דבר המחברת
הספר 'זוטות מחיי' מביא מקבץ מגוון של סיפורים קצרים, שירים ומערכונים סאטיריים, אותם חיברתי בשלבים שונים של חיי. לעיתים ברגישות ולעיתים בבוטות, בהתאם לרוח התוכן וסגנון ההגשה.
הסיפורים כמו גם השירים מאירים בגישה מפוכחת חוויות אישיות ואינטימיות אותן חוויתי בחלוף השנים. יש שהם משעשעים ויש שהם נוגים. אחרים מתריסים באמירה נוקבת, ביטוי לתובנות אליהן הגעתי עם ניסיון השנים. ובין אם עטופים הם בצעיף ענוג של היתוליות ואירוניה או בתיל דוקרני של לגלוג וסרקאזם, הרי שזורים הם תמיד, כמרכיב אורגני בתוך כל אחד מהחיבורים, בהומור עצמי נטול ענווה או בושה – מרכיב הכרחי לטעמי שעומד בבסיסו של כל סיפור אישי מעורר סקרנות ועניין.
תפילה של אתאיסט
חודש ינואר עם כל המשתמע מכך. יום חמישי ואני תקוע בדירה שכורה שנכפתה עליי שלא בטובתי. הסכם השכירות עתיד לפוג תוקפו ביום שבת הבא עלינו לטובה, והבית החדש שבניתי בדם יזע ובוכטות של כסף, לא מחובר עדיין למערכת החשמל.
הטלפון מצלצל. אולי זה זייד החשמלאי שנושא עימו את הבשורה. אני עונה לשיחה, זה זייד. צריך גם מזל בחיים.
"היי זייד, אתה תחיה עד גיל מאתיים, בדיוק חשבתי עליך".
אני מתנחמד ככה בתפר העדין שבין אופטימיות זהירה לחשש כבד.
והתשובה לה ייחלתי משחר נעוריי לא מאחרת לבוא.
"תגיד מזל טוב אייל, אתה מחובר לחשמל"!
מבשר זייד בחגיגיות.
ליתר ביטחון אני צובט את עצמי לוודא שאני לא חי בסרט. אני לא מאמין למשמע אוזניי ועל כן אני מקשה.
"מה... מה זאת אומרת אני מחובר? בפילר"?
אני מגמגם בדחילו ורחימו.
"גם הבית אייל, גם הבית מחובר לחשמל".
מרגיע זייד החשמלאי.
רק כדי לוודא פעם נוספת שהבנתי נכון, אני מקשה קושיה מיותרת אחרונה.
"מה זאת אומרת גם הבית מחובר, כאילו... אני יכול כבר לעבור... לגור בבית?"
אני מצייץ קושיה אחרונה. אחרונה בהחלט.
"כן כן, אתה יכול להזמין הובלה".
רוטן זייד שמתחיל לגלות סימני התבאסות מהיכולת הנדירה שלי לחפור בלי הכרה.
נרגעתי. הנה כי כן אני חושב לעצמי, יש סיכוי לא רע שבא הקץ ליסוריי. מה שמדאיג אותי כרגע זה מאיפה אני משיג הובלה בהתראה כל כך קצרה. אני מיד מגלה תושיה ונותן צלצול לאחד שאפשר לסמוך עליו. לרפיק השיפוצניק.
"כן אדון אייל".
משיב רפיק באדיבות.
"אהלן רפיק. אני צריך הובלה ליום ראשון. אתה מכיר מישהו?"
שואל אני בתום לב. ורפיק כמעט נעלב.
"למה מישהו"?
הוא מפטיר כאילו קטן עליו.
-"אני אעשה לך את ההובלה. אני לוקח משאית מחבר שלי. אבל אני יכול רק בשבת".
כך רפיק בנימה מתנצלת משהו.
שבת שבת אמרתי לעצמי בביטול. הובלה דוחה שבת לא?... הסכמתי.
את מה שנותר מהערב ואת השישי שלמחרת שרפתי באריזת החפצים. בשעה שמונה בבוקר של שבת סגרירית במיוחד מגיע רפיק וקורא בשמי מהרחוב. אני משחיל ראש מהחלון וחשכות עיניי. איזה משאית ואיזה נעליים. טנדר פתוח גרוטאה עלובה ונידחת.
אני מגלגל מבט השמיימה, מזג האוויר מבשר רעות. עננים כבדים מאיימים לרסק לי את החיים ולגרוטאה אין גג. רפיק דופק בדלת, אני פותח. בלי שלום ובלי בטיח אני ישר מתנפל עליו.
"ואיך בדיוק אתה מתכוון להכניס את כל זה לתוך הקקמייקה הזאת?"
אני רוטן בלי בושה. ורפיק נעלב שנית.
"למה אתה ככה מדבר לא יפה אדון אייל. זה משאית טובה. נעשה נאגלות מה קרה? זה הכל בתוך העיר נכון או לא..."
העצבים שלי מרוטים מההגיון העקום שלו.
"על איזה נאגלות אתה מדבר? עומד לרדת מבול כל רגע!".
רפיק מנפנף אותי בחוסר סבלנות.
"יהיה בסדר אל תדאג. יאללה זוז הצידה, תן לעבוד חבל על הזמן".
החלטתי להרפות. כאילו שיש לי ברירה ומשאיות הובלה עומדות אצלי בתור.
רפיק מתחיל לפרק את הרהיטים ולהעמיס על הטנדר המתועב. אני עוקב אחרי קצב העבודה שלו ונכנס ל-mode של חרדה קיומית. ובמילים אחרות אני משנס מותניים ומתחיל לקרוע את התחת כאחרון הסבלים.
במצוקתי אני נושא עיניי בתפילה ליושב במרומים.
'בבקשה מרפי, תרפה ממני רק הפעם. אם תתן לי לעבור את היום הזה בשלום אני מבטיח לחזור בתשובה. מחר אני קם בארבע בבוקר, דופק תפילין טוטפות כל הסט וקורע את השמים בתפילה לעצים ולאבנים. אני אתנשק עם כל מזוזה ואתחבק עם כל משקוף. רק תעשה שלא יירד גשם'.
השעות נוקפות. נאגלה אחרי נאגלה. רפיק ועבדכם הנאמן בשיתוף פעולה מופתי. אני מכין את החפצים ומוריד למטה, והוא מעמיס ופורק בבית החדש. כך עד הנאגלה האחרונה.
זהו זה. סיימתי. אני נועל את הדירה, לא מביט אחור, נכנס למכונית שלי ונוסע לביתי החדש, שם רפיק פורק את אחרון הארגזים מתוך הקקמייקה.
אני נכנס לביתי החדש להפליא, סדום ועמורה. לא מוצא את עצמי בתוך הסלון הפרטי שלי, ואני מאושר.
בשבריר הרגע בו אני סוגר אחריי את הדלת, נפערות ארובות השמיים, ומבול שזקני צפת לא זוכרים כמותו ניתך ארצה בלי רחמים וחסד.
אני נושא עיניי, בפעם השניה באותו יום, להוא היושב במרומים.
תודה מרפי. I owe you one.
נכתב בינואר 2017
© כל הזכויות שמורות
