פרק 1
דקלה
השקיעה צבעה את השמיים בגוונים מרהיבים של אדום, כתום וצהוב, הבטתי מבעד לחלון המטבח ונאנחתי בלאות. רק עוד שעה, הזכרתי לעצמי, עוד שעה הם יהיו במיטות, אוכל לשבת ולשתות את הקפה הנכסף.
השעון של התנור צפצף ושלף אותי מהחלום בהקיץ בו הייתי נתונה. מזל ששמתי שעון, חשבתי, למרות שהניחוחות שעלו מן התנור וודאי היו מסבים את תשומת לבי, כך או כך.
"ילדיםםםםם..." צעקתי אל חלל הסלון, "הפיצה מוכנה."
שלושה זאטוטים רצו אליי במהירות, כמעט והתנגשו זה בזה.
"שבו יפה," ניסיתי להורות בקול הכי אסרטיבי שלי ובלבי התפללתי שהיום הזה כבר ייגמר.
השלושה החלו לאכול ברעבתנות תוך שהם משחררים לחלל האוויר קולות הנאה. אילולא הכרתי אותם היטב, וודאי הייתי חושבת שמדובר בחבורה שלא אכלה כמה ימים. נאנחתי. המכשיר הנייד שנח ליד המיקרוגל עדיין לא צלצל. הבטתי בו שוב ושוב. פתחתי וסגרתי אותו, על מנת לוודא שהוא לא שבק חיים. מייק עדיין לא התקשר. הוא נהג לדבר איתנו בצהריים. אמנם אתמול הוא בישר לי שיום עמוס לפניו, אך קיוויתי שיתקשר לפני שהילדים ייכנסו למיטות. גם כך העובדה שהוא טס לעתים תכופות לחו"ל מעיבה על מצב רוחם.
הילדים סיימו לאכול ופנו כבכל ערב אל המקלחות. בכוחותיי האחרונים קילחתי אותם והלבשתי להם פיג'מות, צחצחתי להם שיניים והכנסתי אותם למיטות. מייק עדיין לא התקשר.
"אבא בישיבה מאוד חשובה," חייכתי אל הילדים שבמיטותיהם, "הוא ידבר אתכם מחר, טוב חמודים?"
"אבל אמא," פנתה אליי רותם בת החמש, מושכת כהרגלה את סיום המילה בפינוק.
"מה מתוקה?"
"הוא הבטיח שידבר איתנו היום."
"אני יודעת יפה שלי, זה פשוט לא הסתדר לו."
"אני רוצה לחייג אליו," ביקש רועי בן השש.
הבטתי בפניהם שלבשו הבעה מאוכזבת.
"בסדר. בואו ננסה. אבל יכול להיות שהוא לא יענה, טוב מתוקים?"
השלושה הנהנו ואני אחזתי במכשיר הנייד וחייגתי. המשיבון ענה מיד. מוזר, חשבתי, מייק לעולם לא מכבה את המכשיר הנייד שלו.
"הוא לא זמין אהובים שלי. ננסה לחייג אליו מחר שוב, בסדר?"
שירה בת השלוש שלחה אליי חיוך ממיס, אחיה הגדולים הנהנו באכזבה.
"לילה טוב, חלומות נעימים." אמרתי במנגינה עליזה וכיביתי את האור.
"לילה טוב." מלמלו השלושה. לבי התרחב מרוב אהבה. הם היו פשוט מלאכים. לפחות ברגעים האלו של היום.
חזרתי אל הסלון והרמתי את הצעצועים שנותרו זרוקים בכל פינה אפשרית. מייק תמיד התעקש שאעסיק מישהי שתבלה איתי ועם הילדים בשעות אחר הצהריים, אך סירבתי. הילדים חוזרים מבית הספר, הגן ומהחוגים בשעה מאוחרת יחסית והעדפתי להעביר איתם את השעות שנותרו עד לשינה, למרות שלעיתים התחרטתי על כך. בתוך רבע שעה כל הדברים היו במקומם, ואני סוף סוף הכנתי לי ספל קפה גדול והתיישבתי מול הטלוויזיה.
בדיוק כשסיכלתי את רגליי על הספה המזמינה, נשמעה דפיקה מכיוון דלת הכניסה.
"מה עכשיו?" רטנתי, למרות שהייתי לבדי. לא ציפיתי לאורחים. זאת בטח לא דנה, המורה של רועי שהפכה לחברה, היא התקשרה שעה קודם לכן וסיפרה שבעלה יוצא לשחק כדורסל והיא נשארת עם הילדים. ובטח לא ליטל, חברת הילדות שלי, שיצאה כהרגלה לבלות.
ניגשתי אל הדלת, הדלקתי את אורות הכניסה והצצתי בעינית. לא היה איש מעבר לדלת.
"שוב לא נעלתי את שער הכניסה," מלמלתי. שנייה אחת של התלבטות הובילה להכרעה ברורה, הספה הייתה מזמינה יותר מן היציאה החוצה במטרה לסגור את השער. בצעדים מהירים חזרתי למקומי.
אחזתי בכוס הקפה ולגמתי את המשקה הממכר. בטרם הספיק להחליק לגרוני, צלצול נוסף בפעמון הדלת הפריע את מנוחתי.
"מה לעזאזל?" רקעתי כמו ילדה בדרכי חזרה אל הדלת הכבדה. סגרתי את שרשרת הביטחון של דלת הכניסה, כך שלא ניתן יהיה לפתוח את הדלת עד סופה ופתחתי אותה.
לא היה איש בפתח. "כנראה שהייתי צריכה להזיז את עצמי ולגשת לנעול את השער כבר קודם," מלמלתי והשחלתי את רגליי היחפות לזוג הכפכפים שעמד בכניסה. ילדי השכונה נהגו להשתובב בשעות הצהריים, לצלצל בפעמון ולברוח, אבל בשעה כזאת זה כבר עבר כל גבול. "אם אני אתפוס אותם..." מלמלתי לעצמי באיום עקר שאפילו לא טרחתי לחשוב על סופו. סגרתי את הדלת על מנת לפתוח את שרשרת הביטחון ופתחתי את הדלת בתנופה. השטח היה ריק. פסיעה אחת החוצה חשפה בפניי מעטפה חומה שנחה על שטיח הכניסה.
הבטתי לצדדים בניסיון לראות מי הניח את המעטפה בפתח ביתי. כניסת הבית הייתה ריקה. צרצור רחוק היה הרחש היחיד שנשמע.
רגליי נשאו אותי בזריזות אל עבר שער הכניסה. נעלתי אותו במהירות וחזרתי לביתי כשהמעטפה החומה אחוזה באצבעותיי.
הנחתי את המעטפה על הדלפק והבטתי בה בהתלבטות. לא היה רשום עליה כלום. לא עבור מי היא, לא ממי.
בראשי רצו תרחישים שונים. הנחתי שאני מגזימה. רוב הסיכויים היו שמדובר בפרסומת או בבקשה לתרומה ולא במעטפה המכילה חומרים ביולוגיים. אולי המעטפה נחה שם מהצהריים, הרי מהרגע שהגעתי הביתה לא יצאתי מפתחו. מצד שני, היו גם הדפיקות בדלת וצלצולי הפעמון. המחשבה שאולי מדובר במשהו אחר גרמה לי להרים את המכשיר הנייד. ניסיתי לחייג למייק שוב, אך לא היה מענה.
נהגתי להטיף לילדים לא לדבר עם זרים, לא לקבל דברים מאנשים שהם לא מכירים, לא לגעת בדברים שלא שייכים להם, אך כשנאלצתי לעמוד במבחן, הסקרנות איימה להכניע אותי.
"מזל שאני לא חתול," סיננתי ופתחתי את המעטפה לפני שאתחרט.
המעטפה החומה נפתחה בקול קריעה ובתוכה נחה תמונה אחת. שלפתי את התמונה, ככל שהבנתי מה רואות עיניי כך גבר הרעד בידיי.
פניו של מייק נחשפו אליי. שיערו, שתמיד היה מסודר ומבריק, היה רטוב. אימה ניבטה מעיניו החומות הגדולות, שהביטו אליי מהתמונה. גופו היה נתון במכנסיים ובחולצה אותם לבש כשיצא מהבית. ידיו ורגליו היו כבולות למיטה, עליה שכב חסר אונים. הגבר שלי נראה מובס.
החנקתי צעקה. אם הילדים לא היו ישנים בחדר הסמוך, סביר להניח שהייתי מעירה את כל השכונה מהבהלה. ידי הפנויה נשלחה אל פי וחסמה את קולי. איפה הוא?
הפכתי את התמונה כדי לבדוק אם יש עליה מידע, לא הופיע דבר מאחוריה. ניערתי את המעטפה בתקווה שרמז ייפול ממנה, גם הניסיון הזה נחל כישלון חרוץ.
לקחתי שוב את הנייד וחייגתי את מספרו של מייק. התפללתי. המשיבון שוב ענה.
דמעותיי לא פסקו מלרדת ולהרטיב את פניי. הבטתי חסרת אונים בתמונה. האם עליי להתקשר למשטרה? לפני שהספיקה מחשבה נוספת לעבור בראשי, הטלפון הביתי צלצל.
"אמא?" רועי נכנס לסלון ועל פניו הבעה מבוהלת.
"הכל בסדר חמוד," ניסיתי להרגיע אותו, לשמור על ארשת פנים רגועה ולהגיע למכשיר המצלצל במהירות האפשרית.
"תחזור למיטה."
"אבל אני רוצה להיות איתך." רועי לא עמד להשתכנע ולי לא היה זמן לשכנע אותו.
אחזתי במכשיר האלחוטי והתרחקתי ממנו לעבר המטבח, הייתה לי הרגשה שזאת שיחה שאסור שהבן שלי יהיה עד לה.
"הלו?" מלמלתי בלחישה לאפרכסת.
בדיוק באותם רגעים נכנס רועי אל המטבח.
"אמא מי זה?" עיניו התמימות חיפשו תשובות שלא היו לי לתת לו, "אבא? אבא, זה אתה?" הוא הרים את קולו.
"זה לא אבא חמוד, זאת חברה של אמא, גש לסלון ואני כבר באה לקחת אותך למיטה, טוב?" גייסתי את כל האיפוק שקיים בי על מנת לנהל את המצב.
"בסדר." רועי רקע ברגלו וצעד חזרה לעבר הסלון.
"דקלה?" נשמע קול מעורבל מצידו השני של הקו. "רוצה לדבר עם האפס שהתחתנת איתו?"
ידי שאחזה במכשיר החלה לרעוד ללא הפסקה. הלב שלי דפק במהירות.
"מה אתם רוצים?" קולו של מייק נשמע שבור ומותש.
"מייק, איפה אתה?" שאלתי בבעתה.
צעקה נשמעה מצידו השני של הקו. קולו של מייק הפך להמהומים לא ברורים והקול המעורבל חזר.
"אל תתקשרי למשטרה אם את רוצה לראות את בעלך היקר בחתיכה אחת. אנחנו נתקשר אלייך מחר."
"לאאאאא. בבקשה לא. תנו לי לדבר איתו." תחינתי לא פסקה גם כאשר נשמע צליל הניתוק.
ידיי כיסו את פניי ודמעות החלו זולגות, מותירות אחריהן שובלים של כאב.
"אמא?" רועי התקדם לעברי. מחיתי את דמעותיי מהר ועטיתי חיוך מאולץ.
"בוא חמוד, הגיע זמן לישון."
מחשבות רבות התרוצצו בראשי, מסרבות לתת לי מנוח. שקלתי את צעדיי הבאים בעודי מלווה את בני למיטה. אחרי שכיסיתי את גופו הקטן בשמיכה, הבטתי בעיניו שהיו זהות לשל מייק שאט נעצמו. העיניים הללו תמיד היו החולשה שלי.
הפעם הראשונה בה נחשפתי אל העיניים הללו עלתה בזיכרוני. הייתי רק בת עשרים ושלוש כשפגשתי במייק לראשונה.
"סליחה?" קול גברי שלא הכרתי גרם לי להסתובב אליו.
"במה אפשר לעז.." השתתקתי, כל סדנאות השירות שעברתי בחיי, לא הכינו אותי למפגש עם לקוח נאה כמו זה שניצב מולי. אמנם לא הייתי חדשה בבר - מסעדה בו עבדתי, והייתי מורגלת בפלרטוטים של גברים, אך משהו בעיניים שלו שאב את האוויר מריאותיי. גופו התמיר היה נתון בג'ינס וגופייה עם ציור של גלשן, שיערו היה קצוץ ופניו שזופות ומעוטרות בזקן מטופח. ידיו נחו בכיסים ועל פניו עלה חיוך זחוח עם שתי גומות קטנות.
כחכחתי בגרוני, "במה אפשר לעזור?"
"כבר עזרת," הוא קרץ. שנאתי את הדרך בה הסתכל עליי. שנאתי את העובדה שהוא מרגיש עד כמה הגוף שלי נרגש ממנו.
לא התכוונתי להיכנע, היה עליי להמשיך במשחק אותו התחלתי.
"אתה הולך להגיד לי מה אתה צריך? אין לי את כל היום." הרמתי את גבותיי, מתחתי חיוך מעושה וגרמתי לו לצחקק בתגובה.
"פה חוצפן יש לך, מה יגיד הבוס שלך אם הוא ישמע שאת עונה כך ללקוחות?"
"הבוס שלי הגיוני. אם אספר לו שמדובר בנאד נפוח אני מאמינה שהוא יצדד בי."
"נאד נפוח, הא?" הוא התקרב אליי, צמצם את המרחק בין שפתיו לאוזני, עד שנשימתו הורגשה בצווארי.
"כנראה שאת אוהבת נאדים נפוחים."
הפסקתי לנשום. התרחקתי מגופו כמו מאש. לקחתי את המגש שהיה מונח לידי ופסעתי לעבר שולחן של מלצרית אחרת.
מיקדתי את מבטי בדף שלפניי, נאבקת לא לחפש אחריו במבטי, כשלקחתי את ההזמנה מחבורת הבנות שסבבו את השולחן.
"הוא מסתכל עלייך," אחת מהן צווחה בהתרגשות לחברתה והחוותה בידה לעבר הבחור החצוף.
"השיער שלי בסדר?" השנייה שאלה.
"אתן רוצות להזמין או שאחזור מאוחר יותר?" נבחתי לעברן.
אחת מהן סימנה לי שאחזור עוד כמה דקות, בעוד ששלושת האחרות המשיכו לנעוץ מבטים בצעיר הזחוח שישב על הבר מאחוריי.
"תכתבי לי פה את המספר שלך," הוא הורה לי ודחף לידי פיסת נייר, כשחזרתי לבר לקחת משקאות לשולחן אחר.
"לא, תודה."
הבחור קם על רגליו, נצמד לגבי כשסנטימטרים בודדים מפרידים בינינו, "בבקשה," לחש באוזני. צמרמורת של עונג שלחה זרמים לכל חלק בגופי. הוצאתי מעט אוויר באטיות מפי ומייק הבחין בחולשתי. נשמתי עמוק, הסתובבתי לעברו והבטתי היישר לתוך עיניו הממכרות. "אין. סיכוי." צמצמתי את עיניי וחייכתי אליו חיוך מתגרה. הסתובבתי וצעדתי לעברו השני של החלל בו היינו כלואים יחד.
"אני אחזור," הוא צעק אל גבי המתרחק ואני חייכתי לעצמי. עמוק בפנים רציתי שהוא יחזור.
מייק חייב לחזור אליי, חשבתי בלבי. אסור לי לערב משטרה, לא לפני שאבין בפני מה אני עומדת. חששתי לחייו, חששתי לילדיי. נשכבתי על הספה והתכסיתי בשמיכה. גופי רעד, למרות שהאביב כבר הגיע. חשבתי על אנשים שירצו להזיק למייק, שירצו להזיק לנו, היו לא מעט כאלו. העושר שהשגנו, או יותר נכון שמייק השיג, היה מקור לקנאה בקרב רוב האנשים שהכרנו, למרות שהוא הושג בעבודה קשה.
אני אשלם, חשבתי לעצמי, כמה שירצו אני פשוט אשלם וזה ייגמר. מייק יהיה בבית. אמרתי זאת לעצמי פעם אחר פעם, גם כשהשמש החלה לעלות ולהאיר את הלילה שחלף.
