המדענית התמימה

1

 

 

ג'וזפין רק רצתה שהיאכטה תעזוב.

מדוע הייתה עדיין כאן? הים התיכון היה עצום בגודלו. ביוון לבדה היו מאות איים. האם לא יכלה להפליג היאכטה למקום אחר? סירת התענוגות היוקרתית עגנה מחוץ למפרץ האי הזעיר שלה, חרונוס, יומיים, ואחרי ארבעים-ושמונה שעות של מסיבה אינסופית, מוסיקה וצחוק צווחניים, זה הספיק לה.

החוגגים אפילו ירדו לאי מוקדם יותר, סירת המנוע שלהם – המתודלקת בטסטוסטרון – לקחה אותם אל החוף. ג'ו הסתתרה מאחורי הצוקים והעצים שמעליהם, מתבוננת בתריסר הנהנתנים יורדים אל החוף שלה.

הנשים הצעירות היו מהממות ביופיין – שזופות, גמישות ויפהפיות, בביקיני זעיר – והגברים היו חטובים, מסותתים ונאים. בעוד שהנשים שחו בין הגלים ואחר כך נשכבו על החוף, השתרעו הגברים על כיסאות ומגבות בשמש, נראים כמו נסיכים עצלים. הם היו שם כדי לבלות, והיה הרבה אלכוהול ודברים אחרים, שגרמו לג'וזפין לקמט את אפה בשאט-נפש. רק אחד מהם לא שתה, לא עישן, ולא התעלס על החוף. לפעמים ישב לבדו, אך פעמים אחרות הקיפו אותו אנשים. הוא היה בבירור לב הקבוצה, העשיר בחבורה, השמש שסביבה הסתובבו כל האחרים.

היא התבוננה בהוללים מתוך סקרנות ובבוז, ואמרה לעצמה לא לשפוט, אך הפולשים לחוף שלה נהנו בבירור מאורח חיים מפנק, דקדנטי, אורח חיים לאלו שנולדו לזכויות יתר, או שהיו בעלי מזל דיים להיות מוזמנים למעגל האליטה. אביה היה אומר שהיא ביקורתית כלפי אנשים אלה, כי לעולם לא תהיה אחת מהם, ואולי הייתה אמת בדבריו.

אך היא אהבה להשתמש במוחה, ונהנתה מעבודתה בסיוע לאביה, שהיה אחד מגדולי הוולקנולוגים – מהמובילים בעולם – וזו הסיבה שהם התגוררו באמצע הים האגאי וניצלו את שרשרת ההרים הוולקנית ביוון.

עבודתה כללה את תיעוד ממצאיו של אביה, והייתה נחוצה למחקרו. הוא היה הראשון להודות כי לא היה מגיע להיקף העבודה שהיה לו, לולא עזרתה. אך בסוף היום, היא פנתה לתשוקה שלה – ציור ורישום. בדי הקנבס אזלו לה, אך אביה יחזור בעוד עשרה ימים, והוא תמיד הביא לה אספקה חדשה.

אחר הצוהריים הזה, היא נשאה איתה את פנקס הרישומים שלה אל הסלעים המשקיפים אל מפרץ החוף המוגן, וחשבה לצייר את הסצנה שלמטה – טוב, לא את כולם, אלא את זה שמשך את תשומת ליבה. האיש שחשבה שהיה המרתק ביותר. הוא נראה כאילו הגיע מעולם אחר, עם שיערו הכהה העבות וגבותיו השחורות והישרות מעל לעיניים בהירות – היא לא ידעה אם היו כחולות או אפורות. אך אפילו מרחוק, קווי פניו משכו את האומן שבה: לסתו הייתה מרובעת, עצמות לחייו היו גבוהות, פיו מלא, תקיף, לא מחייך.

עיפרון הפחם שלה ריחף מעל הדף, בזמן שבחנה את הפנים שציירה. תווי פניו היו כמעט מושלמים מדי, שפתו התחתונה מעט מלאה יותר משפתו העליונה, והיא הצטערה שלא הייתה קרובה יותר כדי שתוכל לראות את צבע עיניו.

מסקרן עוד יותר היה האופן שבו ישב בכיסאו, כתפיו רחבות, סנטרו מוטה למעלה, גופו דומם, שופע כוח ושליטה. ג'וזפין הרימה מבטה מהרישום, כדי להשוות את עבודתה לאיש האמיתי, וכן, היא תפסה את המבנה השרירי, כמו גם את לסתו וסנטרו, אך הבעת פניו לא הייתה נכונה. ההבעה על פניו היא שסקרנה אותה וגרמה לה להמשיך להביט בו ולנסות להבין אותו. האם היה משועמם, או אומלל? מדוע הוא נראה כאילו שרצה להיות בכל מקום אחר, רק לא על החוף הזה, עם האנשים האלה?

הוא היה חידה, והיא אהבה חידות. זה נתן לה משהו להתמקד בו, אך אז הוא קם, וכל השאר קמו, אספו את חפציהם וחזרו אל הסירה.

יופי, אמרה לעצמה, סוגרת את פנקס הרישומים שלה, ולמרות זאת היא לא יכלה שלא לחוש דקירה של אכזבה, כשסירת מנוע השיבה את איש המסתורין שלה אל היאכטה הענקית שעגנה מחוץ למפרץ שלה, מכיוון שהוא היה ללא ספק האיש המעניין ביותר שראתה מעודה, ועכשיו הוא נעלם.

מאוחר יותר באותו ערב, חזרה ג'וזפין מבדיקה אחרונה של ציוד הבקתה כששמעה קולות רמים, כמו מתוך ויכוח, ממש מחוץ למפרץ. היא חצתה את החוף, מקשיבה בריכוז, אך הפעם לא שמעה דבר, רק את המהום מנוע היאכטה. האם היאכטה עזבה סוף-סוף?

כרגיל, היאכטה הייתה מוארת ומוסיקה נשמעה ממנה. על הסיפון העליון, ראתה זוגות משתופפים ושותים. בסיפון שמתחת היו עוד אחרים, וכמה נוספים בקצה האחר של היאכטה, בין הצללים.

היאכטה נעה. היא יכלה לראות את אור הירח משתקף על השובל הלבן. היא הצטערה לראות את איש המסתורין שלה עוזב, אך שמחה שהרעש ייעלם. המוסיקה הייתה איומה. היא עדיין עמדה שם, כששמעה צעקה חנוקה ואחר כך ראתה מישהו במים. זה היה בחלקה האחורי של היאכטה, שם היו אנשים בין הצללים.

היא מיהרה להתקרב אל שפת המים, תשומת ליבה ממוקדת בנקודה שבה ראתה את האדם במים, אך אף אחד לא שב ועלה. ג'וזפין, אחוזת בהלה, חששה שמישהו עלול לטבוע. היא לא יכלה פשוט לעמוד בשקט בזמן שמישהו מת.

היא משכה מעליה את שמלתה וצללה בין הגלים, שוחה אל המקום שבו עגנה היאכטה בימיים האחרונים. היא צללה אל מתחת למים, נאבקת לראות באפלולית. אך הכול היה חשוך, כל כך חשוך, ומדרון השונית התלול לא היה רחוק ממנה. ג'וזפין שחתה כשידיה לפניה, מחפשת, ממששת, ריאותיה בוערות, מתפקעות, ובדיוק כשעמדה לעלות חזרה למעלה, היא הרגישה בתחושה של בד, ואז בחום. חזה. כתפיים. כתפיים גדולות ועבות. גבר.

היא התפללה לעזרה, כשהקיפה את צווארו בזרועה, קיוותה לכוח אלוהי, כיוון שהייתה זקוקה לכוחות-על, ריאותיה מתרחבות, נואשות לאוויר.

בגניחה, היא התרוממה למעלה והוא איתה. לא מהר, אך הוא ריחף לצידה כשהיא שחתה, גופו הענקי כבד, אך היא מעולם לא שחתה בנחישות כה רבה. היא גדלה ליד הים. היא שחתה כל חייה, בחקר מערות עמוקות ושוניות, ועל אף הכתמים שריצדו מול עיניה, אמרה לעצמה שהיא יכולה לעשות את זה, כיוון שלא הייתה לבדה. היא האמינה שהייתה אמורה להיות שם כשהוא נפל למים, והייתה אמורה למצוא אותו ולהציל אותו.

והיא עשתה זאת.

היא עלתה לפני המים, מתנשפת, וגררה אותו איתה. היא גררה אותו מהגלים, והמשיכה למשוך, מקווה שהיא לא פוגעת בו. כשידעה שהם רחוקים מהמים, היא גלגלה אותו על צידו, מאפשרת למים להתרוקן מפיו ואפו, לפני שהחזירה אותו על גבו. רק אז היא קלטה שזה הוא.

הגבר המהורהר היפהפה.

זה שנראה שלא סבל את נוכחות האחרים.

זה שלא סבל טיפשים.

היא מעולם לא הייתה צריכה לבצע החייאה במישהו לפני כן, אך אביה לימד אותה לפני שנים והיא זכרה את הבסיס, אם כי ההנחיות השתנו כל שנה או שנתיים. היא צבטה את אפו ואז נשמה לתוך פיו חמש נשימות חזקות, ואחרי זה שלושים לחיצות על חזהו. היא קירבה את אוזנה אל פיו והקשיבה. שום דבר. היא לא שמעה דבר. היא חזרה על מה שעשתה, עם שתי נשימות חזקות לתוך פיו ועוד שלושים לחיצות. אחרי כל סבב, היא הקשיבה והביטה בחזהו, מחפשת סימני חיים.

היא לא ויתרה. תנשום, תנשום, תנשום, היא קראה בראשה, חוזרת על הפעולות, מתפללת, מבקשת עזרה אלוהית, לא מוכנה לאבד אותו.

תנשום, תנשום, תנשום.

תחיה, תחיה, תחיה.

בדיוק כשהייתה בטוחה שמאמציה חסרי תועלת, התרומם חזהו – לא הרבה, אך הוא נע, וזה הספיק כדי לתת לה תקווה. ג'ו הנחושה נשמה אל תוך פיו שתי נשימות חזקות, והפעם היא חשה נשיפת אוויר מבין שפתיו וראתה עלייה וירידה חדה של חזהו. נשימתו הייתה מחוספסת ורטובה, אך בכל זאת נשימה. היא לא דמיינה. הוא חי.

עיניה התמלאו דמעות. ידיה החלו לרעוד, כשדחפה את שיערה הארוך והרטוב מאחורי אוזניה, המומה ותשושה. גודל המאורע היכה בה, והיא נשענה לאחור על עקביה, כתפיה שחות. היא הצילה אותו. אבל מה עכשיו? מה היא תעשה איתו?

האדרנלין בגופה ירד, והיא החלה לרעוד קשות. היא לא ידעה איך הצליחה לעשות זאת. היא הייתה שחיינית טובה וחזקה, אבל זה היה נס – שהיא הצליחה למצוא אותו ולמשוך אותו לחוף. הוא נזקק לעזרה רפואית, ולא הייתה לה כל דרך להזעיק עזרה. הרדיו שלה היה שבור. אביה יביא רדיו חדש כשיחזור, אבל זה יקרה רק בעוד כמה ימים. בדרך כלל לא היה לה אכפת להיות מנותקת – היא הייתה שבועות בלי תקשורת – אבל זה היה שונה.

מצחה נחרש קמטים כשהציצה לעבר הים, אל פני המפרץ הריק, אור הירח משתקף בבהירות מעל פני המים, הסימן היחידי ליאכטה הוא זוהר רחוק של אור צהוב באופק.

איך איש לא שם לב שהוא נפל למים? איך יכלו להמשיך בלעדיו?

בעדינות, היא הסיטה את שיערו ממצחו, ורק אז הבחינה בדם שהיה מוסתר מתחת לשיער העבה ברקתו. הוא נפצע, ומהחתך הנורא שבמצחו, נראה שהוא נפצע לפני שנפל – או נדחף – אל המים.

היא שמעה קולות רמים. היא שמעה מריבה. זה מה שמשך את תשומת ליבה – זה והמהום מנוע היאכטה. מהסימן שעל מצחו, נראה כאילו מישהו היכה אותו. מדוע?

 

הוא מצמץ, מנסה להתמקד. ראשו כאב. הכאב התפשט בכל גופו. הוא נאבק לשבת, אך העולם נטה והסתחרר סביבו. הוא מצמץ שוב, לא מבין מדוע הכול מטושטש. זה היה כמעט כאילו שהיה מתחת למים אך עם זאת, מבעד לטשטוש, הוא ראה אישה גונחת מעליו, פניה מעל פניו, הבעת פניה מודאגת.

הוא נאבק למקם את פניה. מהיכן הכיר אותה? האם הוא הכיר אותה?

המאמץ לחשוב היה יותר מדי. הוא ויתר על הניסיון להתמקד ועצם את עיניו, שוקע בחזרה אל תהום הנשייה.

הכאב העיר אותו שוב.

ראשו הלם באכזריות והעיר אותו, עיניו איטיות, נפקחות בזהירות ומנסות למזער את הכאב בראשו.

היה אור יום, אך אם מוקדם או מאוחר ביום הוא לא ידע, כיוון שהאור היה רך ומפוזר.

אישה הסתובבה בחדר. היא לבשה שמלה לבנה רופפת, הבד הדקיק מרחף סביב רגליה היחפות. היא עצרה ליד החלון הקטן, מצחה חרוש קמטים כשהביטה החוצה. שיערה היה ארוך וחלק, נופל כמעט עד מותניה.

לרגע, תהה אם היא מלאך. לרגע, תהה אם מת ועלה לגן עדן. לא שהוא היה ראוי להגיע לגן עדן. מחשבה מוזרה, אך נכונה. הוא נאבק לקום, אך חש מיד בחילה.

הוא החניק קללה, ושקע לאיטו על הכר, מבין שהוא לא מת או לפחות, הוא לא בגן עדן. לא ייתכן שהוא מת, לא אם כואב לו כל כך.

גניחתו העמומה נשמעה על ידי נערת המלאך, והיא הסתובבה בשמלתה הלבנה, הבד העדין מרחף מאחוריה כשנעה לעברו, צעירה כל כך, יפה כל כך, עד שהיה בטוח שאינה אמיתית.

אולי הוא קודח. אולי הוא הוזה, כיוון שכשהיא כרעה לצידו, נדמה היה שקרני השמש התמקדו עליה וזהרו מעליה, מדגישים את שיערה הארוך, את מצחה החלק, ואת עצמות הלחיים הגבוהות והאלגנטיות, שמעל שפתיה המלאות. אולי הגיהינום התמלא ביופי מלאכי.

 

הוא התעורר סוף-סוף. ג'וזפין התקרבה, כורעת לצידו. "שלום," היא אמרה באנגלית, בטרם עלה בדעתה כי אין זה סביר שאנגלית היא שפת האם שלו. רוב השיחות ששמעה על החוף התנהלו בצרפתית. ואילו אחרים דיברו איטלקית.

"מה שלומך?" שאלה בצרפתית.

הוא מצמץ ונאבק להתמקד, עיניו הכחולות מבריקות, מנוגדות לריסיו השחורים, הארוכים והצפופים.

היא ניסתה באיטלקית. "איך אתה מרגיש?"

מצחו התכווץ. הוא עיוות את פניו, משיב באיטלקית. "טו קיי סאי?" מי את?

"ג'וזפין," היא ענתה, כשהוא הרים את ידו באיטיות לגעת בראשו, במקום שבו היה החתך שלו. "זהירות," היא אמרה באיטלקית, "נפצעת. סוף-סוף, זה הפסיק לדמם."

"מה קרה?"

"נפלת מהיאכטה שלך."

"יאכטה?" חזר ואמר באיטלקית.

"כן. היית עם חברים."

"דובה סונו?" הוא מלמל, קולו מחוספס. היכן אני?

"בחרונוס. זהו אי קטן מעל אנפי," היא ענתה.

"אני לא מכיר אותו."

"אנפי הוא אי קטן מאוד. אף אחד לא מכיר את אנפי, וחרונוס עוד יותר קטן. זהו אתר פרטי, אתר מחקר של הקרן למחקר וולקני בינלאומי – " היא הפסיקה לדבר, כשהבינה שהוא לא מקשיב, או לפחות אינו מעבד את דבריה, תווי פניו מתוחים מכאב. "כואב לך?"

הוא הנהן. "הראש שלי," קולו חרק.

היא הניחה את כף ידה על מצחו. הוא היה קריר יותר עכשיו, תודה לאל. "היה לך חום בליל אמש, אבל אני חושבת שהוא ירד." היא משכה את ידה לאחור ובחנה אותו. "הייתי רוצה לראות אם תוכל לשתות קצת מים, ואם תוכל, ננסה קצת מרק..."

"אני לא רעב. אני רק רוצה משהו בשביל הכאב."

"יש לי טבליות שאמורות לעזור עם הכאב, אבל אני חושבת שאתה צריך לאכול קודם. אחרת אני חוששת שזה יעשה לך בלגן בבטן."

הוא הביט בה כאילו לא הבין, או אולי לא האמין לה, מפני שעיניו הכחולות הצטמצמו ופיו התכווץ, מדגיש את לסתו החזקה, שהייתה כעת מכוסה בזיפים כהים.

מרחוק, הוא היה מהמם, אך מקרוב הוא היה הורס לחלוטין, שיערו השחור וגבותיו היוו ניגוד לעיניו הכחולות להפליא. תווי פניו היו בוגרים ומסותתים. קמטים קלושים התפזרו סביב עיניו.

כשמבטו פגש במבטה, הדופק שלה ניתר. "עבר כמעט יום שלם, מאז שמשיתי אותך מהים – "

"איך?"

"איך?" היא חזרה.

"איך הגעתי לכאן?"

"הסירה שלך. היאכטה שלך – "

"אני לא מבין את עניין היאכטה הזאת." הקמטים במצחו העמיקו. הוא נאבק לשבת, מעווה את פניו ומקלל בשקט. ידו התרוממה אל רקתו, שם החל הפצע לדמם שוב. "מתי הייתי על יאכטה?"

"בימים האחרונים. ככל הנראה, בשבוע האחרון או יותר." היא נשענה לאחור, בוחנת אותו. "אתה לא זוכר?"

הוא הניד בראשו.

"מה אתה זוכר?"

הוא חשב רגע, ואז כתפיו הרחבות והשזופות נעו בקוצר רוח. "שום דבר." קולו היה קשה.

לסתה נשמטה מעט. "אתה לא זוכר מי אתה? את שמך? את הגיל שלך?"

"לא. אבל אני יודע שאני צריך למצוא את חדר האמבטיה. האם תוכלי להראות לי את הדרך?"

 

היו לו שאלות אליה, שאלות רבות, וג'וזפין נאבקה להסתיר את חרדתה, מפני אובדן הזיכרון המוחלט שלו. היא הכינה להם ארוחת ערב פשוטה, ודיברה אליו כשהגישה את הירקות בגריל ואת העוף בלימון. "אני חושבת שאתה בטח איטלקי," היא אמרה, נושאת את הצלחות אל השולחן הכפרי הקטן שבמרכז החדר. השולחן חילק את החדר ויצר אשליה של שני חללים, פינת הישיבה והמטבח. "זו הייתה השפה הראשונה שהגבת לה."

"אני לא מרגיש איטלקי." הוא העווה את פניו. "למרות שאני לא יודע מה זה אומר אפילו. האם אדם יכול להרגיש את לאומיותו?"

"אני לא יודעת," היא ענתה והתיישבה מולו. "אבל אני מניחה שאם אתעורר במקום אחר, אני אתפלא על הנורמות התרבותיות השונות."

"ספרי לי על האנשים שהייתי איתם."

"הם היו בערך בגילך. אף על פי שכמה מהנערות נראו צעירות יותר. כולם נראו... מלוטשים. אמידים." היא היססה. "מיוחסים."

הוא לא אמר דבר.

"נראה שכולם נהנו," היא הוסיפה. "חוץ ממך."

הוא הציץ בה, מבטו מצטמצם.

"אני לא יודעת אם היית משועמם או מוטרד ממשהו," הוסיפה, "אבל נטית להיות לבד, יותר מהאחרים. והם נתנו לך את המרחב שלך, מה שגרם לי לחשוב שאולי אתה המנהיג."

"המנהיג?" חזר בלעג. "המנהיג של מה? של חבורת גנבים? פיראטים? תלמידי בית ספר בחופשה?"

"אין צורך לנהוג בגסות," היא אמרה לאט, והחלה לקום, רוצה להתרחק, אבל הוא הרים את ידו ותפס אותה, אצבעותיו מקיפות את פרק ידה הצר, מחזיקות אותה במקומה.

"אל תלכי."

היא השפילה את מבטה, אל המקום שבו ידו כרכה את פרק ידה, עורו חם מאוד על ידה. היא החניקה רעד, והרגישה הרוסה. היא הייתה תשושה מלהשגיח עליו, תשושה מדאגה. אלו היו לילה ויום ארוכים, וכעת זה היה שוב לילה והיא הרגישה מתוחה עד לנקודת שבירה. "אני רק מנסה לעזור לך," אמרה בשקט, מושכת את ידה.

הוא שחרר אותה. "אני מצטער," קולו העמוק צנח. "שבי, בבקשה. הישארי."

דבריו היו אדיבים, אך נימת קולו הייתה מצווה. ברור שהיה רגיל שיצייתו לו.

מצחה נחרש קמטים. היא לא רצתה ליצור עימות, ולכן התיישבה לאיטה והרימה את המזלג, אך הרגישה עייפה מכדי לאכול. השתיקה נמתחה. היא הרגישה שהוא מתבונן בה. הבדיקה שלו לא הקלה על הכול, והיא ידעה עכשיו מהו צבע עיניו. כחול בהיר, טורקיז. כחול כמו הים שלה. באי רצון, היא הרימה את מבטה, בטנה מתהפכת. "חשבתי שאתה רעב," היא אמרה, מבחינה שאף הוא לא אכל עדיין.

"אני מחכה לך."

"איבדתי את התיאבון שלי."

"החברה בעייתית?"

היא חייכה חיוך קטן. "החברה בסדר. אני חושבת שאני עייפה במיוחד הלילה."

"אני חושד שהיית ערה כל הלילה, בדאגה לי."

זה היה נכון. היא לא הייתה בטוחה שהוא ישרוד. ייתכנו סיבוכים, לאנשים שסבלו מטביעה. "אבל שרדת, והנה אתה כאן."

"בלי זיכרון, או שם."

"אני מניחה שאנחנו צריכים לקרוא לך בשם כלשהו."

"אולי," הוא אמר, אבל היה ברור מנימת קולו שהוא לא מסכים ולא מתלהב, להיקרא בשם שאינו שלו.

"נוכל לנסות שמות, לראות אם משהו נשמע מוכר."

הוא הביט בה במבט ממושך וקשה, שהפך את בטנה. "אני אגיד שמות, ואתה תגיד לי אם משהו נשמע מוכר," היא המשיכה ללחוץ.

"בסדר."

"מתיו. מארק. לוק. ג'ון."

"אני די בטוח שאני לא שליח ישו."

היא עיוותה את שפתיה. "אתה מכיר את סיפורי התנ"ך, אם כך."

"כן, אבל אני לא אוהב את הגישה הזאת. אני רוצה את השם שלי, או אף שם." הוא דקר את האוכל במזלגו, אך לא ניסה לאכול. "ספרי לי על עצמך," אמר. "מדוע את נמצאת במקום שנראה כמו אי נטוש?"

"טוב, הוא לא נטוש – זהו אי שמשרת מטרה מדעית, ויושב באחת מחמש תחנות, במחקר של קרן וולקנו הבינלאומית. אבי הוא פרופסור, חוקר הרי געש, וולקנולוג. היינו אמורים להיות פה שנה, אך כבר עברו כמעט שמונה שנים."

"היכן הוא עכשיו?"

"בהוואי." היא ראתה את הבעת פניו והוסיפה, "הוא פרופסור באוניברסיטת הוואי. הוא מלהטט בין ההוראה לעבודת שטח. עכשיו הוא בהונולולו, מרצה, אבל הוא יחזור בסוף החודש, בעוד תשעה ימים."

"והוא השאיר אותך כאן, לבד?"

היא היססה. "זה נראה לך מוזר?"

"כן."

כתפיה נעו. "זה לא מוזר עבורי, ולא אכפת לי. אני אוהבת את ההתבודדות. אני לא אדם שאוהב אנשים. והשקט נותן לי הזדמנות לעשות את העבודה שלי, כי כשאבא פה, הכול תמיד סובב סביבו."

"מה עם אימך?"

"היא מתה, לפני שהגעתי לגיל חמש."

"אני מצטער."

היא משכה שוב בכתפיה, לא מרגישה בנוח עם האהדה. "אני לא זוכרת אותה."

"האם היא הייתה מאשרת את אורח חייך כאן?"

"היא הייתה וולקנולוגית, כמו אבי. הם עבדו ביחד במשך עשר שנים, ועשו בדיוק את מה שהוא עושה עכשיו, אבל בהוואי, אז כן, אני חושבת שהיא הייתה מאשרת את זה. אולי האכזבה היחידה שלה הייתה שלא הלכתי לקולג' או שלא עשיתי את כל התארים שהיא עשתה. למדתי בבית כל חיי, אפילו את הקורסים של האוניברסיטה. אבי אומר שאני מתקדמת יותר מאשר תלמידיו בוגרי תואר שני, אבל זה לא אותו דבר. מעולם לא הייתי צריכה להיות בעולם האמיתי או להתחרות באחרים על עבודה. אני פשוט עובדת."

"מה תחום הלימודים שלך?"

"גם אני וולקנולוגית, אם כי אישית, אני מעדיפה את הנקודה שבה ארכיאולוגיה מצטלבת עם וולקנולוגיה."

"הר הגעש וזוב?"

היא הנהנה. "בדיוק. היה לי מזל לעבוד עם אבי על וולקנולוגיה של הגזרה הדרום-מערבית של וזוב, שם נתונים ארכיאולוגיים והיסטוריים אפשרו למדענים למפות את הלבה הנפלטת באלפי השנים האחרונות. אני מוקסמת לא רק מהתרבויות האבודות, אלא אף מכוחם של הרי געש אלה לעצב את הנוף מחדש ולשכתב את ההיסטוריה של בני האדם."

"זה לא נשמע כאילו שהחמצת משהו, כשלמדת בבית."

היא חייכה חלושות. "אין לי מיומנות בקשירת קשרים חברתיים. אני לא מרגישה בנוח בערים ובתוך קהל. אך למרבה המזל, אין לנו את הבעיה הזאת כאן."

"גם אימך הייתה אמריקאית?"

"צרפתייה-קנדית, מקוויבק. זאת הסיבה שקראו לי ג'וזפין." חיוכה נמוג כשראתה את הבעת פניו משתנה, את לסתו נחשקת ואת שפתיו מתכווצות. "אתה תיזכר בשמך," היא אמרה בשקט. "זה רק עניין של זמן."

"דיברת איתי בצרפתית, לא?"

"ניסיתי כמה שפות. ענית באיטלקית, אז המשכתי באיטלקית. אסקה טו פרלה פרנסיז?"

"ווי."

"ואנגלית?" היא שאלה, מחליפה שוב שפה. "אתה מבין אותי?"

הוא הנהן. "כן."

"כמה רהוט אתה?" שאלה, ממשיכה באנגלית, בוחנת אותו. "האם זה קשה לך, לעקוב אחרי מה שאני אומרת?"

"לא. זה לא נראה שונה מאיטלקית."

כמעט ולא היה לו מבטא, האנגלית שלו הייתה שוטפת ונינוחה, וגרמה לו להישמע אמריקאי, לא בריטי.

היא חשבה שהוא ודאי התחנך בארצות הברית, בשלב מסוים. "אכפת לך לדבר אנגלית, אם כך?"

"לא."

"אבל אם זה יגרום לך לכאב ראש, או יגרום לך למתח – "

"אין צורך לכרכר סביבי. אני בסדר."

היא פתחה את פיה למחות, אך חשבה שעדיף שלא. הוא היה גבר שאומר את המילה האחרונה. אז מי הוא היה? ומדוע, אפילו כעת, נטף ממנו כוח?

"ספרי לי שוב, על האנשים שהיו איתי על היאכטה," הוא אמר. "ספרי לי כל מה שאת יודעת."

"אני אעשה זאת, אחרי שתאכל משהו."

"אני כבר לא רעב."

"זה מוזר, כי נראה שגם הזיכרון שלי דועך."

הוא הביט בה במבט נוקב. "אני לא משועשע."

"גם אני לא. עברת הרבה, ואנחנו צריכים לחזק אותך. ומכיוון שאני הסועדת העיקרית שלך כאן – "

"אני לא אוהב שמכרכרים סביבי."

"ואני לא ידועה כמי שמכרכרת, אז תאכל, ואני אספר לך הכול. אל תאכל, ואתה יכול לדאוג לעצמך, כיוון שיש לי דברים לעשות מלבד להתווכח איתך."

עיניו הצטמצמו ולסתו התהדקה, ועצב קטן בלסת שלו ניתר. במשך רגע ארוך הוא רק הביט בה, בבירור אינו מרוצה מהמצב, אך אז הוא הושיט את ידו אל צלחת העוף ואכל, ביס ועוד ביס, וממש טרף את כל השאר. הוא הרים את ראשו בשלב כלשהו ופגש במבטה. "זה טעים, דרך אגב. טעים מאוד."

"תודה."

"את הכנת את זה?"

"כן."

"כאן?"

"כן."

"איך?"

"יש לי מקפיא, ואני משתמשת בכבשן בחוץ, כדי לצלות את תפוחי האדמה ולאפות. את השאר, אני מכינה על הכיריים."

"כבשן?"

"אפשר להכין בו פיתות, ופיצות. למדתי איך לבשל בכבשן, כשגרנו בפרו. זה היה לפני שהגענו לכאן. אהבתי את פרו. אבי אהב את הרי הגעש שם." היא חייכה חיוך קלוש, נזכרת בהתרגשות ובאובססיה שלו, כשהר הגעש סבנקאיה שאג לחיים, פולט אפר ורועם. אלמלא נשות הכפר, ג'וזפין הייתה נשכחת. אך הן לקחו אותה ואת אביה תחת חסותן ולימדו את ג'וזפין לבשל, ובתור תודה, השגיחה ג'וזפין על ילדיהן ונתנה לאימהות החרוצות זמן להירגע.

"היכן חיית עוד?"

"מדינת וושינגטון, הוואי, פרו ואיטליה, אבל זה היה קצר, לפני שהגענו לכאן. כאן אנחנו הכי הרבה זמן."

"האם כל מקום היה כה מבודד?"

"לא, זה בהחלט הכי מרוחק, אבל אני באמת מאושרת כאן."

"האם זו הסיבה שצפית בנו על החוף ולא באת להציג את עצמך?"

היא צחקה, כשהושיטה יד לצלחתו. "אני חושבת שאנחנו באים מעולמות שונים. אני די משוכנעת שאהיה עוף מוזר, בעולמך."

מצחו התקמט. "את חושבת כך?"

"בהחלט. לא הייתי יודעת איך להתנהג ליד גברים יפי-תואר." שפתיה התעוותו. "אני לא מסוגלת לשכב על החוף. אני צריכה להיות פעילה, ובמקום להשתזף – אדוג דגים, אבחן את מפלס המים, ואנסה להבין את ההיסטוריה הגעשית של הסלעים החשופים – " היא השתתקה. "לא הטיפוס שלך בכלל."

"מה הטיפוס שלי?"

"טיפוס שנראית כמו דוגמנית בגדי ים. שלא תרים כלום, אפילו לא את תיק השחייה שלה. שתשרבב את שפתיה, כשאתה לא תרצה לדבר."

"מעניין," הוא אמר, עיניו הכחולות נוצצות.

"מדוע?"

"לא חיבבת את החברים שלי. לא אמרת את זה קודם. זה מידע חדש."

"לא הייתי צריכה להגיד כלום. זה לא עובדתי וחשוב – "

"אבל חושפני, לגבייך."

"בדיוק. אין שום סיבה לחלוק את הרגשות שלי על שום דבר. אני צריכה להתמקד בלעזור לך. מי שאני ומה שאני מרגישה לא רלוונטי, בשום אופן."

"מותר שיהיו לך דעות."

"ואני אשמיע אותן, אם הן יהיו מועילות. זה לא מועיל, שאשפוט את חברותיך. זה רק הופך אותי לקטנונית ולא נחמדה, וזה לא נחוץ."

"למה אני מרגיש כאילו שאת זן נדיר?"

"כי אני מוזרה. אני לא משתלבת. מעולם לא השתלבתי."

"נשמע קצת תבוסתני, את לא חושבת?"

"הייתי מסכימה איתך, אילו הייתי כאן כדי ללקק את פצעיי. אבל אני כאן מתוך בחירה, כי אני מאושרת כאן. אני ישנה כאן היטב. אני יכולה לנשום כאן, אני לא מרגישה מוזרה או שונה, ובחרונוס אני לא מפקפקת בעצמי, וזה דבר טוב."

"את אומרת שהתערות בחברה גורמת לך לאי נוחות."

"בהחלט." היא נשאה את הצלחת והמזלג אל הכיור הקטן במטבח הקטן מאוד שלה, והרגישה את מבטו על גבה.

"אבל גדלתי מחוץ לחברה, ועל כן זה צפוי."

"האם חיית פעם בעיר?"

"בהונולולו."

"זו עיר אמיתית?"

היא הסתובבה והביטה בו במבט של סלידה. "כן. בהונולולו יש ארכיטקטורה יפה והיסטוריה מרתקת. הוואי היא לא רק חופים וגולשים." אך היא לא אמרה לו, שהיא לא נהנית לחזור שוב לאואהו, כי זה עירוני מדי בשבילה עכשיו. היו שם יותר מדי מכוניות ואנשים וזה היה יותר מדי, ועל כן בחרה להישאר מאחור בחרונוס, בזמן שאביה נסע ללמד.

היא סיימה את שטיפת הכלים, ניגבה את ידיה ונשאה את קנקן המים אל השולחן. "הייתם אולי שניים-עשר, כשהגעתם לחוף," היא אמרה והתיישבה שוב. "שבעה גברים, כולל אותך, וחמש נשים. היאכטה הייתה ענקית. אחת היאכטות הגדולות והמפוארות ביותר שראיתי מימיי. הקבוצה שלך הייתה עולה לחוף במשך היום וכולם היו שוחים ומשתזפים, אוכלים ושותים." היא ירתה בו מבט ארוך. "הייתה הרבה שתייה. נראה היה שכולם נהנים."

"ובלילה שנפלתי למים?"

"הייתה מוסיקה – כמו תמיד. ומסיבה, כמו תמיד. החברים שלך היו על שני הסיפונים העליונים – הסיפון העליון שהשתמשתם בו כאולם דיסקו, כך שהיו מוסיקה וריקודים, אך חלקם היו על הסיפון השני, ולא הייתי בטוחה אם הם היו בג'קוזי או בבריכה, אבל אנשים פשוט ישבו שם, דיברו וצחקו. אבל מה שמשך את תשומת ליבי בלילה האחרון, היו הוויכוחים בירכתי היאכטה. שמעתי קולות, או חשבתי ששמעתי קולות, ונדמה שהדברים התחממו קצת. זה מה שמשך את תשומת ליבי ומה שמשך אותי לשפת המים."

"אני התווכחתי?" הוא שאל בשקט.

היא היססה וקימטה את מצחה. "כן. אני לא ממש בטוחה שזה היית אתה. רק שמעתי ויכוחים, ואז נשמעה צעקה והתזה של מים. לא יכולתי לראות היטב, ולרגע תהיתי אם מישהו קפץ למים, אך כשהמישהו הזה לא שב ועלה מעל פני המים, נבהלתי ורצתי למים."

"הצלת אותי."

היא טפחה באצבעותיה על השולחן, מרגישה פתאום לא בנוח. "לא ידעתי שזה אתה. רק ידעתי שמישהו בצרה."

"זה בטח לא היה פשוט."

"לא, אבל פחדתי שתטבע. לא יכולתי לתת לזה לקרות."

"את סיכנת את חייך, עבור אדם זר."

"מה הטעם להיות שחיינית טובה, אם אני לא יכולה להציל מישהו מדי פעם?"

היא שמרה בכוונה על נימת קול קלילה, רוצה להקל על המתח.

הוא לא חייך. "הייתי מת, לולא את."

"אבל לא מתת. עכשיו, אנחנו רק צריכים להחזיר את הזיכרון שלך, והכול יהיה בסדר." היא חייכה אליו חיוך בוהק וקמה, מסתובבת בחדר, פותחת את התריסים ומאפשרת לרוח הערב לחדור אל החדר, ואחר כך נטלה את המטאטא וטיאטאה את החול שמצא את דרכו פנימה.

היא יכלה להרגיש את מבטו עליה כל הזמן, ועורה עקצץ ולהט. היא הרגישה שהיא מסמיקה ושדופק ליבה מתגבר. הוא התבונן בה, כפי שהגולשים התבוננו בגלים – בעוצמה ממוקדת ושקטה. זה היה מטריד, ופתאום היא רצתה להחליק את חצאיתה ולאסוף את שיערה. היא רצתה להיות יפה –

ג'וזפין טלטלה את ראשה.

היא לא יכלה להיות מישהי שלא הייתה. היא עשתה זאת בעבר, בהונולולו, למשל, וזה היה אסון. "אם לשפוט לפי המבטא שלך," היא אמרה בקול מחוספס, מסיימת את טאטוא המטבח, "אתה יכול להיות מבלגיה, לוקסמבורג, צרפת, איטליה, שווייץ, מונקו, סיציליה, מלטה, ארגאו – אולי אפילו אמריקה. בהחלט הצלחת לתפוס את ההיגוי האמריקאי."

הוא העווה את פניו. "אני לא מרגיש אמריקאי."

היא החזירה את המטאטא לפינה. "אם כך, נוכל למחוק את ארצות הברית מהרשימה." היא ספרה במהירות בראשה. "נשארו תשע תרבויות או לאומים אפשריים."

"ממש צמצמנו את הרשימה."

היא צחקה, ואז צחוקה נמוג כשבחנה את החבורה הענקית שעל רקתו. "הלוואי שהייתי יודעת איך זה קרה," אמרה ונדה לכיוון רקתו. "האם נפצעת כשנפלת? האם זה קרה לפני כן?"

"גם אני תהיתי."

היא בחנה את הבעת פניו, מתלבטת אם עליה לחשוף את חששותיה, אך אז הוא אמר את מה שהיא חשבה, קולו עמוק, איטי ומהורהר, "כי אם זה לא היה תאונה – זה ישנה הכול, לא?"