי, הא? כיצד הוא סבור?
 
— יאמר נא לי, במחילה מכבודו, מה הוא רוצה ממני. כבר השעה מאוחרת, ומחרתיים אצלי בחינה בכימיה אורגנית...
 
— כימיה? פפֶע. הס, יחכה נא מקצת. שלמה!
 
שתיקה. הנער שקוע בספרו.
 
— שלמ'קה!
 
הנער שכח עולם ומלואו.
 
— שלומיאל!
 
הנער שותק כדג.
 
— שלמָץ!
 
דממה מנבאה נוראות. הבחור סרוח על הדרגש, והדרגש אף הוא כבהמה סרוחה, כבדת כפות. ניסי מתקרב בצעדים מהירים, מתחיל לטלטל את בנו בכוח, ועל פניו הבעה של חֵמה.
 
— אידיוט, גזלן, רוצח! את חייך אתה שוחט בקריאה הנצחית הזאת... עכשיו אתה שומע מה שמדברים אליך?
 
הנער קופץ ממקומו מבולבל, עיניו תועות סביבו, כפתור אחד במקום מעניין נפתח לו והיה מלבין משם דבר־מה מבויש ומסכן.
 
— הגידו נא עליו — שלומיאל! יש לך הרגשה מהחיים אשר סביבך? וכי לא נטרפה דעתו עליו? נו־נו עונה! שופכין ולא עונה. פורע־נית ולא עונה. ימים שחורים ולא עונה... וסגור נא את המכנסיים — שלומיאל!
 
— ומה כל החרדה? — מתלונן הבן ופורף את כפתורו. אין מהם אף רגע של מנוחה...
 
האב מצווה עליו שישתוק — מה רוצה הוא מחייו? הנה כסף. שירוץ מהר אל המוססלפרום18 ושיביא שני בקבוקי יי"ש בן 40% ופונט נקניקים בעד 48. ותיבת ביסקוויטים בעד 23. הוא שומע?
 
ואל הבחור:
 
— יסיר נא את כובעו מעל ראשו. אוֹט. כך. ממה נפשך, אני אומר בליבי, אם אנחנו חיים — מדוע שלא לשכוח פעמים את זאת, ואם אנחנו מתים — למה שלא לקום לפרקים לתחייה, אַ? הוא יודע מה זה פינאינספקטור? בכימיה ודאי שאין לומדים זאת. פינאינספקטור זאת היא ציפור שכזאת, אשר פנקס לו תחת בית שחיו, ובפנקס מסתמא כתוב לאמור, שעליך, על ניסי רבינוביץ לסלק סכום שכזה וכזה לטובת הממשלה... מלכה! נו, מה יהא בסופו של המיחם?
 
מלכה מופיעה בדלת, פניה מכוסים בפוך, עיניה מנצנצות ועל כפותיה בתי יד לבנים.
 
— המיחם רותח. נו, אבא, עכשיו הריני הולכת. אני עסוקה.
 
— מה "הולכת", מתי "הולכת" — הרי את יושבת בבית. שמעת? ובלי תירוצים. דַברי נא דברים אחדים עם אמיל לבוביץ. וכסבורה את שאין הדבר מתאים למלכה ניסלבנה?
 
ובקול רך:
 
— מלכה'ניו, אל נא תשתטי. הביאי הנה את המיחם, בשלי תה, נשב, נשוחח, נפטפט, "נחטוף" טיפת יי"ש — מה יש? יהודים אנחנו או לא, אמיל לבוביץ?
 
הוא מסתכל בשני האנשים הצעירים בערמומיות וטופח באפוטרופסות על כתפו של הסטודנט. אחר הוא מודיע, שהוא יוצא לרגע אחד אל החנות. אמיל לבוביץ, שיתנהג כשורה, חה־חה... ולאחר יציאתו משתררת שתיקה בלתי נעימה. מלכה יושבת ברוגז על קוצו של כיסא, אמיל לבוביץ אף הוא רק חצי איבר — הישיבה שלו. נשען על הכיסא הוא מזיע ושותק.
 
— באיזה ווּז19 היא מתלמדה? — שואל הוא לבסוף ומכעכע לשם התרוממות הרוח.
 
— בשום — עונה היא קצרות.
 
שתיקה.
 
— כמה נעים האוויר היום!
 
מטיל הוא שוב "רפליקה" מלאת עניין, מתבונן לברכי מכנסיו ומסיר מהן איזה חוט לבן. היא מלאת שתיקה. כנהרגה. כהלומת רעם.
 
— היא יודעת, יש בה איזו סימפטיה!
 
"חוטב" הסטודנט נואשות ונזכר בכימיה שלו.
 
היא מעקמת את שפתיה, קמה ממקומה בכדי לטפל בכוסות ובפנכיות. אמיל לבוביץ משתמש ברגע זה, חוטף את כובעו ולחמו מן החלון וחפץ להתחמק החוצה. בתיה, האם, נכנסת ברגע זה אל החדר ומַהַלכה עייף. עמוס בשני בקבוקים של המרה הרוסית ובעוד חבילות קטנות, נדחק אף ניסי החדרה. בעקביו היה נגרר שלמה, הבן. הוא ניגש אל הדרגש, חטף את ספרו, זרק מבט של משטמה לצדו של הסטודנט — ונעלם.
 
ניסי:
 
— נו־ס, החבר הסטודנט, שוב הלחם תחת בית שחיו! הוא סובר, כפי הנראה, שאין זה לחם אלא זהב־פרוויים. בתיה, הראית יהודי שכזה? תמיד הוא רץ. תמיד הוא מוכן לברוח...
 
הוא משחרר את המובא מחבישות־הנייר ומוסיף באותה הנעימה שבה הוא משדל את קוניו מדוכנה של הסוכה:
 
— דג מלוח — דבר־מה יוצא מן הרגיל. ככתוב: לא היה כמותו... בתיה, עשי את דג המלוח! ואת, מלכה, התעסקי בחמין. מה? שוב ללכת? מחר תלכי.
 
לאחר שעה קלה היו הפנים נלהבים והעיניים מתנצנצות. לחמו של הסטודנט היה מוטל לו כפגר מובס על החלון וכולו מחאה. מלכה היתה מטפלת בכוסות ובשאר ירקות ולפרקים היתה יושבת בפנים "נחמצים" על הדרגש, ועיניה קצרי הראות היו מושטות כלפי הגברים. בתיה, האם, היתה מחייכת מתוך שתיקה כאומרת: ובכן, מה לי לאישה־חֵלֵכה לתקן עולם ומלואו? ייסוב לו הגלגל כדרכו, על פי טבעו...
 
ואת תפקידו של מסבב הגלגל היה ממלא ניסי — האב.
 
— נניח — היה אומר — מילא. רוצים אתם לעשות לכם ריבוליוציות — עשו לכם. מי יעכב בעדכם — ואצלכם תותחים וכלי זין ודיקטטורות ושאר מגפות וחולאים רעים. אולם בא אני אליכם בשאלה קטנה: למה לא תותירו מקצת חיים לאנשים קטנים, לתולעות אנשים? יש לו לאדם עסק, של מניפקטורה, וכדומה, ובכן סוברים אתם, שאין לו לאדם זה זכות הקיום בעולם! לחיים! אל נא יהא שטיא וישתה.
 
ניסי הוריק את כוסו בפזיזות, העווה את פניו העוויה של רחמים והוסיף:
 
— ישמע נא, אמיל לבוביץ, אוהב אני אנשים מנומסים, בני תרבות, כמוני־כמוהו. אני אומר: "אפשר יש לי אח — עורך דין!" כך הריני אומר לאותו תובע המסים, לכשהוא בא אל חנותי. "האזרח רבינוביץ!" — אומר הוא ומחטט הכלב, בתיק! — "במחילה מכבודך עשרת דינרים לטובת הממשלה!" "ניחא," אומר אני, "לכשהכסף בצלחת. ואם, אומר אני, הצלחת ריקה? חבר פינאינספקטור," אומר אני, "הריני רואה שהנך בעל נפש יפה, ובך," אומר אני, "אוקיינוס של חיבת לב. שמא תטעם מן האגסים הללו? אין זו סחורה" — אומר אני, "אלא חתיכה של נחת." — "האזרח רבינוביץ, במחילה מכבודך, עשרת דינרים לטובת הממשלה!" כך חוזר האגנט20 על דבריו ומרגישים זאת בחוש, שהוא מוכן גם לשָלֵש את דבריו. "ייכנס נא, החבר הפינאינספקטור, מחר כעת חיה, בבקשה ובמטותא!" הוא מבין, אמיל לבוביץ, שאני מטבעי רך המזג, ובשוחחי עם הפרא הזה אפשר לומר, שאני רך פי שמונה. אפשר לומר, שאין זאת שיחה, אלא נופת צופים! אולם, אם הוא סובר, שאנשים שכמות אלה מבינים מה בהלכות דרך ארץ — אינו אלא טועה. הבולשביקים הללו ימשלו עלינו עוד מאתיים שנה ולא ילמדו לדבר עם בן אדם כדבעי: "האזרח רבינוביץ" — אומר הוא — "או שתסלק את הממון או שתנעל תיכף ומיד את החנות!" נו, ואני, אם כי רך המזג מטבעי, מתחיל לצרוח! אני יוצא מכלי! "מה זה," אומר אני, "נדבקת בי כ'מורידין'21 ומה אתה מוצץ את דמי? אצלי, יוכל היות, אח קרוב לחוגי ג.פ.או.22 אצלי, יוכל היות, שאר בשרי — פועל בבית החרושת ופרולטריון נקי!" והוא יודע מה, אמיל לבוביץ? הריני מנעים לו ציטטה מתוך התלמוד גופא! אולם למה הדבר דומה? לאיש המשליך אבנים טובות ומרגליות — לפני הסוס. וכי אדם זה? הרי זה ביורוקרט ולא אדם! הוא בשלו: "סלק את הכסף!" ואני, כמובן, איש רך המזג, והריני מציית לו. "הא לך את הכסף ולך אל האדמה!" או מנהיגים אתם סְדרים. רוצים אתם, שכל איש ואיש בזיעת אפו יאכל לחם. טוב וישר הדבר, ובדברי קודשינו הנושנים הרי זה כתוב תקופות ויובלים, את זאת יגיד לכם כל בחור ישיבה מזוהם. אולם משגה אחד עמכם: אסור להכעיס את האלוהים שבשמיים. כשאני לעצמי, הריני איש חופשי בדעותי וכופר בעיקר, עם כל זאת הנני אומר: יש לנו אלוהים בשמיים!
 
— האמונה, זוהי... זוהי קוקאין! — מגמגם הסטודנט מתוך לעיסה.
 
— גם אני אומר וחוזר ומשלש: האמונה באלוהים — זהו דבר בלתי מנומס. ובכל זאת, הריני אומר, יש לנו אלוהים בשמיים. יסלח נא לי, החבר הסטודנט, אין הוא, במקרה, קומוניסטון?
 
— אני — אינדיווידואליסטי — אנרכיסט, תלמידו של שפינוזה!
 
— שפינוזה! אמת ויציב! נשתה לחיי שפינוזה! הרי זה ברוך שפינוזה, מוח יהודי, מוח משלנו! הרי עליהם לנשק את רגלינו, על אותם הבולשביקים, הפינאגנטים,23 הפרולטריונים! רצונכם בישוע הנוצרי — הא לכם את ישוע הנוצרי. רצונכם בשפינוזה — הא לכם את שפינוזה. רצונכם בקארל מרקס — הא לכם את קארל מרקס! הרי כל אלה — מוחות משלנו. ובשכר כל זה אתם באים עלינו ונוטלים הימנו מסים וארנוניות — ואת חיינו אתם נוטלים! החבר הסטודנט, נשתה לחיי המסים והצרות! מה היה ערכם של חיי האדם אלמלא המסים, ואלמלא הצרות ואלמלא הבנות, שצריך להשיאן לאנשים?
 
— ואלמלא שפינוזה — מפליט הסטודנט מתוך לעיסה.
 
— הנה שלמ'קה, הנחת שלי, אומר: אני עומד ברשות עצמי, אני פיוניר!24 רוצה אני לקרוא את המיין־רידים שלי ולשיר את האינטרנציונל! ואני — איפכא מסתברא! רוצה אני שלא תשיר את האינטרנציונל ושתלך לבית הכנסת! אמנם, אני איש אנטיריליגיוזי, אבל ילד צריך שיהיה ילד, ולא משומד! וכי לא כך, החבר הסטודנט?
 
או ניקח נא את מלכה, את בתי הבכירה. מלכה! לאן זה נעלמה? ריבונו של עולם, תמיד אין לה פנאי!
 
ואמנם הנערה השתמשה באחד מרגעי הבלבול והתחמקה לה בחשאי. בתיה, האֵם נרדמה על הדרגש מעוך הצלעות, המומת נטל הדאגות והעמל. עלובים התנצנצו על השולחן בקבוקי היין המתרוקנים, קלפי הקישואים, שלדי דג מלוח — פגרי העליזות החולנית ותוגת הפלצות.
 
— ניקח, אומר אני, את מלכה. הרי היא יושבת! יושבת ויושבת — כסבור הוא מדוע? מורדת היא בסדר העולם? לא! ייתן נא לה חתן ויראה שאין היא מורדת מטבעה. מובן מאליו, אין להגיד, שהיא יפה־פייה "מסוכנה", עיניה מקולקלות במקצת, כנגד זה ודאי ראה את רגליה, ואת הנעליים לרגליה. הרי זאת היא מוזיקה. שירה, אמנות! החבר הסטודנט יגלה נא לי את האמת, הרי קשה לו לאדם לילך ערירי. הבה ונשתה עוד כוס אחת — לחיי האישה! לחיי האישה העברית הצנועה, בעלת הבית, הגפן הפורייה, לחיי המשפחה!
 
הסטודנט מרים את כוסו, עיניו מנצנצות וידו רועדה:
 
— לחיי הנשים שלנו, רב יהודי! — כך אומר הסטודנט בהרימו את כוסו — ולחיי לאה'קה שלי. הצנועה, הקטנה, האהובה.
 
— לאה'קה? — הכוס צונחת מידו של ניסי על השולחן — לאה'קה? וכי בעל אישה הוא, החבר הסטודנט?
 
ניסי רבינוביץ קם ממקומו, ועמידתו בלתי תקיפה. הוא חובט על כתפו של הסטודנט.
 
— לאה'קה? יש לך לאה'קה?
 
הסטודנט מגמגם ובלעגי שפה:
 
— לאה'קה. נו, כן. ועוד מנחם, בן שנתו. נער שחרחר. בן. ומחר אצלי בחינה בכימיה. אַלדֶגידים וקיטונים.25 נשתה עוד כוס משקה — ולעזאזל!
 
ניסי רבינוביץ, יהודי נלעג ונחנק במצרי חייו, כבד הגבות והתלאות, צנום הלחיים, תופסו לו לסטודנט בעורפו וסוחבו אל הדלת.
 
— לעזאזל! שתואיל ותצא מביתי! שתואיל ורוחך לא יישאר פה אף כמלוא נימה. קבצן! זולל! מי ביקשך שתבוא הנה? אידיוט! בעל עגלה! מנקה ארובות!
 
נפתחה הדלת. עמומה היתה נפילתו של הסטודנט על גבי המעלות האפלוליות, מכורסמי הצללים והבדידות. נשאר הסטודנט סרוח על גבי המעלות האפלוליות ופתח כתינוק עלוב, בבכי של שיכור. מה הם רוצים הימנו? הכול מתנקמים בו. ואיפה הלחם? ארבע מאות גרם. האלדגידים — אין זה חשוב. העיקר — הלחם. העיקר — לאה'ניו שזופת הכתפיים, טובת העיניים, חמימה, קטנה, אוהבת — לאה החביבה, המחכה לו בעיר השדה.
 
נפתחה הדלת. יד רכה תפסה בזרועו של הסטודנט והקימתהו. קול עגום, קול לוטף ונחרד, קול אב היה מתחנן, היה נכנע ונעלב:
 
— הבה וניכנס, החבר הסטודנט. ההכאבתי לך? הבה וניכנס. נשתה עוד כוס קטנה. איפה היא מלכה? אין לי כל מלכה. מלכה הלכה אל הקומסומולים. וכי אומר אני לאה'קה — חלאה, מלכה — עידית, שהיא בתי? חס וחלילה. לכשתרצה, הריני מרים את כוסי וצועק: שיחיו הסובייטים! גם אני שפכתי את דמי בעד הסובייטים...
 
אחר היה הסטודנט מוחא כף וניסים טופח בידיו וברגליו, שוכח עולם ומלואו, קורץ בעיניו, מכה ברגליו על הרצפה ומרקד באמצע החדר, שיכור, איזה ריקוד חסידי, עם הרמת כנפי הבגד ונקישת אצבעות.
 
— גזלן, בנדיט, מַכנו!26 מה אתה נסחב! קצת חיים! אַי, אַי, אַי...
 
רֶבִּנְיוּ, טאַטֶענְיוּ —27
 
מה התרחש את בער ברכה'ס?
 
אתמול הציץ ברבנית —
 
היום חטפתו "קדחת"...
 
מלכה, הבת, האישה העברית הצנועה, הגפן הפורייה, היתה עומדת בחצר ומאזינה לאנדרלמוסיה שבחדר. היא היתה הרה זה החודש השלישי ולא ידעה ברור מי הוא אבי הילד. קמוטת גלים, נערמת צללים ואימה, רמזה מרחוק פינה שוקטה בנהר, סמוך לגשר הברזל. היה מפזז רוח ערב, רוח נחרד, עירום מאווייו מטפס, מסתלסל, מצטחק ימינה ושמאלה.
 
נאלמה רבצה לרגלי הנערה תוגת האנשים.
 
 
 
חרקוב, 10.2.1927