גן עדן כאן ועכשיו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גן עדן כאן ועכשיו
מכר
מאות
עותקים
גן עדן כאן ועכשיו
מכר
מאות
עותקים

גן עדן כאן ועכשיו

4.9 כוכבים (14 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: בועז וייס
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2017
  • קטגוריה: רוחניות
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 44 דק'

אניטה מורג'ני

אניטה מורג'ני המחברת של רב המכר 'מתה להיות אני' (שראה אור בהוצאת "היי האוס", 2012 ובישראל באופוס, 2013). הספר מתאר את מאבקה בסרטן, שנמשך כמעט ארבע שנים, בסופו עברה בשנת 2006 חוויית סף-מוות מרגשת ומרתקת ששינתה את השקפתה על החיים מן הקצה אל הקצה. הספר, שהגיע לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס כשבועיים אחרי שראה אור ונשאר שם תשעה שבועות, תורגם מאז ליותר מארבעים וחמש שפות ונמכר ביותר ממיליון עותקים ברחבי העולם. בפברואר 2015 קנתה חברת ההפקה סקוט פרי, בבעלותו של המפיק הנודע רידלי סקוט, את הזכויות להפיכתו של 'מתה להיות אני' לסרט באורך מלא.
 
אניטה, שהחלימה כליל מהסרטן, נוסעת כיום ברחבי העולם, מרצה ומעבירה סדנאות, נואמת בכנסים ובאירועים מיוחדים כדי לחלוק את התובנות העמוקות שזכתה בהן בשהותה בממלכה האחרת. היא מתראיינת דרך קבע לתוכניות טלוויזיה שונות ברחבי העולם, והופיעה אצל אנדרסון קופר ברשת CNN, ברשת פוקס, בתוכנית של ג'ף פרובסט, בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק ובתוכנית Today בארצות הברית, וגם בפרל רפורט בהונג קונג, בתוכניתה של קארן דווילה בפיליפינים ובתוכניות רבות אחרות.
 
אניטה נולדה בסינגפור, להורים הודים. כשהייתה בת שנתיים עברה משפחתה להונג קונג, שם גדלה. בשל הרקע שלה והחינוך הבריטי שקיבלה היא שולטת בשפות רבות. מגיל צעיר היא דיברה אנגלית, סינית קנטונזית ודיאלקט הודי, ואחר כך למדה גם צרפתית. לפני שהפכה לסופרת ומרצה בין-לאומית עבדה אניטה שנים רבות בעולם העסקים.
 
לפני זמן מה עברו אניטה ובעלה דני מהונג קונג לקליפורניה.

תקציר

לאחר שעברה חוויית סף-מוות וחלקה איתנו את סיפורה ברב המכר של "הניו יורק טיימס", "מתה להיות אני", אניטה מורג'ני מכירה היטב את האמיתות הקיימות המקובלות על רובנו. הראייה הבהירה שזכתה בה הובילה אותה להבנה מעמיקה יותר, להבנת הייעוד שלשמו נולדה.
 
חלק מהאמת הזאת חייב אותה לבחון את המיתוסים התרבותיים המושרשים בחיי היומיום שלנו. מיתוסים אלה, העוברים מדור לדור, נמצאים בכל מקום ומשפיעים על כל היבט של חיינו. מיתוסים תרבותיים, מהאמונה שאנו קוצרים את מה שאנו זורעים ועד לרעיון שעלינו לחשוב תמיד בצורה חיובית, נתפסים פעמים רבות כאמיתות, ואיש אינו מערער על כך. מורג'ני קובעת שהגיעה העת לפקפק בהם, כדי לעזור לנו להגיע לאני האותנטי והמודע שלנו.
 
 
מורג'ני חוקרת את המיתוסים הנפוצים האלה כפי שהם קיימים בעולם האמיתי ומציגה דוגמאות מחייה היא, החושפות את השקר שמתחת לפני השטח. אם נשתחרר מהציפיות המקובעות הללו נוכל לפרוץ נתיב כן שיוביל אותנו לחיים כפי שאנו אמורים לחיותם.
 
אניטה מורג'ני היא מחברת רב המכר "מתה להיות אני" (שיצא לאור באופוס). הספר מתאר את מאבקה בסרטן, שנמשך כמעט ארבע שנים, בסופו עברה בשנת 2006 חוויית סף-מוות מרגשת ומרתקת ששינתה את השקפתה על החיים מן הקצה אל הקצה. הספר, שהגיע לרשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס"' כשבועיים אחרי שראה אור ונשאר שם תשעה שבועות, תורגם מאז ליותר מארבעים וחמש שפות ונמכר ביותר ממיליון עותקים ברחבי העולם. בפברואר 2015 קנתה חברת ההפקה סקוט פרי, בבעלותו של המפיק הנודע רידלי סקוט, את הזכויות להפיכתו של "מתה להיות אני" לסרט באורך מלא.

פרק ראשון

הקדמה
 
מה היה קורה לו הייתם מבינים לפתע פתאום שזהו גן עדן (או נירוונה) – החיים הגשמיים שאנו חיים ברגע זה ממש? אני יודעת שזה נשמע מטורף, ואני מרגישה שכמה מכם חושבים, אם זה גן עדן, למה זה נראה לי כמו גיהינום? ואני מבינה אתכם. בעיניי זה בהחלט נראה כמו גיהינום כשהציקו לי בילדותי, כשלעגו לי והפלו אותי בשל צבע עורי ומוצאה של משפחתי – דברים שלא היו בשליטתי. וזה בהחלט נראה שוב כמו גיהינום כשחליתי בסרטן ושנים רבות חוויתי כאב ופחד בלתי פוסקים.
 
אבל תשתפו איתי פעולה לרגע.
 
אולי הסיבה שכל אותו הזמן חיי נראו כמו גיהינום הייתה שלא ידעתי עד כמה אני חזקה, או מה אני מסוגלת לעשות? אחרי הכול, איש לא לימד אותי מעולם איך פועלים החיים, ואנחנו לא נולדים עם ספרון הדרכה. החיים באמת היו מאבק עבורי, וחייתי בתחושת פחד איומה גם כשהגעתי לבגרות. האמנתי שהחיים קורים לנו ושאני קורבן, ולכן תמיד הגבתי לנסיבות חיי במקום לברוא אותן. מי הייתה בוראת לעצמה ילדות שבה מציקים לה ומפלים אותה וזה מותיר אותה כשההערכה העצמית שלה נמוכה כל-כך? מי הייתה בוחרת להיוולד אישה בתרבות שעדיין מאמינה שנשים נחותות מגברים? מי הייתה יוצרת בגופה גידול סרטני – סרטן שכמעט יהרוג אותה? ברור שהייתי קורבן של נסיבות חיי. כך חשבתי לפחות – עד שמתּי.
 
חלק נכבד מסיפור חיי מתועד בספרי הקודם – מתה להיות אני (אופוס, 2013). את סיפורי הביא לתודעת הציבור מחבר רבי המכר והמרצה מעורר ההשראה ד"ר ויין דייר. הוא עודד אותי לכתוב את הספר הזה. עד למותו, לפני חודשים מספר, הוא המשיך לעודד את קהלו לקרוא את הספר שלי. אני יודעת שמעורבותו בתכלית חיי הייתה התערבות שמימית, חלק מהתגלותו של מארג נרחב יותר. אני אסירת תודה לו וחשה ענווה לנוכח הדברים שקרו בחיי בגלל מה שהאדם המרשים הזה עשה למעני.
 
כשכתבתי את ספרי הראשון לא חשבתי לרגע שאכתוב ספר נוסף. כתבתי את זיכרונותיי, חשבתי לעצמי, שגוללו את סיפור חיי ובמיוחד את התנסותי עם מחלת הסרטן, שהובילה אותי לחוויית סף-מוות. וכתבתי גם על החוכמה שרכשתי מההתנסות הזאת. על מה עוד אני יכולה לכתוב? חשבתי בכנות שכבר תיעדתי את כל המרכיבים המעניינים בחיי בספר ההוא.
 
אבל אחת התובנות המעמיקות ביותר שהעניקה לי חוויית סף המוות, היא שהחיים האלה – החיים שכולנו חיים עלי אדמות – יכולים להפוך לגן עדן עבורנו, אם רק נבין כיצד הם פועלים ומה עלינו לעשות כדי לברוא את גן העדן הזה כמציאות. אחת הסיבות המרכזיות שבחרתי לחזור לחיים בזמן חוויית סף המוות שלי הייתה ההתנסות, על בשרי, בגן העדן שהחיים האלה יכולים להיות. רציתי לממש את האמת המדהימה של המציאות הזאת ולשנות את הפחד והאימה ואת שיברון הלב שמילאו את חיי קודם לכן. רציתי לחיות בגן העדן כאן ועכשיו.
 
השתלבות קשה
כשהייתי במצב של סף-מוות, כל זה נראה לי ברור מאוד, קל מאוד. אבל כשניסיתי ליישם את התובנות החדשות שלי על חיי שאחרי חוויית סף המוות נתקלתי שוב ושוב במחסומים. השקפתי על טבעה של המציאות השתנתה בצורה דרמטית, והיא לא התאימה למה שרוב האנשים רואים כהשקפת עולם נורמלית.
 
כשנאבקתי להרגיש שייכת שוב לחברה מצאתי את עצמי מנסה לרַצות את אלה שגינו אותי. וכשלא תפסתי את עצמי בזמן, הייתי מתחילה להדחיק את האני האמיתי שלי או מתפשרת על דברים רבים שלמדתי במסעי אל הממלכה האחרת, כדי לזכות באישורם של אחרים. בכל פעם שזה קרה התחלתי שוב לחוש חסרת אונים. התחושות המדהימות ששידרו לי שאני בלתי מנוצחת ושאני בוראת לבדי את עולמי היו מתמוססות ודפוסי חשיבה והתנהגות ישנים היו מתחילים להתגנב ולהאפיל את ראייתי. פחדים שאיני "עושה את הדבר הנכון" או חשש לאכזב אחרים צצו שוב כשבחרתי להיכנע למבקרים ולרקוד לצלילי החליל שלהם במקום להקשיב לליבי. (אני בטוחה שרבים יכולים להזדהות עם התחושה הזאת.) חרדות חדשות השתלטו עליי, ובמהרה התחלתי להרגיש אבודה ונטושה. היה נדמה שנגזר עליי לבחור תמיד בין השתלבות לבין בריאתו של גן העדן.
 
בו-בזמן, בשל הפרסום שהביא לי הספר מתה להיות אני, התחלתי לקבל כמות עצומה של מכתבים ודוא"ל מאנשים שעדותי נגעה בליבם. רבים מהמסרים האלה גרמו לי להזיל דמעות של אושר והכרת תודה, ואנשים רבים חשו שאני מספרת את סיפורם! היה נדמה להם שקראתי את ליבם, את תודעתם ואת נשמותיהם.
 
התגובות הנלהבות האלה היו ממש לא צפויות. לא היה לי מושג שסיפורי יגע באנשים רבים כל-כך באופן עמוק כל-כך. בורכתי גם בהזמנות רבות לשאת דברים, הן בציבור והן בתוכניות רדיו וטלוויזיה. ואחרי כל מפגש כזה, אנשים רצו לשמוע עוד! היו להם שאלות רבות והם רצו להעמיק לחקור בסיפורי – ובסיפורים של עצמם. רבים מהם התמודדו עם מחלות או שיקיריהם סבלו או גססו, ואחרים התמודדו עם מערכות יחסים או עם בעיות כספיות. ובתוך כל אתגרי החיים האלה הם רצו ללמוד עוד ולשמוע כיצד להביא את פיסת גן העדן שאני חוויתי אל תוך חייהם כאן עלי אדמות.
 
אף שהתגובות לספרי היו חיוביות מאוד, כל תשומת הלב הממוקדת שזכיתי לה הביאה אותי לרמה חדשה ועמוקה יותר של מודעות במסע החיים שלי. כשלא שהיתי בזירה הציבורית היה לי חשוב כעת יותר ויותר לבלות זמן לבדי. בכל פעם שהייתי לבד הייתי משתיקה את מחשבותיי ומחזירה את עצמי למצב שחוויתי בזמן חוויית סף המוות שעברתי, מצב של תודעה טהורה והבנה שכולנו מחוברים. במצב זה יכולתי לחוש את מה שכל האחרים חשו כאילו אלה היו רגשותיי שלי, וגם את הצער והכאב שחוותה משפחתי כשחששה שהיא עומדת לאבד אותי. אבל לא חוויתי רק את כאבה של משפחתי. לאחר שקראתי את כל הסיפורים שאנשים חלקו איתי יכולתי לחוש בליבי את כאבו של העולם כולו.
 
הם רצו שאבוא לעיר שלהם, לכנסייה שלהם, לאשרם שלהם, לביתם. הם רצו לדבר איתי. רציתי לעזור לכולם, והעובדה שלא יכולתי לעשות זאת הכאיבה לי. לא משנה עם כמה אנשים דיברתי, לכמה מכתבים עניתי – אף פעם לא היה די בכך. בכל פעם היו אנשים שלא יכולתי לענות להם. חשתי את סבלם של אנשים, ובו-בזמן חוויתי כאב על שלא עלה בידי לסייע להם. לפעמים זה איים להכריע אותי. השמחה שלי התחילה לגווע בהדרגה וידעתי שלא אוכל להמשיך כך. הספר שלי היה אמור ללמד אנשים כיצד להביא אושר לחייהם, אבל כיצד אוכל להביא אושר לעולם כשרוב הזמן חוויתי את מכאוביהם של כל האנשים האחרים?
 
הזדמנות חדשה להחלמה
ואז, יום אחד, הלכתי למקום האהוב עליי – חוף הים ליד ביתי – ישבתי על החול והשקפתי על הים המפריד בין הונג קונג, האי שבו אני חיה, לבין היבשת. היה יום מעונן והשמש הייתה חבויה. בכל פעם שהייתי מוטרדת נהגתי לבוא למקום הזה כדי להתאחד עם הטבע. בטבע, ובעיקר בים, יכולתי לחוש בצורה מוחשית את החיבור הלא ייאמן שיש לכולנו עם היקום כולו, כאילו הכול משתלב יחד בצורה הרמונית כדי ליצור את המארג העצום הזה שאנחנו מכנים חיים. לא משנה אילו שאלות היו לי, תמיד חשתי שהתשובות באות אליי כשאני בחיק הטבע, לפעמים התשובות הופיעו בלחישת הרוח, ולפעמים בצליל המים, או ברשרוש ענפי העצים והעלים. ישבתי על החול באותו היום, הבטתי בים ובשמיים ודיברתי בדממה אל היקום.
 
"חזרתי מהמוות", אמרתי. "מה יהיה עכשיו? זה שובר את ליבי. איך אני אמורה לסייע לכל האנשים האלה – ולעצמי – מנקודת הראות של הקיום הגשמי הזעיר שלי? לו הייתי נשארת בממלכת סף המוות, אולי הייתי יכולה לעזור לאנשים רבים יותר. אבל אני מרגישה רק שיברון לב על כל האנשים שלא עלה בידי לעזור להם!"
 
דמעות זלגו על פניי בשעה שהתמסרתי ליקום וחקרתי מדוע חזרתי. מדוע אני צריכה לשאת את שיברון הלב הזה? ומדוע העולם שלנו מלא בכאב רב כל-כך?
 
ואז, משום מקום, שמעתי לחישה – לא קול אמיתי, אלא קול שנדמה שבקע מצליל הגלים שבים, קול שהדהד בתוך ליבי. "מה היה המסר העיקרי שלמדת מחוויית סף המוות שלך?" שאלה הלחישה, "המסר שעליו כתבת בספרך הקודם?"
 
"לאהוב את עצמי ללא תנאי", עניתי. "ולהיות אני עצמי ככל שאני יכולה. להאיר ככל שרק אוכל".
 
"וזה כל מה שאת צריכה לעשות או להיות. לא יותר מכך. פשוט אהבי את עצמך ללא תנאי, תמיד, ותהיי מי שאת".
 
"אבל העולם שאנו חיים בו אינו תומך בחשיבה כזאת או ברגשות כאלה. נדמה שהעולם הוא גיהינום יותר מגן עדן", מחיתי בתגובה לקול הבלתי נראה בעודי מביטה בגלים שהתרסקו על הסלעים לאורך החוף. "אנשים סביבי מתמודדים עם אתגרים כה רבים מדי יום ביומו, ואיני יודעת איך אני יכולה לעזור להם בכך שאוהב את עצמי!"
 
"כשאת אוהבת את עצמך ומכירה בערכך, אין דבר שלא תוכלי לעשות, או לרפא. את למדת את זה כשקראת תיגר על כל הידע הרפואי והחלמת מסרטן שהיה בשלב הסופי. את החלמת כשהיית מודעת לערכך".
 
זו הייתה אמת. עד שחליתי בלימפומה חיי היו מלאים בפחד, אבל העובדה שלמדתי לאהוב את עצמי הצילה את חיי. זה נשמע פשוט כל-כך, אבל מדוע התקשיתי כל-כך להעביר את המסר הזה לאחרים שנאבקו בקשיים? ומדוע היה לי כה קל לאבד את ההבנה הזאת לאחר שהגעתי אליה?
 
"קל לאבד את הכרת כוחנו האמיתי כשאנחנו מוקפים אנשים שאינם מאמינים בכך או שלא חוו זאת מעולם – ולעיתים תכופות נראה שרוב האנשים בעולם הם כאלה", שמעתי את תשובתו של הקול, כאילו קרא את מחשבותיי. "ואם תמשיכי להתמקד במה שכל האחרים חשים ובמה שכל האחרים רוצים, תאבדי שוב את דרכך בעולם של פחדים – ובפירוש לא כדאי לך לעבור את זה שוב.
 
"זכרי, העבודה היחידה שלך היא לאהוב את עצמך, להעריך את עצמך ולגלם את האמת הזאת של הערכה עצמית ואהבה עצמית, כדי שתוכלי להיות התגלמות האהבה בפעולה. זהו שירות אמיתי – לעצמך ולסובבים אותך. ההבנה שאת אהובה ומוערכת כל-כך היא שריפאה את הסרטן שלך. אותה ידיעה תעזור לך לברוא חיים של גן עדן כאן, עלי אדמות. אינך משרתת איש כשאת אובדת בתוך בעיותייך. לכן השאלה היחידה שעליך לשאול את עצמך כשאת מרגישה מובסת או אבודה היא זו: איפה אני לא אוהבת את עצמי? איך אני יכולה להעריך את עצמי יותר?"
 
זה בדיוק מה שלמדתי בחוויית סף המוות שלי, ובדיוק מה שריפא אותי, אבל דומה ששכחתי את זה. איבדתי את עצמי בכאבם של האחרים, וכעת הייתי המומה לנוכח העוצמה שהתגלתה במה שקרה זה עתה. באותו הרגע הרגשתי שאני אוחזת בתשובה לכל שאלה ששאלו אותי מימיי. מה שחָלַק איתי לחש הגלים היה כה פשוט, ועם זאת כה עמוק!
 
החוויה הזאת הבהירה לי כמה קל לנו לאבד את תחושת התכלית האמיתית שלנו ולהילכד ברשת של חלומות שאנחנו טווים כדי להצדיק את קיומנו. עכשיו הבנתי שזה מה שקורה לנו ברגע שאנחנו נכנעים לאמונות השולטות בתרבות הסובבת אותנו.
 
כל גופי עקצץ וצמרמורת אחזה בגבי כשישבתי על החול וחזרתי על המילים האלה במחשבתי שוב ושוב: העבודה היחידה שלך היא לאהוב את עצמך, להעריך את עצמך ולגלם את האמת הזאת של הערכה עצמית ואהבה עצמית, כדי שתוכלי להיות התגלמות האהבה בפעולה. זהו שירות אמיתי – לעצמך ולסובבים אותך.
 
הבטתי בים, עצמתי את עיניי והנחתי את ידי על ליבי בהכרת תודה. אמרתי, "תודה! אני מבינה!" ואז קמתי והתחלתי לצעוד בחזרה לעבר הבית.
 
נמלאתי התלהבות מהתחושה המחודשת של התכלית והכיוון, וגם חשתי ביטחון מכך שחיי יתפתחו בכיוון שהיו אמורים להתפתח בו. הרגשתי שוב התחדשות וחיבור אל היקום, וידעתי שכל עוד אשאר נאמנה לעצמי ואזכור לטעון את הסוללות שלי על-ידי מודעות לחיבור האין-סופי שלי ליקום, הכול יתקדם כפי שאני מצפה.
 
במה יעסוק הספר הזה
בשל יכולתי לחוש הן את הכאב הממלא לבבות רבים כל-כך ברחבי העולם ובשל התשוקה העזה להחזיר את האושר לחייהם של האחרים, התעוררה בי ההשראה לכתוב את הספר שאתם קוראים עכשיו. "גן עדן – כאן ועכשיו?" הוא הניסיון שלי להפריך כמה מהמיתוסים הגדולים ביותר שמכרו לנו – מיתוסים שמנעו מאיתנו לחיות את חיינו במלואם, רק מכיוון שהם האמונות השולטות בתרבות הסובבת אותנו. וכפי שנזכרתי באמת הפשוטה ששחררה את ליבי ביום שבו ישבתי על החוף ודיברתי עם היקום, אני מקווה שבשעה שתקראו את המילים האלה ליבכם יהדהד בידיעת האמת שהכרתם תמיד, עמוק בקרבכם, ושתחוו את החירות והאושר שאני חוויתי.
 
אני מאמינה שאנחנו נולדים עם ידיעת האמת באשר להווייתנו. אבל כשאנחנו מתבגרים ומנסים להשתלב בחברה ולהתאים את עצמנו אליה אנחנו דוחים את הידע הזה, ומתנים את עצמנו בהתאם לנורמות שלה. אנחנו לומדים להפנות את מבטנו החוצה ומחפשים הכוונה, וכשאנו עושים זאת אנו מקבלים את ציפיותיהם של אחרים מאיתנו. ואז, כשאיננו מצליחים לעמוד בכל הציפיות החיצוניות האלה, אנחנו חשים חסרי אונים, פגומים.
 
משמעות הדבר היא שכאשר אנחנו מנווטים את דרכנו בחיים, האמונות המרכיבות את היסודות שעליהם מבוססים ערכינו האישיים פשוט אינן נכונות! ולא משנה בכמה סדנאות לצמיחה אישית נשתתף או כמה ספרי עזרה עצמית נקרא, תמיד נמשיך לחפש את התשובות מחוץ לעצמנו. לא זו בלבד שזה לא משרת אותנו, לאמיתו של דבר זה בולם אותנו! דבר לא יוכל לשנות את הדפוסים ההרסניים האלה עד שנפרק את המיתוסים ונחשוף את השקרים שעיצבו את מחשבותינו ואת אמונותינו.
 
כל פרק בספר הזה ידגיש מיתוס נפוץ שרובנו קיבלנו כאמת ויראה כיצד כל מיתוס כזה מחלחל, באופן שעל-פי-רוב נותר סמוי מעינינו. אחלוק איתכם סיפורים ודוגמאות מחיי שיראו כיצד המיתוסים האלה מתממשים, אסביר כיצד גיליתי את השקר שבהם על בשרי, ומה הייתה האמת שגיליתי. בסוף כל פרק יהיה תת-פרק ששמו "לחיות בגן עדן כאן ועכשיו", ובו אציע כמה אמיתות אפשריות העומדות מאחורי המיתוס שזה עתה חקרתי ואתווה שיטות שיסייעו לכם להתגבר על ההתניה הזאת, כדי שתוכלו להעמיד את המיתוס השולט בחייכם על ראשו ולחיות סוף-סוף מתוך האמת שבכם.
 
אם השנים האחרונות היו עוברות עליי כפיקניק מוחלט, ודאי לא הייתי כותבת ספר נוסף – לא עכשיו, לפחות. ולכן אני מודה לכם, לכולכם, על המתנה שהענקתם לי כשחלקתם איתי את חייכם ועל שפתחתם לפניי את ליבכם ונשמתכם. כל אחד ואחת מכם, כל מי שפנה אליי מימיי העניק לי השראה לכתיבת הספר הזה. כולנו מחוברים, ואני מרגישה את מה שאתם מרגישים. הספר הזה הוא מתנתי לכם, מליבי אל ליבכם.

אניטה מורג'ני

אניטה מורג'ני המחברת של רב המכר 'מתה להיות אני' (שראה אור בהוצאת "היי האוס", 2012 ובישראל באופוס, 2013). הספר מתאר את מאבקה בסרטן, שנמשך כמעט ארבע שנים, בסופו עברה בשנת 2006 חוויית סף-מוות מרגשת ומרתקת ששינתה את השקפתה על החיים מן הקצה אל הקצה. הספר, שהגיע לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס כשבועיים אחרי שראה אור ונשאר שם תשעה שבועות, תורגם מאז ליותר מארבעים וחמש שפות ונמכר ביותר ממיליון עותקים ברחבי העולם. בפברואר 2015 קנתה חברת ההפקה סקוט פרי, בבעלותו של המפיק הנודע רידלי סקוט, את הזכויות להפיכתו של 'מתה להיות אני' לסרט באורך מלא.
 
אניטה, שהחלימה כליל מהסרטן, נוסעת כיום ברחבי העולם, מרצה ומעבירה סדנאות, נואמת בכנסים ובאירועים מיוחדים כדי לחלוק את התובנות העמוקות שזכתה בהן בשהותה בממלכה האחרת. היא מתראיינת דרך קבע לתוכניות טלוויזיה שונות ברחבי העולם, והופיעה אצל אנדרסון קופר ברשת CNN, ברשת פוקס, בתוכנית של ג'ף פרובסט, בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק ובתוכנית Today בארצות הברית, וגם בפרל רפורט בהונג קונג, בתוכניתה של קארן דווילה בפיליפינים ובתוכניות רבות אחרות.
 
אניטה נולדה בסינגפור, להורים הודים. כשהייתה בת שנתיים עברה משפחתה להונג קונג, שם גדלה. בשל הרקע שלה והחינוך הבריטי שקיבלה היא שולטת בשפות רבות. מגיל צעיר היא דיברה אנגלית, סינית קנטונזית ודיאלקט הודי, ואחר כך למדה גם צרפתית. לפני שהפכה לסופרת ומרצה בין-לאומית עבדה אניטה שנים רבות בעולם העסקים.
 
לפני זמן מה עברו אניטה ובעלה דני מהונג קונג לקליפורניה.

עוד על הספר

  • תרגום: בועז וייס
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2017
  • קטגוריה: רוחניות
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 44 דק'
גן עדן כאן ועכשיו אניטה מורג'ני
הקדמה
 
מה היה קורה לו הייתם מבינים לפתע פתאום שזהו גן עדן (או נירוונה) – החיים הגשמיים שאנו חיים ברגע זה ממש? אני יודעת שזה נשמע מטורף, ואני מרגישה שכמה מכם חושבים, אם זה גן עדן, למה זה נראה לי כמו גיהינום? ואני מבינה אתכם. בעיניי זה בהחלט נראה כמו גיהינום כשהציקו לי בילדותי, כשלעגו לי והפלו אותי בשל צבע עורי ומוצאה של משפחתי – דברים שלא היו בשליטתי. וזה בהחלט נראה שוב כמו גיהינום כשחליתי בסרטן ושנים רבות חוויתי כאב ופחד בלתי פוסקים.
 
אבל תשתפו איתי פעולה לרגע.
 
אולי הסיבה שכל אותו הזמן חיי נראו כמו גיהינום הייתה שלא ידעתי עד כמה אני חזקה, או מה אני מסוגלת לעשות? אחרי הכול, איש לא לימד אותי מעולם איך פועלים החיים, ואנחנו לא נולדים עם ספרון הדרכה. החיים באמת היו מאבק עבורי, וחייתי בתחושת פחד איומה גם כשהגעתי לבגרות. האמנתי שהחיים קורים לנו ושאני קורבן, ולכן תמיד הגבתי לנסיבות חיי במקום לברוא אותן. מי הייתה בוראת לעצמה ילדות שבה מציקים לה ומפלים אותה וזה מותיר אותה כשההערכה העצמית שלה נמוכה כל-כך? מי הייתה בוחרת להיוולד אישה בתרבות שעדיין מאמינה שנשים נחותות מגברים? מי הייתה יוצרת בגופה גידול סרטני – סרטן שכמעט יהרוג אותה? ברור שהייתי קורבן של נסיבות חיי. כך חשבתי לפחות – עד שמתּי.
 
חלק נכבד מסיפור חיי מתועד בספרי הקודם – מתה להיות אני (אופוס, 2013). את סיפורי הביא לתודעת הציבור מחבר רבי המכר והמרצה מעורר ההשראה ד"ר ויין דייר. הוא עודד אותי לכתוב את הספר הזה. עד למותו, לפני חודשים מספר, הוא המשיך לעודד את קהלו לקרוא את הספר שלי. אני יודעת שמעורבותו בתכלית חיי הייתה התערבות שמימית, חלק מהתגלותו של מארג נרחב יותר. אני אסירת תודה לו וחשה ענווה לנוכח הדברים שקרו בחיי בגלל מה שהאדם המרשים הזה עשה למעני.
 
כשכתבתי את ספרי הראשון לא חשבתי לרגע שאכתוב ספר נוסף. כתבתי את זיכרונותיי, חשבתי לעצמי, שגוללו את סיפור חיי ובמיוחד את התנסותי עם מחלת הסרטן, שהובילה אותי לחוויית סף-מוות. וכתבתי גם על החוכמה שרכשתי מההתנסות הזאת. על מה עוד אני יכולה לכתוב? חשבתי בכנות שכבר תיעדתי את כל המרכיבים המעניינים בחיי בספר ההוא.
 
אבל אחת התובנות המעמיקות ביותר שהעניקה לי חוויית סף המוות, היא שהחיים האלה – החיים שכולנו חיים עלי אדמות – יכולים להפוך לגן עדן עבורנו, אם רק נבין כיצד הם פועלים ומה עלינו לעשות כדי לברוא את גן העדן הזה כמציאות. אחת הסיבות המרכזיות שבחרתי לחזור לחיים בזמן חוויית סף המוות שלי הייתה ההתנסות, על בשרי, בגן העדן שהחיים האלה יכולים להיות. רציתי לממש את האמת המדהימה של המציאות הזאת ולשנות את הפחד והאימה ואת שיברון הלב שמילאו את חיי קודם לכן. רציתי לחיות בגן העדן כאן ועכשיו.
 
השתלבות קשה
כשהייתי במצב של סף-מוות, כל זה נראה לי ברור מאוד, קל מאוד. אבל כשניסיתי ליישם את התובנות החדשות שלי על חיי שאחרי חוויית סף המוות נתקלתי שוב ושוב במחסומים. השקפתי על טבעה של המציאות השתנתה בצורה דרמטית, והיא לא התאימה למה שרוב האנשים רואים כהשקפת עולם נורמלית.
 
כשנאבקתי להרגיש שייכת שוב לחברה מצאתי את עצמי מנסה לרַצות את אלה שגינו אותי. וכשלא תפסתי את עצמי בזמן, הייתי מתחילה להדחיק את האני האמיתי שלי או מתפשרת על דברים רבים שלמדתי במסעי אל הממלכה האחרת, כדי לזכות באישורם של אחרים. בכל פעם שזה קרה התחלתי שוב לחוש חסרת אונים. התחושות המדהימות ששידרו לי שאני בלתי מנוצחת ושאני בוראת לבדי את עולמי היו מתמוססות ודפוסי חשיבה והתנהגות ישנים היו מתחילים להתגנב ולהאפיל את ראייתי. פחדים שאיני "עושה את הדבר הנכון" או חשש לאכזב אחרים צצו שוב כשבחרתי להיכנע למבקרים ולרקוד לצלילי החליל שלהם במקום להקשיב לליבי. (אני בטוחה שרבים יכולים להזדהות עם התחושה הזאת.) חרדות חדשות השתלטו עליי, ובמהרה התחלתי להרגיש אבודה ונטושה. היה נדמה שנגזר עליי לבחור תמיד בין השתלבות לבין בריאתו של גן העדן.
 
בו-בזמן, בשל הפרסום שהביא לי הספר מתה להיות אני, התחלתי לקבל כמות עצומה של מכתבים ודוא"ל מאנשים שעדותי נגעה בליבם. רבים מהמסרים האלה גרמו לי להזיל דמעות של אושר והכרת תודה, ואנשים רבים חשו שאני מספרת את סיפורם! היה נדמה להם שקראתי את ליבם, את תודעתם ואת נשמותיהם.
 
התגובות הנלהבות האלה היו ממש לא צפויות. לא היה לי מושג שסיפורי יגע באנשים רבים כל-כך באופן עמוק כל-כך. בורכתי גם בהזמנות רבות לשאת דברים, הן בציבור והן בתוכניות רדיו וטלוויזיה. ואחרי כל מפגש כזה, אנשים רצו לשמוע עוד! היו להם שאלות רבות והם רצו להעמיק לחקור בסיפורי – ובסיפורים של עצמם. רבים מהם התמודדו עם מחלות או שיקיריהם סבלו או גססו, ואחרים התמודדו עם מערכות יחסים או עם בעיות כספיות. ובתוך כל אתגרי החיים האלה הם רצו ללמוד עוד ולשמוע כיצד להביא את פיסת גן העדן שאני חוויתי אל תוך חייהם כאן עלי אדמות.
 
אף שהתגובות לספרי היו חיוביות מאוד, כל תשומת הלב הממוקדת שזכיתי לה הביאה אותי לרמה חדשה ועמוקה יותר של מודעות במסע החיים שלי. כשלא שהיתי בזירה הציבורית היה לי חשוב כעת יותר ויותר לבלות זמן לבדי. בכל פעם שהייתי לבד הייתי משתיקה את מחשבותיי ומחזירה את עצמי למצב שחוויתי בזמן חוויית סף המוות שעברתי, מצב של תודעה טהורה והבנה שכולנו מחוברים. במצב זה יכולתי לחוש את מה שכל האחרים חשו כאילו אלה היו רגשותיי שלי, וגם את הצער והכאב שחוותה משפחתי כשחששה שהיא עומדת לאבד אותי. אבל לא חוויתי רק את כאבה של משפחתי. לאחר שקראתי את כל הסיפורים שאנשים חלקו איתי יכולתי לחוש בליבי את כאבו של העולם כולו.
 
הם רצו שאבוא לעיר שלהם, לכנסייה שלהם, לאשרם שלהם, לביתם. הם רצו לדבר איתי. רציתי לעזור לכולם, והעובדה שלא יכולתי לעשות זאת הכאיבה לי. לא משנה עם כמה אנשים דיברתי, לכמה מכתבים עניתי – אף פעם לא היה די בכך. בכל פעם היו אנשים שלא יכולתי לענות להם. חשתי את סבלם של אנשים, ובו-בזמן חוויתי כאב על שלא עלה בידי לסייע להם. לפעמים זה איים להכריע אותי. השמחה שלי התחילה לגווע בהדרגה וידעתי שלא אוכל להמשיך כך. הספר שלי היה אמור ללמד אנשים כיצד להביא אושר לחייהם, אבל כיצד אוכל להביא אושר לעולם כשרוב הזמן חוויתי את מכאוביהם של כל האנשים האחרים?
 
הזדמנות חדשה להחלמה
ואז, יום אחד, הלכתי למקום האהוב עליי – חוף הים ליד ביתי – ישבתי על החול והשקפתי על הים המפריד בין הונג קונג, האי שבו אני חיה, לבין היבשת. היה יום מעונן והשמש הייתה חבויה. בכל פעם שהייתי מוטרדת נהגתי לבוא למקום הזה כדי להתאחד עם הטבע. בטבע, ובעיקר בים, יכולתי לחוש בצורה מוחשית את החיבור הלא ייאמן שיש לכולנו עם היקום כולו, כאילו הכול משתלב יחד בצורה הרמונית כדי ליצור את המארג העצום הזה שאנחנו מכנים חיים. לא משנה אילו שאלות היו לי, תמיד חשתי שהתשובות באות אליי כשאני בחיק הטבע, לפעמים התשובות הופיעו בלחישת הרוח, ולפעמים בצליל המים, או ברשרוש ענפי העצים והעלים. ישבתי על החול באותו היום, הבטתי בים ובשמיים ודיברתי בדממה אל היקום.
 
"חזרתי מהמוות", אמרתי. "מה יהיה עכשיו? זה שובר את ליבי. איך אני אמורה לסייע לכל האנשים האלה – ולעצמי – מנקודת הראות של הקיום הגשמי הזעיר שלי? לו הייתי נשארת בממלכת סף המוות, אולי הייתי יכולה לעזור לאנשים רבים יותר. אבל אני מרגישה רק שיברון לב על כל האנשים שלא עלה בידי לעזור להם!"
 
דמעות זלגו על פניי בשעה שהתמסרתי ליקום וחקרתי מדוע חזרתי. מדוע אני צריכה לשאת את שיברון הלב הזה? ומדוע העולם שלנו מלא בכאב רב כל-כך?
 
ואז, משום מקום, שמעתי לחישה – לא קול אמיתי, אלא קול שנדמה שבקע מצליל הגלים שבים, קול שהדהד בתוך ליבי. "מה היה המסר העיקרי שלמדת מחוויית סף המוות שלך?" שאלה הלחישה, "המסר שעליו כתבת בספרך הקודם?"
 
"לאהוב את עצמי ללא תנאי", עניתי. "ולהיות אני עצמי ככל שאני יכולה. להאיר ככל שרק אוכל".
 
"וזה כל מה שאת צריכה לעשות או להיות. לא יותר מכך. פשוט אהבי את עצמך ללא תנאי, תמיד, ותהיי מי שאת".
 
"אבל העולם שאנו חיים בו אינו תומך בחשיבה כזאת או ברגשות כאלה. נדמה שהעולם הוא גיהינום יותר מגן עדן", מחיתי בתגובה לקול הבלתי נראה בעודי מביטה בגלים שהתרסקו על הסלעים לאורך החוף. "אנשים סביבי מתמודדים עם אתגרים כה רבים מדי יום ביומו, ואיני יודעת איך אני יכולה לעזור להם בכך שאוהב את עצמי!"
 
"כשאת אוהבת את עצמך ומכירה בערכך, אין דבר שלא תוכלי לעשות, או לרפא. את למדת את זה כשקראת תיגר על כל הידע הרפואי והחלמת מסרטן שהיה בשלב הסופי. את החלמת כשהיית מודעת לערכך".
 
זו הייתה אמת. עד שחליתי בלימפומה חיי היו מלאים בפחד, אבל העובדה שלמדתי לאהוב את עצמי הצילה את חיי. זה נשמע פשוט כל-כך, אבל מדוע התקשיתי כל-כך להעביר את המסר הזה לאחרים שנאבקו בקשיים? ומדוע היה לי כה קל לאבד את ההבנה הזאת לאחר שהגעתי אליה?
 
"קל לאבד את הכרת כוחנו האמיתי כשאנחנו מוקפים אנשים שאינם מאמינים בכך או שלא חוו זאת מעולם – ולעיתים תכופות נראה שרוב האנשים בעולם הם כאלה", שמעתי את תשובתו של הקול, כאילו קרא את מחשבותיי. "ואם תמשיכי להתמקד במה שכל האחרים חשים ובמה שכל האחרים רוצים, תאבדי שוב את דרכך בעולם של פחדים – ובפירוש לא כדאי לך לעבור את זה שוב.
 
"זכרי, העבודה היחידה שלך היא לאהוב את עצמך, להעריך את עצמך ולגלם את האמת הזאת של הערכה עצמית ואהבה עצמית, כדי שתוכלי להיות התגלמות האהבה בפעולה. זהו שירות אמיתי – לעצמך ולסובבים אותך. ההבנה שאת אהובה ומוערכת כל-כך היא שריפאה את הסרטן שלך. אותה ידיעה תעזור לך לברוא חיים של גן עדן כאן, עלי אדמות. אינך משרתת איש כשאת אובדת בתוך בעיותייך. לכן השאלה היחידה שעליך לשאול את עצמך כשאת מרגישה מובסת או אבודה היא זו: איפה אני לא אוהבת את עצמי? איך אני יכולה להעריך את עצמי יותר?"
 
זה בדיוק מה שלמדתי בחוויית סף המוות שלי, ובדיוק מה שריפא אותי, אבל דומה ששכחתי את זה. איבדתי את עצמי בכאבם של האחרים, וכעת הייתי המומה לנוכח העוצמה שהתגלתה במה שקרה זה עתה. באותו הרגע הרגשתי שאני אוחזת בתשובה לכל שאלה ששאלו אותי מימיי. מה שחָלַק איתי לחש הגלים היה כה פשוט, ועם זאת כה עמוק!
 
החוויה הזאת הבהירה לי כמה קל לנו לאבד את תחושת התכלית האמיתית שלנו ולהילכד ברשת של חלומות שאנחנו טווים כדי להצדיק את קיומנו. עכשיו הבנתי שזה מה שקורה לנו ברגע שאנחנו נכנעים לאמונות השולטות בתרבות הסובבת אותנו.
 
כל גופי עקצץ וצמרמורת אחזה בגבי כשישבתי על החול וחזרתי על המילים האלה במחשבתי שוב ושוב: העבודה היחידה שלך היא לאהוב את עצמך, להעריך את עצמך ולגלם את האמת הזאת של הערכה עצמית ואהבה עצמית, כדי שתוכלי להיות התגלמות האהבה בפעולה. זהו שירות אמיתי – לעצמך ולסובבים אותך.
 
הבטתי בים, עצמתי את עיניי והנחתי את ידי על ליבי בהכרת תודה. אמרתי, "תודה! אני מבינה!" ואז קמתי והתחלתי לצעוד בחזרה לעבר הבית.
 
נמלאתי התלהבות מהתחושה המחודשת של התכלית והכיוון, וגם חשתי ביטחון מכך שחיי יתפתחו בכיוון שהיו אמורים להתפתח בו. הרגשתי שוב התחדשות וחיבור אל היקום, וידעתי שכל עוד אשאר נאמנה לעצמי ואזכור לטעון את הסוללות שלי על-ידי מודעות לחיבור האין-סופי שלי ליקום, הכול יתקדם כפי שאני מצפה.
 
במה יעסוק הספר הזה
בשל יכולתי לחוש הן את הכאב הממלא לבבות רבים כל-כך ברחבי העולם ובשל התשוקה העזה להחזיר את האושר לחייהם של האחרים, התעוררה בי ההשראה לכתוב את הספר שאתם קוראים עכשיו. "גן עדן – כאן ועכשיו?" הוא הניסיון שלי להפריך כמה מהמיתוסים הגדולים ביותר שמכרו לנו – מיתוסים שמנעו מאיתנו לחיות את חיינו במלואם, רק מכיוון שהם האמונות השולטות בתרבות הסובבת אותנו. וכפי שנזכרתי באמת הפשוטה ששחררה את ליבי ביום שבו ישבתי על החוף ודיברתי עם היקום, אני מקווה שבשעה שתקראו את המילים האלה ליבכם יהדהד בידיעת האמת שהכרתם תמיד, עמוק בקרבכם, ושתחוו את החירות והאושר שאני חוויתי.
 
אני מאמינה שאנחנו נולדים עם ידיעת האמת באשר להווייתנו. אבל כשאנחנו מתבגרים ומנסים להשתלב בחברה ולהתאים את עצמנו אליה אנחנו דוחים את הידע הזה, ומתנים את עצמנו בהתאם לנורמות שלה. אנחנו לומדים להפנות את מבטנו החוצה ומחפשים הכוונה, וכשאנו עושים זאת אנו מקבלים את ציפיותיהם של אחרים מאיתנו. ואז, כשאיננו מצליחים לעמוד בכל הציפיות החיצוניות האלה, אנחנו חשים חסרי אונים, פגומים.
 
משמעות הדבר היא שכאשר אנחנו מנווטים את דרכנו בחיים, האמונות המרכיבות את היסודות שעליהם מבוססים ערכינו האישיים פשוט אינן נכונות! ולא משנה בכמה סדנאות לצמיחה אישית נשתתף או כמה ספרי עזרה עצמית נקרא, תמיד נמשיך לחפש את התשובות מחוץ לעצמנו. לא זו בלבד שזה לא משרת אותנו, לאמיתו של דבר זה בולם אותנו! דבר לא יוכל לשנות את הדפוסים ההרסניים האלה עד שנפרק את המיתוסים ונחשוף את השקרים שעיצבו את מחשבותינו ואת אמונותינו.
 
כל פרק בספר הזה ידגיש מיתוס נפוץ שרובנו קיבלנו כאמת ויראה כיצד כל מיתוס כזה מחלחל, באופן שעל-פי-רוב נותר סמוי מעינינו. אחלוק איתכם סיפורים ודוגמאות מחיי שיראו כיצד המיתוסים האלה מתממשים, אסביר כיצד גיליתי את השקר שבהם על בשרי, ומה הייתה האמת שגיליתי. בסוף כל פרק יהיה תת-פרק ששמו "לחיות בגן עדן כאן ועכשיו", ובו אציע כמה אמיתות אפשריות העומדות מאחורי המיתוס שזה עתה חקרתי ואתווה שיטות שיסייעו לכם להתגבר על ההתניה הזאת, כדי שתוכלו להעמיד את המיתוס השולט בחייכם על ראשו ולחיות סוף-סוף מתוך האמת שבכם.
 
אם השנים האחרונות היו עוברות עליי כפיקניק מוחלט, ודאי לא הייתי כותבת ספר נוסף – לא עכשיו, לפחות. ולכן אני מודה לכם, לכולכם, על המתנה שהענקתם לי כשחלקתם איתי את חייכם ועל שפתחתם לפניי את ליבכם ונשמתכם. כל אחד ואחת מכם, כל מי שפנה אליי מימיי העניק לי השראה לכתיבת הספר הזה. כולנו מחוברים, ואני מרגישה את מה שאתם מרגישים. הספר הזה הוא מתנתי לכם, מליבי אל ליבכם.