הצילו את החתול!

מבוא

 

 

מה, עוד ספר על תסריטאות? אני בטוח שככה רבים מכם חושבים. ובמידה מסוימת אתם צודקים. יש המון ספרי הדרכה טובים לכתיבת תסריט. ואם תרצו לדעת איפה הכול התחיל, שאו עיניכם אל המאסטר, סיד פילד, שהיה הראשון ולימד את כולם.

 

יש עוד ספרים וגם קורסים טובים וברבים מהם התנסיתי בעצמי.

 

אני אוהב את ספרה של ויקי קינג, עם הכותרת הבלתי סבירה, איך לכתוב תסריט בשלושה שבועות. בלתי סבירה, כן. אבל אני עשיתי זאת — וגם מכרתי את התסריט שכתבתי.

 

אני גם מעריך את היצירה של ג'וזף קמפבל.1 הגיבור בעל אלף הפנים עודו הספר הטוב ביותר על אמנות הסיפור.

 

ומובן שיש לי מקום חם בלב לרוברט מק'קי — ולו בשל איכות הופעתו הנפלאה מול קהל. מק'קי מזכיר את הפרופסור הזקן והקשוח מהמירוץ אחר הגלימה, ואם אתם תסריטאים בתחילת הדרך, מחובתכם להשתתף לפחות בסמינר אחד שלו. מופע שלא כדאי להחמיץ.

 

ולבסוף, לאלה מכם שצפו בהמון סרטים וראו מספיק סרטים גרועים כדי לחשוב "ככה גם אני יכול!" — ועשויים להניח שאינכם זקוקים בכלל לספר בנוסח "איך־לכתוב־תסריט".

 

אז למה הספר הזה?

 

ולמה עכשיו?

 

ולמה אני יכול לספר לכם דברים שלא שמעתם מעולם בשום מקום אחר, שישדרגו את התסריט שלכם?

 

דבר ראשון, עוד לא נתקלתי בספר על תסריטאות ש"מדבר כמו שמדברים". כעובד רשמי בתעשיית הבידור מגיל שמונה, כשהקלטתי קולות לאבא שלי, אני רגיל לסוג של קצרנות סלנגית כשמדברים על עניינים מקצועיים. הספרים האלה כל כך אקדמיים! כל כך סטריליים. הם מתייחסים לסרטים ביראת כבוד מוגזמת בהחלט — זה רק סרט! — ואני חושב שזה מפריע. לא יהיה נחמד יותר, אם ספר על כתיבת תסריט ידבר בשפה התמציתית שמשמשת את המפיקים והיוצרים?

 

דבר שני, ואני לא מנסה לזלזל באיש, אבל לדעתי יהיה נחמד אם הבחור שכתב ספר על כתיבת תסריט, אכן מכר אחד כזה! לא נראה לכם? ובתחום הזה אני מרגיש מוסמך במיוחד. כבר 20 שנה אני מתפרנס כתסריטאי והרווחתי מזה מיליוני דולרים. מכרתי המון תסריטי הַיי קונספט2 שיזמתי, וחברות הפקה ואולפנים התחרו עליהם. שניים מהם אף הופקו לסרטים.

 

קיבלתי הערות לתסריטים מבכירי הוליווד: סטיבן ספילברג, מייקל אייזנר, ג'פרי קצנברג, ג'ון לנדיס ועוד ועוד. וזכיתי לעצות חכמות מרבים אחרים — פחות ידועים, אבל חכמים לא פחות — עצות שהתסריטים שלנו מתבססים עליהם.

 

דבר שלישי, אם הבחור שכתב את ספר ההדרכה אכן מימש אותו בשטח וגם אחרים שאימצו את שיטתו, אכן מוכרים את התסריטים שלהם, הרי זה בונוס, לא?

 

טוב, שוב מדובר בי.

 

יש לי ניסיון מוכח בעבודה עם תסריטאים אחרים. כמה מהם — המצליחים ביותר בתעשייה — למדו ממני את השיטה ואת קיצורי הדרך. עזרתי להפוך אותם לתסריטאים טובים יותר. זה בזכות הגישה הפרקטית שלי למשימה שמתבססת על היגיון בריא — ובעיקר מפני שהיא עובדת.

 

ולבסוף, טוב שספר תסריטאות יספר לכם את האמת על הסיכויים שלכם למכור תסריט. טונות של סמינרים וקורסים לתסריטאות כמו נולדו לעודד אנשים ורעיונות שאין לעודד. אני לא יודע מה דעתכם בנדון, אבל בעיניי זה אכזרי. עצות מסוג "לכו עם הלב!" ו"תהיו נאמנים לחזון שלכם!" טובות אם אתם בטיפול. אבל אני? אני ממש רוצה לשפר את הסיכויים שלי. החיים קצרים. אני לא צריך שיטעו אותי לחשוב, שלתסריט שלי שמבוסס על חייו של הקדוש הנוצרי אֲלוֹיְסִיּוּס גּוֹנְזָגָה או על אירוע מהקייטנה בילדותי, יש סיכוי להפוך לסרט, אם זה לא המצב.

 

אז למה עוד ספר על תסריטאות? כי הספרים האחרים שראיתי לא אומרים את האמת כהווייתה, ולא נותנים לקורא כלים להצליח בתחום. ובעיקר, רוב הזמן הם משרתים את הכותב יותר מאשר את הקורא. כשלעצמי אין לי עניין בקריירה של לימוד כתיבת תסריטים; אני פשוט רוצה להעביר הלאה את מה שאני יודע. מלבד כל זה, הגעתי לשלב בחיי שבו אני מוכן "לתת בחזרה". זכיתי להמון הזדמנויות מדהימות, למדתי מהמאסטרים, והגיעה השעה לחלוק את כל זה איתכם.

 

לקחתי על עצמי את כתיבת הספר הזה גם מפני שאני מוצא היעדר של היגיון בריא ברבים מן הסרטים שנעשים כיום. עם כל שפע הידע, רבים בהוליווד שוכחים את היסודות ומתעלמים ממה שעובד, מתוך מחשבה שאם כבר עומדים לרשותם משרדים באולפנים וחשבון הוצאות גדול, הם פטורים מהצורך לפעול לפי החוקים.

 

ובאמת שזה מחרפן אותי!

 

בעת כתיבת שורות אלה, גישה אחת מטרידה אותי במיוחד, אם כי מבחינה עסקית היא חכמה למדי: להבטיח־פתיחה־חזקה־ויהי־מה. אתה מוציא המון כסף על הסרט, יוצר סביבו את שיא ההַייפּ, מקרין אותו ב-3,000 אולמות ויותר, ומשיג סוף שבוע ראשון מעולה כדי להחזיר הוצאות. ולמי אכפת אם הסרט נופל ב-70 או 80 אחוז בסוף השבוע השני כיוון שנכשל במבחן מפֶּה־לאוזן?

 

מציק לי שעם כל סכומי העתק שמוּצאים על שכר כוכבים, אפקטים מיוחדים, פרסום ושיווק, היה עדיף אם יוצרי הסרט היו פשוט משלמים 4 דולר על נייר ועפרונות ונשמעים לחוקי הכתיבה של סרט טוב! גם הסרט היה יוצא נשכר מכך.

 

קחו למשל סרט אופנתי ומתוחכם כמו לארה קרופט 2. הוציאו עליו הון עתק. ועדיין כולם תוהים מה קרה. לא מבינים למה לא הגיע קהל הגברים שכיוונו אליו. אותי זה לא מפתיע. מה הבעיה בסרט הזה? איפה טעו היוצרים? בעיניי התשובה פשוטה: אני לא מחבב את הדמות של לארה קרופט. למה שאחבב אותה? היא קרה, נטולת הומור. גם אם אין עם זה בעיה בעולם המבודד של משחקי וידיאו וחוברות קומיקס, זה לא גורם לי לרצות לצאת מהבית וללכת לראות סרט. האנשים שעשו את הסרט הזה חשבו שיגרמו לכם לחבב אותה אם היא תהיה "קוּלית". זאת הרמה של "פיתוח הדמות" בימים טרופים אלה: "יש לה רכב קוּלי." זה הרעיון של מישהו איך ליצור גיבורה מנצחת.

 

טוב, חבר'ה, "קוּלי" ככל שיהיה, זה לא יעבוד.

 

למה?

 

כי לאהוב את מי שאנחנו יוצאים איתו למסע זה המרכיב האחד הכי חשוב שיכניס אותנו לתוך הסיפור.

 

מה שמביא אותנו לכותרת הספר הזה: הַצילו את החתול!

 

הצילו את מה?

 

אני קורא לזה סצנת "הצילו את החתול". כבר לא מכניסים אותה יותר לסרטים. והיא הבסיס. הסצנה שבה אנחנו פוגשים את הגיבור והגיבור עושה משהו — כמו להציל חתול — שמגדיר מיהו וגורם לנו, הקהל, לאהוב אותו.

 

במותחן ים של אהבה (1989), אל פצ'ינו הוא שוטר. בסצנה הראשונה אנחנו פוגשים אותו במבצע עוקץ נגד עבריינים שהפרו את תנאי השחרור בערבות. מפתים אותם לבוא למפגש עם שחקני בייסבול של היאנקיז, אבל כשהם מגיעים, מחכים להם פצ'ינו וחבריו השוטרים, שעוצרים אותם. אז פצ'ינו יוצא "קוּל" (היה לו רעיון קוּלי לעוקץ). אבל בדרך החוצה הוא גם עושה דבר נחמד. הוא מזהה עוד עבריין, שהגיע באיחור לזירת העוקץ יחד עם בנו. למראה האבא והילד, פצ'ינו חושף להרף עין את תג השוטר שלו, והאיש מהנהן בהבנה וממהר להסתלק. פצ'ינו מאפשר לו לחמוק כי הילד שלו איתו. ורק כדי להבהיר שפצ'ינו לא נהיה רכרוכי לגמרי, הוא אומר משפט קוּלי לפושע: "אתפוס אותך אחר כך..." אז אני לא יודע מה איתכם, אבל אני מחבב את פצ'ינו. אני אלך איתו לכל מקום שהוא ייקח אותי עכשיו, ואתם יודעים מה עוד? ארצה שהוא ינצח. הכול על סמך אינטראקציה של שתי שניות בין פצ'ינו לבין אבא לילד חובב־בייסבול. דמיינו מה היה קורה אם יוצרי לארה קרופט 2 היו מוציאים רק 4 דולר על סצנת "הצילו את החתול" טובה, במקום להוציא 2.5 מיליון דולר על חליפת גוף חדשה מלאטֶקס בשבילי אנג'לינה ג'ולי? אולי היו זוכים לקצת יותר הצלחה.

 

לכן הספר הזה נקרא הצילו את החתול — שם סמלי לעיקרֵי ההיגיון הבריא שהייתי רוצה להעביר אליכם, וגם לכמה אנשים בתעשיית הסרטים, על חוקים ששולטים באמנות הסיפור הטוב. שיעורים ששותפיי לכתיבה ואני למדנו בזירת האִגרוף האמיתית של הוליווד.

 

העבודה שלנו, ונקווה שגם שלכם, היא לנסות להגיע עם הסחורה שלנו לבכירים, למכור בגדול, ולפנות לקהל הכי רחב שאפשר. אנחנו רוצים להיט — וסרט המשך אם אפשר! למה לשחק בכלל אם לא מכוונים הכי גבוה? ועם כל חיבתי לקולנוע עצמאי, אני רוצה לפגוע הכי גבוה בעולם האולפנים הגדולים. לכן הספר הזה נועד בעיקר למי שרוצים לכבוש את שוק המיינסטרים.

 

החוקים והניסיון שלי בתסריטאות לא נולדו בחלל ריק. למדתי מכל השותפים שלי לכתיבה, שאני מקדיש להם את הספר הזה: הווארד בורקונס, ג'ים האגין, קולבי קאר, מייק צ'ידה, טרייסי ג'קסון ושלדון בול. למדתי גם מהסוכנים שלי, ואני חב להם את הקריירה שלי — בהם הילרי ויין האהובה, המנהל שלי אנדי כהן ועוד רבים אחרים. התלמידים בסמינרים שלי האירו את עיניי כמו גם כותבים ברשת, אלה שגדלו על ברכי עולם הקולנוע העצמאי והעניקו לי פרספקטיבה חדשה בספֵקות שהעלו בפניי, כדרכם הסנובית לתפארת של צעירים עתירי תובנות.

 

אם הדוגמה שנתתי בעניין הצילו את החתול עוררה את תאבונכם ללמוד עוד טריקים, אז בואו נתחיל. כי באמתחתי עוד טריקים רבים בסיסיים. והם עובדים.

 

שוב ושוב.

 

אלה החוקים שאני מקווה שתאמצו, תעשו בהם שימוש ואפילו תשברו. וכשהסרט שלכם יצא לאקרנים — סרט טוב שיהיה ללהיט, כולי תקווה — תוכלו להעביר את החוקים שלכם לאחרים.