היום שבו התערערו חוקי בראשית

שנת 1213

(4.6.1799-15.6.1798)1

 

 

היא השנה הראשונה משנות תגרות הדמים, המהומות והמקרים המדהימים. השנים שבהן התרגשו מאורעות והתרחשו פורענויות נוראות. צרות ואסונות מכופלים ובעיות המתחדשות כמשברי גלים.

 

באותם ימים טרופים, באו עינויי־מבחנים תכופים. סדרי טבע הבריאה נידרדרו ביום שבו התערערו חוקי בראשית. אימי־בלהות רבו כבחלום והמצבים נשתנו מדי יום ביום. כל סדרי השלטון נשחתו, הרס ואבדון השתלטו. בא חורבן על מבצרים ופרזון, וכלו מקורות המחיה והמזון. "ריבונךָ לעולם לא ישמיד עָרים בגורמו עוול, בעוד יושביהן מתקנים את דרכם."2

 

 

 

 

 

ביום ראשון, עשרה בחודש מֻחַרַּם של שנה זו (24.6.1798), הגיעו איגרות בידי שליחים מעיר הנמל אלכסנדריה המבוצרת, שתוכנן היה כי ביום חמישי, שמונה בחודש, באו אל העיר עשר אוניות אנגליות ועגנו במרחק מסוים, באופן שתושבי העיר יכלו לראותן, ואחרי זמן־מה באו עוד 15 אוניות. תושבי העיר ציפו לראות מה מבוקשן, והנה סירה קטנה מתקרבת מאצלן, ובה עשרה אנשים.3 הם הגיעו אל החוף ונפגשו עם נכבדי העיר. הממונה על העיר באותה עת, המוסמך לפסוק בכל העניינים, היה סייד מֻחַמַּד כֻּרַיִּם,4 שעוד יוזכר להלן. הם דיברו עם הבאים ושאלו אותם למטרת בואם, ואלה הודיעו שהם אנגלים שבאו כדי לחפש צרפתים, מאחר שהללו יצאו בשייטת גדולה בכיוון בלתי ידוע, ואין אנו יודעים לאן פניהם מועדות. ייתכן שהם יבואו עליכם פתע, ואתם לא תוכלו להדוף אותם, ולא יהיה לכם הכוח לעמוד בפניהם.

 

סייד מֻחַמַּד כֻּרַיִּם לא קיבל את דבריהם אלה, וסבר שאין זו אלא תחבולה, ולפיכך השיב להם בדברים גסים. על כך אמרו שליחי האנגלים: אנו נעמוד בספינותינו בים, באופן שנוכל לשמור על העיר. אין לנו צורך בשום דבר מצדכם, חוץ ממים ומצידה שנקנה בכסף מלא. ראשי העיר לא נענו לבקשה זו, ואמרו: זוהי ארץ מארצות הסולטאן, ואין לצרפתים או למישהו אחר רשות לבוא אליה, הסתלקו אפוא מאיתנו. לשמע דברים אלה חזרו שליחי האנגלים לספינותיהם והפליגו אל הים כדי לבקש אספקת צידה במקום אחר זולת אלכסנדריה, "כי אללה גמר בדעתו לעשׂות דבר אשר אין להשיבו."5 אחרי כן שלחו אנשי אלכסנדריה אל הכַּאשִף6 של מחוז אלבוחיירה וביקשו ממנו לאסוף את הבדווים ולבוא עמהם אל העיר כדי להגן עליה. כאשר איגרות אלה נקראו בקהיר, קמה בעיר המולה גדולה. כל האנשים דיברו על החדשות, ורבו הדיבורים והשמועות.

 

שלושה ימים אחרי שהאיגרות הראשונות הגיעו, נתקבלו איגרות נוספות, שבהן סופר כי האוניות שהגיעו לאלכסנדריה חזרו כלעומת שבאו. האנשים נרגעו, והדיבורים והשמועות שככו, ואילו הממלוכים לא התעניינו בַּדבר כלל ולא שעו אליו. הם סמכו על כוחם והיו סבורים שאף אם יבואו כל האירופאים — לא יוכלו לעמוד כנגדם, כי הם ירמסו אותם בסוסיהם.7

 

ביום רביעי, עשרים בחודש (4.7.1798), הגיעו איגרות נוספות מאלכסנדריה, מרשיד ומדמנהור, לאמור כי ביום שני, שמונה־עשר בחודש, באו אוניות ושייטות רבות של הצרפתים ועגנו בים, ושלחו קבוצת אנשים שביקשו את הקונסול הצרפתי וכמה מאנשי העיר, וכאשר הגיעו אליהם, הם עיכבו אותם אצלם. משהלילה ירד, שטו אוניות אחדות אל עבר אלעג'מי, ואנשיהן ירדו אל החוף עם ציוד מלחמה וחיילים. תושבי אלכסנדריה לא הרגישו בשום דבר, ולעת בוקר והנה הם פזורים כארבה מסביב לעיר. אז יצאו תושבי העיר, עם הבדווים שהצטרפו אליהם ועם הכַּאשִף של אלבוחיירה, אבל הם לא יכלו להדוף אותם, ולא עלה בידם למנוע מהם את כיבוש העיר. הם לא החזיקו מעמד בפני הצרפתים. הכַּאשִף של אלבוחיירה והבדווים אשר עמו ברחו, ותושבי העיר נסוגו והתבצרו בתוך בתיהם. כך נכנסו הצרפתים אל העיר והתפרשו בה במספר גדול. כל אותה העת הגנו התושבים על עצמם ביריות ונלחמו כדי להדוף את הצרפתים מעל עצמם ומעל בני ביתם. אך כאשר כוחם לא עמד להם עוד, ונתברר להם שהם מובסים בין כה וכה, ואין הם מוכנים למלחמה מפני שאין במבצרי העיר כלי מלחמה ואבק שריפה, ומפני ריבוי חיילי האויב ויתרון כוחם — ביקשו בני העיר מהצרפתים ערבות לשלומם. הצרפתים נענו וערבו להם, והפסיקו את הלחימה והורידו את המצרים ממבצריהם. הצרפתים הכריזו על ערבות לעיר, הניפו בה את דגליהם ודרשו שנכבדי עיר הנמל יתכנסו ויבואו בפניהם. כאשר הם באו, חייבו אותם הצרפתים לאסוף את כלי הנשק מכל העיר ולהביאם אליהם, ודרשו שהתושבים יענדו כוכארד על מלבושיהם, על החזה. כוכארד הוא תג עשוי שלוש חתיכות בד או משי מעוגלות בגודל של ריאל בערך, בצבעים שחור, אדום ולבן. החתיכות תפורות זו מעל זו, כל חתיכה קטנה יותר על חתיכה גדולה יותר, באופן ששלושת הצבעים ייראו במעגלים המקיפים זה את זה.8

 

כאשר ידיעות אלה הגיעו לקהיר, נתמלאו האנשים חרדה ורובם החליטו לברוח ולנוס. באשר לאמירים הממלוכים שבקהיר, הרי איברהים בֶּיי רכב לארמון אלעֶינִי,9 ומוראד בֶּיי (ראו תמונה 9 בעמ' 551) בא אליו מגיזה, אשר בה הוא גר. כל שאר האמירים, עֻלַמַאא'10 והקאדֿי התכנסו, דנו במאורעות אלה והגיעו לכלל החלטה שיש לשלוח איגרת על אודותם לאיסטנבול, ושמוראד בֶּיי יצייד צבא ויצא לקראת הצרפתים להילחם בהם. עם קבלת ההחלטות התפזרה הישיבה. הם כתבו את האיגרת, ובכר פאשא שלח אותה בידי שליח בדרך היבשה כדי להביא לו תרופה מעיראק.11

 

מיד הוחל בהכנות: במשך חמישה ימים הוכנו הדברים הדרושים, שהוחרמו מידי הבריות. מרבית החומרים שהיה צורך בהם נלקחו בלא תשלום. מוראד בֶּיי יצא מהעיר ביום השישי אחרי התפילה והקים את אוהליו ומחנהו ליד אלג'סר אלאסווד. הוא נשאר שם יומיים, עד שנשלם הצבא על מפקדיו עם עלי פאשא אלטראבולסי ונאצף פאשא, שהיו ממקורביו של מוראד בֶּיי והיו גרים עמו בגיזה. הוא לקח עמו טור תותחים גדול וכמות גדולה של אבק שריפה, והתקדם בדרך היבשה עם חיל הפרשים. ואילו חיל הרגלים, המורכב מחיילים ומאנשי ספינות יוונים וצפון־אפריקאים, הפליג בנילוס על גבי ספינות מפרשים קטנות שהאמיר הנזכר ציווה לבנות.

 

כאשר מוראד בֶּיי יצא מאלג'סר אלאסווד, הוא שלח לקהיר הוראה להכין שרשרת ברזל עבה וחזקה ביותר באורך של 130 אמות, כדי לקבוע אותה בפתח שפך הנהר, על יד כפר בורג' מוע'ייזיל, מגדה אחת של הנילוס אל הגדה השנייה, וכך למנוע מאוניותיהם של הצרפתים לחדור אל נהר הנילוס. דבר זה נעשה בעצת עלי פאשא. כן הורה מוראד בֶּיי להתקין גשר מורכב מאוניות ולהציב על גביהן מתרסים ותותחים. סבורים היו שהאירופאים לא יוכלו להילחם בהם ביבשה, ויעברו באוניות ויילחמו בהם בעודם באוניות; על כן הם יתמודדו עמהם בסבלנות וימשכו את הקרב עמהם ככל האפשר, עד שהעזרה המקוּוה תגיע. למעשה, אירעו הדברים באופן אחר לגמרי: אחרי שהצרפתים השתלטו על אלכסנדריה, הם התקדמו בדרך היבשה בגדה המערבית באין מעכב.12

 

בעת יציאתו של מוראד בֶּיי ותנועת הצבא, נשמו השווקים. האנשים התרגשו וגעשו, והחלו להפיץ שמועות שווא. בדרכים ארבו שודדים, וגנבים החלו להופיע בכל לילה בכל קצות העיר. האנשים נמנעו מלהתהלך בדרכים ובשווקים מעת שקיעת החמה. לפיכך הורו האגא והוואלי13 לפתוח את השווקים ואת בתי הקפה בלילה, ולתלות פנסים בפתחי הבתים והחנויות, וזאת משני טעמים: ראשית, כדי להפיג את הרגשת השיממון מהלבבות ולהחזיר את חיי החברה למסלולם; ושנית, מחשש לכניסת מסתננים לעיר.

 

ביום השני נתקבלו ידיעות שהצרפתים הגיעו לדמנהור ולרשיד. מרבית תושביהן של ערים אלה נסו בעור שיניהם ויצאו לפווה ולסביבותיה. ואילו קצתם ביקשו ערבות לשלומם ונשארו בעירם — אלה בעלי השכל. כי הצרפתים בעת בואם לאלכסנדריה כתבו מנשר, והדפיסו אותו ושלחו העתקים ממנו אל כל הערים אשר בדרכם כדי להרגיע את תושביהן. מנשר זה הגיע עם קבוצת שבויים שהצרפתים מצאו במלטה, ואשר הגיעו עמהם למצרים; אחדים מהם הגיעו לבולאק יום או יומיים לפני שהצרפתים הגיעו, והביאו עמהם כמה העתקים. אחדים מהם היו צפון־אפריקאים, וביניהם היו גם מרגלים מבין הנוצרים בני מלטה, הדומים לצפון־אפריקאים בצורתם והמצטיינים בידיעת שפות.14

 

וזה נוסח המנשר:

 

"בשם אללה הרחמן והרחום, אשר אין אלוה אלא הוא, ואין לו בן, ואין שותף לו במלכותו. מטעם הרפובליקה הצרפתית, המושתתת על בסיס החירות והשוויון, אני, המצביא העליון, מפקד החילות הצרפתיים, בונפארט, מודיע לתושבי מצרים כולם שזה מזמן מתנהגים הסנג'ק בֶּיים,15 המשתלטים על מצרים, כלפי העדה הצרפתית בזלזול ובבוז, ועושקים את סוחריה במעשי איבה ובפגיעות שונות. עתה באה סוף־סוף השעה להענישם. זה עידן ועידנים חבורה זו של ממלוכים, שהובאו מקווקז ומארץ הצ'רקסים, משחיתים ארץ יפה וטובה זו שאין בכל כדור הארץ דוגמתה. אך אדון כל העולם הכול־יכול גזר את הקץ על שלטונם. הוי, בני מצרים! ייתכן שאמרו לכם שאני לא באתי לארץ זו אלא כדי לחסל את דתכם. זה שקר גלוי, ואל לכם להאמין לו! אִמרו לטופלי השקרים שאני לא באתי אליכם אלא כדי להציל את זכויותיכם מידי העושקים. אני עובד את האלוהים, יעלה וישתבח, יותר מן הממלוכים, ואני מכבד את נביאו ואת הקוראן הנאדר. ועוד אִמרו להם שכל בני האדם שווים בפני אלוהים, ואין הם נבדלים זה מזה אלא בשכל, במעלות האופי ובידיעותיהם בלבד. בין הממלוכים ובין השכל ומעלות האופי יש סתירה, ומה מבדיל אותם לטובה מזולתם, עד כי הם רואים זכות לעצמם לשלוט במצרים לבדם וליטול לעצמם בלבד את כל טוב הארץ — השפחות הנאות, הסוסים האציליים והבתים המפוארים? אם מצרים נמסרה לידי הממלוכים כהפקד — יציגו נא בפנינו את תעודת ההפקד שהקדוש ברוך הוא כתב להם!

 

אולם ריבון העולמים רחום, צודק וארך אפיים, ובעזרתו יתברך לא יצטרך מעתה ואילך איש מבני מצרים להתייאש מהאפשרות להיכנס למשרה נעלה ולהגיע לדרגה גבוהה; העֻלַמַאא', בני הדעת ובעלי תכונות נעלות שביניהם, ינהלו מעתה את הענינים, ובכך יבוא מצבה של האומה כולה על תיקונו. שכן לפנים היו במצרים ערים גדולות, תעלות רחבות ומסחר רב־מידות; כל זה לא נהרס אלא בעקבות העושק והחמדנות של הממלוכים.

 

הוי שֵיח'ים, קאדֿים, מנהיגים, מפקדי היניצ'רים ונכבדי הארץ! אִמרו לבני אומתכם שהצרפתים גם הם מוסלמים נאמנים. והראיה לכך — שכאשר הגיעו לרומא הגדולה, החריבו שם את כס האפיפיור, שהיה תמיד מסית את הנוצרים לצאת למלחמה על האסלאם. אחר כך פנו אל האי מלטה וגירשו משם את אבירי המסדר, שהיו טוענים שאלוהים יתעלה דורש מהם להילחם במוסלמים. עם זאת, הצרפתים הם בכל עת ובכל זמן ידידים נאמנים של כבוד הסולטאן העות'מאני ואויבי אויביו, יאריך אלוהים את שלטונו! ואילו הממלוכים הם שנמנעו מלהישמע לסולטאן ולהתייצב לפקודתו. הם נשמעו תמיד רק לחמדנות לבם.

 

אשרי, אשרי תושבי מצרים אשר ישלימו עמנו בלא דיחוי, כי בכך ייטב מצבם ותתרומם דרגתם! אשרי גם אלה אשר ישבו בביתם מבלי לנטות אף לאחד משני הצדדים הנלחמים זה בזה. כאשר יכירו אותנו טוב יותר, הם ימהרו להצטרף אלינו בלב שלם. אך אוי, אוי למי שיתמכו בממלוכים במלחמתם בנו, כי הם לא ימצאו אחרי כן דרך להינצל ולא יישאר מהם שריד.

 

סעיף ראשון: כל הכפרים הנמצאים ברדיוס של שלוש שעות מהמקומות שהצבא הצרפתי עובר בהם — חייבים לשלוח למפקד העליון את נציגיהם, כדי שיֵדע שהם נכנעו ושהם העלו את הדגל הצרפתי, שהוא לבן־כחול־אדום.

 

סעיף שני: כל כפר שיתנגד לצבא הצרפתי — יישרף באש.

 

סעיף שלישי: כל כפר שייכנע לצבא הצרפתי יניף גם את דגל הסולטאן העות'מאני ידידנו, יאריכו ימיו.

 

סעיף רביעי: השיח'ים של כל כפר יחתמו מיד בחותמם את כל אדמות ההקדש, הבתים והנכסים השייכים לממלוכים, ועליהם לעשות כל מאמץ למנוע שיאבד מהם אף החלק הקטן ביותר.

 

סעיף חמישי: חובה על השיח'ים, העֻלַמַאא', הקאדֿים והאימאמים להתמיד בתפקידיהם; על כל אדם מתושבי הכפרים להישאר בביתו בבטחה. כן תתקיים התפילה בכל המסגדים כנהוג.

 

על כל בני מצרים להודות לאלוהים יתברך על חיסול שלטון הממלוכים, ולהכריז בקול: יאריך אלוהים את חיי הוד מעלת הסולטאן העות'מאני, יאריך אלוהים את ימי כבוד הצבא הצרפתי, יביא אלוהים מארה על הממלוכים ויתקן את מצבה של האומה המצרית!"

 

נכתב במחנה אלכסנדריה ביום שלושה־עשר בחודש מסידור שנה VI להקמת הרפובליקה הצרפתית, הוא סוף חודש מֻחַרַּם שנת 1213 להיג'רה. עד כאן המנשר ככתבו.16

 

 

 

ביום חמישי, עשרים־ושמונה בחודש (12.7.1798), הגיעו ידיעות שהצרפתים הגיעו לסביבת פווה, ואחר כך לאַלרַחְמַאנִיֶה.