1.
שלום לך זין שלי,
האמת, אני לא בדיוק יודע איך לפנות אליך ובאיזה שם לכנות אותך. זין? שמוק? תומס, כפי שלפעמים הנשים שהיו איתי קראו לך? לי הכי טוב לקרוא לך ז־י־ן עם יו"ד שמבטאים אותה כמו אל"ף, ז־אי־ן. ככה זה נשמע טוב. זה בעצם השם שנראה לי הכי מתאים לך, הן מבחינת כל מה שהיית עבורי בכל החיים שלי והן מבחינת ההגייה של המילה. כשאומרים זין כמו שצריך, זאת מילה מתמשכת, חזקה ומשמעותית וזה התמצית שלך. בכל מקרה, אני אוהב לקרוא לך ז־י־ן אבל שונא שהאישה שלי קוראת לך בשם הזה. היא יכולה וצריכה להתייחס אליך בלי שם. להגיד לי: "אתה יודע, נו בחייך, אז מה אתה אומר, שהוא טוב לו?" ולי מותר לשאול: "למי? לז־אי־ן שלי?"
למה אני כותב אליך? כי יש לי הרגשה שבקרוב משהו לא טוב יקרה לי שקשור אליך ואני רוצה, לפני שזה קורה, להגיד לך כמה היית חשוב לי בחיים.
אני חושב שמבחינת הגודל, אתה בגודל רגיל יחסית לזיינים של אחרים, אבל הגודל שלך אף פעם לא הפריע לי. כשהייתי צריך, גדלת לממדים כאלו שבעזרתם גם התענגתי בעצמי וגם עינגתי אחרות, ואוף, כמה שהן נהנו. לפעמים, בייחוד כשהייתי צעיר, היית מזדקר לי פתאום בלי להתחשב במה שקורה בעולם האמיתי, כאומר לי: "מה? שכחת אותי? למה אני סגור בתוך התחתונים שנמצאים בתוך המכנסיים, וכשאתה יושב ליד שולחן העבודה, גם מתחת לשולחן. אז מה קורה?" ואני הייתי אומר לך: "לא עכשיו, חכה קצת." לפעמים שמעת לי ולפעמים היית כל כך נחוש שהייתי מוכרח לעשות מעשה. לעיתים בעצמי והרבה פעמים עם מישהי, אפילו מזדמנת — העיקר שתהיה מבסוט ובעקבותיך גם אני. האישה שלי, שקוראת הרבה ספרים, לא כמוני, סיפרה לי על סופר צרפתי שסיפר שהיה עם אלפי נשים. אומרים שגם צ'רלי צ'פלין היה פעיל. הצרפתי הזה פשוט לא יכול היה להתאפק. אם זה היה תוקף אותו באמצע הדרך, בנסיעה באוטובוס נגיד, הוא היה יורד והולך מהר לבית הזונות הקרוב ביותר, או תופס מאחורה את המשרתת. טוב, אני לא מגיע לכאלה הגזמות, אבל להבין... אני יכול להבין אותו.
אני נזכר למשל בשרה. אחת הפקידות במשרד שלי, שחרחורת, עיניים כהות, טיפה צליעה, כמעט לא מורגשת, לבוש מוקפד, סולידי, ותמיד, מאז שאני זוכר אותה, לק אדום על הציפורניים. פעם היא נכנסה לחדר תוך כדי המשא והמתן בינינו על דחיית סיפוקים וההסברים שלי לך שכעת אי־אפשר, שאתה חייב ללמוד לשלוט בעצמך ובלה בלה. כן, כמו שמדברים לילד קטן. בכל אופן, לי ולשרה בחיים לא היה משהו לפני זה, אבל תמיד חיכתה שמשהו יקרה, וזאת למדתי ממבטיה עליי ומהשתהותה עוד רגע ליד הדלת — כף ידה עם הציפורניים הצבועות אדום על הידית — כשהייתה גומרת לעשות משהו בשבילי. לא יותר מזה. היא לא הייתה מאלו שעם החזה, לא בכוונה כאילו, מתחככות לך בכתף. אבל לפעמים הייתי רואה איך היא מהדקת את רגליה זו לזו במין הידוק חטוף, אבל חזק. ואני, מי כמוך יודע, יודע להסתכל על נשים ולזהות כל סדק. עוף טורף שמשיא הגובה מזהה את הטרף שלו. לא רק שתמיד היה משהו, תמיד גם הייתה לנו מישהי לשימושנו. אני מאמין שבסך הכול, אולי חוץ מנפילה אחת או שתיים, לא הייתה לך שום סיבה להתלונן על טיב המבחר שסיפקתי לך.
בפעם ההיא, עם שרה, אחרי כשנתיים שעבדה במשרד, אולי יותר, עשיתי לה תנועה של 'רוצה לרדת לי?' והיא, בלי אף מילה, לקחה את המפתח שהיה על השולחן, נעלה את הדלת ונכנסה מתחת לשולחן. אני פתחתי את המכנסיים והיא התחילה במרץ לטפל בך. שכחתי שקבעתי עם בני, החבר שלי. והוא דופק בדלת, מצלצל בנייד, בקווי. בא במיוחד מנתניה. הייתה לי הרגשה שזה לא הפריע לה. אולי אפילו הוסיף. כמובן, כשגמרה איתי, אני התחלתי. ובסיטואציה הזאת עשיתי לה עם היד. רציתי ללקק לה, אבל לא ידעתי אם ללכת על זה. זו החלטה של שבריר שנייה, כמו — אני מתאר לעצמי — טייס קרב מול מטרה שפתאום צצה, וכנראה שהחלטתי הייתה נכונה, כי היא כבר מתה המסכנה. שנים אחרי זה המשכנו לקיים יחסים בלי לדבר, בלי קשר לכך שאני בוס והיא פקידה. כשהתחשק לה הייתה עושה לי סימן, מין מבט כזה של 'בא לך?', ולי, כפי שאתה מכיר את עצמך, תמיד בא! בטח לפני שזו הנוכחית הגיעה לחיים שלנו. אבל כשאני סימנתי לה, לא תמיד הלכה עם זה ואני למדתי לחכות, לתת לה לקחת את היוזמה.
טיפלנו זה בזה לשביעות רצוננו המלאה. כלומר, עשינו כך ועשינו כך, מכל הבא ליד, אבל מה שהיא לא סבלה זה בדיוק מה שכל כך הרבה נשים מתות עליו, את הפה שלי טמון בין הרגליים שלה. בדיוק מה שנמנעתי ממנו בהתחלה איתה מסיבה כלשהי, בניגוד למה שקרה לי עם כל כך הרבה אחרות. חוץ מזה, מהרבה בחינות איתה זה היה כמעט אידיאלי. לא היה בינינו את 'כאבי הראש' ואת הילדים ואת העבודה, היה רק כיף הדדי. ועכשיו אני פתאום מרגיש... טוב, הרגשות שלי לא אמורות לעניין אותך.
