א. בין תל אביב להרצליה
בַּשנת הלימודים 1978-79, שָהינו בתל אביב — צ'יפ, אשתי, רייצ'ל, בתנו, ואני — והתגוררנו ברחוב שהוּסַב שמו משׂדרות הקרן הקיימת לישראל לשדרות בן גוריון בבית מס. 2. רייצ'ל בת-השבע החלה ללכת לבית-הספר הקרוב ע"ש א.ד. גורדון, שבו כיהנה כמורה ותיקה ומוערכת רינה גלעדי, ידידתי מימי הקומוניסטים העברים, ולחונכתה של רייצ'ל בבית-הספר נתמנתה מאיה קדישמן, בתו של מנש'קה, האדם והאומן הדגול. די היה בהעלאת שמות בודדים אלה כדי להרחיב את לבי — לולא הַרגשת הלחץ, הנובעת מכך שהמטרות שהצבתי לי בבואי ארצה לא הושגו — והמעט שהושג, תחת שייהפך בסיס בריא ליצירה, מעלֶה על לשוני טעם של מסע מפרך כשל בני ישראל במדבר.
למרבה האירוניה, הַתחלת מסע זה נראתה מבטיחה.
בהגיעי ארצה הקמתי באולפני הרצליה מחלקה לפיתוח תסריטים. כראש המחלקה החדשנית הזאת זכיתי למשכורת למטה-מבינונית — "עד שהמחלקה תוכיח את עצמה..." איציק קול, מנכ"ל האולפנים הממולח, ידע לשחק על הניגוד ביני לבין אחותי, שנבע כמעט בהכרח ממצב של איזון בבעלותנו על הרכוש, ומשכורתי לא התקרבה אפילו לשלו, שלא לדבר על הצ'ופּרים שבמעמדו הוא ידע למצוץ מעטיני המערכת שעמד בראשה.
אבל לי לא היה איכפת. הייתי חדור אמונה בכוחי. לאור הַצלחתי במאבקי נגד עו"ד תמיר (המתואר לפרטיו בחלקה הראשון של האוטוביוגרפיה) האמנתי שאוכל להשפיע על האולפנים רוב טוב מכישרוני. ואני חייב לדווח, שכישלון זה לא נבע מנכליו של העו"ד הנזכר (אם כי רב-הנוכלים הלז לא הפסיק לנגוס בעוגה גם אחרי שהתמנה לשר המשפטים בממשלת ישראל ומשרדו המשיך להיאחז במשרת היועץ המשפטי של האולפנים עוד שנים אחדות); גם לא איציק, הרב מג, היווה את הסיבה לכישלוני; התסריט של צלילה חוזרת — הסרט העלילתי, בהפקתי, שזכה בפרס הישראלי לסרט הטוב ל-1981 — פוּתַח במחלקה שלי והביא לאולפנים רווחים נאים. אזכיר עוד, שהפרויקט הבא בתור עמדה להיות סדרת טלוויזיה בעקבות הרומן חסות מאת סמי מיכאל, אבל הסידרה לא זכתה להפקה וחומָרֶיה — תסריטים בשלבים שונים של פיתוח — רובצים במרתף-ביתי כאבן שאין לה הופכין. שאיפותיי היצירתיות מעולם לא עברו את השלב הראשון (מה שקרוי באנגלית beginners' luck) ותוכניתי לתרום לייצוב האולפנים ולחזור עם משפחתי לאנגליה נקברה יחד עם הצילינדרים הדפוקים של מכונית הסובארו שלי, שלא היה לי הכסף לחדשם למרות מעמדי הבכיר.
התחככות זו בעבר מעלה אל פני-השטח מרבץ עכור, שאינני מסוגל לדלג מעליו ולא הייתי פוסח עליו לו גם יכולתי. היא קשורה לאדם אחד בטבור. אני עדיין תוהה באיזו מידה לייחס את היפלטותי מהאולפנים ליצר שהשתלט על אותו אדם — יצר השתלטות חסר מעצורים... איעזר באנקדוטה. אלכס תבור, החי בצרפת ושעמו שמרתי על קשר מִשנות החמישים של המאה הקודמת, הכיר את אמא ופיתח אתה רעיונות שונים להפקת סרטים. הוא ביקר בארץ בעת מותה, ונכח בהלווייתה, ומה שהוא מתאר מסמר שיער: אחותי פוסעת אחרֵי גופתה של אמנו העטופה בתכריך, והיא — אחותי — נתונה בתהליך מצמרר של שינוי אישיות, כמתואר בעטו של קפקא, כשבכל צעד מצעדיה היא מְחקה יותר ויותר את המנוחה...
אם את דיווחו של אלכס אפשר לייחס לדמיונו הפורה, לא כן את סילוקו מהמגרש של איציק קול, מנכ"ל האולפנים שנראה כל-יכול. זה כבר איננו פרי דמיון, רבותיי, זוהי עובדת חיים! מרים אחותי הצליחה לאלץ אותו לנטוש את המפעל שהוא ניהל בכישרון נדיר והביאו לפריחה חסרת תקדים.
אם תשאלו מדוע לא עצרתי בגופי את הסחף, תגובתי הראשונה תהיה לפטור את השאלה ב"אינני טוב בגירוש שדים". אבל אם תמשיכו ללחוץ אצטרך להודות שמעולם לא נמשכתי לִרְכוּש ובוודאי לא לכזה שלא היה לי חלק בצבירתו. בסופו של יום — למרות שמעולם לא האמנתי בקיומם של שדים מכל סוג שהוא — את מה שחוויתי בפרק זה של חיי קשה להסביר ללא השתתפותן הפעילה של רוחות, מהסוג שכאדם רציונאלי אני מסרב להכיר בקיומן.
מאין נבע אפוא אותו רוע שטני שכבש את אחותי? האם ניתן להמשילה לעקרב שאינו נמנע מלעקוץ את הצפרדע, שעל גבה הוא חוצה את הנהר, למרות שטביעתה תביא למותו, כי זה טבעו? לא, אתם תבקשו עובדות ואצטרך להודות שמֶטפורת העקרב אינה מספקת, ושאת התשובה יש לחפש בנסיבות הארציות שבהן גדלה אחותי. ואלה ניתנות לתיאור מדוקדק.
כשיצאתי לכתיבת תולדותיי, החלטתי שלא אעסוק בסיפור חייהם של אחרים — אלא במקרה שיש להם קשר ישיר בלתי-ניתן-לפירוק לחיי-שלי. המקרה של אחותי נופל בול לקטגוריה הזו. וכך, כמעט בניגוד לרצוני, אתרום את חלקי — חלקו של בעל דבר — לתיאורו של אותו גיהינום, שהייתי לא רק עד לו, אלא הִשְׁחַתִּי שנים יקרות מחיי (וגם איבדתי את משפחתי) לפני שעלה בידי להימלט ממנו בעור שיניי.
מיַנקותה, מילאה מרים את משבצת היַלדה הדחויה במשפחתנו. אמנו נטשה את אביה תוך רומן לוהט עם אבי וגרמה לבִתה בת הארבע להיטלטל בין ארצות, אבות ובתים. הכרתי את אביה, ד"ר יעקב ("גַ'אק") רוזנר, שהיה אדם מחונן, רגיש ובעל נשמה אומנותית. הוא מעולם לא למד עברית ומת בגולת תל אביב, מהתקף לב, בגיל ארבעים ושמונה. את זעמו העצור על אמא למדתי רק לאחר שנים ממכתב ששלח לה, שהתגלה בעיזבונו. הוא כתב שם, מלא מרירות, על גירושיהם, שאילו ידע אז שאמא נושאת אותי ברחמה, לעולם לא היה מוותר על זכותו לגדל את מרים, בתו.
מערכה אל"ף בדרמה הזאת מתחילה זמן לא רב אחרי שנחרץ גורלה של אחותי לגדול בבית הוריי. בהיותה בת שמונה-וחצי נשלחה מרים לקיבוץ מרוחק בטענה, שהרחק מהלחצים הבּין-משפחתיים היא תזכה שם לחינוך משובח. תגובתי לטענה לחוצה זו הינה בַּטִיחְ, שהרי מיד לאחר מכן שלחו הוריי גם אותי לשם — בהיותי בן פחות מחמש — אל ליבן של מאורעות הדמים שהשתוללו אז בארץ. ההסבר כאן היה, שהדבר נעשה כדי להפיג את קנאתה של אחותי בי. שַׂמתם לב לכך שהכל — הכל — עשו הורינו למען ילדיהם חסרי המגן? בַּטיחְ ירוק! (חבל רק שהביטוי המדויק הזה יצא בימינו מהשימוש.)
מערכה בי"ת. אחותי לא הבריקה בקיבוץ, וזה בלשון המעטָה. היא היתה גוצית חסרת חן ובתרגילי ריצה גררה רגליים במרחק מכמיר-לב מקבוצתה. אין ספק שהיו לה גם תכונות טובות — חבריה מדברים עד היום בחום על מרץ', וצבי שפילמן, המורה האהוב, ביקש וקיבל את ידה. אבל התעללויותיה המתמשכות של אמא (אנחנו כבר במערכה השלישית) רמסו בה תכונות אלה ללא רחם. עניין זה התגלה לי בכל נוראותו ברגע שבו נפלה לידי אחותי ירושה כבדה, ללא כל מאמץ מצידה, שלא לדבר על היעדר הכנה פסיכולוגית ראויה.
התעללויות? שפטו בעצמכם. תמונה מספר אחת. מקום ההתרחשות: אולפני הרצליה; הזמן: שבועות מספר אחרי שמרים זכתה בתואר אוניברסיטאי בפסיכולוגיה חינוכית — שטח חדש בימיה הראשונים של המדינה. כשהמכתבים ששלחה הפסיכולוגית הצעירה למוסדות שונים — או שלא נענו מיד או שנענו בשלילה, אמא (שמעולם לא השלימה כל תואר אקדמי) נדה בראשה ברוב חשיבות ואמרה: "נו, מוּשקה, אני רואה שאַת לא כל-כך מצליחה במקצוע הזה שלך... יש לנו פה באולפן שטח גדול לא מנוצל, ואַת הלוא היית רועת צאן בקיבוץ, אז למה שלא נקנה כבשים ותרעי כאן צאן?..."
אירוע מזעזע זה ארע לפני למעלה מיובל שנים, ולמרות שאני עובר על הכתוב ועורך אותו שוב ושוב, לסתותיי עדיין מתהדקות בזעם אין אונים לזכר אותה התעללות. לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שמאז, כל רגע בחייה עמְלה אחותי, גם כשהיתה כבר אֵם לארבעה, להוכיח (למי, בשם כל הקדושים?) שהיא יותר מרועת צאן.
תמונה שנייה: אחרי שצבי, גיסי, עזב את האולפנים בזעם על הצרַת צעדיו והקים חֶברה משלו להפקת סרטים — ואחרי שאמנו ריכזה את כל יכולותיה בטלפונים לרחבי העולם כדי לְחַבֵּל בַּהפקות שהוא תכנן ועמד לנהל — למשפחת שפילמן פשוט לא היה מה לאכול. גם את התחנה הבאה בנתיב יסוריה של מרץ' לא אשכח ולא אסלח. שרוּעה בכורסתה, שלפה אמנו פנקס צ'קים ועט, ולעיני כל מלחכי הפנכה שבחדר שאלה ברוב הדר את בתה: "נו, מושקה, כמה את צריכה היום?"
אחרי עשירית ממנת-ההשפלה שלה זכתה מרים עזבתי את מכבש העינויים בשאט נפש וחיפשתי מפלט באנגליה על מנת לא לחזור לכאן לעולם. אך לאחותי לא נפתחה מעולם אפשרות כזאת — היא לא היתה נשואה לאנגלייה ולא הצטיינה בבית-הספר המרכזי לאומנות הבמה בלונדון. ומי ששורד השפלות מעין אלה שאמא הנחיתה עליה, מפַתח עור עבה וטפרים חדים ואוי לו למי שנופל לידיו (שלא לדבר על גינונים מכמירי לב — כגון התעקשותה, שֶיְכַנוּ אותה דוקטור שפילמן בכל הזדמנות, תואר שזכתה בו בהתאמצות ובתחבולות הראויות לספר נפרד).
מה הפלא, שכשנפלו לידיה אותם חמישים אחוזֵי רכוש, התנכלה אחותי ללא רחם לכל מי שעמד בדרכה למימוש שליטתה ברכוש כולו? לָאירוע הבא, אחד מעשרות, יש גוון משעשע: כשחֲבר הנהלה חָלַק על דעתה, נטלה אחותי תפוז ויידתה אותו בו לעיני שאר הדירקטורים (לפי עדותו של עו"ד אוריאל גניהר, שהפך ליועץ המשפטי של האולפנים בלכתו של תמיר).
הדוגמה שאביא להלן אינה משעשעת, היא טרגית, ולמרבה הצער, אופיינית. באולפנים עבד מרגע היווסדם איש בְּרוּך כשרונות ונְעים הליכות בשם אליעזר (פיצי) דויטש, שאיציק המנכ"ל, מסיבות משלו, התעלל בו ככל יכולתו. מרים ראתה הכל ותמכה בנוגשׂ בשתיקה ואליעזר מת מהתקף לב בשיא כוחו. באזכרה לזכרו עמדה אחותי בפני כל עובדי האולפנים ובקולה ה"מבין" הודתה:
"אני חושבת, שאולי אנחנו הרגנו את פיצי..."
עדות בעל דבר?
כן, מֶרֶץ'! ואת נתת לכך את ידך!!
שיתוף הפעולה ההדוק ששרר ביני לבין דויטש — שהניב את הסרט עטור הפרסים צלילה חוזרת, כמו גם את ההפקה שפיצי
יזם וניהל, של הסידרה הגאונית התזמורת בכיכובו של ז'וליאן שגרן (שזכתה בפרס הבינלאומי הגבוה ביותר שקיבלה אי-פעם הפקה ישראלית) לא היה בכוחם לרפא את פצעי המוות שפיצי, האומן הרגיש, ספג מידיהם של הדוקטור שפילמן והמנכ"ל איציק קול.
מדוע אני חוזר לתיאור צללים קודרים אלה, אחרי שכל השלושה הלכו כבר לעולמם? כי הסיוט הקרוי אולפני הרצליה היווה צומת משמעותי בחיי. קשריי בארץ גרמו לי להיות כבול לקרקע, כמו איזה גוליבר בארץ הגמדים — לאין ערוך יותר מאשר באנגליה, שקיבלה אותי אל חיקה כאת אחד מבניה. מרים לחמה בחירוף נפש — בכל דרך אפשרית, כולל פנייה לערכאות — כדי לשלול ממני את הזכות הבסיסית למכור את רכושי. למזלי, הייתי זקוק באופן דחוף לכסף מזומן כדי לממן לבתי החורגת אילאיל בית ספר מתאים בחו"ל והִצלחתי לסגור בפוקס עיסקה למכירת חלקי באולפנים תמורת חלק מִשוֹוְיָם. לא היה אז איש מאושר ממני בעולם. מחקתי את אחותי מחיי! במשך שנים, כל מה שבני-ביתי שמעו מפי בנושא זה היה: "יש לי שלוש אחיות — אחת חיה, אחת מתה, ואחת שאיננה קיימת."
על תקופה קודרת זו בחיי אשליך נקודת אור: בקיבוץ לימדו אותנו שמכות נאמנות יכולות או להרוס או לחשל, ומרים — כמו אמנו לְפָנֶיהָ — חישלה אותי לקראת דרכי הבאה, ועל כך אפשר להגיד שאני חייב לה, למרות הכל, תודה.
המכות שתיארתי דחקו מזיכרוני את מארג החיים עם צ'יפ ועם רייצ'ל, מעל לכיכר אתרים. ניסינו להתחיל אז פרק חדש בחיינו, אך הארץ לא האירה את פניה לנוכריות, במידה ניכרת בגללי. הייתי טרוד במלחמות שלא בחרתי בהן וצ'יפ, בניסיונה הכּן להתחבר אל כור מחצבתי, טרחה להכיר את שפת המקום באמצעות החרוזים המייצגים הבאים:
לוח-לוח-לוח
לוח על הקיר,
על הקיר לוח
ועל הלוח גיר.
כל מאמצינו להתקרב זה אל זה התפוגגו בלהט השמש המקומית. את העברית צ'יפ לא הִפנימה אבל השכילה לנהוג במכונית כדרך המקומיים והשאירה את ילידי הארץ פעורי פה למראה המלאכית כחולת-העין המזגזגת וחותכת אותם בצפירות עזות ברחובות תל אביב.
בפגישותינו הטיפוליות בלונדון האיצה בי המטפלת להודות ברומן שניהלתי בַּקפיצות שעשיתי לארץ. אני לא בטוח שנהגתי בחוכמה, כשבמסגרת הטיפול הודיתי על חטאי זה; מה שבטוח הוא, שצ'יפ לא סלחה לי ומצאה כאן גבר שמעולם לא ראיתי, להתנחם בזרועותיו.
יום אחד התרחש הבלתי-נמנע: תימניה צעירה, נאה כשחר וחטובה כאיילה, הסבירה לי בקולה המחוספס והמגרה, שמנהל תמיד שוכב עם המזכירה שלו. ומכיוון שאת בעלה, שהיה המזכיר שלי באולפנים, לא חמדתי, שכבתי עם אשתו. ואז, ברגע של חרטה, כשניסיתי להסביר ליפהפיה שאני מנסה להשלים עם אשתי (למרות השטיח המזמין בדירתי), הפסדתי אַתה לא מתאר לך איזה זיון! גם בת תימן זו מעולם לא סלחה לי — אם כי היה זה בעיקבות מה שהיה, במהותו, חטא הפוך: בראשון נאפתי ובשני — סירבתי לנאוף וכך חטאתי במה שזורבה היווני הגדיר כַּחטא הגרוע מכל, לא לתת לאשה החומדת אותך את חֶפצהּ, חטא שאין עליו כפרה.
הייתי בעיצומו של אחד מניסיונותיי הכושלים להשלים עם אחותי כשצ'יפ הודיעה לי שהיא חוזרת עם בתנו ללונדון. הגבתי באדישות מהולה בקורטוב של שמחה — בשבילן. בשעה שהשתיים הכינו את עצמן לדרך, אחותי הבלתי-נלאית אילצה את חברֵי הנהלת האולפנים לקחת חלק במרתון שֶׁעָרְכוּ דני כרמון ואשתו למאות גברים ונשים, מבוססים חומרית אך מתוסכלים נפשית, במלון הילטון בתל אביב — וזאת כדי להביא לשיפור יחסי-אנוש באולפנים ללא כל שימת לב לתפקידם הבסיסי של המועמדים-לשיפור: לייצר סרטים ולכלכל את היוצרים. האירוע נמשך שתיים ואולי שלוש יממות רצופות כשהמשתתפים לא מורשים לאכול או לישון וממשיכים לשבת טרוטי עיניים מול הבמה שעליה ניצבים המובילים — כמו שני פרזנטורים של פרסי אוסקר, בהבדל האחד: בני הזוג כרמון לבשו ג'ינס.
מזה שָנים חיפשתי תחליף לאמונתי הלוהטת בתורת מרקס והנה, באמצעות ההתנסות הבלתי-אפשרית שנכפתה עליי על ידי אחותי, נקרָה לי — כפי שנקרָה אז לרבים במערב — פתרון מבית היוצר הבודהיסטי. כל קשר בין אמירותיו של מורה-ההלכה ההודי לבין אמות-המידה המוּכּרות לי נראָה, במקרה הטוב, מקרי, ובכל-זאת, תורה חדשה-ישנה זו, שירדה עלינו כרביבים עלי-דשא מפי בני הצמד כַרמון, השפיעה עלינו עמוקות. השנַיים הצליחו להטמיע בנו את האמונה, שכּוח החיים והיצירה נובע כולו ממךָ (או מִמֵךְ, כמובן) ושהגורם המונֵע מבן המערב מלהתחבר אל כוח חיים זה, כך הם טענו, הוא ה-mind — מילה שאין לה תרגום בשפתנו והשניים הסתייעו במילה העברית שֵׂכל. ההסתמכות האובססיבית של האדם המערבי על שכלו היא-היא המונעת בעדו מהתחבר אל מהותו, ועוד דברי הבל מסוג זה, שהיו אז באופנה וחדרו אלינו אל מתחת לעור, כמו הרעל הקטלני אל אוזנו של המלט האב.
הַרגשַת שחרור מופלאה ירדה עלינו — על אותם מאתיים מורעבים. הכל היה מותר לנו פתאום, מלבד רצח ויחסי מין לעֵינֵי כל. אני זוכר את עצמי יוצא מההילטון בצעד מתנודד בשעת בוקר מוקדמת, מגיע לקיוסק שבַּקצה המערבי של שדרות בן גוריון ומנסה על הקיוסקאי חרוש הקמטים את מה שלָמדתי זה עתה מפי כרמון ושות' — שהעיקר בחיים הינה האהבה ושהעיקר באהבה היא הנתינה, ואי לכך, אדם לא צריך לְצַפּוֹת לקבל משהו מזולתו, אלא רק לתת. האיש, שהופתע למראה חיוכי הכובש בשעת בוקר מוקדמת זו, ניחש שאני זקוק למשקה ומָכר לי בקבוק! אך לא זה היה עיקרו של הנס; העיקר היה, שנתינת האהבה שלי עשתה אותי מאושר עד אין קץ. לאחר ההצלחה ביישום התיאורְיה הבודהיסטית על הקיוסקאי קמוט הפנים, ניסיתי אותה גם על קיר — וגם כאן זה פעל! לא תאמינו, אבל הקיר החשוף, המתקלף, הֶחזיר אליי את האהבה שהרעפתי עליו ומילא אותי באושר לא ישוער.
כדי לגרום לַטיפול ההמוני להצליח, חוייבנו — כל באי ה"מרתון" — לדבּר אמת. כשאדם פותח את עצמו לנתינה — טענו המובילים — אין הוא שומר דבר לעצמו ולכן אין לו גם שום סיבה להסתיר ולשקר. ואם, בְּתִתְךָ, אתה לפעמים מכה גם למישהו במקל על הראש, כל עוד אתה נותן, אתה מרבה אושר בין בני-אנוש.
להשלמת המסע הרוחני המהפכני הזה נפגשנו שוב באירוע רב-משתתפים שאליו הוזמְנו גם קרובי משפחה. המובילים — כשדמי ההשתתפות הנוספת כבר בכיסם — המשיכו להנחות אותנו במיומנות. המשימה העיקרית בערב זה נשארה לומר אמת. שבוי בקסמם, הלכתי עם זה "עד הסוף" ותיארתי פרטים אינטימיים מחיי הנישואים שלי, שעלו על שרטון. חשתי הקלה עצומה; רק בַּהמשך התברר לי, שלרבים מהנוכחים היווה וידוי זה שלי חוויה מלחיצה. לרבים, אבל לא לכולם.
אינני זוכר אם צ'יפ נכחה באותו ערב, אבל גם אם כן, את מרבית הנאמר שם היא לא יכלה להבין. מה שבטוח הוא, שהיתה שם קבוצה של שלוש נשים שנראו כאילו הבינו והטמיעו הכל. הן צדו את עיניי מקצהו המרוחק של האולם, מקפצות ומצייצות כעל במת תיאטרון-בובות, כמודלים נופלים וקמים לאש מטחי רובי-אוויר בגני-שעשועים. ביחוד משכה את עיני זאת שנראתה ונשמעה הצעירה בשלוש. שדיה המתנופפים וקולה המזדמרר היכו בתקרת האולם וירדו על ראשִי, מרעיפים ברכה ותקווה על ליבי השוקק.
למוחרת צלצל הטלפון במשרדי והקול — קולה של הצעירה.
"עמוס?" היא שאלה.
"מממ..." השבתי, חש מחנק קל בגרוני. "איך גילית את הטלפון שלי?"
"זה לא היה קשה," השיב הקול בצחוק מתגלגל, "בלטתָ שם. אתה מוּכָּר!"
לא ידעתי מה לומר והצלחתי רק להשחיל: "אַת... רוצה משהו?"
הצחוק התגלגל שוב.
"סליחה, לא הבנתי בדיוק..." המשכתי, אבל קולה קטע אותי: "לָמָה אתה לא משתחרר?"
על שאלה לא צפויה זו כבר לא הייתי מסוגל להגיב.
"תשתחרר, תשתחרר-ר-ר," המשיך הקול להאיץ בי, תוך זריית רי"שין כאפונים מתגלגלות.
"תראי," אמרתי, "אני... קצת עסוק..."
"אין דבר," אמרה הדוברת, "אני עוד אצלצל," וניתקה.
במשך כל אותו יום צלף הקול באוזניי: תשתחרר, תשתחרר-ר-ר-ר!... מעולם לא הייתי נתון למתקפה מעין זו. אשתו של מזכירי (שישב בוהה בי בעיני העגל שלו), התימניה הנועזת, ביקשה לגרור אותי למַטה אל השטיח, בשעה שזאת, מזן פולני איכותי, מעיפה אותי לאוויר, מנתקת אותי מכוח-המשיכה תוך גלגול רי"שין מסחרר...
לא היה בידי כל אמצעי לאתֵר אותה. אבל, אל דאגה, מצב זה בא על תיקונו ובתוך יומיים חזר הקול לצרוב את אוזני, שנצמדה לאפרכסתו של המכשיר הלוהט: "תשתחררררר..."
אספתי את תמי עם ערב, בקרן רחוב, והובלתי אותה ללא מלים ובהרגשת שִחרור עילאית אל ספה במשרד מועדים (שֶאֶל דלתו היה לי מפתח עוד מימי מגוריי עם אבי). מתק גופה הטובל באור הירח שהגיח מבעד לחלון, שיניה הבוהקות מבעד לשפתיה ארגמן ועוצמת שדיה הצחורים, המתגבעים, כל אלה ירדו עליי טובלים בנקטר אולימפי, שטעמו לא יסור לעולם מחיכם של בני התמותה שזכו בו ולוּ פעם אחת.
