העולם החופשי

1

אַלֶק קְרַסְנַנסקי עמד על הרציף בתחנת הרכבת המרכזית וינה־דרום, ומכל עבריו התרוצצו, רטנו ונדחפו נציגי היהדות הסובייטית - מטאלין ועד טשקנט - להטעין את חפציהם על הרכבת הממתינה. גם משפחתו התרוצצה בתוכם: הוריו, אשתו, אחייניו, גיסתו ובעיקר אחיו קארל, טיפלו בקדחתנות במזוודות ובתיקי המסע. הוא היה צריך לעזור להם, אבל שתי תיירות חמודות במרחק מה על הרציף משכו את תשומת לבו: אחת הייתה ברונטית, ים תיכונית וחושנית; רעותה הייתה קטנת־ממדים ובלונדינית - ובצוותא העידו השתיים, כאילו עוצבו למטרה זו, על טווח היופי והשפע בעולם. שתי הנערות היו יחפות, וסנדלי העור שלהן היו מונחים לצדן מסודרים זוג־זוג. אלק עקב במבטו אחר קו עור חלק ושזוף מֵעקב לשוק לירך, שנקטע בסופו בשוליים פרומים של מכנסי ג'ינס כחולים גזורים. מעל הג'ינס הגזורים לבשו הנערות חולצות דקיקות ללא שרוולים. הן ישבו על תרמילי הגב שלהן ונשענו בלי משים זו על זו. פניהן היו חינניים וריקים. כאילו לוחות הזמנים של רכבות ומחויבויות לא נגעו להן כלל. אנשים חלפו לידן בחיפזון, הקרקס הרוסי העלה את הופעתו הנלעגת במרחק כמה מטרים, אך הן לא נתנו את דעתן עליו. אלק הניח שהן אמריקאיות, וניחש שהן בתחילת שנות העשרים שלהן. הוא היה בן עשרים ושש, אבל נראה צעיר מגילו. בבית הספר ובאוניברסיטה עסק בריצה כספורט, ועלה בידו לשמור על גוף צנום של רץ. הוא גם ירש את השיער הכהה והגלי של אביו. כבר מילדות היה אלק מודע לרושם שלו על נשים. פעמים רבות הן נעשו בנוכחותו גרסאות מוגזמות של עצמן. האמהיות נעשו אמהיות יותר, הבוטות נעשו בוטות יותר, הביישניות - ביישניות יותר. הן רצו רק שלא יגרום להן להרגיש שהן טיפשות והכירו לו טובה כשנהג כך. הניסיון לימד אותו שחלק נכבד מהטוב בחיים נובע מנשים מכירות טובה.

אלק הביט בנערות ונאלץ לעמוד בפיתוי לגשת אליהן. הרי אין בעולם דבר קל מזה. הוא למד אנגלית. הוא צריך רק להתקרב ולומר, שלום, אתן אמריקאיות? והן צריכות רק להשיב, כן.

- איפה באמריקה אתן גרות?

- בשיקגו. ומאיפה אתה?

- מריגה, בלטביה. מברית המועצות.

- מעניין. עוד אף פעם לא יצא לנו להכיר מישהו מברית המועצות. לאן אתה נוסע?

- לשיקגו.

- לא, באמת?

- כן, באמת. אני נוסע לשיקגו.

- זאת הפעם הראשונה שתהיה בשיקגו?

- כן, זאת תהיה הפעם הראשונה שאהיה בשיקגו. אתן יכולות לספר לי על שיקגו?

- כן, אנחנו יכולות. בוא שב איתנו. נספר לך על שיקגו.

- תודה.

- על לא דבר.

אלק הרגיש את ידו של קארל על כתפו.

- מה קורה איתך?

- כלום.

- יש לנו שבע דקות לגמור להעמיס הכול על הרכבת.

הוא חזר עם קארל אל הוריהם, שסידרו את המזוודות כדי שקארל ואלק יוכלו להמשיך לדחוף אותן פנימה מבעד לחלון הקרון. לידם ישב זוג מבוגר בעוגמה על מיטלטליו. האנשים האחרים מסביב המשיכו במלאכתם והתחמקו לא רק מלעזור להם, אלא גם מלהביט בפניהם. מראה זוג קשישים מעוררי רחמים היושבים על מטענם נעשה חזון נפרץ.

- אני רואה אותם, אמר קארל. תזיז את התחת, ואם יהיה לנו זמן נעזור להם.

אלק התכופף אל ערמת המזוודות והתיקים שעוד נותרה על הרציף. כל אחד מהם נדמה לו כבד מקודמו. שישה מבוגרים בסך הכול, והיו להם עשרים חבילות דחוסות בסחורות שנועדו לשוקי רומא: כלי מיטה, צעצועים, סמוברים, נעלי בלט, בובות־בבושקה, עבודות עור לטביות, גרבי ניילון, קופסאות מצופות לכה, אולרים, ציוד למצלמות, ספרי ילדים עם תמונות ומשקפות אופרה. מזוודה אחת כבדה במיוחד הכילה את ההשקעה המסחרית הגדולה של אלק, עשרות תקליטי מוזיקה קלאסית.

תחילה הניף אלק את התיקים אל כתפו, ואחר כך החליק אותם על דופן הרכבת, וכך הצליח להעביר אותם אל הקרון ולזרועותיהן של פולינה ושל רוזה, הנשים שלו ושל קארל.

קארל פנה אל זוג הקשישים.

- טוב, אזרחים, אפשר לעזור לכם?

הזקן קם מהמזוודה, הזדקף והשיב ברשמיות של עסקן במפלגה או של מרצה באוניברסיטה.

- נודה לכם מאוד. אם תואילו, לאשתי יש בונבוניירה.

- אין צורך.

- אפילו לא משהו קטן לילדים?

שני בניו של קארל שרבבו את ראשיהם מחלון הקרון.

- כרצונך, אבל הם כמו חיות בגן חיות. אני מציע לך לשמור על האצבעות.

אלק וקארל העמיסו על כתפיהם את מזוודותיהם של הקשישים והעבירו אותן אל הקרון שלהם. אלק שם לב שהזקן שולח מבטים אל פולינה.

- זאת אשתך?

- כן.

- יפהפייה רוסית אמיתית.

- תודה על המחמאה. אבל אולי היא לא תסכים. הגירה לא בדיוק תורמת לקוסמטיקה.

- טעות מוחלטת. האישה הרוסייה פורחת כשהיא עמלה. הגבר הרוסי אולי שותה ומתקוטט, אבל ארצנו לשעבר נבנתה על כתפי האישה הרוסייה.

- איזו ארץ לא?

- יכול להיות, אבל אני לא יודע על ארצות אחרות. הייתי אזרח סובייטי. בשביל הדור שלי, יש לזה משמעות. הקרבנו את נעורינו ואת שנותינו הפוריות ביותר, את אמונתנו. ובסוף גזלו מאיתנו הכול. לכן הלב שלי מתמלא גאווה כשאני רואה את אשתך. כל יהודי היה צריך לקחת איתו כלה רוסייה. אפילו רק בשביל למנוע אותן מהאלכוהוליסטים. אני זקן, אבל אם החוק היה מרשה, הייתי לוקח בעצמי עשר נשים. נשים רוסיות אמיתיות. כי הארץ הזאת לא תתקיים אפילו חמש דקות בלעדיהן.

אשתו של הזקן, תוצר מובהק של בית הגידול של השטעטל, הקשיבה לנאומו של בעלה בשוויון נפש תולדת הנישואים. אין שום דבר, הכריזה ארשת פניה, שלא שמעה מפיו כבר מאה פעמים.

- לכבוד הנשים, אמר אלק. כשנגיע לרומא נרים כוסית לכבודן.

אלק עזר לזוג הזקנים לעלות לקרון, ומיהר לטפס עליו בעצמו כשזה החל לנוע קדימה באיטיות. הוא השתחל בין הנוסעים שגדשו את המעבר הצר ומצא את משפחתו דחוקה עם מיטלטליה. אביו של אלק הקדיר אליו פנים ממרומי ערמת חבילות.

- על מה דיברת עם התרנגול הזקן?

- על גדולת האישה הרוסייה.

- הנושא האהוב עליך. כמעט פספסת את הרכבת.

סַמוּאיל קרסננסקי הפנה את ראשו והעריך את מצבם.

התאים כאן הם חצי הגודל.

זה נכון, חשב אלק. אפשר להגיד מה שרוצים על ברית המועצות, אבל קרונות השינה גדולים יותר.

- אתה רוצה לחזור לשם כי הקרונות יותר גדולים? שאל קארל.

- מה אכפת לך מה אני רוצה? אמר סמואיל.

סמואיל קרסננסקי לא פצה שוב פה בין וינה לרומא. הוא ישב בשקט ליד אשתו ובסופו של דבר נרדם.