פתח דבר
הרעש הלבן פרץ הפעם בזמן שעקרנו עשבים שוטים בגינה.
תמיד הגבתי עליו קשה ולא משנה איפה הייתי — בחוץ, בחדר האוכל או נעולה בצריף. ברגע שהרעש התחיל, הצלילים הצורמים התפוצצו באוזניי כמו מטען חבלה. הבנות האחרות בתֶ'רמוֹנד הצליחו להתאפס אחרי כמה דקות, הן התנערו מהבחילה ומהבלבול כמו מעשב שנדבק למדי המחנה. אבל אני? אני חזרתי לעצמי רק אחרי כמה שעות.
וזה מה שהיה אמור לקרות גם הפעם.
אבל קרה משהו אחר.
לא ראיתי מה קרה ולמה נענשנו. אבל מכיוון שעבדנו קרוב מאוד אל הגדר החשמלית של המחנה, הרחתי את ריח החריכה באוויר והרגשתי בשיניים את הרטט שגרם המתח הגבוה. אולי מישהו תפס אומץ והחליט לצאת מתחום הגינה. ואולי, אם לחלום בגדול, מישהו מימש את כל הפנטזיות שלנו וזרק אבן על הראש של אחד החיילים מהכוחות הפָּרָה־פסיכולוגיים המיוחדים. ובשביל זה היה שווה לסבול.
אני יודעת בוודאות רק שהרמקולים מעל ראשינו פלטו שתי צפירות אזהרה: אחת קצרה, אחת ארוכה. כשהתכופפתי קדימה, ממש לתוך האדמה הלחה, הרגשתי גירוד בצוואר, ידיי נצמדו בכוח אל האוזניים וכתפיי נדרכו לספוג את הפגיעה.
הרעש שבקע מהרמקולים לא היה באמת רעש לבן. זה לא היה הזמזום המוזר שמורגש באוויר לפעמים, כשיושבים לבד בשקט, וגם לא הרחש החלש שמשמיע מסך מחשב. הרעש הזה היה הכלאה מזוויעה של אזעקת רכב ומקדח שיניים, פרי יצירתם של הממשל של ארצות הברית ומחלקת הפָּרָה־פסיכולוגיה לנוער שלו. והוא היה מכוון לעוצמה גבוהה שהזילה דם מהאוזניים.
ואני מתכוונת לזה פשוטו כמשמעו.
הצליל נעקר מהרמקולים וגרס כל עצב בגופי. הוא חדר בכוח מבעד לידיי, גבר בשאגה על צווחות של מאה נערים ונערות חריגים — "פסיכים", כינה אותנו הציבור הרחב — והתמקם במרכז המוח שלי, במקום שלא יכולתי להגיע אליו ולעקור אותו.
עיניי הוצפו בדמעות. ניסיתי לדחוף את הפרצוף לאדמה — הרגשתי בפה רק טעם של דם ואדמה. פיה של אחת הבנות שנפלה קדימה לידי היה פתוח בצעקה שלא שמעתי. כל היתר היטשטש לגמרי ונמוג.
גופי היטלטל עם פרצי הרעש הלבן והתקפל לתוך עצמו כמו פיסת נייר ישנה ומצהיבה. ידיים טלטלו את כתפיי. שמעתי מישהו אומר את שמי — רוּבּי — אבל כבר הייתי קרובה מדי לעילפון ולא הייתי מסוגלת להגיב. שקעתי עוד ועוד ועוד עד שלא היה יותר דבר, כאילו האדמה בלעה אותי בשאיפה עמוקה אחת. ואחרי זה חושך.
ושקט.
