'הלילה בגרנדה' מסופר בפרקים קצרצרים בני שלושה-ארבעה עמודים, בתזזיתיות רגשית שמחלחלת לקורא. מוזיקליות ובחירת מילים קולעת שומרות עליו מפני כאוס, אם כי כאוס מסוים נובע מכך שסיפורו של המספר הגיבור אינו נע קדימה באופן כרונולוגי אלא מדלג בין זמנים, לעיתים באופן מעט מבלבל. הוא כולל זיכרונות מסויטים ממלחמת לבנון הראשונה, ובעקבותיה תיאורים של דיכאון, מאניה והתקפי הזיות, אשפוזים וטיפולים, כולל טיפול בנזעי חשמל שעבר אחריה. על רקע משבריו הנפשיים מתאר המספר גם את היכרותו עם אשתו התומכת ואת אהבתו הגדולה לבתו.
חלק ניכר מתיאורי הסבל הנפשי עזים. ועוצמתם הרגשית מעוצבת באופן אסתטי באמצעות המקצב, התחביר ובחירת המילים המדייקת, כך שגולמיות הסבל הופכת לספרות. בעיניי, תיאורי המאניה אפקטיביים פחות מאשר תיאורי הדפרסיה - אולי מאותה סיבה שמביאה את אשתו של המספר לומר שהיא "מעדיפה אותי מדוכא מאשר עם המאניה. במצב הזה היא לפחות מזהה שזה אני ואילו בתקופת המאניה אני מישהו אחר".
אבל על מה, בעצם, הספר הזה? המקום הנרחב יחסית שניתן כאן לתיאורי מלחמה מלבנון, ובתוכם לתיאורי הפחד מהמלחמה גם לא בזמן לוחמה (דווקא במהלך לחימה מתגלה המספר כלוחם מתפקד מן השורה), מוביל להנחה ש'הלילה בגרנדה' עוסק בהפרעת דחק פוסט-טראומטית. בדיון משפטי, המתואר כאן, על זכאותו לקצבה ממשרד הביטחון על סעיף פוסט-טראומה, טוען הפסיכיאטר ש"לאורך כל תקופת השירות לפני האשפוז ניכר בעליל שהתנהגתי בצורה דיכאונית ושהמחלה התפרצה לדעתו עוד בתיכון". הבקשה לקבלת קצבה נדחית. גם הנתונים שמספק הספר מלמדים שהיו סימנים מוקדמים לכאבי הנפש של המספר. ייתכן, כמובן, שאלמלא הטריגר של המלחמה הם היו נותרים לטנטיים, ובכל זאת נדמה לי שפוסט-טראומה לא יכולה להיות הנושא הבלעדי של הספר.
אם כך, האם הנושא הוא הדיכאון, כפי שמסמנת לשון הכריכה האחורית ("כארבעה אחוזים מאוכלוסיית העולם חולים בדיכאון, ובערך כל דקה אחד מהם מתאבד")? המחלה שממנה סובל המספר אינה רק דיכאון ואולי אפילו מקיפה יותר ממאניה-דפרסיה.
השאלה "על מה הספר?" היא לא שאלה זניחה מבחינה אסתטית. כאשר מנסים להעריך חוויה ספרותית, שאלת הלכידות שלה עולה באופן טבעי. ובמקרה של 'הלילה בגרנדה', כשפרקי הספר כתובים באופן רהוט ואפקטיבי מבחינה רגשית, ההתרוממות של הקורא מעל לפני השטח מעלה את שאלת המכלול.
אני חושב שאפשר להציע נושא מלכד לרומן הזה, כזה שכולל הן את חוויות הצבא והן את הסבל הנפשי שמצויים פה. זה נושא ותיק ומרכזי בספרות העברית, וניתן לקרוא לו "גבריות פגיעה בהתנגשותה עם האתוס הגברי של הלוחמים העבריים". בגלל כורח ההיסטוריה (אני כופר בשיח הילדותי שמחפש אשמים) תבעה הציונות, ואחר כך הישראליות, מגבריה להיות קשוחים, עזי נפש, "גבריים", ואולי גם שתקנים. אלא שעבור חלקם התביעה הזאת הפכה לסיוט. ולא מעט מחשובי הסופרים העבריים עסקו בדיוק במתח הזה ('דרך הרוח' של עמוס עוז ו'התגנבות יחידים' של יהושע קנז הם רק שתי דוגמאות בולטות).
גם כאן, בספר הביכורים של ברוך דרור שהיה מוכר עד היום כשחקן דווקא - מדובר בסיפורו של גבר רגיש, פגיע, בעל נפש אמנותית, שנפגש עם הערכים הגבריים הסותרים שתובעת הישראליות. עוד לפני לבנון, בבקו"ם, בניסיון להסביר מדוע הוא אינו מתאים לשירות קרבי, מקריא הגיבור באוזני קצין המיון שיר של המשורר הספרדי לורקה (כותרת הרומן לקוחה מהשיר הזה). הוא מנסה להסביר לו מי הוא לורקה: "אני חושב שהוא היה מאוד רגיש והוא חי בתקופה מאוד מטלטלת". לורקה היה גם "הומוסקסואל וקומוניסט", אבל לא אני, מוסיף הגיבור. הקצין מנפנף אותו ואת לורקה בבוטות.
אחר כך, בטירונות, הוא מספר: "כל החיילים במחלקה שונאים אותי, אני יודע. אני הכי רזה והכי חלש מכולם, אחרון במסעות, אחרון להתייצב למסדר בוקר, אחרון באימוני הכושר". תחושת אי הכשירות הזאת מועצמת לנוכח הדוגמה שנותן אביו, ש"מספר לי בגאווה בכל ארוחת שישי על ימיו בצנחנים ואיך היה בין הראשונים להיכנס לרחבת הכותל המערבי". על אשפוזו הראשון, עוד בזמן הצבא, מעיר הגיבור, "איש מהמחלקה אינו מגיע, לא החיילים, לא הסגל. הם לא ממש אוהבים פחדנים שם".
במילים אחרות, זה סיפור על גבר ישראלי שסובל מפגיעות נפשית, מכאבים נפשיים, ועל הגבורה שהוא מפגין בעצם ההחלטה להישאר בחיים; סיפור של גבר ישראלי שכאבו מועצם על רקע תביעותיה של החברה הישראלית מגבריה.
עוד 3 אשפוזים ספרותיים
קן הקוקיה > קן קיזי
אדם בן כלב > יורם קניוק
פעמון הזכוכית > סילביה פלאת
ארי גלסנר
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
אריק גלסנר 7 לילות 16/10/2020 לקריאת הסקירה המלאה >- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
