המפלגה הליברלית בישראל

המפלגה הליברלית נגוזה, אך תפיסת עולמה חיה, קיימת וכובשת

מאת משה נסים 

 

 

ספר זה בא לתאר ולהציג את תולדות המחנה הציוני הכללי, הליברלי, על גלגוליו השונים — מראשית צמיחתו בארץ ישראל, בשנת 1922, ואף בקונגרסים הציוניים מאז 1897, ועד אשר שבק חיים לכל חי, בשנת 1988. הוא מנסה לעשות מעט צדק עם מחנה עתיר זכויות, אשר לא זכה שדברי ימיו הגדולים — כמו גם חולשותיו — ייכתבו עלי ספר.

 

אנו באים עתה לשרטט את מקומם ואת תרומתם יקרת הערך של הרעיון הציוני הכללי, הליברלי, של האנשים שהאמינו בו ושל שרשרת מנהיגיו לבניין החברה והכלכלה בישראל, ואת השפעתם על עיצוב דמותה של המדינה. עם זאת, באותה שעה עצמה ינסה הספר להשיב על השאלה המתחייבת: למה ואיך הגיע המחנה המרכזי החשוב הזה לסוף דרכו, בעוד אשר ערכיו ותרומתו לא רק שלא כהו ולא קהו, אלא אף התעצמו.

 

 

ארבעה מחנות פוליטיים עיקריים נאבקו על המפה הפוליטית, שעיצבה את פני החברה היהודית בארץ ישראל טרם הקמת המדינה ובחמשת העשורים הראשונים לקיומה: מחנה השמאל הסוציאליסטי, המחנה הימני הרוויזיוניסטי (תנועת החרות לאחר קום המדינה) המחנה הדתי ומחנה המרכז הציוני הכללי, הליברלי. מחנות אלה נלחמו על דרכו וצביונו של הבית הלאומי, וניסו להשליט כל אחד את משנתו על החברה, על אורחותיה ועל רשויותיה.

 

למחנה הציוני הכללי, הליברלי, היו אידיאולוגיה ומשנה סדורה. הוא היה שומר החומות ונושא הדגל של הממלכתיות, של הכלכלה החופשית, של המינהל התקין, של חופש הפרט ושל הקטנת תלותו של האזרח בשלטון. הוא נאבק למען חינוך ממלכתי, לשכות עבודה ממלכתיות, ביטוח רפואי ממלכתי, שיכון ממלכתי, דגל לאומי אחד, ועל העדפת הסקטור העסקי על הסקטור הציבורי. לא בשל שנאה, אלא מתוך אמונה תמה שההגמוניה של השמאל הסוציאליסטי מזיקה להתפתחותה ולהתקדמותה של המדינה, מונעת מהמשק להבריא ולהמריא, נוטלת מן האזרח את חירותו ומהדקת את תלותו בשלטון. מתוך ולמען כל אלה נאבק מחנה המרכז בעיקשות בהגמוניה של השמאל, בשיטת הממשל שהנהיג ובדרכים שבהן ניווט את הכלכלה ואת החברה.

 

כיום, אין ספק שהמשנה הציונית הכללית גברה. התחזקות הליברליזם הכלכלי, היוזמה החופשית, ההפרטה, חופש הפרט, הממלכתיות — ומנגד קריסתם של הסוציאליזם והמשק הריכוזי, בארץ ובעולם, אינם מותירים מקום לספק: התפיסה הליברלית היא המנצחת.

 

אם דרושה הוכחה, הנה היא:

 

כלכלת ישראל נחשבת זה מכבר לכלכלה חזקה, מן המוצלחות בעולם החופשי. המשק צומח, האבטלה צונחת, המטבע הישראלי הוא מן החזקים בעולם. זה לא קרה מעצמו ולא התחולל תחת השלטון הסוציאליסטי, שהציבור לא רצה בו עוד. כלכלת ישראל, שהיתה מצויה שנים רבות במשבר, באינפלציה, בגירעון תקציבי מדאיג ומסוכן, במאזן תשלומים שלילי, בקיפאון ואף במיתון, באבטלה גבוהה — הפכה לכלכלה משגשגת. עובדה היא כי מאז שממשלות בישראל דבקו בתפיסה ליברלית, מלאה או חלקית, השתנו פני הדברים. כלכלת ישראל החלימה והפכה בריאה ויציבה. הצמיחה והיצוא גדלו. האבטלה קטנה.

 

 

הכלכלה הישראלית נגאלה מייסוריה ומחולייהָ, התבצרה והחלה להמריא מאז הופעלה מדיניות חופשית, ליברלית, מתירת כבלים, שהמחנה הציוני הכללי הטיף לה מאז ומתמיד, גם בימים הרחוקים שבהם המדיניות הזו היתה ללעג ולקלס בפי האוחזים בהגה.

 

חרף זאת, כאשר שלושה מבין ארבעת הזרמים הציוניים שהתמודדו על קביעת דרכה של מדינת ישראל עודם קיימים, דווקא הזרם שמשנתו ניצחה, הזרם הליברלי, נעלם מהנוף הפוליטי, או לכל היותר נטמע במפלגה שמימינו — ולא נודע כי בא אל קִרבהּ.

 

אף כי ראוי להספיד את המסגרת של המפלגה הליברלית, אשר אינה קיימת עוד, תורתה שרירה וקיימת ותפיסת עולמה פועמת בעוז. יש אפוא לתהות כיצד קרה שהמפלגה שתורתה הכלכלית־חברתית עמדה בטלטלת הזמן איננה עוד, ואילו מפלגות שאימצו אל חיקן חלקים גדולים מתורתה של המפלגה הליברלית, בלי לציין למי שייכת זכות היוצרים, מוסיפות להתקיים.

 

 

חוקרי תולדות היישוב העברי בארץ ישראל (כגון ד"ר דוד הורוביץ, פרופ' חיים ברקאי, פרופ' זאב שטרנהל, ד"ר דן גלעדי) רואים כמובנת מאליה את תרומתה של המפלגה הציונית הכללית, הליברלית, ושל הציבור האזרחי שאותו היא ייצגה לתקומתו של המפעל הציוני בארץ. ואולם, ניסיון לעקוב אחר פועלם של החוגים האזרחיים של הציונות הכללית, ובמיוחד האגף הימני שלו, כמעט בלתי אפשרי. בניגוד לארכיונים המסודרים של מפלגות אחרות, החוגים האזרחיים לא טרחו לתעד את העובדה שמדינת ישראל קמה על האדנים שהם עצמם הניחו.

 

האמת חייבת להיאמר ולהיכתב: התשתית המשקית שיצר הציבור אשר כונה "בורגני" היא שאִפשרה לעם ישראל לממש את קוממיותו ולהפוך אותה מחלום למציאות. רוב ההון שמימן את הקמת הבית הלאומי שלנו בשנים הגורליות, השנים שבהן נקבעה יכולתו של היישוב העברי לעמוד באתגר של הקמת מדינה עצמאית, הובא על ידי העליות הבורגניות — העליות שרוב מניינן היה אנשי מעמד הביניים. זה ההון שבנה את תל אביב, שהפך את היהודים לרוב בירושלים ובחיפה, שהקים את התעשייה, המסחר, היצוא והיבוא, שבנה את נמל תל אביב, שהקים וביסס והרחיב את ענף הפרדסנות ועוד.

 

יש הטוענים כי החזון ושאר הרוח היו נחלת מנהיגי השמאל, ואילו הציבור האזרחי היה נטול חזון. האמת היא כי נמנו עם מנהיגי הציבור האזרחי אנשי חזון ורוח מן המעלה הראשונה, שאולי לא היו בקומתם במחנות האחרים: חיים ויצמן, אחד העם, מנחם אוסישקין, מאיר דיזנגוף, חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, פרופ' יוסף קלוזנר, ד"ר משה גליקסון, משה סמילנסקי ועוד רבים ונישאים. יתר על כן, גם משנתו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, היא משנה ליברלית צרופה ומובהקת.

 

השאלה היא מדוע לא הצליח המחנה האזרחי, הציוני הכללי והליברלי, לתרגם את פועלו ואת הערך הסגולי של אנשיו לעוצמה פוליטית ערב הקמת המדינה ובעיקר בשנותיה הראשונות. התשובה נעוצה כנראה בעובדה שראשי המפלגה, בכל גלגוליה, לא נהגו כמו המפלגות האחרות. הם לא הקימו תשתית תומכת ומגייסת: לא הסתדרות עובדים, לא קופת חולים, לא חברת שיכון וגם לא תנועת נוער שתייצר עתודה.

 

זו אף זו — האידיאולוגיה הליברלית בנויה על אינדיבידואליזם ועל קניין פרטי, ומעצם טבעה וטיבה היא נמצאת בעמדת נחיתות מול מי שמציג רעיונות לאומיים, בעלי מסר קליט, פשוט יותר, מושך יותר, בעיקר בעיני צעירים. רעיונות מהפכניים זוכים בקרב צעירים לעדיפות על פני רעיונות ממלכתיים, ליברליים, במידה מסוימת שמרניים.

 

 

המפלגה הליברלית לא היתה ככל המפלגות, ולא חיה גם במושגים של המפלגות בימינו. לא היה לה מנגנון גדול ועסקנים בשכר. לא היה לה צי של פעילים שעסקנותם פרנסתם. הדבר לא תאם את רוחה ומהותה של המפלגה, אך היא ויתרה בכך על יצירת שכבה של נאמנים ועל הכשרת דור המשך בממדים הנדרשים כדי לשרוד.

 

בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה הגיעה לארץ עלייה גדולה. רבים מהם היו קרובים בהשקפת עולמם למפלגה הציונית הכללית, אבל לא היתה למפלגה תשתית שתסייע לכבוש את ליבם ואת קולם. וכך, העולים פנו למי שהיה בידו לעזור להם במציאת עבודה, בדיור, בחינוך, בבריאות ובסידורי הקליטה. הם פנו למפלגת השלטון, שדאגה לקבע את התלות בה. התלות הזאת היתרגמה לקולות בקלפי. חלק מהקולות האלה קלטה מאוחר יותר תנועת החרות.

 

עצם קיומם של מוסדות או מפעלים מפלגתיים, שאין לאזרח מנוס אלא להיות תלוי בהם, מנוגד לתפיסה הליברלית. יריביה, מנגד, פרשׂו רשת של גופים שהעניקו להם בסיס כלכלי ועורף אלקטורלי. ההסתדרות לא היתה רק איגוד מקצועי — היא הקימה ממלכה שלמה כמעט בכל תחומי החיים: לשכות עבודה, חברות בנייה ודיור, חברת ביטוח, בנק גדול, רשתות של חנויות מזון ובגדים, תעשיות, קופת חולים, מערכת חינוך ועוד. הציונים הכלליים, הליברלים, קידשו מלחמה נגד התופעות הללו, והטיפו לשירותים ממלכתיים, לחינוך ממלכתי, ללשכת עבודה ממלכתית, לבנייה ממלכתית ולמשק חופשי ופרטי. הם דרשו לנתק את התלות של האדם במפלגה ובשלטון. בשלב מסוים, אחרי שנים של אכזבה, המשנה הזו נתקבלה, ניצחה והיא מיושמת זה מכבר במדינה. המשק ההסתדרותי והשליטה הממשלתית בייצור ובמסחר — כשלו, קרסו ואבדו מן העולם.

 

על כך יש להוסיף כי תרומתן של המפלגה הציונית הכללית, והמפלגה הליברלית יורשתהּ, נבלעה בצל המאבק המדיני — היצרי והלוהט יותר — בין ימין לשמאל, ובעיקר בין מפלגת העבודה על שלל גלגוליה לבין התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת החרות. למען הצדק ההיסטורי שבו עסקינן, לא נכון לומר שלא היה למפלגה הציונית הכללית, הליברלית, ממד מדיני, אולם נכון הוא שהדגל הבולט שלה היה כלכלי־חברתי.

 

 

יש שיאמרו שהמפלגה לא הצליחה לתפוס את מקומה הראוי ליד ההגאים משום שלא היה לה בן־גוריון משלה או בגין משלה, בעלי כריזמה בצד החזון. גם אם לא נתייחס לתקופת טרום המדינה, כאשר השתייכה למחנה הציוני הכללי גלריה של אישים בעלי שיעור קומה, שחלקם נמנו לעיל, גם לאחר קום המדינה היה למחנה הליברלי מועמד כריזמטי בולט ובר־תחרות, ד"ר משה סנה. אלא שהוא סטה שמאלה והרחיק את עצמו מההגה. אחריו היו למחנה הליברלי דמויות בעלות שיעור קומה מנהיגותי ואידיאולוגי מן המעלה הראשונה, ובראשם פרץ ברנשטיין ויוסף ספיר, אך הם אכן לא ניחנו בַּכריזמה שסוחפת המונים.

 

אפשר שהחולשה נבעה משום שהמחנה האזרחי, המרכזי, לא הסתער לכיבושים, בוודאי לא לכבוש את השלטון. הוא לא האמין בכוחו וביכולתו לשמש לבדו אלטרנטיבה לשלטון, למעט תקופה קצרה אחת, בנסיבות מיוחדות, לקראת הבחירות לכנסת השנייה, אז הסתערה המפלגה לכיבוש ההגמוניה תחת הסיסמאות: "תנו לחיות בארץ הזו" ו"מספיק ודי בשלטון מפא"י". אך זה היה חד־פעמי ונגוז כבר עם הבחירות לכנסת השלישית.

 

המחנה האזרחי לא הסתער לכיבושים, ושאף לגיבושם של הזרמים המרכזיים. זו הסיבה שהולידה את האיחוד מחדש עם המפלגה הפרוגרסיבית, שהיתה בשר מבשרם של הציונים הכלליים — אך האיחוד לא צלח. זו גם הסיבה שהוקם לאחר מכן הגוש הגדול, המהותי והמהפכני יותר, עם תנועת החרות — גוש חרות־ליברלים (גח"ל) ואחריו הליכוד.

 

הקמת גח"ל היתה מהלך חיוני והכרחי. המכובדוּת וכובד הראש שהוסיפו ראשי המפלגה הליברלית לתנועת החרות העממית, שנחשבה לאומנית וקיצונית, שיוו לגוש החדש דימוי אחראי, מגוון ושקול, של גוף שמצוי במרכז המפה ומסוגל וראוי לאחוז בהגה — כפי שאכן קרה. אלמלא הוקם גח"ל, ספק אם חילופי השלטון היו מתרחשים, ועל כל פנים בעת שהתרחשו.

 

 

שאלה קשה היא, כיצד קרה שדווקא לאחר שהמפלגה הליברלית הצליחה להגיע לשלטון במסגרת הליכוד — חל בה כרסום ואחר כך היא נעלמה. התשובה נעוצה כנראה בתהליך ה"דמוקרטי" של בחירות פנימיות — "פריימריז" — שפרץ לעולמנו בשנות השבעים של המאה הקודמת, הפך מהר מאוד לכוחני, דורסני ופופוליסטי, וגרם להשחתת מידות. ועדות המינויים, שהניבו רשימות מועמדים טובות — בוטלו. את מקומן תפס תהליך פתוח לכאורה אך מזויף, שהביא לירידה מובהקת ברמת הנבחרים. במקום אישים בעלי שאר רוח נבחרו יותר ויותר עסקנים חדי מרפק. אישים מסדר הגודל של פרופ' יצחק קלינגהופר ועו"ד שניאור זלמן אברמוב לא היו מסוגלים להיבחר במציאות כזאת, ולכן גם לא העמידו עצמם לבחירה. מנגד עלתה והתעצמה שכבה של בעלי תפקידים, שהיו להם הכוח או הממון לגייס קולות.

 

עם זאת, על צד האמת ייאמר שגם המאבקים הפנימיים הקשים במפלגה התישו את כוחה והחמירו את הפיחות במעמדה.

 

 

האיחוד של המפלגה הליברלית עם תנועת החרות באוגוסט 1988 (להבדיל מהשותפות שכוננה בשום שכל ב־1965) — היה משגה. זוהי קביעה קשה אך נכונה ונחרצת. תהליך האיחוד היה נמהר, לא מחושב, בלא הסכם מפורט ונעדר תנאים חיוניים אלמנטריים. כל מי שעיניו בראשו צריך היה להבחין ולהבין שאיחוד בדרך זו מבשר את קיצה של המפלגה הליברלית, משום שלא כלל תנאים הכרחיים להבטחת קיומה. למשל: הבטחת ייצוג למפלגה — בכנסת ובכל הגופים והמוסדות האחרים — במתכונת הקיימת, לפחות עוד עשור.

 

העובדה שרוב ראשי המפלגה הליברלית היו נכונים למיזוג נמהר רק מגבירה את הכאב והתסכול. המפלגה נבלעה ונמוגה דווקא כאשר הרעיונות והערכים הליברליים הפכו לערכים המנחים של המדינה. וכך, בנוף הפוליטי של היום חסרה מפלגת מרכז אמיתית, שותפה בגוש עם תנועת החרות — במקום שבו צצות ונעלמות מפלגות אווירה, המכנות את עצמן מפלגות מרכז כדי לערפּל את דמותן ולהימנע ממחויבות.

 

לא ניתן להימנע מהמסקנה כי בצד הטעמים והסיבות שנמנו לעיל, המהלך שסגר את המעגל וקירב את היעלמותה של המפלגה הליברלית הוא האיחוד עם חרות.

 

לדאבון הלב, אנו חווים בעשורים האחרונים ירידה מתמדת באיכותם של נבחרי הציבור ונכווים שוב ושוב מהעדר חזון. והיום? עת לעשות היא. יש לגנוז את שיטת "מפקדי הארגזים", שאין בהם לא תרבות ולא דמוקרטיה, ולחזור לימים טובים יותר, עם מנהיגות של נבחרים בעלי שיעור קומה, הנושאים בציקלונם תפיסת עולם מבוססת ומוצקה.

 

 

המפלגה הליברלית נגוזה, אבל תפיסת עולמה חיה, קיימת וכובשת. הערכים הליברליים, שעמדו במבחן, צריכים לשמש עבורנו גם היום — וגם מחר — קו מנחה למען יוזמה חופשית, חופש הפרט, זכויות האדם, נטישת הקיצוניות וחזון. ניצבות בפני המדינה משימות גדולות ומפרכות בתחום המדיני, הביטחוני והכלכלי, אבל גם במישור היהודי הלאומי. כמחצית העם היהודי נמצא בתפוצות, ובצד השמירה על ביטחון ישראל צריך להעמיד בראש מעיינינו את המאבק בהתבוללות ואת המאמץ לרכז את רוב העם היהודי במדינת ישראל. עלינו לייצר כאן תנאים ואווירה שיגבירו את העלייה לארץ — לא רק עלייה מחמת האנטישמיות הגוברת, אלא עלייה מתוך שאיפה לבנות בארץ ישראל חיים חדשים. אנו זקוקים להנהגה שתצעיד את המדינה לשגשוג כלכלי, תנצור את חופש הפרט ואת זכויות האדם, תפחית מעורבות ממשלתית בחיינו ותקהה מתחים בין ימין לשמאל — בהתאם לתפיסה הציונית הכללית.

 

אנו רוצים לקוות כי ספר זה ירים תרומה לא רק לקורות העיתים אלא גם לחישול אורחות חייה של מדינתנו, מדינת הלאום היהודי.