פרולוג
"את יכולה לשמור סוד?"
אימא לא ענתה לטלפון, כמו שכבר התרגלתי לצפות ממנה. זה לא מנע ממני להתקשר ולהשאיר הודעה. רבע שעה קודם לכן החיים שלי התנפצו. הייתי צריכה מישהו — לא משנה מי.
הייתי צריכה לנתק לה את הקו לפני חודשים. כבר לא משתמשים בטלפון קווי.
וגם זה ש... היא מתה.
אנשים מתים לא משתמשים בטלפון. ככה לפחות האמנתי תמיד. אבל באותו רגע הרגשתי שהכול אפשרי. פשוט הכול.
הערכתי שנשארו לי אולי עוד עשר הודעות להשאיר לפני שהתא הקולי שלה יתמלא. עוד עשר הודעות לפני שאנתק את הטלפון הקווי שלה, אמיין את חפציה ואמכור את הבית.
"בעלי עשה משהו... עם אישה אחרת." כבשתי בכי, סערת רגשות קטלנית מטלטלת אותי מבפנים. אחרי דקה של שתיקה חנוקה הצלחתי לגרד קמצוץ שליטה עצמית ולהמשיך. "ונראה לי שידעתי את האמת. אבל לא יכולתי להגיד כלום, כי זה ריפא את הכאב שלו — לפחות זמנית. זה עדיף על פני האלטרנטיבה, לא? כאילו... חשבתי שהוא הולך למות. מצד אחד רציתי להגיד לו שאני יודעת. אני שונאת סודות. אבל פחדתי ממה שהוא עלול לעשות אם יגלה שאני יודעת, או שזה יפריד בינינו אם אאשים אותו בטעות." מחיתי כמה דמעות שפרצו לחופשי משום שלא יכולתי למחות את זכר האקדח ביד שלו ואת הייאוש שעל פניו.
"ומה הכי נורא? אני לא יכולה לספר לחברה הכי טובה שלי. אני לא יכולה לספר לאף אחד... אז אני מספרת לך, כי בצורה קצת מטורפת אני מאמינה שאולי לך יש חיבור." צחקתי בעצב. "חיבור מהעולם הבא. חיבור רוחני. חיבור על טבעי. אני לא בטוחה, כי עדיין קשה לי להאמין שזה קורה. אני לא באמת חושבת שהוא משוגע. אבל אימא ... זה פאקינג משוגע. זה שהוא נגע בה. זה לא בסדר. זה לא הוגן."
עצמתי עיניים. "סליחה על הקללות, אבל אני מפחדת —" עוד יבבה פרצה מחזי. "אני מפחדת שמאוחר מדי."
שפשפתי את עיניי הנפוחות בכף היד, ושחררתי לאט נשימה רועדת. "אני מתנהגת כרגע בצורה לא אופיינית לי. בכל מקרה... אבא בסדר." חיפשתי משהו שיוציא לי מהראש את האקדח ואת שלוש המילים האיומות שאמר לי. "קייטי בהיריון, אבל היא בטח כבר סיפרה לך. לא אמרתי כלום על הרומן. אחרי שתי הפלות אני לא מוכנה להגיד או לעשות משהו שילחיץ אותה. בקשר אליי... אני די בטוחה שגמרנו לעשות ילדים. שניים זה מספיק. למרות שחשבתי שאולי תצוץ איזו הפתעה. סיפרתי לך שחיי המין שלנו השתפרו מאז שהוא איתה? מוזר, לא? בהתחלה חשבתי שזה בגלל תחושת אשמה וחרטה, אבל אני באמת חושבת שכשהוא נפרד ממנה יש את חלון ההזדמנויות הקטנטן הזה שבו אין לו כאב פיזי. אז אנחנו שוכבים. וזה חזק. מטורף."
נאנחתי אל מכשיר הטלפון. "אין מקום יותר להפתעה קטנה. אני שונאת הפתעות באופן רשמי. ו..." עצמתי עיניים, רואה בעיני רוחי את האקדח ואת המבט הזה, הייאוש התהומי. "... אני חושבת שמאוחר מדי להתחלות חדשות. היום ראיתי את הסוף." הנחתי לעוד כמה דמעות לזלוג, ואז הזזתי את השרוול בשביל להציץ בשעון. "אני אוהבת אותך, אימא. אני מתגעגעת אלייך. ואם אין לך יכולת לעזור לי אל תרגישי רע. אני כבר אחשוב על משהו. עצם המחשבה שאולי את מקשיבה מספיקה לי. היום אני מתגעגעת אלייך יותר..." גל חדש של רגשות צרב בעיניי. "... יותר מבכל החודשים שעברו מאז שהלכת. היום אני פ־פשוט מ־ממש צריכה את אימא שלי."
להתאהב מחר זה כזה בזבוז של היום.
