"אני עומדת לשאול אותך מספר שאלות עכשיו."
שוטרת במדים כורעת מולי ומנסה לדובב אותי. עיניה כהות, גוון עורה חום בהיר, שיערה שחור. קולה רגוע ובוטח. היא מדברת איתי, שואלת שאלות, ואני לא יודעת מה בדיוק אני עונה ואם אני מגיבה בכלל. אני אפילו לא זוכרת מתי היא הניחה שמיכה על כתפיי והאם זו היא שעשתה זאת.
ואיך בכלל הגעתי לכאן?
אור כחול מהבהב על חזית נורה לטין, ואני מדמיינת שזו בעצם סצנה מסדרת טלוויזיה. השוטרים שיוצאים דרך הכניסה הראשית, אנשי הצוות הרפואי שיוצאים מהאמבולנס, המאבטחים המסתודדים — כולם ניצבים בסדרה. תפקידם להתמזג באופן טבעי ברקע, והם ממלאים אחר הוראות הבמאי במדויק.
"קלאה?"
לי, שיושבת כאן על הספסל, יש בסדרה תפקיד קטן של נערה בת שש־עשרה. הקורבן. העדה. אני מפציעה רק למספר שניות, מופיעה בסצנות בודדות, וסביר להניח שלשוטרת, שכרגע נוקבת בשמי, יש משקל גדול יותר בסדרה מאשר לי. ייתכן שקהל הצופים אפילו ילווה אותה בחייה הפרטיים. סביר להניח שהיא עובדת שעות רבות מדי, שיש לה בן זוג מאוכזב בבית ושני ילדים שלחדרם היא מתגנבת בשעת לילה מאוחרת כדי לנשק אותם בעצבות על המצח.
"קלאה," היא אומרת שוב. "קלאה, מי עשה את זה?"
אי שם יש את החוקרים, הדמויות הראשיות, אלה שמנסים לפענח מה קרה ומדוע. אני תרה אחריהם במבטי, אבל לא רואה אף דמות שמתאימה לתפקיד. שום מפקח אפרורי ומזדקן לא נחפז לעברי עם כנפות מעיל מתנופפות. שום בלשית מבריקה אך מאותגרת חברתית לא ניגשת אליי. אין לי מושג איך הדברים האלו פועלים במציאות.
"קלאה?" השוטרת נוקבת בשמי בפעם השלישית.
כעת היא יושבת לצדי על הספסל. ריח של מתכת מעקצץ באפי. אני תוחבת את ידיי מתחת לשמיכה.
"מה קרה שם בפנים?" היא שואלת. "יש עוד פצועים? מי עוד היה שם?"
עלי שלכת על האדמה, למרת שכבר אביב. מרץ, תיכף אפריל. פרחי גלנתוס ואירוסים. הימים הולכים ומתארכים.
"טים," אני לוחשת. "טים היה שם. טים הֶלַנדֶר."
"אנחנו יודעים."
המצלמה נחה על פניה של השוטרת, על מבטה המוטרד. ייתכן שיש לה תפקיד ראשי ככלות הכל.
"הוא בסדר?" אני שואלת.
"אין לי את כל המידע, אבל הוא בידיים טובות," היא משיבה. "תוכלי לספר לנו מה קרה?"
לספר.
זה נשמע כל־כך פשוט כשהיא אומרת את זה.
עד לא מזמן חשבתי שדברים הם אכן פשוטים. חשבתי שאני יודעת דברים על העולם, על אחרים ועליי. ואיך אוכל לספר מה קרה כשאני בעצמי לא בטוחה מה באמת התרחש? כשאני בעצמי לא יודעת מה מכל הדברים היה אמיתי?
היו לי תפישות עולם מוצקות, האמנתי בהרבה דברים. למשל, שאני יכולה לסמוך על טים למרות הכל.
שאני יודעת מי אני.
ושתמר לוִמִינַדזֶה היא כלבה שיפוטית. את זה, אגב, אני חושבת כבר הרבה זמן. כמעט מהרגע הראשון שראיתי אותה.
ובכל שלושת הדברים האלו התבדיתי.
"הזכרת שם מקודם," מציינת השוטרת. "אֶרלִינג יֶנסֶן. מי זה? הוא עשה את זה?"
הצחוק.
הצחוק הלא אנושי שלעולם לא אשכח.
אני מסתכלת על מבנה בית הספר, על האורות הכחולים שמהבהבים כמו לבבות פועמים. כחול מרגיע. תחשבי על כחול. אור כחול. כחול.
אני מצטמררת, משפשפת את ידיי זו בזו כדי לחמם אותן. הדם דביק על כפות ידיי.
"של מי הדם הזה, קלאה?"
הסכין.
עד כמה המצב חמור? הוא היה נראה חמור.
"הארלינג ינסן הזה, הוא היה איתכם באודיטוריום?"
"אל תגידי את שמו," אני לוחשת וכעת אני רועדת. קר לי, אז אני נושכת את שפתיי עד זוב דם.
כוכבים שנופלים מהשמיים ומרקדים סביבנו. תמר שלוקחת את ידי בידה.
"תמר..." אני אומרת. "תמר לומינדזה. היא כאן?"
השוטרת מקמטת את מצחה.
אני רואה שהיא מתכוונת לענות, ואני לא רוצה לדעת. אני רק רוצה לאטום את האוזניים ולצעוק.
