ההומואים היהודים הקדושים של ברלין

"את האנשים שהיו באושוויץ צריכים לשאת על כפיים ולאהוב אותם בוקר, צהריים וערב."

(אהרן אפלפלד, "פתאום אהבה")

 

 

 

גירסה ראשונה: אלפרד

 

 

זין וביצים.

 

ותחת.

 

הכי אמיתי שיש.

 

אנחנו עירומים עכשיו, מנושלים מהכל, אבל לפחות ביחד. עדיין. ארבעתנו, אחד צמוד לשני. נוגעים זה בזה בידיים. תחת דבוק לתחת. זין לזין. ביצים מתנדנדות, קפואות מקור, משקשקות בפחד אימים.

 

מוזר כל כך. סוריאליסטי.

 

החברים הכי טובים שלי, האחים שמעולם לא היו לי, החברים-שהפכו-לאחים, עם הזמן, והנה, הזין שלהם והביצים שלהם. הכל כל כך קרוב אליי עכשיו, כל כך נוגע בי.

 

כמה יהודים מתפללים לאלוהים על ידינו.

 

"הוא לא קיים," ישראל אומר, כמו לעצמו. יש חושך בחדר הגדול הזה. הכל - שחור משחור, ועדיין - גם בעלטה, אני רואה. ומרגיש כל כך...

 

כבר אין לנו שיער - גילחו לנו הכל לפני שדחפו אותנו לחדר הזה - כבר אין לנו שם, כבוד עצמי... זהו זה. עכשיו כבר באמת אין לנו כלום. גזלו מאיתנו הכל - את כל מה שהיה, את כל מה שהיינו עד לרגע הזה...

 

כולנו עומדים כמה שניות, כמו נצח, ומחכים. ומחכים. ומחכים.

 

לא יודעים למה.

 

לא יודעים למה.

 

מישהו על ידי מתחיל להשתעל. עוד מישהו. ועוד מישהו.

 

"מה זה?" ישראל שואל, "מה לעזאזל קורה פה?"

 

"המוות," אני עונה בלחש, "זה מה שקורה."

 

"הבני זונות," גרשון אומר.

 

"החושך עולמי," אני מתקן אותו, נזכר בחוב הקטן שלי למס הכנסה גרמניה, ומשום מה - לפני שהשיעול הסופי, המחייב-מיתה, תוקף גם אותי - מחייך.

 

 

גירסה שנייה: גרשון

אבק.

 

זה מה שהפכנו להיות.

 

זה מה שכולם הופכים להיות בסוף. זה כל מה שנשאר מהבשר.

 

ארבעתנו היינו ביחד בסוף. ארבעתנו חלקנו את הסוף הנורא הזה יחד, זה עם זה. באושוויץ. בתא גזים. ב-1943. ב-2 במאי, ליתר דיוק.

 

כולנו עירומים, מלא-מלא גברים, כמו בפנטזיות, כמו בסאונות שלנו בברלין, עם הזיונים, עם הגלורי הולז, עם החורי הצצה והמיטות-זיונים שתלויות בפאקינג שלשלאות מהתקרה... כמו בחלום בלהות לא ייאמן, דחוסים, משתעלים. כמו סרדינים.

 

ואני, כמובן, זונה-של-זיינים הייתי כל חיי וגם ברגע ההוא, הסופי בהחלט, התבוננתי באינסוף השטרונגולים שמסביבי בלהט, גם בחושך מנסה לחוש, להריח, נותן לכל החושים לקלוט מעל לחושך המצמית: הנה הם כולם: ורודים, קטנים, עלובים, ומנגד - ענקיים, צינורות מפוארים, משורגים בוורידים תכולים-אדמדמים מושלמים, משתלשלים להם... מגוון רחב, אינסופי, של כל סוגי הזין שיש לעולם המזוין הזה להציע... העולם האלים, הנאלם, שעוד רגע נעלם.

 

אני מרגיש אותם על ידי, רואה אותם גם בלי לראות אותם, מריח, ואז כאילו במקרה, כמו בסאונות, מגשש ונוגע...

 

וכל זין - מחובר לאיזו נפש.

 

כל זין - עולם שלם ומושלם, נשמה של בן אדם, נפש של גוף, עולם מזוין ומלואו.

 

מקס וישראל צמודים אליי. מאחוריי גבר שרירי - נצמדתי אליו, ברור! - כאילו במקרה, כאילו רק כי אין מקום.

 

מישהו על ידי צרח "שמע ישראל". עוד כמה אומללים הצטרפו לקריאתו, לתפילתו, לקינתו.

 

צרחתי עליו, על כולם, בקול-גרטרוד שלי: "אין אלוהים! אין! אם עד לכאן הוא הביא אותנו!" ואז, את המנטרה-של-הבמה שלי, המנטרה של המופע שלי, של הדראג, של הקברט: "זין! תחת! ביצים!" ושוב ושוב, בעוצמה שלי, בכמה פאתוס שרק יכולתי לדלות מתוכי המורעב, העייף עד מוות מהחיים המזוינים האלה, הכל כך לא צודקים, הארורים, "זין! תחת! ביצים! זין! ביצים! תחת!" ואז, כשהבנתי שהכל, כולל הכל, עומד להיגמר בשפריץ עלוב, בייאוש תהומי, שמעתי אותי אומר, הפעם בקול-גרשון שלי, מניח דווקא בסוף את האישה שהיא אני בצד, "הבני זונות...".

 

בסוף הצעקות כלו: גם התפילות, גם הקינות, כל התקוות הגנוזות.

 

שום אמריקאים לא עצרו את הציקלון בי ולא פתחו את הדלת ברזל הכבדה של התא גזים המזוין. רוזוולט הבנזונה אנטישמי יותר גדול אפילו מהיטלר, את זה אנחנו הרי כבר ידענו ממזמן. אם הוא לא עשה כלום עד עכשיו, הוא כבר לא יעשה...

 

שום רוסים לא עשו לנו נס. הצ'ודה - הנס המזוין שלהם, על פי שפתם - לא בא אל תוך התא גזים הענק שלנו בזמן.

 

כל העולם התעלם. כל מדינה עסוקה עם החרא-עד-מעל-לצוואר שלה. לאף אחד אין כוח, או חשק, או כסף, או זמן, או עניין, ביהודים. או בהומואים.

 

מתנו ביחד בסוף. עלינו ביחד למעלה.

 

חלום.

 

נשבע לכם, בני זונות, חלום אמיתי זה היה.

 

פנטזיה עם בלהה, משהו מהסרטים, מהאגדות, רק חסרה מרלן דיטריך שלנו עכשיו, מושלמת עם השמלה המהממת שלה ב"המלאך הכחול"...

 

מלאכים... דווקא לא כחולים בכלל...

 

זה מה שיוצא מהאבק בסופו של דבר. ראיתי את זה מעצמי, אחרי התא גזים, כשהעבירו את כולנו, ביחד, לקרמטוריום... נשבעת! כבר לא בן אדם חי יצאתי מהתא גזים אלא גופה מנוקבת. הפה פעור, מת למשיכת-יניקת אוויר אחרונה שלא באה לעולם. הריאות מתפוצצות מרוב רצון לא ממומש לחמצן.

 

מלאכים... הנה הם כולם עכשיו. מלמעלה. תראו אותם! הנה הם! כל הבני זונות המזדיינים אחד-אחד!

 

מביטים ומחכים. מחייכים. ממתינים לעלייתנו השמיימה. מ"שמה" - בקו אווירי ישר - עד ל"שמה".

 

מקווים, אולי, מי יודע, שמישהו יבקש מהם יום אחד לרדת שוב למטה בדמות בני אדם. להשאיר את הכנפיים הלבנות הרצוצות המוכתמות בגלונים של דם, ולחזור להיות שוב אנשים שם למטה, לחיות בתוך כל החרא, להיות חלק חי וקיים מהמדמנה: הרעב, והצמא, וכל יתר הצרכים הארציים חסרי התוחלת, חסרי החמלה.

 

שמישהו יבחין בנשמתם הפצועה.

 

שמישהו יכתוב את הסיפור שלהם, ואם לא שלהם אז לפחות של אחיהם, של חבריהם היהודים-ההומואים האחרים. ובעצם, כשחושבים על זה, אז גם הלא-יהודים, לשם העניין. העיקר - הומואים.

 

אז הנה, אני עכשיו, בגלגול החדש שלי, המודרני, כבר לא גרשון לוינגרץ אלא הומו יהודי-ישראלי מזוין, איזה דורון בראונשטיין דפוק אחד, אמן-דאדא עלק, סופר-אינדי-אוונגרדי גאה עלק, כותב בארץ ישראל, בעיר מזוינת שקוראים לה פתח-פאקינג-תקווה - ככה במקור - את הסיפור שלנו.

 

מקווה, בדרך נס, שמישהו יקרא.

 

בדרך נס, שמישהו ישמע, ויידע, את קורותינו: ארבעה הומואים גרמנים יהודים, פעורי פה, שוכבים מתים, אחד על גבי השני, בתא גזים ענק, בסופעולם מחריד שקוראים לו אושוויץ-בירקנאו, בפולין המזוינת, כשכל העולם יודע - יודע הכל, בוודאות מוחשית ונחרצת - ולא עושה שום דבר נגד הרצח השיטתי שלנו, המזוויע, הבלתי-ניתן-לתיאור-בשום-אופן, השואה שקורית לנו, על בשרנו, ברגע זה ממש.

 

בשנת 1943. ב-2 במאי. מחכים כמה שניות, ממתינים: מצד אחד לקרמטוריום שיהפוך אותנו לאבק ויעלים את קיומנו סופית מן העולם. מצד שני למלאכים הלא-כחולים בעליל שירימו אותנו למעלה, לגובה - הכי גבוה שיש לעולם הזה, לעולם הבא, להציע לאדם-שהופך-למת-ואז-למלאך-מזוין - היישר עד לשם.

 

 

 

גירסה שלישית: מקס

השאלה של וולפי מהדהדת כעת יותר מתמיד, חזקה מאי-פעם, נזעקת בהד חוזר לחלל האוויר האדיש, המפוחד-עד-בעתה: "מה נשאר?"

 

כך היה שואל כשהעלינו מחזה חדש, כשעבדנו על סצנה, כשסתם חיקינו שוב ושוב את מרלן דיטריך, אהובתנו.

 

"מה נשאר?" היה שואל אז, בפאתוס: "ומה יישאר מכל זה, לעזאזל, רבותיי, מה יישאר?!" ואז, בצעקה צווחנית, "למה אנחנו עושים בכלל אמנות אם לא בשביל להשאיר משהו אחרינו?"

 

אז זהו, וולפי. צדקת. שכלום.

 

כולנו מתנו בסוף: הומואים-נשיים, הומואים-גבריים, דו-מיניים, מבולבלים-מינית, חוקרי-מיניות-ומגדר, הומואים-בארון, הומואים-שנשואים-לנשים, הומואים-שנשואים-לנשים-ויש-להם-ילדים-רק-כדי-שאף-אחד-לא-יגלה-אי-פעם-שהם-בעצם-בתוך-תוכם-לגמרי-הומואים...

 

כולנו - כאחד - מתנו שם.

 

הכל הפך לאבק שחור בסוף.

 

ומה נשאר? מכל השירים, זאת אומרת. מכל הספרים: היפים, הבינוניים, הגרועים... מכל הפואמות, המחזות, הכאילו-קונצרטים, הפרפורמנס ארט, מכל האוונגרד שיצרנו, הדאדא של ברלין שהיינו מבחינות רבות מרכזו, מכל הציורים, המיצבים, הפסלים...

 

כלום, וולפי. ממש ממש... כלום.

 

היינו - ומתנו. וזה הכל. בדיוק כמו כל השאר. ואם הותרנו בכל זאת איזה משהו - למישהו - הרי גם זה ייעלם בבוא העת, כשאותו המישהו יעזוב אף הוא את העולם, ייתן גם את גופו שלו לאלוהי האבק... יפוגג את הזיכרון של קיומנו בעולם הזה סופית ובאופן נחרץ...

 

לא חשבנו שככה זה יקרה. מעולם לא... שעד כדי כך, בכזאת קיצוניות, כמו כלום, גם אנחנו ניעלם.

 

באמת חשבנו שאנחנו שונים, היינו בטוחים שאנחנו טובים יותר, מוזרים יותר, קיצוניים יותר... שאנחנו... אמנים יותר.

 

באמת שקיווינו שאחרת זה ייגמר. כי... בתוך תוכנו הרי קיווינו למעט פרסום, לאיזו... הכרה.

 

לא להרבה בעצם קיווינו, כשחושבים על זה.

 

רק למשהו.

 

לא חשבנו שנהיה ביחד באותו תא גזים באותו מחנה השמדה. שנחלוק אחר כך, כגופות מתות, את אותו הקרמטוריום.

 

מעולם לא חשבנו לבקר בפולין - משעממת כל כך, סתמית, ארץ-של-איכרים-פרימיטיביים ואנטישמיים, בלי שום אור אמנותי בקצה המנהרה החשוכה עד אימה...

 

חלמנו על ניו יורק. כן... על ברודוויי חלמנו. על רחוב אורצ'ארד ועל רחוב לאדלו בלואר איסט סייד של מנהטן העמוסה בבני עמנו... פינטזנו בימים ובלילות על פסל החירות המכונן, הסימבולי לחופש המיוחל, על האפר איסט סייד, על האפר ווסט סייד, על מדיסון אבניו, על טיימס סקוור...

 

ועכשיו ככה.

 

מופשטים מעצמנו, ממש כך. אם היה לי דף ועיפרון הייתי כותב עכשיו: "מופשטים מעצמנו".

 

אבל אין לי דף. או עיפרון. אין כבר כלום. אפילו לא צל או מספר על היד.

 

אני כבר לא יהודי. כבר לא הומו. כבר לא גאה. כבר לא גבר.

 

אבק.

 

הוא מחייך אליי ומלטף לי את השיער. "תמיד אהבתי אותך לא רק כמו חבר," הוא אומר לי. הכל חשוך סביבנו. אין אוויר. זהו זה.

 

זה רק הוא וזה רק אני עכשיו העולם.

 

"גם אני אותך," אני אומר לו בכוחות אחרונים. הגברים האחרים, כל ההמונים שמתגודדים צפופים-צפופים על ידינו עירומים כביום היוולדם, מתחילים להשתעל. הרעש של השיעולים הולך וגובר, הולך ומתחזק משנייה לשנייה.

 

גם בחושך הזה אני יודע שהוא מחייך. שככה הוא ימות. עם חיוך על הפנים. אני עוצם את העיניים ונותן למוות לחלחל אל תוכי.

 

לא הירואי, אני יודע. לא הירואי בכלל... הכל חוץ מגדול מהחיים. סתמי בעצם, כשחושבים על זה. עלוב לגמרי. מוות מקרי. לא חשוב ולא כזה שמישהו בכלל יזכור. אלפית של רסיס של נקודה נעלמת - אולי נקודה שמעולם בעצם לא ממש הייתה...? - בחלל האוויר ההיסטורי. אני עכשיו האלפית של הרסיס של הנקודה - הנעלמת... - ממש כמו-כולם בחדר המחניק, המבאיש, המקולל, המלא בגז הזה.

 

נקודה מרוסקת לגז.

 

זהו זה, אני נזכר עכשיו.

 

כשחושבים על זה, זה כל מה שנשאר ממני בסוף.

 

ובעצם, זה מה שנשאר מהכל, וולפי. בסוף, לצערי, זה כל מה שנשאר.

 

מכל הספרים. מכל השירים. מכל הציורים היפים... נקודה מרוסקת לגז. נעלם הכל יחד איתי, בחלל האוויר המחניק, המורעל.

 

זה הכל.

 

 

 

גירסה רביעית: ישראל

פרידריך.

 

רק עליו חשבתי שם.

 

וולפי עירום על ידי, מקס עירום על ידי, גרשון עירום על ידי, ואני עירום על ידם. כל הסיטואציה הזאת - איך שלא מסתכלים עליה - לא הגיונית, ביזארית בצורה שצריכה הגדרה חדשה להגדרה "ביזארית", בכלל לא נתפשת בשום קנה מידה. מי יאמין לנו אם נספר שכל זה קרה באמת, במציאות שהיא החיים שלנו...?

 

כל הנסיעה לכאן הייתה משהו שהשטן בכבודו ובעצמו לא היה יכול להמציא. בתוך קרון של חיות, של בהמות בדרכן אל השחיטה, דחסו אותנו. כמה ימים נסענו ככה בלי אוכל ובלי שתייה? בלי אוויר? כשמשתינים ומחרבנים בצד, על המתים שלא שרדו את הדרך הארוכה מגרמניה לפולין...

 

"משורר זה לא מקצוע," נזכרתי במילים של אבא. רציתי כל חיי להגיד לו שאני הומו. וכל הזמן פחדתי. עכשיו, כשאני רוצה סוף סוף - מוכן סוף סוף! - לצעוק שאני הומו, לצרוח את זה! - שכל העולם ישמע! - עכשיו כבר מאוחר מדי. עכשיו אני לא יכול להגיד מילה... עכשיו, אין מי שישמע בתוך תא גזים נעול בדלת ברזל כבדה, מבודד מהעולם כולו... מוסתר מעיני האנושות בכללותה...

 

משורר זה מקצוע, אני חושב עכשיו, בזמן שברור לי שאני לא אצא מהחדר הזה חי. שזו אחת המחשבות האחרונות שיעברו לי בראש בחיים האלה.

 

אז פרידריך... זה מה שאני מחליט. רק עליו אני חושב עכשיו.

 

יש לי חיוך קטן. הזיכרון משאיר אותי עוד רגע שלם חי. הנה. 60 שניות, 59 שניות, 58 שניות, איך שנפגשנו בפעם הראשונה, איך שגם אני וגם אתה - בפוקס של חיבור, של מעבר לכל היגיון והסבר רציונלי, של משהו... כמו מטאפיזי - הרגשנו את זה, למרות השונות הברורה מאליה בינינו, בכל כך הרבה דברים... 49 שניות, 48 שניות, רגע שלם, עצום, מבוזבז, חולף כמו לא היה... 44 שניות, 43 שניות, אני סופר, אני סופר, 42 שניות, 41 שניות, אני סופר, וסופר... "תמיד אהבתי אותך לא רק כמו חבר" אני שומע את וולפי אומר בחושך... 37 שניות, אני סופר, אני סופר, למי הוא אומר, אני שואל, ואז אני שומע את מקס אומר, "גם אני אותך". אני ממשיך לחייך, שמח לרגע שהכל מסתיים בדיוק בנקודה שבה הוא אמור. 30 שניות, חצי דקה שלמה נותרה! משהו בחושך קורה. אנשים, כולם עירומים כמוני, מגולחי שיער כמוני, בלי כלום, מתחילים להשתעל, לדרוש אוויר, לצרוח לחלל החדר הגדול, הנורא, להיחנק, ליפול, לצווח, לשרוט את הקירות, להתפלל בכל הכוח שנותר, 20 שניות, "מה יהיה עם פרידריך?!" אני חושב בראשי, לא מעיז לומר מילה. "כמה זין!!!" גרשון צווח פתאום בקול-גרטרוד שלו, "כמה זין! ביצים! תחת!" הוא צווח, "כמה זין! ביצים! תחת!" ואז, בקול אחר, הקול-שלו, של גרשון, "הבני זונות..." ואז, הוא נחנק, משתעל, ואני איתו, מוצא שאין לי טיפת אוויר יותר, 10 שניות, 10 שניות שלמות...!

 

אני נופל לרצפה, מרגיש עוד בשר מתחת אליי, עוד שיעולים, חנק, עוד גופות על גבי גופות על גבי גופות על גבי גופות על גבי גופות על גבי גופות על גבי גופות, "היינו שושנה שלמה, פרידריך," אני חושב מחשבה אחרונה. אם רק היה לי נייר, לעזאזל, ועט, אולי הייתי כותב אותה עכשיו. ואז מיד, כמו שהיא באה, ככה היא מתפוגגת. אבל לפני שהיא נעלמת לחלוטין, היא משתנה. היא הופכת לשנאה ולפחד ולשטן - לכל חוץ מגאווה.

 

בכל זאת, אני נזכר, מעולם לא אמרתי לאבא שאני הומו. חיים שלמים חייתי בפחד שהוא יגלה, ועכשיו, ככה, בלי כלום, עירום, בלי אוויר, משתעל, נחנק.

 

מחשבה אחרונה: בכל זאת הישרדות של הגוף. פרידריך שלי נעלם לי מהראש. אלוהים, הנה זה בא: 3 שניות,

 

2 שניות,

 

1 שנייה,

 

0.