גישה חירותית למאבק במגפה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גישה חירותית למאבק במגפה
הוספה למועדפים

גישה חירותית למאבק במגפה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: דפנה פלס
  • הוצאה: אנכי
  • תאריך הוצאה: 2020
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 40 עמ' מודפסים

תקציר

"גישה חירותית למאבק במגיפה: תכנון לקראת המגפה הבאה" הוא נייר עמדה של מכון איין ראנד בעניין תגובתה של ארה"ב למגפת הקורונה, שנכתב על ידי ראש מחלקת הפילוסופיה במכון, אונקר גתה. המסמך פורסם בתאריך 23 ביוני 2020.

פרק ראשון

I. דרישה להתנהלות טובה יותר מצד הממשל.
 
 
תגובתנו לקורונה הייתה אנטי־אמריקאית.
 
במילותיו של מומחה אחד, מגפת הקורונה מייצגת את "האתגר הבוער ביותר שהביאה עלינו מחלה מדבקת מזה למעלה ממאה שנה".[1] עד כה, הממשל הפדרלי והמדינתי שלנו נכשלו בהתמודדות עם האתגר. נוכח גישתם והמדיניות שאותה הם מכתיבים נכון לימים אלה, אנו חרדים מפני התמודדות עם גל תחלואה שני, שלא לומר הופעת מחלה חדשה נוספת.
 
כשמחלה חדשה וקטלנית עולה על פני השטח, אנו צופים כי תהיינה הן תחלואה והן תמותה. ואולם, מי צפה מצב שבו הממשל יפגין לאורך חודשים אי־יכולת לבדוק אנשים מדבקים ואז לבודד אותם? מי צפה את הכאוס והעיכובים סביב רכישת מכונות הנשמה וציוד נוסף או אפילו רק סביב השגתם מהמאגרים הפדרליים לשעת חירום ומצבא ארה"ב?
 
סרטון של רופא חדר מיון במוקד ההתפרצות בעיר ניו יורק מה־26 במארס, שהוצג בכתבה של הניו יורק טיימס ונכון לימים אלה מתקרב ל־8 מיליון צפיות, ביטא את מה שרבים מאיתנו הרגישו. "שום דבר לא בסדר", אמר הרופא, "אין לי את התמיכה שאני צריך ואפילו לא המשאבים שלהם אני זקוק פיזית לצורך טיפול בחולים שלי. וזאת אמריקה, ואנחנו אמורים להיות מדינת עולם ראשון". [2]
 
אמריקה לא אמורה להיות רק מדינת עולם ראשון; אנחנו אמורים להיות מדינה חופשית. מי מאיתנו ציפה לכך שתגובת הממשל לכישלונו שלו בבדיקת אנשים מדבקים ובבידודם, כמו גם בהרחבת הקיבולת של שירותי הבריאות – כישלון שנמשך לאורך ינואר, פברואר ומארס – תהיה לסגור אותנו בבתינו בכפייה לזמן בלתי מוגבל כשההשלכות הן הרס הייצור, ההכנסות, המשרות והחירות שלנו?
 
התמ"ג לרבעון הראשון של 2020 נפל ב־5%, הצריכה הפרטית נפלה ב־7.6% וההוצאות על מוצרים בני קיימא נפלו ב־16.2%. מאז פרוץ המגיפה, הרבה מעבר ל־40 מיליון אמריקאים הגישו בקשות לדמי אבטלה. [3] עסקיהם ומטה לחמם נהרסו, חייהם רוסקו.
 
בתגובה לחורבן הכלכלי שנגרם בחלקו הגדול על ידי הסגרים, הממשל הפדרלי העביר חוקים המתקצבים תמיכה במשק בשווי 2 טריליון דולר, שבמובהק אינם כספי משלם המסים שנחסכו לעתות חירום. במקום זאת, התוכניות ייצגו העברת עושר מחלק מאיתנו (שהיה עשיר פחות כבר אז) לאחרים; כעת אנו צפויים למצוא את עצמנו לעיתים קרובות הן בצד הנפגע והן בצד הנהנה, חסרי יכולת לחשב את תוצאת הנטו, הגם שזו עומדת להיות שלילית במקרה של רובנו. מכל מקום, מהלכו של הממשל הביא לתחרות צפויה שכללה פרטים, עסקים וממשלות ברמה המקומית והמדינתית, ונסובה על השאלה מי יהיה זכאי לכספי התמיכה ומי לא. [4]
 
 
 
אסור לנו לטעות ולהניח, כי הצורה היחידה של פעולה יעילה היא פעולה של כפייה על ידי הממשל. הנחה זו היא אנטי־אמריקאית: היא מוטה נגד החירות.
 
 
 
החורבן הכלכלי שנוצר יתגלגל שנים קדימה. ומובן כי הנזק המתמשך כתוצאה מהסגרים אינו כלכלי בלבד. סגירת בתי ספר ואוניברסיטאות השפיעה על חינוכם של מיליוני ילדים. דחייתם של טיפולי סרטן, ניתוחים להחלפת מפרק הירך, קולונוסקופיות ועוד בדיקות רפואיות ופרוצדורות אלקטיביות בכל רחבי ארה"ב, פגעה בבריאותם לטווח הארוך של אלפים על גבי אלפים מקרב האמריקאים.
 
תגובת האומה שלנו למגפת הקורונה אינה הולמת את מנהיגת העולם החופשי. זוהי אינה תגובה אמריקאית. ואולם, רבים מדי מבין נבחרינו, שאינם מוכנים להתמודד עם הכישלונות הממשלתיים המאסיביים הכרוכים בדבר, מעמידים פנים כי היא דווקא כן.
 
במקום להודות כי הסגרים שלהם היו תגובה מבוהלת לחודשים של רפיון, שלאורכם ניכרה התעלמות מהצורך בבדיקות של נשאים אפשריים ובבידודם, כמו גם מהצורך בהגדלת הקיבולת של בתי החולים, נבחרי הציבור המשיכו לחלק לנו פקודות באמצעות תוכניות ארציות והדרגתיות ל"פתיחה מחדש" – משל היו הכלכלה והמדינה כולה נכסיו של הממשל, שאותם ביכולתו לבחור לפתוח ולסגור בהתאם לשיקול דעתו.
 
יכול להיות שהממשל הפדרלי והמדינתי אינם מוכנים להודות בכישלונותיהם, אבל אנו כאמריקאים צריכים לזהות אותם. עלינו להשקיע מחשבה במה שהוביל אליהם ובעקרונות שיש לכונן על מנת להימנע מהישנותם. עלינו לשקול איזו גישה תהיה יותר יעילה ותומכת חירות, ואז לדרוש כי נציגינו בממשל יוציאו אותה לפועל.
 
האלטרנטיבה לסגרים כפויים ברחבי המדינה לא הייתה 2 מיליון מתים.
 
מקובל לפטור מתנגדי סגרים כלליים באמצעות האשמתנו בפשע המוסרי שבהתעלמות מ־2.2 מיליון האמריקאים, שעל פי המודל האפידמיולוגי של האימפריאל קולג' היו נפטרים בהיעדר כל מאמץ להקלת המצב. [5]
 
ונכון שיותר מדי אנשים, שכביכול מצדדים בחירות ונחרדו לאור ההיתכנות לסגרים כלליים, הגיבו בביטול האיום או בהמעטה בערכו. וירולוגים ואפידמיולוגים מטעם עצמם התעוררו במהירות כדי להכריז כי וירוס הקורונה מתנהג בדיוק כמו וירוס השפעת, וכי עלינו להניח לו להתפשט בחופשיות בעודנו ממשיכים לחיות את חיינו כרגיל. אחרים הצהירו כי סביר שיהיו פחות מ־5,000 מקרי מוות בארה"ב כתוצאה מקורונה. מה שמן הסתם לא זכה להסבר היה השאלה כיצד מישהו מהם הגיע לעמדה שאפשרה לו לדעת משהו מכל זה. בדומה לתגובותיהם הראשוניות של פקידים ממשלתיים רבים מדי, גם סוג זה של תגובות נגד אינו אלא התחמקות.
 
ואולם, אפשר להיות תומכי חירות ומתנגדי סגרים ובה בעת להכיר בכך שאיום הקורונה שריר וקיים, ושצורות מחשבה ופעולה חדשות נדרשות לשם הפחתת הנזקים ומקרי המוות שהווירוס החדש גורם. צידוד בהגנה המתמשכת על חירותו של הפרט לחשוב ולפעול בעודו ניצב מול איום כמו הקורונה – אינו בהכרח קוד להתעלמות מאותו איום.
 
במילים אחרות, כשאנחנו רואים בעיני רוחנו גישה אמריקאית למגפה שמקורה במחלה מדבקת, אסור לנו לטעות ולהניח כי הצורה היחידה של פעולה יעילה היא פעולה של כפייה על ידי הממשל. הנחה זו היא בלתי אמריקאית: היא מוטה נגד החירות. הניסוי האמריקאי משמעו, שרק אנשים חופשיים מסוגלים לפעול למען אושרם, לרבות בריאותם האישית, ולהשיג אותם.
 
זאת, ככל הנראה, הסיבה לכך שהנחיות המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) מ־2017 בעניין מגפת שפעת שרמת חומרתה מגיעה אפילו לזו של מגפת השפעת הספרדית מ־1918, כוללות בעיקר צעדים וולונטריים. [6] הנחיות אלה מכבדות את זכותנו כאמריקאים לחירות. מלבד סגירת בתי ספר אזורית ואיסור על התקהלויות ענק (לא מותאמות), ההתערבויות הבלתי תרופתיות(NPIs) , שנכללות בהנחיות ומכוונות בחלקן להפחתת עומס המאושפזים בבתי החולים המקומיים (דהיינו "שיטוח העקומה"), הן עניין וולונטרי.
 
בסוף פברואר, כשה־CDC הזהיר את המדינה מפני חומרתו של וירוס הקורונה והמליץ כי נתייחס להנחיות הוולונטריות מ־2017, למשל הגברת תדירות שטיפת הידיים וחיטוי משטחים שאנשים נוגעים בהם לעיתים קרובות – היה עלינו להסב לכך את תשומת לבנו. [7] ורבים מאיתנו אומנם עשו זאת.
 
 
 
במקום להודות כי הסגרים שלהם היו תגובה מבוהלת לחודשים של רפיון, נבחרי הציבור המשיכו לחלק לנו פקודות משל היו הכלכלה והמדינה כולה נכסיו של הממשל.
 
 
 
טרם כפיית הסגרים הכלליים, רבים מאיתנו כבר יישמו את כללי ה־NPI הוולונטריים כמו שטיפת ידיים יותר יסודית וריחוק חברתי. כך לדוגמה מסעדות יידעו את לקוחותיהן בדבר הצעדים שהן בחרו ליישם לצורך הפחתת סיכויי ההדבקה, למשל ריווח שולחנות וחיטויים לאחר כל שימוש.
 
סוג זה של פעולה וולונטרית הוא מה שיושם בשוודיה. ממשלתה אומנם לא סגרה את אזרחיה בכפייה אבל זה כמובן לא אומר שהחיים במדינה נמשכו כפי שהיו לפני המגפה. כיום, שוודים רבים בוחרים בעצמם להתחייב לריחוק חברתי במידת מה, למסעדות ולעסקים אחרים יש פחות לקוחות, יותר אנשים עובדים מהבית, ועוד כיוצא באלה. בתי החולים במדינה לא קרסו בעקבות עומסי יתר, ומאז אמצע יוני נתוני התמותה למיליון תושבים שעליהם היא מדווחת – למרות היותם גבוהים מאלה שמדווחות השכנות פינלנד ונורווגיה – ממוקמים באמצע הטווח של מדינות אירופאיות תחת סגר כמו צרפת, איטליה, הולנד, אירלנד, בריטניה ובלגיה. [8]
 
מצד שני, שוודיה לא צריכה להיות המודל המלא שלנו לאופן שבו מדינת עולם ראשון חופשית מתמודדת עם אתגר הכרוך במחלה מדבקת חדשה.
 
ההדגשה כי גישה אמריקאית לאיום תזהה את הצורך בכך שאנשים יישארו חופשיים לחשוב ולפעול, ולהמשיך לעבוד ולחיות כראות עיניהם – אין משמעה שממשל צריך לשבת בחיבוק ידיים ושאין לו תפקיד למלא בעניין. הנחה שכזו גם היא לא־אמריקאית. במערכת האמריקאית, לממשל יש תפקיד חיוני.
 
בבואנו להגדיר תפקיד זה, המודל שלנו צריך לאמץ את הגישות הטובות ביותר של מה שעשו טאיוואן ודרום קוריאה. לא בזו ולא בזו מיקד הממשל את סמכויות הכפייה שלו בסגירת רוב התושבים. במקום זאת, בשתי המדינות המיקוד היה בגילוי מוקדם של נשאי הווירוס באמצעות בדיקות ומעקבים, מתוך מטרה לבודד אותם. שוודיה, לעומת זאת, חסרה את ההתמקדות החיונית הזו.
 
תגובה אמריקאית אמיתית מצריכה חוקים חדשים.
 
חשבו נא: האלטרנטיבות להופעתו של וירוס נשימתי חדש אינן (א) כי הממשל לא יעשה דבר ואז יצפה בתושבים משלימים, סתם כך, עם קיום המחלה וממשיכים בחייהם ללא שינוי, ולחלופין (ב) כי הוא יכפה סגר בבתים כמעט על כולם. אסור שנניח לחשיבתנו ליפול שבי בידי אלטרנטיבה שגויה במובהק זו.
 
דרך הפעולה שבה צריכה לבחור מדינת עולם ראשון חופשית, אותה דרך אמריקאית אמיתית, היא זו שבה הממשל יבדוק ויזהה את האנשים המדבקים, יעקוב אחריהם על מנת לבודדם, ויטיל סגר על מי שאולי נחשפו בגינם. במסגרת זו, הבלתי מדבקים ינקטו צעדי מנע וולונטריים שיהלמו לשיטתם את חייהם ונסיבותיהם.
 
במילים אחרות, ממשל נאות צריך להגן על החירות שלנו. זה אומר שעליו לחתור לבידודם של נשאי מחלה מדבקת שחומרתה גדולה מספיק בשביל להפוך אותה לאיום על זכויות הפרטים שלא נדבקו. בד בבד, הממשל צריך לעבוד על מנת לשמר את חירותם של אלה (או של כל מי שאין ראיות ספציפיות לכך שנדבק) להמשיך לחיות את חייהם. ממשל בחברה חופשית היה צריך להיות ממוקד לעילא בבידוד המדבקים וכמו כן, ככל שהיה מתאפשר, לתת לנו את החירות להתמודד עם הסיכון שהווירוס מביא עמו באופן רציונלי עד כמה שניתן.
 
 
 
בחברה חופשית, מטרתו של הממשל בעניין בריאות הציבור היא –וחייבת להיות – שונה מצמצום בכל מחיר של שיעור התמותה ממחלה מדבקת.
 
 
 
ואולם, למרבה הטרגדיה, זה לא מה שקרה. מה שצריך להכות בנו כאחד האספקטים הכי אנטי־אמריקאים של תגובתנו הכושלת לקורונה הוא עד כמה חסרת חוק היא. יש לנו חוקים שדורשים מהממשל ללכוד פושעים ובה בעת לצמצם בדקדקנות את כוח הכפייה שיש בידיו לעריכת חיפושים שרירותיים בבתים אחר חומרים אסורים; עם זאת, מתברר כי אין לנו חוקים שדורשים ממנו לבצע מעקבים אחר נשאים של מחלה מדבקת ובמקביל לצמצם את כוחו לסגור אותנו בבתינו עד להודעה החדשה. הימצאותו של כוח כה עצום וטעון בקרה בידי השלטון היא אולי הנורמה בסין, אבל אסור שאי פעם תהיה קבילה בארה"ב.
 
כאומה, אסור לנו לאפשר גל שני של תחלואה בקורונה בקיץ או סתיו 2020, קל וחומר הופעתו של וירוס חדש נוסף, שעה שאנחנו מוגבלים ביכולת הבדיקה, הבידוד והמעקב, וכאשר בתי החולים נתונים במצב של מחסור בציוד ורבים מאיתנו נמצאים שוב בסגר כפוי.
 
כדי להבטיח תגובה שונה, עלינו להכניס אותה לספר החוקים. הארכיטקטים של צורת הממשל האמריקאית הבינו בשעתם, כי על מנת לקבע ממשל לתפקיד הראוי לו ולשמר זאת, יש להגדיר את סמכויותיו בזהירות במסגרת החוק ולהגביל אותו באמצעותן. זו אפוא הסיבה לכך שהם ניסחו חוקה פדרלית כמו גם חוקה לכל מדינה.
 
כדי לקבע בחוק תגובה ראויה של הממשל למחלה מדבקת, אנו חייבים לעשות שני דברים. עלינו להגדיר את אחריותו בכל הקשור לבדיקת נשאים, בידודם וביצוע מעקב אחריהם, כמו גם את העקרונות שיסדירו את סמכויותיו. בנוסף, עלינו להגביל את הסמכות שיש בידיו להטיל סגר על תושבים ובתוך כך לשלול ממנו את הכוח להכניס מדינה שלמה או אפילו עיר למצב שכזה.
 
אילו הסדרנו בחוק את שני אלה, דהיינו האחריות שמוטלת על הממשל להילחם במחלות מדבקות והסמכות שיש או אין בידיו להוציא את הדבר לפועל, היינו מבטיחים תגובה אמריקאית אמיתית להתפרצויות נוספות של קורונה או של מחלה מדבקת חדשה אחרת; ואילו חוקים כאלה היו נמצאים בספרים, התגובה הקיימת שלנו למגפה לא הייתה מסתכמת בכישלון. [9]
 
בואו נבחן מדוע.
 
[1] Amesh Adalja, “COVID-19: A Path Forward,” Medium.com, March 22, 2020.  [חזרה]
[2] “‘People Are Dying’: Battling Coronavirus Inside a N.Y.C. Hospital,” New York Times YouTube video, March 26, 2020.  [חזרה]
[3] Bureau of Economic Analysis, “Gross Domestic Product,” 1st Quarter 2020, updated May 28, 2020; Jeff Cox, “US GDP shrank 4.8% in the first quarter amid biggest contraction since the financial crisis,” CNBC, April 29, 2020; Paul Davidson, “Layoffs: About 1.3M more workers likely filed jobless claims even while states reopen economies,” USA Today, June 17, 2020.  [חזרה]
[4] Jon Coupal, “The Dark Side of Stimulus,” Orange County Register, April 26, 2020.  [חזרה]
[5] Neil M. Ferguson et al. on behalf of Imperial College COVID-19 Response Team, “Report 9: Impact of non-pharmaceutical interventions (NPIs) to reduce COVID-19 mortality and healthcare demand,” March 16, 2020.  [חזרה]
[6] U.S. Centers for Disease Control and Prevention, “Community Mitigation Guidelines to Prevent Pandemic Influenza — United States, 2017,” Morbidity and Mortality Weekly Report, April 21, 2017.  [חזרה]
[7] U.S. Centers for Disease Control and Prevention, “Transcript for the CDC Telebriefing Update on COVID-19,” February 26, 2020.  [חזרה]
[8] “COVID-19 Coronavirus Pandemic,” Worldometers.info, updated June 19, 2020.  [חזרה]
[9] My field of expertise is not infectious disease or epidemiology, but political philosophy and the foundational principles of the American form of government. But as should become clear from my argument, I think it is vital that proper law be formulated both by consulting expert medical guidance about infectious disease and by implementing the foundational principles of the American form of government: individual rights. As individuals and informed citizens who value our freedom, we each need to think carefully about what the government’s powers should and should not be to combat the threat posed by infectious diseases.  [חזרה]

עוד על הספר

  • תרגום: דפנה פלס
  • הוצאה: אנכי
  • תאריך הוצאה: 2020
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 40 עמ' מודפסים
גישה חירותית למאבק במגפה אונקר גתה
I. דרישה להתנהלות טובה יותר מצד הממשל.
 
 
תגובתנו לקורונה הייתה אנטי־אמריקאית.
 
במילותיו של מומחה אחד, מגפת הקורונה מייצגת את "האתגר הבוער ביותר שהביאה עלינו מחלה מדבקת מזה למעלה ממאה שנה".[1] עד כה, הממשל הפדרלי והמדינתי שלנו נכשלו בהתמודדות עם האתגר. נוכח גישתם והמדיניות שאותה הם מכתיבים נכון לימים אלה, אנו חרדים מפני התמודדות עם גל תחלואה שני, שלא לומר הופעת מחלה חדשה נוספת.
 
כשמחלה חדשה וקטלנית עולה על פני השטח, אנו צופים כי תהיינה הן תחלואה והן תמותה. ואולם, מי צפה מצב שבו הממשל יפגין לאורך חודשים אי־יכולת לבדוק אנשים מדבקים ואז לבודד אותם? מי צפה את הכאוס והעיכובים סביב רכישת מכונות הנשמה וציוד נוסף או אפילו רק סביב השגתם מהמאגרים הפדרליים לשעת חירום ומצבא ארה"ב?
 
סרטון של רופא חדר מיון במוקד ההתפרצות בעיר ניו יורק מה־26 במארס, שהוצג בכתבה של הניו יורק טיימס ונכון לימים אלה מתקרב ל־8 מיליון צפיות, ביטא את מה שרבים מאיתנו הרגישו. "שום דבר לא בסדר", אמר הרופא, "אין לי את התמיכה שאני צריך ואפילו לא המשאבים שלהם אני זקוק פיזית לצורך טיפול בחולים שלי. וזאת אמריקה, ואנחנו אמורים להיות מדינת עולם ראשון". [2]
 
אמריקה לא אמורה להיות רק מדינת עולם ראשון; אנחנו אמורים להיות מדינה חופשית. מי מאיתנו ציפה לכך שתגובת הממשל לכישלונו שלו בבדיקת אנשים מדבקים ובבידודם, כמו גם בהרחבת הקיבולת של שירותי הבריאות – כישלון שנמשך לאורך ינואר, פברואר ומארס – תהיה לסגור אותנו בבתינו בכפייה לזמן בלתי מוגבל כשההשלכות הן הרס הייצור, ההכנסות, המשרות והחירות שלנו?
 
התמ"ג לרבעון הראשון של 2020 נפל ב־5%, הצריכה הפרטית נפלה ב־7.6% וההוצאות על מוצרים בני קיימא נפלו ב־16.2%. מאז פרוץ המגיפה, הרבה מעבר ל־40 מיליון אמריקאים הגישו בקשות לדמי אבטלה. [3] עסקיהם ומטה לחמם נהרסו, חייהם רוסקו.
 
בתגובה לחורבן הכלכלי שנגרם בחלקו הגדול על ידי הסגרים, הממשל הפדרלי העביר חוקים המתקצבים תמיכה במשק בשווי 2 טריליון דולר, שבמובהק אינם כספי משלם המסים שנחסכו לעתות חירום. במקום זאת, התוכניות ייצגו העברת עושר מחלק מאיתנו (שהיה עשיר פחות כבר אז) לאחרים; כעת אנו צפויים למצוא את עצמנו לעיתים קרובות הן בצד הנפגע והן בצד הנהנה, חסרי יכולת לחשב את תוצאת הנטו, הגם שזו עומדת להיות שלילית במקרה של רובנו. מכל מקום, מהלכו של הממשל הביא לתחרות צפויה שכללה פרטים, עסקים וממשלות ברמה המקומית והמדינתית, ונסובה על השאלה מי יהיה זכאי לכספי התמיכה ומי לא. [4]
 
 
 
אסור לנו לטעות ולהניח, כי הצורה היחידה של פעולה יעילה היא פעולה של כפייה על ידי הממשל. הנחה זו היא אנטי־אמריקאית: היא מוטה נגד החירות.
 
 
 
החורבן הכלכלי שנוצר יתגלגל שנים קדימה. ומובן כי הנזק המתמשך כתוצאה מהסגרים אינו כלכלי בלבד. סגירת בתי ספר ואוניברסיטאות השפיעה על חינוכם של מיליוני ילדים. דחייתם של טיפולי סרטן, ניתוחים להחלפת מפרק הירך, קולונוסקופיות ועוד בדיקות רפואיות ופרוצדורות אלקטיביות בכל רחבי ארה"ב, פגעה בבריאותם לטווח הארוך של אלפים על גבי אלפים מקרב האמריקאים.
 
תגובת האומה שלנו למגפת הקורונה אינה הולמת את מנהיגת העולם החופשי. זוהי אינה תגובה אמריקאית. ואולם, רבים מדי מבין נבחרינו, שאינם מוכנים להתמודד עם הכישלונות הממשלתיים המאסיביים הכרוכים בדבר, מעמידים פנים כי היא דווקא כן.
 
במקום להודות כי הסגרים שלהם היו תגובה מבוהלת לחודשים של רפיון, שלאורכם ניכרה התעלמות מהצורך בבדיקות של נשאים אפשריים ובבידודם, כמו גם מהצורך בהגדלת הקיבולת של בתי החולים, נבחרי הציבור המשיכו לחלק לנו פקודות באמצעות תוכניות ארציות והדרגתיות ל"פתיחה מחדש" – משל היו הכלכלה והמדינה כולה נכסיו של הממשל, שאותם ביכולתו לבחור לפתוח ולסגור בהתאם לשיקול דעתו.
 
יכול להיות שהממשל הפדרלי והמדינתי אינם מוכנים להודות בכישלונותיהם, אבל אנו כאמריקאים צריכים לזהות אותם. עלינו להשקיע מחשבה במה שהוביל אליהם ובעקרונות שיש לכונן על מנת להימנע מהישנותם. עלינו לשקול איזו גישה תהיה יותר יעילה ותומכת חירות, ואז לדרוש כי נציגינו בממשל יוציאו אותה לפועל.
 
האלטרנטיבה לסגרים כפויים ברחבי המדינה לא הייתה 2 מיליון מתים.
 
מקובל לפטור מתנגדי סגרים כלליים באמצעות האשמתנו בפשע המוסרי שבהתעלמות מ־2.2 מיליון האמריקאים, שעל פי המודל האפידמיולוגי של האימפריאל קולג' היו נפטרים בהיעדר כל מאמץ להקלת המצב. [5]
 
ונכון שיותר מדי אנשים, שכביכול מצדדים בחירות ונחרדו לאור ההיתכנות לסגרים כלליים, הגיבו בביטול האיום או בהמעטה בערכו. וירולוגים ואפידמיולוגים מטעם עצמם התעוררו במהירות כדי להכריז כי וירוס הקורונה מתנהג בדיוק כמו וירוס השפעת, וכי עלינו להניח לו להתפשט בחופשיות בעודנו ממשיכים לחיות את חיינו כרגיל. אחרים הצהירו כי סביר שיהיו פחות מ־5,000 מקרי מוות בארה"ב כתוצאה מקורונה. מה שמן הסתם לא זכה להסבר היה השאלה כיצד מישהו מהם הגיע לעמדה שאפשרה לו לדעת משהו מכל זה. בדומה לתגובותיהם הראשוניות של פקידים ממשלתיים רבים מדי, גם סוג זה של תגובות נגד אינו אלא התחמקות.
 
ואולם, אפשר להיות תומכי חירות ומתנגדי סגרים ובה בעת להכיר בכך שאיום הקורונה שריר וקיים, ושצורות מחשבה ופעולה חדשות נדרשות לשם הפחתת הנזקים ומקרי המוות שהווירוס החדש גורם. צידוד בהגנה המתמשכת על חירותו של הפרט לחשוב ולפעול בעודו ניצב מול איום כמו הקורונה – אינו בהכרח קוד להתעלמות מאותו איום.
 
במילים אחרות, כשאנחנו רואים בעיני רוחנו גישה אמריקאית למגפה שמקורה במחלה מדבקת, אסור לנו לטעות ולהניח כי הצורה היחידה של פעולה יעילה היא פעולה של כפייה על ידי הממשל. הנחה זו היא בלתי אמריקאית: היא מוטה נגד החירות. הניסוי האמריקאי משמעו, שרק אנשים חופשיים מסוגלים לפעול למען אושרם, לרבות בריאותם האישית, ולהשיג אותם.
 
זאת, ככל הנראה, הסיבה לכך שהנחיות המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) מ־2017 בעניין מגפת שפעת שרמת חומרתה מגיעה אפילו לזו של מגפת השפעת הספרדית מ־1918, כוללות בעיקר צעדים וולונטריים. [6] הנחיות אלה מכבדות את זכותנו כאמריקאים לחירות. מלבד סגירת בתי ספר אזורית ואיסור על התקהלויות ענק (לא מותאמות), ההתערבויות הבלתי תרופתיות(NPIs) , שנכללות בהנחיות ומכוונות בחלקן להפחתת עומס המאושפזים בבתי החולים המקומיים (דהיינו "שיטוח העקומה"), הן עניין וולונטרי.
 
בסוף פברואר, כשה־CDC הזהיר את המדינה מפני חומרתו של וירוס הקורונה והמליץ כי נתייחס להנחיות הוולונטריות מ־2017, למשל הגברת תדירות שטיפת הידיים וחיטוי משטחים שאנשים נוגעים בהם לעיתים קרובות – היה עלינו להסב לכך את תשומת לבנו. [7] ורבים מאיתנו אומנם עשו זאת.
 
 
 
במקום להודות כי הסגרים שלהם היו תגובה מבוהלת לחודשים של רפיון, נבחרי הציבור המשיכו לחלק לנו פקודות משל היו הכלכלה והמדינה כולה נכסיו של הממשל.
 
 
 
טרם כפיית הסגרים הכלליים, רבים מאיתנו כבר יישמו את כללי ה־NPI הוולונטריים כמו שטיפת ידיים יותר יסודית וריחוק חברתי. כך לדוגמה מסעדות יידעו את לקוחותיהן בדבר הצעדים שהן בחרו ליישם לצורך הפחתת סיכויי ההדבקה, למשל ריווח שולחנות וחיטויים לאחר כל שימוש.
 
סוג זה של פעולה וולונטרית הוא מה שיושם בשוודיה. ממשלתה אומנם לא סגרה את אזרחיה בכפייה אבל זה כמובן לא אומר שהחיים במדינה נמשכו כפי שהיו לפני המגפה. כיום, שוודים רבים בוחרים בעצמם להתחייב לריחוק חברתי במידת מה, למסעדות ולעסקים אחרים יש פחות לקוחות, יותר אנשים עובדים מהבית, ועוד כיוצא באלה. בתי החולים במדינה לא קרסו בעקבות עומסי יתר, ומאז אמצע יוני נתוני התמותה למיליון תושבים שעליהם היא מדווחת – למרות היותם גבוהים מאלה שמדווחות השכנות פינלנד ונורווגיה – ממוקמים באמצע הטווח של מדינות אירופאיות תחת סגר כמו צרפת, איטליה, הולנד, אירלנד, בריטניה ובלגיה. [8]
 
מצד שני, שוודיה לא צריכה להיות המודל המלא שלנו לאופן שבו מדינת עולם ראשון חופשית מתמודדת עם אתגר הכרוך במחלה מדבקת חדשה.
 
ההדגשה כי גישה אמריקאית לאיום תזהה את הצורך בכך שאנשים יישארו חופשיים לחשוב ולפעול, ולהמשיך לעבוד ולחיות כראות עיניהם – אין משמעה שממשל צריך לשבת בחיבוק ידיים ושאין לו תפקיד למלא בעניין. הנחה שכזו גם היא לא־אמריקאית. במערכת האמריקאית, לממשל יש תפקיד חיוני.
 
בבואנו להגדיר תפקיד זה, המודל שלנו צריך לאמץ את הגישות הטובות ביותר של מה שעשו טאיוואן ודרום קוריאה. לא בזו ולא בזו מיקד הממשל את סמכויות הכפייה שלו בסגירת רוב התושבים. במקום זאת, בשתי המדינות המיקוד היה בגילוי מוקדם של נשאי הווירוס באמצעות בדיקות ומעקבים, מתוך מטרה לבודד אותם. שוודיה, לעומת זאת, חסרה את ההתמקדות החיונית הזו.
 
תגובה אמריקאית אמיתית מצריכה חוקים חדשים.
 
חשבו נא: האלטרנטיבות להופעתו של וירוס נשימתי חדש אינן (א) כי הממשל לא יעשה דבר ואז יצפה בתושבים משלימים, סתם כך, עם קיום המחלה וממשיכים בחייהם ללא שינוי, ולחלופין (ב) כי הוא יכפה סגר בבתים כמעט על כולם. אסור שנניח לחשיבתנו ליפול שבי בידי אלטרנטיבה שגויה במובהק זו.
 
דרך הפעולה שבה צריכה לבחור מדינת עולם ראשון חופשית, אותה דרך אמריקאית אמיתית, היא זו שבה הממשל יבדוק ויזהה את האנשים המדבקים, יעקוב אחריהם על מנת לבודדם, ויטיל סגר על מי שאולי נחשפו בגינם. במסגרת זו, הבלתי מדבקים ינקטו צעדי מנע וולונטריים שיהלמו לשיטתם את חייהם ונסיבותיהם.
 
במילים אחרות, ממשל נאות צריך להגן על החירות שלנו. זה אומר שעליו לחתור לבידודם של נשאי מחלה מדבקת שחומרתה גדולה מספיק בשביל להפוך אותה לאיום על זכויות הפרטים שלא נדבקו. בד בבד, הממשל צריך לעבוד על מנת לשמר את חירותם של אלה (או של כל מי שאין ראיות ספציפיות לכך שנדבק) להמשיך לחיות את חייהם. ממשל בחברה חופשית היה צריך להיות ממוקד לעילא בבידוד המדבקים וכמו כן, ככל שהיה מתאפשר, לתת לנו את החירות להתמודד עם הסיכון שהווירוס מביא עמו באופן רציונלי עד כמה שניתן.
 
 
 
בחברה חופשית, מטרתו של הממשל בעניין בריאות הציבור היא –וחייבת להיות – שונה מצמצום בכל מחיר של שיעור התמותה ממחלה מדבקת.
 
 
 
ואולם, למרבה הטרגדיה, זה לא מה שקרה. מה שצריך להכות בנו כאחד האספקטים הכי אנטי־אמריקאים של תגובתנו הכושלת לקורונה הוא עד כמה חסרת חוק היא. יש לנו חוקים שדורשים מהממשל ללכוד פושעים ובה בעת לצמצם בדקדקנות את כוח הכפייה שיש בידיו לעריכת חיפושים שרירותיים בבתים אחר חומרים אסורים; עם זאת, מתברר כי אין לנו חוקים שדורשים ממנו לבצע מעקבים אחר נשאים של מחלה מדבקת ובמקביל לצמצם את כוחו לסגור אותנו בבתינו עד להודעה החדשה. הימצאותו של כוח כה עצום וטעון בקרה בידי השלטון היא אולי הנורמה בסין, אבל אסור שאי פעם תהיה קבילה בארה"ב.
 
כאומה, אסור לנו לאפשר גל שני של תחלואה בקורונה בקיץ או סתיו 2020, קל וחומר הופעתו של וירוס חדש נוסף, שעה שאנחנו מוגבלים ביכולת הבדיקה, הבידוד והמעקב, וכאשר בתי החולים נתונים במצב של מחסור בציוד ורבים מאיתנו נמצאים שוב בסגר כפוי.
 
כדי להבטיח תגובה שונה, עלינו להכניס אותה לספר החוקים. הארכיטקטים של צורת הממשל האמריקאית הבינו בשעתם, כי על מנת לקבע ממשל לתפקיד הראוי לו ולשמר זאת, יש להגדיר את סמכויותיו בזהירות במסגרת החוק ולהגביל אותו באמצעותן. זו אפוא הסיבה לכך שהם ניסחו חוקה פדרלית כמו גם חוקה לכל מדינה.
 
כדי לקבע בחוק תגובה ראויה של הממשל למחלה מדבקת, אנו חייבים לעשות שני דברים. עלינו להגדיר את אחריותו בכל הקשור לבדיקת נשאים, בידודם וביצוע מעקב אחריהם, כמו גם את העקרונות שיסדירו את סמכויותיו. בנוסף, עלינו להגביל את הסמכות שיש בידיו להטיל סגר על תושבים ובתוך כך לשלול ממנו את הכוח להכניס מדינה שלמה או אפילו עיר למצב שכזה.
 
אילו הסדרנו בחוק את שני אלה, דהיינו האחריות שמוטלת על הממשל להילחם במחלות מדבקות והסמכות שיש או אין בידיו להוציא את הדבר לפועל, היינו מבטיחים תגובה אמריקאית אמיתית להתפרצויות נוספות של קורונה או של מחלה מדבקת חדשה אחרת; ואילו חוקים כאלה היו נמצאים בספרים, התגובה הקיימת שלנו למגפה לא הייתה מסתכמת בכישלון. [9]
 
בואו נבחן מדוע.
 
[1] Amesh Adalja, “COVID-19: A Path Forward,” Medium.com, March 22, 2020.  [חזרה]
[2] “‘People Are Dying’: Battling Coronavirus Inside a N.Y.C. Hospital,” New York Times YouTube video, March 26, 2020.  [חזרה]
[3] Bureau of Economic Analysis, “Gross Domestic Product,” 1st Quarter 2020, updated May 28, 2020; Jeff Cox, “US GDP shrank 4.8% in the first quarter amid biggest contraction since the financial crisis,” CNBC, April 29, 2020; Paul Davidson, “Layoffs: About 1.3M more workers likely filed jobless claims even while states reopen economies,” USA Today, June 17, 2020.  [חזרה]
[4] Jon Coupal, “The Dark Side of Stimulus,” Orange County Register, April 26, 2020.  [חזרה]
[5] Neil M. Ferguson et al. on behalf of Imperial College COVID-19 Response Team, “Report 9: Impact of non-pharmaceutical interventions (NPIs) to reduce COVID-19 mortality and healthcare demand,” March 16, 2020.  [חזרה]
[6] U.S. Centers for Disease Control and Prevention, “Community Mitigation Guidelines to Prevent Pandemic Influenza — United States, 2017,” Morbidity and Mortality Weekly Report, April 21, 2017.  [חזרה]
[7] U.S. Centers for Disease Control and Prevention, “Transcript for the CDC Telebriefing Update on COVID-19,” February 26, 2020.  [חזרה]
[8] “COVID-19 Coronavirus Pandemic,” Worldometers.info, updated June 19, 2020.  [חזרה]
[9] My field of expertise is not infectious disease or epidemiology, but political philosophy and the foundational principles of the American form of government. But as should become clear from my argument, I think it is vital that proper law be formulated both by consulting expert medical guidance about infectious disease and by implementing the foundational principles of the American form of government: individual rights. As individuals and informed citizens who value our freedom, we each need to think carefully about what the government’s powers should and should not be to combat the threat posed by infectious diseases.  [חזרה]