פרק 1
עלמה עמדה במטבח, שֹערהּ הבלונדיני והארוך אסוף ברישול בגומייה. לידה עמדה מיה חברתה.
"את בטוחה שאת יודעת איך להכין עוגיות שוקולד צ'יפס?" שאלה מיה.
"מה הבעיה לקרוא את ההוראות?" אמרה עלמה ונופפה בשקית.
היא הפעילה את המיקסר וצעקה לעבר חברתה, "תביאי לי את הסוכר. ועכשיו את הביצים. והקמח."
היא הוסיפה אבקת סודה לשתייה ומעט מלח. שתיהן הביטו בעיסה שנוצרה באיטיות.
"זה הזמן להוסיף את הכיף," חייכה עלמה והנידה בראשה לתודה כשמיה מסרה לה את שקית שבבי השוקולד.
"זה נשמע כמו פופקורן," התלהבה מיה כשתכולת השקית התפזרה בקערה תוך שהיא מתנגשת בדופנותיה.
עלמה הנהנה והוסיפה קוקוס ושברי שקדים.
שתיהן הביטו שוב בתערובת שנוצרה.
"אפשר להפסיק," אמרה עלמה והגישה למיה שתי כפיות, "עכשיו מתחילה העבודה הקשה."
הן צרו עוגיות בעזרת הכפיות, הניחו את העוגיות בשתי תבניות והכניסו את התבניות לתנור, בזו אחר זו.
ריח האפייה התפשט ברחבי הדירה בזמן שהן פינו את הכלים והחזירו אותם למקומם.
כעבור זמן מה נפתחה דלת הכניסה ויוגב, אחיה הגדול של עלמה, נכנס.
"אני מריח משהו טוב," הוא אמר ומיהר אל תבניות העוגיות המוכנות שעמדו על השיש.
"לא!" צעקו מיה ועלמה ביחד.
"לקחתי רק קצת," אמר יוגב וחייך תוך שהוא אוסף עוגיות בשתי ידיו.
"חיסלת לנו את כל העוגיות בתבנית," רטנה עלמה.
"מה את עושה מזה עניין? אני רואה שיש עוד אחת."
"זה בשביל הכיתה. למחר," כעסה מיה.
"יש מספיק לכולם," הוא אמר ודחף לפיו עוגייה שלמה.
"לא נכון."
"אבל אני מת על עוגיות שוקולד צ'יפס," אמר יוגב בפה מלא ונעלם בחדרו.
עיניה של עלמה נמלאו דמעות. היא ניסתה בכל כוחה למנוע מהן לרדת.
"למה נתת לו לעשות את זה? למה לא צעקת עליו?" שאלה מיה והביטה בה בהלם.
עלמה נשכה את שפתיה.
"את בסדר, עלמה?"
עלמה לא ענתה.
"אני במקומך הייתי מכריחה אותו להחזיר את העוגיות."
הן ספרו מחדש את העוגיות שנותרו בתבנית הנוספת ולאחר מכן אחסנו אותן בקופסה.
"יש מספיק לכולם," אמרה עלמה בשקט.
"אם שניים לא יגיעו, נוכל גם אנחנו לטעום מהן," מלמלה מיה ואכזבה נשמעה בקולה.
הן יצאו מהדירה עם קופסת העוגיות והלכו לדירתה של מיה.
רק שני בניינים הפרידו בין הדירות. דירתה של מיה הייתה בקומה השנייה בבניין בן שבע קומות.
אבא של מיה ישב על הספה והתעסק בטלפון שלו. הוא הרים את ראשו כשראה אותן ושאל איך יצאו העוגיות.
"יותר מדי טוב," אמרה מיה בציניות והובילה את עלמה לחדרה.
"את אף פעם לא מסדרת את המיטה שלך?" תהתה עלמה כשראתה את השמיכה זרוקה על השטיח, שכיסה את הרצפה, ואת שלל הדובונים ובובות הפרווה הפזורים על המיטה בערבוביה.
"למה לי?" שאלה מיה כשהיא מזיזה את אחד הדובונים ומפנה לעצמה מקום.
עלמה נאנחה והתיישבה על הכיסא הכחול, הצמוד לשולחן הכתיבה הלבן.
היא כיוונה את מצלמת הטלפון אל שתיהן. מיה החזיקה את קופסת העוגיות מול המצלמה.
"אל תשלחי את התמונה, אני לא נראית טוב," אמרה מיה.
עלמה הביטה בשיער החום החלק שיורד על כתפיה, בעיניה החומות והקטנות ובפניה המוארכים. פצעונים כיסו את לחייה ואת סנטרה.
"את מטפלת בפצעים?"
"יש משחה שלא ממש עוזרת, ויש כדורים שאם אקח אותם, הם יכולים להזיק לי מאוחר יותר," אמרה מיה.
"אז איך הפצעים האלה יעברו?"
"אמא אומרת שגם לה היו המון פצעים והם עברו עם הגיל."
"אז מה, תחכי שהם יעברו עד שתהיי זקנה בת מאה?"
שתיהן צחקו מהרעיון והחליטו לבדוק באפליקציית פייסאפ איך הן ייראו בגיל מבוגר.
"שנשלח את התמונה הזאת?" צחקה עלמה.
"כן. לפחות כאן אין לי פצעים, רק המון קמטים."
"אבל אנחנו מכוערות נורא עם כל הקמטים האלה, והעוגיות יהיו בלתי אכילות מרוב עובש."
אחרי בדיקת אופציות נוספות, שבסופן מיה הייתה מרוצה מהמראה הזוהר שקיבלה, הן שלחו את התמונה לאינסטגרם ולווטסאפ הכיתתי וכתבו:
מחכות למחר
התגובות לא איחרו להגיע.
יהב האלוף:
חשבתי לא לבוא מחר, אבל לא עומד בפיתוי!
לירי הזמרת:
מפסיקה לאכול מעכשיו
ענבר אלופת ההיפ הופ:
נראה סוףףףף
אלעד החמדמד:
למה לחכות עד מחר כשאפשר לאכול היום?
הן המשיכו לקרוא את התגובות וצחקו.
הטלפון של עלמה צלצל.
"איפה את?" צעקה אמא שלה. "שכחת להחזיר את טל מהצהרון?"
"למה את צועקת? יוגב היה צריך להחזיר אותו, לא אני."
היא שמעה את יוגב אומר ברקע, "אני צריך להחזיר אותו רק בימי שלישי."
"היום יום שלישי!" צעקו אמא ועלמה ביחד.
