עניינים אנושיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עניינים אנושיים
מכר
מאות
עותקים
עניינים אנושיים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עניינים אנושיים

4.1 כוכבים (17 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"קארין טואיל משרטטת את גיבוריה בכל תפארתם ועליבותם עד שהאמת מתגלה מאליה." פמינה
 
משפחת פארל היא לכאורה משפחה פריזאית לדוגמה: ז'אן הוא פרשן פוליטי ותיק ומוערך, קלייר היא סופרת ופעילה פמיניסטית בולטת, ובנם אלכסנדר הוא סטודנט באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית בארצות הברית.
אלא שמאחורי תדמית המשפחה המצליחה מסתתרים חיים כפולים של שני בני הזוג, חיים שמתנפצים לעין כול כאשר אלכסנדר מואשם באונס בתו של המאהב של קלייר. הבן הנערץ טוען שהכול קרה בהסכמה. בתוך קרב גרסאות ופרשנויות מכוער שמתנהל ברשתות החברתיות, בתקשורת ובאולם המשפט, נדרשים ז'אן וקלייר להישיר מבט אל העיניים הנשואות אליהם, אל קרוביהם ואל אויביהם, אל הדמויות הנשקפות אליהם מהמראה ולהתחיל לדבר, לראשונה, אמת.
 
דחפים מיניים ורצון לכבוש עומדים בלב הרומן העוצמתי הזה, שבו קארין טואיל מטילה ספקות במוסכמות החברתיות הרווחות בימינו, מפרקת את המנגנון חסר הרחמים של מערכת המשפט ומעמתת אותנו עם הפחדים הגדולים ביותר שלנו.
 
עניינים אנושיים הוא רומן סוחף, מקורי ומעורר מחשבה על יחסים בין גברים לנשים, על תדמיות והדחקות, על עולם שמתעקש להציג הכול בשחור-לבן בעוד שהאמת מורכבת פי כמה.
הספר זכה בפרס הגונקור של הגימנסיות ובפרס אינטראלייה לשנת 2019. הוא כיכב בראש רשימות רבי המכר בצרפת ועורר דיונים סוערים בתקשורת הצרפתית. בימים אלה מעובד הספר לסרט על ידי הבמאי איוון אטאל, בכיכובם של שרלוט גינסבורג ובן אטאל. 
 
"רומן שלא חס על אף אחד וקורא תיגר על הניכור והעיוורון של ימינו." פארי מאץ'
"רומן שאי אפשר להניח מהיד, מהראש ומהלב ." קוסמופוליטן
"קארין טואיל מצליחה בכתיבה רגישה ונוקבת לספר סיפור שלא מרפה מהקורא לרגע." ליברסיון

פרק ראשון

השתברות
 
 
"המחפש את האמת שבאדם, חייב להבין את כאבו."
 
ז'ורז' בֶּרנאנוֹס, האושר
 
 
 
1
 
הפיצוץ האדיר, הבעירה המוחלטת, זה היה סקס, לא יותר — תם המסתורין; קְלֶר פארֶל הבינה זאת כבר אז, בגיל תשע, כשראתה את משפחתה מתפרקת בגלל המשיכה הבלתי נשלטת של אִמה לפרופסור לרפואה שפגשה בכנס. היא הבינה זאת לאורך הקריירה שלה, כשראתה אנשי ציבור מאבדים תוך שניות ספורות את מה שבנו במשך כל החיים: משרה, מוניטין, משפחה — מבנים חברתיים שיציבותם הושגה רק לאחר אינספור שנות עבודה, פשרות־שקרים־הבטחות, הטרילוגיה של ההישרדות הזוגית — היא ראתה את נציגיו המבריקים ביותר של המעגל הפוליטי מסתכנים לאורך זמן, לפעמים לתמיד, בשביל הרפתקה חולפת, כדי להגשים פנטזיה — הצרכים ההכרחיים שבתשוקה המינית: הכול, מיד. היא עצמה הייתה עלולה להיקלע אל לבה של אחת השערוריות הגדולות ביותר בתולדות ארצות הברית. היא הייתה בת עשרים ושלוש באותה תקופה, והשלימה את ההתמחות בבית הלבן במקביל למוניקה לווינסקי — שלימים תתפרסם כמי שטלטלה את הקריירה של הנשיא ביל קלינטון — ואם היא לא מצאה את עצמה במקומה של הברונטית החושנית שהנשיא כינה בחיבה "ילדונת", הרי זה רק מפני שהמראה שלה לא תאם את הקו האסתטי שהיה מקובל באותם ימים בחדר הסגלגל: בלונדינית, שערה קלוע בצמות, ממוצעת קומה, קצת רזה, לבושה תמיד בחליפות מכנסיים בגזרה גברית — לא הסגנון שלו.
 
 
היא תהתה לא פעם מה היה קורה לו בחר הנשיא בה, בצרפתייה־האמריקאית החכמה והאימפולסיבית שאהבה לחקור את החיים דרך ספרים, במקום במוניקה, הברונטית השופעת בעלת החיוך הטורפני, הנסיכה היהודייה השקטה שגדלה באחת השכונות היוקרתיות של בְּרֶנטווּד ובוורלי הילס. היא בוודאי הייתה נכנעת לכוח המשיכה של השררה, ומתאהבת כמו טירונית. זו היא שהייתה נקראת לחקירה אצל הסנטור קֶנֶת סטאר ונאלצת לחזור שוב ושוב על אותו הסיפור שהפך לשיחת היום בכל רחבי העולם, זו היא שהייתה עומדת במרכזו של הדוח בן ארבע־מאות שבעים וחמישה העמודים שזעזע את מלחכי הפנכה לשלטון האמריקאי, הסעיר את הדחפים הנוירוטיים של העם שקרא מתוך זעם וטמטום להעלאת רף המוסרנות הכללי, וללא ספק היא לעולם לא הייתה הופכת לאינטלקטואלית המכובדת שתפגוש כעבור עשור את אותו ביל קלינטון בארוחה לכבוד צאת ספר הזיכרונות שלו, ותשאל אותו ישירות: "מר קלינטון, מדוע התמסרת למפגן המשפיל הזה של חרטה והגנת על אשתך ובתך בלי להביע חמלה כלשהי כלפי מוניקה לווינסקי, שחייה האישיים נהרסו?" הוא פטר את השאלה בתנועת ביטול ואמר בנימה אדישה לכאורה: "מי את, בדיוק?" הוא לא זכר אותה, וזה נראה נורמלי אחרי הכול, הם נפגשו קרוב לעשרים שנה קודם לכן, ואף שנתקל בה במסדרונות הבית הלבן ויכול היה לזהותה בנקל בשל השיער הבלונד־אדמדם ששיווה לה מראה פְּרֶה־רפאליטי, הוא מעולם לא דיבר אליה — לנשיא לא הייתה שום סיבה לדבר עם מתמחה, אלא אם רצה לזיין אותה.
 
 
עשרים ואחת שנה קודם לכן, ב-1995, נכנסו שלוש נשים צעירות בשערי הבית הלבן הודות לגיליון ציונים מרהיב והמלצות למכביר. הראשונה שבהן, מוניקה לווינסקי, תהפוך למטאור שבגיל עשרים וחמש פרץ לגלקסיית התקשורת הבינלאומית, ותזקוף לזכותה רק שני הישגים: מין אוראלי ומשחק ארוטי הכולל סיגר. השנייה, הצעירה מכולן, הוּמָה עַבֶּדין, שמשפחתה ממוצא הודי־פקיסטני, הקימה את המכון לענייני המיעוט האסלמי, שובצה במשרד שהועמד לרשותה של הילארי קלינטון והפכה תוך עשר שנים לשותפה הקרובה ביותר של הגברת הראשונה. בחתונתה של בת חסותה עם חבר הקונגרס הדמוקרטי אנתוני ויינר, אמרה גברת קלינטון את המילים האלה, עדות לקשר הרגשי ביניהן: "אם הייתה לי בת שנייה, זו הייתה הוּמה." שנה לאחר מכן היא הגנה עליה כשבעלה הצעיר פרסם בטעות בטוויטר תמונות שלו בתנוחות פתייניות — בחזה חשוף, בתחתונים צמודים שלא היטיבו להסתיר את התפיחה במבושיו. היא הייתה שם כשהבעל הבוגדני עשה זאת שוב, כשהפעם החליף מסרונים ארוטיים עם קטינה — בעודו שואף להיות המועמד הדמוקרטי לראשות העיר ניו יורק! אחד הצעירים המבטיחים בפוליטיקה! למרות אזהרותיהם של אלה שדרשו ממנה להתרחק מהוּמה עבּדין וציינו את השפעתה הפוליטית הרעילה, הילארי קלינטון, כעת המועמדת הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית, נשארה לצדה. ברוכה הבאה למועדון הנשים הנבגדות אך המכובדות, הכוהנות הגדולות של פני הפוקר האמריקאים — חייכי, מצלמים אותך.
 
 
מבין שלוש המתמחות השאפתניות, היחידה שהצליחה, עד כה, להימנע משערורייה — היא, קְלֶר דייוויס־פארֶל, בתם של מרצה למשפטים בהרווארד, דוֹן דייוויס, ומתרגמת מצרפתית לאנגלית, מארי קוּליֶיה. לפי המיתולוגיה המשפחתית, הוריה נפגשו בחזית הסוֹרבּוֹן ולאחר חודשים ספורים של זוגיות ממרחק נישאו בארצות הברית, בפרוור של וושינגטון הבירה, וניהלו שם חיים שקטים וחדגוניים — מארי ויתרה על חלומות שחרור האישה כדי לטפל בבתה והפכה למה שתמיד חששה מפניו: עקרת בית שהאובססיה היחידה שלה היא לא לשכוח ליטול גלולות. חוויית האימהות הייתה מנכרת עבורה, היא לא נועדה לה. האינסטינקט האימהי לא התעורר בה והיא שקעה בדיכאון עמוק לאחר לידת בתה. לולא מעט עבודות התרגום שבעלה מצא עבורה, הייתה בוודאי מסיימת את חייה על נוגדי דיכאון, הייתה ממשיכה לעטות חיוך מלאכותי ולהצהיר כלפי חוץ שיש לה חיים נפלאים, שהיא מסופקת כאם וכרעיה, עד היום שבו הייתה תולה את עצמה במרתף ביתם הקטן בפְרֶנדשיפּ הַייטס. אבל במקום זאת היא חזרה בהדרגה לעבודה, ותשע שנים אחרי הולדת בתה התאהבה ממבט ראשון ברופא אנגלי שאת נאומו תרגמה במהלך כנס בפריז. מהופנטת מאהבה, היא עזבה בן־לילה את בעלה ואת בתם ועברה להתגורר בלונדון עם אותו אלמוני, אבל כעבור שמונה חודשים, שבמהלכם לא ראתה את בתה יותר מפעמיים, זרק אותה האיש מהבית בטענה שהיא "בלתי נסבלת והיסטרית" — סוף הסיפור. בשלושים השנים הבאות היא ניסתה להצדיק את מה שכינתה "שיגעון חולף" וטענה שהתאהבה בקסמו של "סוטה נרקיסיסטי". המציאות הייתה יותר פרוזאית ופחות רומנטית: היא חוותה תשוקה מינית שלא האריכה ימים.
 
 
עד מותו של אביה מסרטן פתאומי ומהיר, קלר גרה עמו בקיימברידג', ארצות הברית. היא הייתה בת שלוש־עשרה. היא חזרה לצרפת — אל אמה, אל הכפר ההררי הקטן שבו האם בחרה לגור בקרבת גרנוֹבּל. מארי עבדה במשרה חלקית בחברות הוצאה לאור צרפתיות וקיוותה "לפצות על הזמן האבוד ולתקן את הטעות". היא הקדישה עצמה להשכלתה של בתה במידה מחשידה של מסירות. היא לימדה אותה כמה שפות, ספרות ופילוסופיה. בלעדיה, מי יודע אם קלר הייתה הופכת לכותבת המסות הידועה שהיא — מחברת שישה ספרים, שהשלישי ביניהם, כוחן של נשים, שנכתב כשהייתה בת שלושים וארבע, זכה לשבחי הביקורת. עם תום לימודיה באֶקוֹל נוֹרמַל סוּפֶּריֶיר, נרשמה קלר למחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, שם התחברה עם מכרים ותיקים של אביה שעזרו לה להגיע להתמחות בבית הלבן. בוושינגטון, באותה תקופה, היא פגשה בארוחת ערב אצל ידידים משותפים את האיש שלימים יהיה בעלה, העיתונאי הפוליטי הצרפתי הנודע, ז'אן פארֶל. מבוגר ממנה בעשרים ושבע שנים, כוכב תחנת השידור הציבורית שזה עתה התגרש והיה בשיא תהילתו התקשורתית. נוסף על המשדר הפוליטי החשוב שהגיש והפיק, הוא ערך ראיונות ברדיו מ-08:00 עד 08:20 ושישה מיליון מאזינים הקשיבו לו מדי בוקר. כעבור כמה חודשים ויתרה קלר על הקריירה בממשל האמריקאי, נסעה לצרפת ונישאה לו. פארל — אדם בעל כריזמה, שהצעירה השאפתנית שהיא הייתה אז לא הייתה מסוגלת לעמוד בפניה, ניחן גם בסגנון נשכני שעל אודותיו אמרו המרואיינים: "כשפארל מראיין אותך, אתה כמו ציפור קטנה בין טופרי עוף דורס." הוא הכניס אותה למיליֶה חברתי ואינטלקטואלי שלא יכלה להגיע אליו בגילה הצעיר וללא רשת של קשרים אישיים. הוא היה הבעל, המנטור, התומך הנאמן ביותר שלה; הסמכות המגוננת הזאת, שפער הגילים ביניהם העצים, העמידה אותה בנחיתות לעומתו במשך תקופה ארוכה, אבל בגיל ארבעים ושלוש היא הייתה נחושה לנהל את מסלול חייה לפי הכללים שלה. במשך עשרים שנה הם הצליחו לשמור על שותפות אינטלקטואלית והערכה ידידותית של זוגות ותיקים שבחרו לאחד אינטרסים סביב ביתם שהוקם כמחסום נגד יריבים מבחוץ, מצהירים שהם החברים הטובים ביותר בעולם, מין דרך מנומסת להסתיר שהם כבר לא מקיימים יחסי מין. הם דיברו שעות על פילוסופיה ופוליטיקה, לבדם או במהלך הסעודות שנהגו לערוך בדירתם רחבת הידיים בשדרת ז'ורז'־מַנדֶל. אבל מה שקירב ביניהם באמת היה בנם, אלכסנדר. בגיל עשרים ואחת, לאחר שסיים את לימודיו בפוליטכניק, הוא עבר ללמוד באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה והצטרף למחזור הסתיו. במהלך היעדרותו, בראשית אוקטובר 2015, קלר הודיעה פתאום לבעלה: פגשתי מישהו.
 
 
סקס והפיתוי לשרוף את העולם, סקס והדחף הפראי, הרודני, הבלתי נשלט שבו — קלר נכנעה לו כמו רבים אחרים, ריסקה מתוך דחף פזיז, פרץ שאין לעמוד בפניו, את כל מה שבנתה בסבלנות — משפחה, יציבות רגשית, שורשים קבועים — למען גבר בן גילה, אדם וייצמן, מורה לספרות בבית ספר יהודי במחוז 93. אדם גר בשלוש השנים האחרונות בפּאביוֹן־סוּ־בּוּאָה, עיירה שלווה במחוז סֶן־סַן־דֶני, עם אשתו ושתי בנותיהם, נועה ומילָה, בנות שלוש־עשרה ושמונה־עשרה. הוא הזמין את קלר להיפגש עם תלמידי כיתה י"ב ולאחר השיחה שארגן באחד מאולמות בית הספר, הם יצאו לשתות משהו בבית קפה במרכז העיר. השיחה ביניהם נשמרה בגבולות של קשרי רעות מנומסים ומלאכותיים, שהיו אמורים להסוות תשוקה אך למעשה חשפו הכול. כל אחד מהם שמר על מקומו, היחסים היו הולמים מבחינה חברתית, ובכל זאת, הם ידעו מהרגע הראשון שהתיישבו בבית הקפה השומם: הם ייפגשו שוב, הם יתעלסו, הם יילכדו. כשהוא הסיע אותה לביתה בגולף הירוקה הישנה שלו, לאחר שהמונית שהזמינה לא הגיעה, הוא אמר לה שהוא רוצה להיפגש איתה שוב. וכך, תוך כמה חודשים של רומן מרחוק (הם התראו רק פעם־פעמיים בחודש, אבל עוצמת המפגשים חיזקה בכל פעם את ההכרה המוטרפת שהם "מצאו זה את זה"), האינטלקטואלית הנוקשה מעט, שהרצתה על פילוסופיה באקוֹל נוֹרמל סוּפּרייר בנושאים מגוונים כמו היסוד האונטולוגי של האינדיבידואליזם הפוליטי או הרגשות המנוכרים בסיפורת, הפכה למאהבת נלהבת שעמלה על חיבור הודעות ארוטיות, שקעה בפנטזיות וחיפשה תשובות לשאלה הקיומית המעניינת היחידה: האם אפשר להתחיל חיים חדשים בגיל ארבעים? היא דיברה עם עצמה בהיגיון: התמקדי בעבודה ושימי בצד את החיים האישיים. התשוקה, כן, אם את בת עשרים, אבל אחרי גיל ארבעים? יש לך בן שמלאו לו עשרים ואחת, משרה מכובדת, חיים מספקים. חיים מלאים. יש לך בעל שמעניק לך חופש מלא שכרתת איתו בשתיקה את אותה ברית שכרת ז'אן־פול סארטר עם סימון דה בובואר: האהבות ההכרחיות, האהבות המקריות, בן הזוג, אותה נקודה קבועה, וההרפתקאות המיניות שהזינו את הידע שלהם על העולם — את החירות הזאת, למעשה, טרם ניצלת עד עכשיו, לא מתוך נאמנות, לא, מעולם לא רחשת חיבה לאמות מידה מוסריות נוקשות, אלא מתוך נטייה טבעית לשלווה. ארגנת את חייך בסדר ובדיפלומטיוּת מופתיים. התמודדת עם יותר קשיים מגבר כדי למצוא את מקומך, אבל הצלחת בסוף ואת מרגישה שאת בעמדה לגיטימית. החלטת לקחת אחריות על עצמך ולא להיות קורבן. בעלך בדרך כלל נעדר, וכשהוא ישנו את רואה סביבו נשים צעירות יותר ויותר, אבל את יודעת שהוא מחויב לך. היא, האישה שתמיד עמדה על עצמאותה כשדיברה בתקשורת, נכנעה בחייה הפרטיים לתכתיבים חברתיים שונים: הסתפקי במה שיש לך. אל תיכנעי לתלות המשחיתה, לתשוקה המינית, לתעתועי ההתאהבות, לכל מה שמוביל לניכור, להיחלשות. מה שיוליך אותך לאבדון. ותרי. היא היססה תקופה ארוכה אם ליזום פרידה, והוכרעה על ידי האשמה שבנטישת גבר על סף דמדומי חייו, הוגבלה על ידי הרגליהם המשותפים ותחושת הביטחון שהם הקנו לה, כבולה ללא הרף בשלשלאות בלתי נראות: הפחד מהלא־נודע, המצפן המוסרי שלה, מידה של קונפורמיזם. יחד עם בעלה, היא בנתה זוגיות רבת־עוצמה שהחברה התקשורתית הוקירה, אבל במאזן הכוחות התמידי שאפיין את נישואיהם, לא היה קשה לנחש מי שולט במי. במקרה של גירושים, חברים ומכרים מקצועיים יבחרו בז'אן, הבכיר והמשפיע יותר. היא תבודד, תוּקע. הכתבות בתקשורת על ספריה ומאמריה יפחתו והשבחים יתמעטו. ז'אן יפעיל לחץ בעקיפין, הוא אפילו לא יצטרך להתקשר לאף אחד — הרשת שלו תטפל בנושא באופן טבעי. היא הכירה את כוח המשיכה של בעלי השליטה בתקשורת, את הסכנות בכוחם הכול־יכול של מלחכי הפנכה, ואת אי־היכולת של חלקם — לא תמיד החלשים במיוחד — לעמוד בפיתוי. וזה בדיוק מה שקרה. כן, אבל חמש שנים קודם לכן. קלר אובחנה כחולה בסרטן השד. משהתברר לה שהחלימה, החליטה לחיות עם העוצמה שרק המודעות העזה להיותה בת־תמותה הפכה לאפשרית. הִשתנוּת דרך קושי — מהלך קלאסי, צפוי, אך אמיתי. לוותר על הכתר? עדיין לא.
 
 
"אישה בגילך ובמצבך" (זאת אומרת, אישה שמחלתה הפכה אותה לפגיעה) אינה צריכה להעמיד את עצמה בסכנה. זו תמצית הדברים שאמהּ נהגה לחזור עליהם באוזניה, זה מה שהחברה טענה בסמכותיות מרושעת, זה מה שאפילו הספרות אישרה כשהעמידה אותה בשורה אחת עם הגיבורות הקלאסיות הנשואות, אך לא באושר, שהאהבה והתשוקה הביסו אותן, איכלו אותן, לפעמים עד כדי התאבדות. זה כל מה שהחברה הזכירה לה בתוקף. אבל אישה כמוה, שהשכילה מקריאה מגוונת, עם מחויבות ארוכת שנים לעצמאות ולחירות עד שהפכה אותן למהות פועלה, אישה שהתמודדה עם המוות, הייתה יכולה לשכנע את עצמה בקלות שאין אסון גדול יותר מלוותר על חיים ואהבה. וכך, בוקר אחד, היא ארזה מזוודות ועזבה, השאירה בסלון גלויית דואר עם תמונת נוף הררי שבגבה כתבה את המילים הבנאליות שהסגירו בהילות וצורך בעזיבה, את הרצון לסיים, לסגור את העניין במהירות, לנעוץ את הסכין, להקריב את החיה בלי להרדימה, נעיצה חדה וחותכת, כדרך השוחטים: זה נגמר.

עוד על הספר

עניינים אנושיים קארין טואיל
השתברות
 
 
"המחפש את האמת שבאדם, חייב להבין את כאבו."
 
ז'ורז' בֶּרנאנוֹס, האושר
 
 
 
1
 
הפיצוץ האדיר, הבעירה המוחלטת, זה היה סקס, לא יותר — תם המסתורין; קְלֶר פארֶל הבינה זאת כבר אז, בגיל תשע, כשראתה את משפחתה מתפרקת בגלל המשיכה הבלתי נשלטת של אִמה לפרופסור לרפואה שפגשה בכנס. היא הבינה זאת לאורך הקריירה שלה, כשראתה אנשי ציבור מאבדים תוך שניות ספורות את מה שבנו במשך כל החיים: משרה, מוניטין, משפחה — מבנים חברתיים שיציבותם הושגה רק לאחר אינספור שנות עבודה, פשרות־שקרים־הבטחות, הטרילוגיה של ההישרדות הזוגית — היא ראתה את נציגיו המבריקים ביותר של המעגל הפוליטי מסתכנים לאורך זמן, לפעמים לתמיד, בשביל הרפתקה חולפת, כדי להגשים פנטזיה — הצרכים ההכרחיים שבתשוקה המינית: הכול, מיד. היא עצמה הייתה עלולה להיקלע אל לבה של אחת השערוריות הגדולות ביותר בתולדות ארצות הברית. היא הייתה בת עשרים ושלוש באותה תקופה, והשלימה את ההתמחות בבית הלבן במקביל למוניקה לווינסקי — שלימים תתפרסם כמי שטלטלה את הקריירה של הנשיא ביל קלינטון — ואם היא לא מצאה את עצמה במקומה של הברונטית החושנית שהנשיא כינה בחיבה "ילדונת", הרי זה רק מפני שהמראה שלה לא תאם את הקו האסתטי שהיה מקובל באותם ימים בחדר הסגלגל: בלונדינית, שערה קלוע בצמות, ממוצעת קומה, קצת רזה, לבושה תמיד בחליפות מכנסיים בגזרה גברית — לא הסגנון שלו.
 
 
היא תהתה לא פעם מה היה קורה לו בחר הנשיא בה, בצרפתייה־האמריקאית החכמה והאימפולסיבית שאהבה לחקור את החיים דרך ספרים, במקום במוניקה, הברונטית השופעת בעלת החיוך הטורפני, הנסיכה היהודייה השקטה שגדלה באחת השכונות היוקרתיות של בְּרֶנטווּד ובוורלי הילס. היא בוודאי הייתה נכנעת לכוח המשיכה של השררה, ומתאהבת כמו טירונית. זו היא שהייתה נקראת לחקירה אצל הסנטור קֶנֶת סטאר ונאלצת לחזור שוב ושוב על אותו הסיפור שהפך לשיחת היום בכל רחבי העולם, זו היא שהייתה עומדת במרכזו של הדוח בן ארבע־מאות שבעים וחמישה העמודים שזעזע את מלחכי הפנכה לשלטון האמריקאי, הסעיר את הדחפים הנוירוטיים של העם שקרא מתוך זעם וטמטום להעלאת רף המוסרנות הכללי, וללא ספק היא לעולם לא הייתה הופכת לאינטלקטואלית המכובדת שתפגוש כעבור עשור את אותו ביל קלינטון בארוחה לכבוד צאת ספר הזיכרונות שלו, ותשאל אותו ישירות: "מר קלינטון, מדוע התמסרת למפגן המשפיל הזה של חרטה והגנת על אשתך ובתך בלי להביע חמלה כלשהי כלפי מוניקה לווינסקי, שחייה האישיים נהרסו?" הוא פטר את השאלה בתנועת ביטול ואמר בנימה אדישה לכאורה: "מי את, בדיוק?" הוא לא זכר אותה, וזה נראה נורמלי אחרי הכול, הם נפגשו קרוב לעשרים שנה קודם לכן, ואף שנתקל בה במסדרונות הבית הלבן ויכול היה לזהותה בנקל בשל השיער הבלונד־אדמדם ששיווה לה מראה פְּרֶה־רפאליטי, הוא מעולם לא דיבר אליה — לנשיא לא הייתה שום סיבה לדבר עם מתמחה, אלא אם רצה לזיין אותה.
 
 
עשרים ואחת שנה קודם לכן, ב-1995, נכנסו שלוש נשים צעירות בשערי הבית הלבן הודות לגיליון ציונים מרהיב והמלצות למכביר. הראשונה שבהן, מוניקה לווינסקי, תהפוך למטאור שבגיל עשרים וחמש פרץ לגלקסיית התקשורת הבינלאומית, ותזקוף לזכותה רק שני הישגים: מין אוראלי ומשחק ארוטי הכולל סיגר. השנייה, הצעירה מכולן, הוּמָה עַבֶּדין, שמשפחתה ממוצא הודי־פקיסטני, הקימה את המכון לענייני המיעוט האסלמי, שובצה במשרד שהועמד לרשותה של הילארי קלינטון והפכה תוך עשר שנים לשותפה הקרובה ביותר של הגברת הראשונה. בחתונתה של בת חסותה עם חבר הקונגרס הדמוקרטי אנתוני ויינר, אמרה גברת קלינטון את המילים האלה, עדות לקשר הרגשי ביניהן: "אם הייתה לי בת שנייה, זו הייתה הוּמה." שנה לאחר מכן היא הגנה עליה כשבעלה הצעיר פרסם בטעות בטוויטר תמונות שלו בתנוחות פתייניות — בחזה חשוף, בתחתונים צמודים שלא היטיבו להסתיר את התפיחה במבושיו. היא הייתה שם כשהבעל הבוגדני עשה זאת שוב, כשהפעם החליף מסרונים ארוטיים עם קטינה — בעודו שואף להיות המועמד הדמוקרטי לראשות העיר ניו יורק! אחד הצעירים המבטיחים בפוליטיקה! למרות אזהרותיהם של אלה שדרשו ממנה להתרחק מהוּמה עבּדין וציינו את השפעתה הפוליטית הרעילה, הילארי קלינטון, כעת המועמדת הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית, נשארה לצדה. ברוכה הבאה למועדון הנשים הנבגדות אך המכובדות, הכוהנות הגדולות של פני הפוקר האמריקאים — חייכי, מצלמים אותך.
 
 
מבין שלוש המתמחות השאפתניות, היחידה שהצליחה, עד כה, להימנע משערורייה — היא, קְלֶר דייוויס־פארֶל, בתם של מרצה למשפטים בהרווארד, דוֹן דייוויס, ומתרגמת מצרפתית לאנגלית, מארי קוּליֶיה. לפי המיתולוגיה המשפחתית, הוריה נפגשו בחזית הסוֹרבּוֹן ולאחר חודשים ספורים של זוגיות ממרחק נישאו בארצות הברית, בפרוור של וושינגטון הבירה, וניהלו שם חיים שקטים וחדגוניים — מארי ויתרה על חלומות שחרור האישה כדי לטפל בבתה והפכה למה שתמיד חששה מפניו: עקרת בית שהאובססיה היחידה שלה היא לא לשכוח ליטול גלולות. חוויית האימהות הייתה מנכרת עבורה, היא לא נועדה לה. האינסטינקט האימהי לא התעורר בה והיא שקעה בדיכאון עמוק לאחר לידת בתה. לולא מעט עבודות התרגום שבעלה מצא עבורה, הייתה בוודאי מסיימת את חייה על נוגדי דיכאון, הייתה ממשיכה לעטות חיוך מלאכותי ולהצהיר כלפי חוץ שיש לה חיים נפלאים, שהיא מסופקת כאם וכרעיה, עד היום שבו הייתה תולה את עצמה במרתף ביתם הקטן בפְרֶנדשיפּ הַייטס. אבל במקום זאת היא חזרה בהדרגה לעבודה, ותשע שנים אחרי הולדת בתה התאהבה ממבט ראשון ברופא אנגלי שאת נאומו תרגמה במהלך כנס בפריז. מהופנטת מאהבה, היא עזבה בן־לילה את בעלה ואת בתם ועברה להתגורר בלונדון עם אותו אלמוני, אבל כעבור שמונה חודשים, שבמהלכם לא ראתה את בתה יותר מפעמיים, זרק אותה האיש מהבית בטענה שהיא "בלתי נסבלת והיסטרית" — סוף הסיפור. בשלושים השנים הבאות היא ניסתה להצדיק את מה שכינתה "שיגעון חולף" וטענה שהתאהבה בקסמו של "סוטה נרקיסיסטי". המציאות הייתה יותר פרוזאית ופחות רומנטית: היא חוותה תשוקה מינית שלא האריכה ימים.
 
 
עד מותו של אביה מסרטן פתאומי ומהיר, קלר גרה עמו בקיימברידג', ארצות הברית. היא הייתה בת שלוש־עשרה. היא חזרה לצרפת — אל אמה, אל הכפר ההררי הקטן שבו האם בחרה לגור בקרבת גרנוֹבּל. מארי עבדה במשרה חלקית בחברות הוצאה לאור צרפתיות וקיוותה "לפצות על הזמן האבוד ולתקן את הטעות". היא הקדישה עצמה להשכלתה של בתה במידה מחשידה של מסירות. היא לימדה אותה כמה שפות, ספרות ופילוסופיה. בלעדיה, מי יודע אם קלר הייתה הופכת לכותבת המסות הידועה שהיא — מחברת שישה ספרים, שהשלישי ביניהם, כוחן של נשים, שנכתב כשהייתה בת שלושים וארבע, זכה לשבחי הביקורת. עם תום לימודיה באֶקוֹל נוֹרמַל סוּפֶּריֶיר, נרשמה קלר למחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, שם התחברה עם מכרים ותיקים של אביה שעזרו לה להגיע להתמחות בבית הלבן. בוושינגטון, באותה תקופה, היא פגשה בארוחת ערב אצל ידידים משותפים את האיש שלימים יהיה בעלה, העיתונאי הפוליטי הצרפתי הנודע, ז'אן פארֶל. מבוגר ממנה בעשרים ושבע שנים, כוכב תחנת השידור הציבורית שזה עתה התגרש והיה בשיא תהילתו התקשורתית. נוסף על המשדר הפוליטי החשוב שהגיש והפיק, הוא ערך ראיונות ברדיו מ-08:00 עד 08:20 ושישה מיליון מאזינים הקשיבו לו מדי בוקר. כעבור כמה חודשים ויתרה קלר על הקריירה בממשל האמריקאי, נסעה לצרפת ונישאה לו. פארל — אדם בעל כריזמה, שהצעירה השאפתנית שהיא הייתה אז לא הייתה מסוגלת לעמוד בפניה, ניחן גם בסגנון נשכני שעל אודותיו אמרו המרואיינים: "כשפארל מראיין אותך, אתה כמו ציפור קטנה בין טופרי עוף דורס." הוא הכניס אותה למיליֶה חברתי ואינטלקטואלי שלא יכלה להגיע אליו בגילה הצעיר וללא רשת של קשרים אישיים. הוא היה הבעל, המנטור, התומך הנאמן ביותר שלה; הסמכות המגוננת הזאת, שפער הגילים ביניהם העצים, העמידה אותה בנחיתות לעומתו במשך תקופה ארוכה, אבל בגיל ארבעים ושלוש היא הייתה נחושה לנהל את מסלול חייה לפי הכללים שלה. במשך עשרים שנה הם הצליחו לשמור על שותפות אינטלקטואלית והערכה ידידותית של זוגות ותיקים שבחרו לאחד אינטרסים סביב ביתם שהוקם כמחסום נגד יריבים מבחוץ, מצהירים שהם החברים הטובים ביותר בעולם, מין דרך מנומסת להסתיר שהם כבר לא מקיימים יחסי מין. הם דיברו שעות על פילוסופיה ופוליטיקה, לבדם או במהלך הסעודות שנהגו לערוך בדירתם רחבת הידיים בשדרת ז'ורז'־מַנדֶל. אבל מה שקירב ביניהם באמת היה בנם, אלכסנדר. בגיל עשרים ואחת, לאחר שסיים את לימודיו בפוליטכניק, הוא עבר ללמוד באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה והצטרף למחזור הסתיו. במהלך היעדרותו, בראשית אוקטובר 2015, קלר הודיעה פתאום לבעלה: פגשתי מישהו.
 
 
סקס והפיתוי לשרוף את העולם, סקס והדחף הפראי, הרודני, הבלתי נשלט שבו — קלר נכנעה לו כמו רבים אחרים, ריסקה מתוך דחף פזיז, פרץ שאין לעמוד בפניו, את כל מה שבנתה בסבלנות — משפחה, יציבות רגשית, שורשים קבועים — למען גבר בן גילה, אדם וייצמן, מורה לספרות בבית ספר יהודי במחוז 93. אדם גר בשלוש השנים האחרונות בפּאביוֹן־סוּ־בּוּאָה, עיירה שלווה במחוז סֶן־סַן־דֶני, עם אשתו ושתי בנותיהם, נועה ומילָה, בנות שלוש־עשרה ושמונה־עשרה. הוא הזמין את קלר להיפגש עם תלמידי כיתה י"ב ולאחר השיחה שארגן באחד מאולמות בית הספר, הם יצאו לשתות משהו בבית קפה במרכז העיר. השיחה ביניהם נשמרה בגבולות של קשרי רעות מנומסים ומלאכותיים, שהיו אמורים להסוות תשוקה אך למעשה חשפו הכול. כל אחד מהם שמר על מקומו, היחסים היו הולמים מבחינה חברתית, ובכל זאת, הם ידעו מהרגע הראשון שהתיישבו בבית הקפה השומם: הם ייפגשו שוב, הם יתעלסו, הם יילכדו. כשהוא הסיע אותה לביתה בגולף הירוקה הישנה שלו, לאחר שהמונית שהזמינה לא הגיעה, הוא אמר לה שהוא רוצה להיפגש איתה שוב. וכך, תוך כמה חודשים של רומן מרחוק (הם התראו רק פעם־פעמיים בחודש, אבל עוצמת המפגשים חיזקה בכל פעם את ההכרה המוטרפת שהם "מצאו זה את זה"), האינטלקטואלית הנוקשה מעט, שהרצתה על פילוסופיה באקוֹל נוֹרמל סוּפּרייר בנושאים מגוונים כמו היסוד האונטולוגי של האינדיבידואליזם הפוליטי או הרגשות המנוכרים בסיפורת, הפכה למאהבת נלהבת שעמלה על חיבור הודעות ארוטיות, שקעה בפנטזיות וחיפשה תשובות לשאלה הקיומית המעניינת היחידה: האם אפשר להתחיל חיים חדשים בגיל ארבעים? היא דיברה עם עצמה בהיגיון: התמקדי בעבודה ושימי בצד את החיים האישיים. התשוקה, כן, אם את בת עשרים, אבל אחרי גיל ארבעים? יש לך בן שמלאו לו עשרים ואחת, משרה מכובדת, חיים מספקים. חיים מלאים. יש לך בעל שמעניק לך חופש מלא שכרתת איתו בשתיקה את אותה ברית שכרת ז'אן־פול סארטר עם סימון דה בובואר: האהבות ההכרחיות, האהבות המקריות, בן הזוג, אותה נקודה קבועה, וההרפתקאות המיניות שהזינו את הידע שלהם על העולם — את החירות הזאת, למעשה, טרם ניצלת עד עכשיו, לא מתוך נאמנות, לא, מעולם לא רחשת חיבה לאמות מידה מוסריות נוקשות, אלא מתוך נטייה טבעית לשלווה. ארגנת את חייך בסדר ובדיפלומטיוּת מופתיים. התמודדת עם יותר קשיים מגבר כדי למצוא את מקומך, אבל הצלחת בסוף ואת מרגישה שאת בעמדה לגיטימית. החלטת לקחת אחריות על עצמך ולא להיות קורבן. בעלך בדרך כלל נעדר, וכשהוא ישנו את רואה סביבו נשים צעירות יותר ויותר, אבל את יודעת שהוא מחויב לך. היא, האישה שתמיד עמדה על עצמאותה כשדיברה בתקשורת, נכנעה בחייה הפרטיים לתכתיבים חברתיים שונים: הסתפקי במה שיש לך. אל תיכנעי לתלות המשחיתה, לתשוקה המינית, לתעתועי ההתאהבות, לכל מה שמוביל לניכור, להיחלשות. מה שיוליך אותך לאבדון. ותרי. היא היססה תקופה ארוכה אם ליזום פרידה, והוכרעה על ידי האשמה שבנטישת גבר על סף דמדומי חייו, הוגבלה על ידי הרגליהם המשותפים ותחושת הביטחון שהם הקנו לה, כבולה ללא הרף בשלשלאות בלתי נראות: הפחד מהלא־נודע, המצפן המוסרי שלה, מידה של קונפורמיזם. יחד עם בעלה, היא בנתה זוגיות רבת־עוצמה שהחברה התקשורתית הוקירה, אבל במאזן הכוחות התמידי שאפיין את נישואיהם, לא היה קשה לנחש מי שולט במי. במקרה של גירושים, חברים ומכרים מקצועיים יבחרו בז'אן, הבכיר והמשפיע יותר. היא תבודד, תוּקע. הכתבות בתקשורת על ספריה ומאמריה יפחתו והשבחים יתמעטו. ז'אן יפעיל לחץ בעקיפין, הוא אפילו לא יצטרך להתקשר לאף אחד — הרשת שלו תטפל בנושא באופן טבעי. היא הכירה את כוח המשיכה של בעלי השליטה בתקשורת, את הסכנות בכוחם הכול־יכול של מלחכי הפנכה, ואת אי־היכולת של חלקם — לא תמיד החלשים במיוחד — לעמוד בפיתוי. וזה בדיוק מה שקרה. כן, אבל חמש שנים קודם לכן. קלר אובחנה כחולה בסרטן השד. משהתברר לה שהחלימה, החליטה לחיות עם העוצמה שרק המודעות העזה להיותה בת־תמותה הפכה לאפשרית. הִשתנוּת דרך קושי — מהלך קלאסי, צפוי, אך אמיתי. לוותר על הכתר? עדיין לא.
 
 
"אישה בגילך ובמצבך" (זאת אומרת, אישה שמחלתה הפכה אותה לפגיעה) אינה צריכה להעמיד את עצמה בסכנה. זו תמצית הדברים שאמהּ נהגה לחזור עליהם באוזניה, זה מה שהחברה טענה בסמכותיות מרושעת, זה מה שאפילו הספרות אישרה כשהעמידה אותה בשורה אחת עם הגיבורות הקלאסיות הנשואות, אך לא באושר, שהאהבה והתשוקה הביסו אותן, איכלו אותן, לפעמים עד כדי התאבדות. זה כל מה שהחברה הזכירה לה בתוקף. אבל אישה כמוה, שהשכילה מקריאה מגוונת, עם מחויבות ארוכת שנים לעצמאות ולחירות עד שהפכה אותן למהות פועלה, אישה שהתמודדה עם המוות, הייתה יכולה לשכנע את עצמה בקלות שאין אסון גדול יותר מלוותר על חיים ואהבה. וכך, בוקר אחד, היא ארזה מזוודות ועזבה, השאירה בסלון גלויית דואר עם תמונת נוף הררי שבגבה כתבה את המילים הבנאליות שהסגירו בהילות וצורך בעזיבה, את הרצון לסיים, לסגור את העניין במהירות, לנעוץ את הסכין, להקריב את החיה בלי להרדימה, נעיצה חדה וחותכת, כדרך השוחטים: זה נגמר.