שיח הפיטנגו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שיח הפיטנגו

שיח הפיטנגו

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: אוריון
  • תאריך הוצאה: 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 164 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 44 דק'

כינרת מעיין

כינרת מעיין (49), תושבת כפר סבא, גדלה בקיבוץ. בעלת תואר שני בפילוסופיה יהודית וקבלה ותואר ראשון בספרות ומחשבת ישראל. למדה ומלמדת הילינג ותראפיה בודהיסטית, בעלת קליניקה לטיפולים וסדנאות. ספרה הראשון "המסע אל הנפש" (אוריון, 2013) תורגם גם לאנגלית.

תקציר

"שיח הפיטנגו" מאת כינרת מעיין בהוצאת הספרים אוריון הוא רומן מרגש על קשר שנרקם בין אישה מבוגרת לאדם בעל מוגבלות רגשית וחברתית.
עלילת הספר מתרחשת בצל שיח הפיטנגו, בסמטה קטנה בלב העיר, שם נרקם קשר מיוחד במינו ולכאורה בלתי אפשרי בין שני אנשים שונים לחלוטין זה מזה. בלה, מורה קשישה בגמלאות שלא מכבר התאלמנה, אישה משכילה, סקרנית ועדינת נפש ואריק, בשנות הארבעים לחייו, עובד מוסך, גמלוני, כבד פה שמתקשה ביצירת קשרים חברתיים. פרי הפיטנגו האדמדם, שממנו טועמים השניים, הופך לתיבת תהודה פנימית ועשירה שמשקפת את עולמם של בלה ואריק ויוצרת חיבור ודיאלוג בין שתי נפשות שיוצאות יחד למסע משותף שיעצב מחדש את חייהם.
 
גיבורי הספר מתמודדים כל אחד עם בעיותיו. בלה נלחמת בזקנה, בשיגרון ובזיכרונות של מה שאיבדה. היא מתמודדת עם הקשיים בעזרת אופטימיות, טיולים עם מקל ההליכה שלה ושיעורי התנ"ך שהיא מעבירה לתלמידיה. במפגשים עם אריק היא מנסה לסייע לו בדרכה ובשיחות שלהם היא מצליחה לגרום לו להתמודד עם התפרצויות הזעם שהוא חווה בקשריו החברתיים וביחסיו עם אשתו, ילדיו, אחותו ואימו.
 
בין נגיסה לנגיסה מהפרי, מתעוררת חברות אמיצה בין שני הגיבורים שמלמדת אותנו מהי סובלנות, הכלה וכבוד גם כלפי אנשים שקשה להם בחברה.
 
כינרת מעיין, ילידת 1964, תושבת כפר סבא, מורה לספרות ולמחשבת ישראל, בעלת תואר ראשון ושני בספרות חז"ל, ומנחת קבוצות מוסמכת.
"שיח הפיטנגו" הינו ספרה החמישי של כינרת מעיין. בין ספריה הקודמים: "מסע אל הנפש" בהוצאת "אוריון", "עצי תה לא יפרחו כאן" בהוצאת "גלים", "יום שני בחמש" בהוצאת "גלים" וקלפים במנזר" בהוצאת "אוריון".
 
שיח הפיטנגו - המכונה גם פיטנגה, הוא צמח טרופי שמוצאו בברזיל, שם הוא מכונה גם דובדבן. הצמח לא צורך הרבה מים. הוא ירוק כל ימות השנה, באביב פריחתו לבנה והוא נותן פרי בעיקר בקיץ. פירותיו אכילים, עדינים וחמצמצים. צבעי הפרי הם כתום, אדום ובמינים מסוימים גם סגול כהה כמעט שחור. ככל שצבע הפרי יותר כהה כך הוא יותר מתוק ובשל. בכל פרי 1–3 גלעינים.

פרק ראשון

בלה
 
 
בלה מתעוררת ממנוחת הצהריים. הכאב הטורדני בברך מקפיץ אותה. הרופאה אמרה שאין הרבה מה לעשות מלבד להרים את הרגל למעלה כשהיא יושבת. כך זרימת הדם תהיה טובה יותר ותקל מעט על הכאב.
 
היא מתבוננת מבעד לחלון המטבח, מבחינה בשמיים מתבהרים, ובתוך תוכה מתפשטת שמחה.
 
דפיקה בדלת מפתיעה אותה. היא לא מצפה לאף אחד. היא פותחת את הדלת ונועצת עיניים במוביל שהגיע להחזיר את הכורסה ששלחה לתיקון. לא זוכרת היכן הניחה את הארנק שלה. הבחור עומד בנחת בפתח, נשען על הקיר שמימין לדלת הפתוחה, מצביע על תיק עור חום: "בטח שם," הוא מנסה.
 
"נכון, אתה צודק," בלה ממלמלת, "הארנק של אפרים בתיק." עד עכשיו נמנעה מלפתוח את התיק הגדול ולעשות בו סדר. הכול עדיין שם: התעודות האישיות שלו, ביטוחים, קבלות, מסמכים מהבנק, צרור מפתחות, כדורים נגד כאב ראש, כרטיסי אשראי, והעיקר — כסף מזומן.
 
"הנה לך," היא שולפת כמה שטרות, מודה לבחור, לוקחת ממנו את הקבלה ודוחפת פנימה לארנק, סוגרת ומחזירה אותו למקומו.
 
אחר כך היא מסדרת את הבית, מחפשת את המקום המתאים ביותר לכורסה. ברקע הרדיו מנגן. המוזיקה עוטפת אותה, עוטפת את העצמות הכואבות ומשכיחה לרגע את מגבלות הזקנה, מגבלות הגוף שמשתוקק לנוע. היא מרגישה דחף בהול לצאת מהבית, ליהנות, להרגיש, להמשיך בהרגליה, לשכוח מכאבי המפרקים. לצאת שוב אל העולם.
 
היא לוקחת את הטרנזיסטור, מצמידה אותו קרוב לאוזן ויוצאת למרפסת. העציץ הגדול זקוק למים. היא משקה אותו בנדיבות, מתכופפת קרוב אליו לוחשת לו כמה מילים. "גם אתה תקבל," היא מביטה בשרך בוסטון בעל ענף סבוך ירקרק המשתרג מתוך קערה צהובה התלויה מעל ראשה. היא מזליפה מים, מנגבת את האבק שהצטבר על העלים, בוחנת את הצמח ומרוצה לראות אותו מתאושש מול עיניה.
 
כך היא עוברת בין כל הצמחים. לכל אחד היא לוחשת מילים טובות, נזהרת לא להשקות יותר מדי ולא מעט מדי. לביגוניה הכתומה יש מספיק מים. היא רוכנת לעברה רק בשביל להביט וללחוש, לוודא שהאדמה לחה דיה.
 
כשהיא מגיעה אל צמחי התבלין, היא מרגישה שהיא חייבת להריח אותם. היא שואפת לקרבה את הארומה הנפלאה שלהם. הלואיזה, הלימונית, עלי הנענע הרעננים — כולם כל כך ריחניים. הריח מתפשט בגופה, מענג ומנחם יחד עם המוזיקה.
 
בלה מביטה בסיפוק בכל הצמחים. כעת הגיע הזמן לצאת לטייל.
 
היא פושטת את חלוק הבית, מתלבשת, קולעת את שערה לצמה עבה, מלפפת אותו ככתר סביב ראשה, מכינה לעצמה תה אחרון, מתענגת בלגימות קטנות ומוצצת את עלי הנענע שבקרקעית הכוס.
 
היא לא שוכחת את מקל ההליכה, את מגבלות הגוף, אבל היא לא תטריד ולא תשתף איש בפחדים מפני הגוף הבוגד. לא תניח להכרה הזו לכרסם בזו האחרת, הנחרצת, שרוצה לצאת לטייל, לחיות באותה דבקות כמקודם.
 
בלה הולכת באיטיות. בהדרגה ביטחונה בגופה מתגבר ויחד איתו קצב הליכתה. שעת בין הערביים, השעה היפה ביותר, דוחקת בה להאיץ. השמש בדרכה לכיוון מערב שולחת קרניים אדומות. היא מתנשפת ומפלסת את דרכה בין הרחובות והסמטאות. מגיעה לסופו של רחוב צר וממנו עולה באיטיות לעבר הרחוב הראשי של העיר. מכוניות חולפות על פניה בזרימה בלתי פוסקת. היא עוצרת לרגע, מדמיינת שמקל ההליכה נעלם, והיא כמו לפני שנים מתהלכת זקופה וקלילה. היא מכירה לא מעט מהאנשים שהיא חולפת על פניהם. הירקן, הרוקח, הדוור, האחות מקופת חולים, שכנים, נשים מבוגרות שפעם ישבו לידה בגני השעשועים כשהילדים היו עוד קטנים. היא מחייכת אל מכריה ומנידה בראשה לשלום.
 
בסופו של הכביש הראשי היא מגיעה לצומת טי. פנייה ימינה מובילה למדרון שאת הקו האופקי שלו חותכים עצי ברוש גבוהים כמו מגדלי שמירה, פנייה שמאלה מובילה לחווה חקלאית. בלה פונה ימינה ומגלה סמטה שלא הכירה. לאורכה בתים פרטיים. היא מבחינה בחורשה מטופחת מוסתרת מאחורי הבתים הצמודים לקרקע. שוב היא מאיצה את צעדיה ומתקדמת לעבר אור השמש שהולך ומצטמצם מבעד לעצי האורן. ריח המחטים הרטובות, ריח יערות אופף אותה. בלה פוסעת בהנאה בשביל הצר בין קליפות עצים, ענפים ופירות שנשרו אל האדמה. נפשה מתרחבת כשהיא קרובה לטבע. חדווה מתפשטת בה מול הפנים הצדדיות של העיר. היא ממשיכה אל עומק החורשה, פוסעת במדרון, כמעט מאבדת את תחושת מגע המקל ביד האוחזת בו.
 
מצב רוחה משתפר עם כל פסיעה של כף רגלה על האדמה הלחה. היא מתמסרת לקרני השמש האחרונות. שואפת לקרבה את בושם העצים. העולם מתעורר לחיים אחרי הגשם.
 
היא נעצרת ליד גינה קטנה שמקיפה בית ישן בסבך החורשה. מתמוגגת למראה הכלניות האדומות שמתכופפות ונסגרות עם בוא החשכה, מזדקפות ופורסות את עלי הכותרת האדמוניים בשעות האור והחום.
 
יונים חגות סביבה. היא מוציאה מכיסה פירורי לחם, עומדת כמעט ללא ניע וביד מושטת קדימה מפזרת אותם על האדמה. יונה אחת מתקרבת, מתעופפת סביב בזהירות ולבסוף מנקרת מהפירורים. תוך שניות נוחתות מכל עבר יונים מגרגרות ומלקטות את הלחם. כשלא נשאר אפילו פירור אחד, בלה מצטערת שלא הביאה עוד.
 
שדרת העצים בצידי הדרך מעניקה מראה מהודר לפינת הרחוב. בלה מתקדמת לעבר בית קטן בחורשה, הבית ניצב דומם, תריסיו מוגפים. היא לעולם לא תדע מי גר בו, אף שתגיע לכאן כמעט בכל יום בשעות אחר הצהריים. היא מפלסת את דרכה אל עורפו של הבית, מתהלכת בנינוחות. יש לה כל הזמן שבעולם.

כינרת מעיין

כינרת מעיין (49), תושבת כפר סבא, גדלה בקיבוץ. בעלת תואר שני בפילוסופיה יהודית וקבלה ותואר ראשון בספרות ומחשבת ישראל. למדה ומלמדת הילינג ותראפיה בודהיסטית, בעלת קליניקה לטיפולים וסדנאות. ספרה הראשון "המסע אל הנפש" (אוריון, 2013) תורגם גם לאנגלית.

עוד על הספר

  • הוצאה: אוריון
  • תאריך הוצאה: 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 164 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 44 דק'
שיח הפיטנגו כינרת מעיין
בלה
 
 
בלה מתעוררת ממנוחת הצהריים. הכאב הטורדני בברך מקפיץ אותה. הרופאה אמרה שאין הרבה מה לעשות מלבד להרים את הרגל למעלה כשהיא יושבת. כך זרימת הדם תהיה טובה יותר ותקל מעט על הכאב.
 
היא מתבוננת מבעד לחלון המטבח, מבחינה בשמיים מתבהרים, ובתוך תוכה מתפשטת שמחה.
 
דפיקה בדלת מפתיעה אותה. היא לא מצפה לאף אחד. היא פותחת את הדלת ונועצת עיניים במוביל שהגיע להחזיר את הכורסה ששלחה לתיקון. לא זוכרת היכן הניחה את הארנק שלה. הבחור עומד בנחת בפתח, נשען על הקיר שמימין לדלת הפתוחה, מצביע על תיק עור חום: "בטח שם," הוא מנסה.
 
"נכון, אתה צודק," בלה ממלמלת, "הארנק של אפרים בתיק." עד עכשיו נמנעה מלפתוח את התיק הגדול ולעשות בו סדר. הכול עדיין שם: התעודות האישיות שלו, ביטוחים, קבלות, מסמכים מהבנק, צרור מפתחות, כדורים נגד כאב ראש, כרטיסי אשראי, והעיקר — כסף מזומן.
 
"הנה לך," היא שולפת כמה שטרות, מודה לבחור, לוקחת ממנו את הקבלה ודוחפת פנימה לארנק, סוגרת ומחזירה אותו למקומו.
 
אחר כך היא מסדרת את הבית, מחפשת את המקום המתאים ביותר לכורסה. ברקע הרדיו מנגן. המוזיקה עוטפת אותה, עוטפת את העצמות הכואבות ומשכיחה לרגע את מגבלות הזקנה, מגבלות הגוף שמשתוקק לנוע. היא מרגישה דחף בהול לצאת מהבית, ליהנות, להרגיש, להמשיך בהרגליה, לשכוח מכאבי המפרקים. לצאת שוב אל העולם.
 
היא לוקחת את הטרנזיסטור, מצמידה אותו קרוב לאוזן ויוצאת למרפסת. העציץ הגדול זקוק למים. היא משקה אותו בנדיבות, מתכופפת קרוב אליו לוחשת לו כמה מילים. "גם אתה תקבל," היא מביטה בשרך בוסטון בעל ענף סבוך ירקרק המשתרג מתוך קערה צהובה התלויה מעל ראשה. היא מזליפה מים, מנגבת את האבק שהצטבר על העלים, בוחנת את הצמח ומרוצה לראות אותו מתאושש מול עיניה.
 
כך היא עוברת בין כל הצמחים. לכל אחד היא לוחשת מילים טובות, נזהרת לא להשקות יותר מדי ולא מעט מדי. לביגוניה הכתומה יש מספיק מים. היא רוכנת לעברה רק בשביל להביט וללחוש, לוודא שהאדמה לחה דיה.
 
כשהיא מגיעה אל צמחי התבלין, היא מרגישה שהיא חייבת להריח אותם. היא שואפת לקרבה את הארומה הנפלאה שלהם. הלואיזה, הלימונית, עלי הנענע הרעננים — כולם כל כך ריחניים. הריח מתפשט בגופה, מענג ומנחם יחד עם המוזיקה.
 
בלה מביטה בסיפוק בכל הצמחים. כעת הגיע הזמן לצאת לטייל.
 
היא פושטת את חלוק הבית, מתלבשת, קולעת את שערה לצמה עבה, מלפפת אותו ככתר סביב ראשה, מכינה לעצמה תה אחרון, מתענגת בלגימות קטנות ומוצצת את עלי הנענע שבקרקעית הכוס.
 
היא לא שוכחת את מקל ההליכה, את מגבלות הגוף, אבל היא לא תטריד ולא תשתף איש בפחדים מפני הגוף הבוגד. לא תניח להכרה הזו לכרסם בזו האחרת, הנחרצת, שרוצה לצאת לטייל, לחיות באותה דבקות כמקודם.
 
בלה הולכת באיטיות. בהדרגה ביטחונה בגופה מתגבר ויחד איתו קצב הליכתה. שעת בין הערביים, השעה היפה ביותר, דוחקת בה להאיץ. השמש בדרכה לכיוון מערב שולחת קרניים אדומות. היא מתנשפת ומפלסת את דרכה בין הרחובות והסמטאות. מגיעה לסופו של רחוב צר וממנו עולה באיטיות לעבר הרחוב הראשי של העיר. מכוניות חולפות על פניה בזרימה בלתי פוסקת. היא עוצרת לרגע, מדמיינת שמקל ההליכה נעלם, והיא כמו לפני שנים מתהלכת זקופה וקלילה. היא מכירה לא מעט מהאנשים שהיא חולפת על פניהם. הירקן, הרוקח, הדוור, האחות מקופת חולים, שכנים, נשים מבוגרות שפעם ישבו לידה בגני השעשועים כשהילדים היו עוד קטנים. היא מחייכת אל מכריה ומנידה בראשה לשלום.
 
בסופו של הכביש הראשי היא מגיעה לצומת טי. פנייה ימינה מובילה למדרון שאת הקו האופקי שלו חותכים עצי ברוש גבוהים כמו מגדלי שמירה, פנייה שמאלה מובילה לחווה חקלאית. בלה פונה ימינה ומגלה סמטה שלא הכירה. לאורכה בתים פרטיים. היא מבחינה בחורשה מטופחת מוסתרת מאחורי הבתים הצמודים לקרקע. שוב היא מאיצה את צעדיה ומתקדמת לעבר אור השמש שהולך ומצטמצם מבעד לעצי האורן. ריח המחטים הרטובות, ריח יערות אופף אותה. בלה פוסעת בהנאה בשביל הצר בין קליפות עצים, ענפים ופירות שנשרו אל האדמה. נפשה מתרחבת כשהיא קרובה לטבע. חדווה מתפשטת בה מול הפנים הצדדיות של העיר. היא ממשיכה אל עומק החורשה, פוסעת במדרון, כמעט מאבדת את תחושת מגע המקל ביד האוחזת בו.
 
מצב רוחה משתפר עם כל פסיעה של כף רגלה על האדמה הלחה. היא מתמסרת לקרני השמש האחרונות. שואפת לקרבה את בושם העצים. העולם מתעורר לחיים אחרי הגשם.
 
היא נעצרת ליד גינה קטנה שמקיפה בית ישן בסבך החורשה. מתמוגגת למראה הכלניות האדומות שמתכופפות ונסגרות עם בוא החשכה, מזדקפות ופורסות את עלי הכותרת האדמוניים בשעות האור והחום.
 
יונים חגות סביבה. היא מוציאה מכיסה פירורי לחם, עומדת כמעט ללא ניע וביד מושטת קדימה מפזרת אותם על האדמה. יונה אחת מתקרבת, מתעופפת סביב בזהירות ולבסוף מנקרת מהפירורים. תוך שניות נוחתות מכל עבר יונים מגרגרות ומלקטות את הלחם. כשלא נשאר אפילו פירור אחד, בלה מצטערת שלא הביאה עוד.
 
שדרת העצים בצידי הדרך מעניקה מראה מהודר לפינת הרחוב. בלה מתקדמת לעבר בית קטן בחורשה, הבית ניצב דומם, תריסיו מוגפים. היא לעולם לא תדע מי גר בו, אף שתגיע לכאן כמעט בכל יום בשעות אחר הצהריים. היא מפלסת את דרכה אל עורפו של הבית, מתהלכת בנינוחות. יש לה כל הזמן שבעולם.