חופש. מניפסט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חופש. מניפסט
מכר
מאות
עותקים
חופש. מניפסט
מכר
מאות
עותקים

חופש. מניפסט

4.7 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: 2020
  • קטגוריה: הגות ופילוסופיה
  • מספר עמודים: 184 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 4 דק'

אלון מזרחי

אלון מזרחי - יליד חיפה, 1973. פובליציסט ורעיונאי. גדל ביקנעם, בילדותו נדד בין בתי ספר רבים ובנערותו למד, בין השאר, בישיבה בבני ברק. עבד למחייתו במגוון רחב של עבודות, החל במשמרות ליד מכונה וכלה בעבודה בהייטק, ולמד שפה וספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה. בלימודיו התוודע מזרחי לטרנסצנדנטליזם של אמרסון, לפואטיקה הגדולה של וולט ויטמן ולביוגרפיה של מלקולם איקס, אשר הצמיחה את שורשי מחשבתו הפוליטית. 
מזרחי, שגדל בבית מסורתי בעיירת פיתוח, החזיק בתפיסה ימנית לאומנית, לעיתים בוטה. לאחר מות אחיו החל בתהליך של שבירה ובנייה מחדש של עולמו, והגיח ממנו כאדם חדש גם במובן הפוליטי. בשנים האחרונות מפרסם מזרחי את מחשבתו בעיתונות וברשתות החברתיות ועם הזמן צבר אלפי עוקבים. "חופש. מניפסט" הוא ספרו הראשון.

תקציר

באמצע חייו חווה אלון מזרחי סדרת אירועים משפחתיים טרגיים שהשיא שלהם היה מות אחיו. בעקבות האסון הוא החל לפרק לגורמים את המושגים העומדים ביסוד מחשבתו ולגבש לעצמו תפיסת עולם חדשה, שבמרכזה רעיון אחד: חופש.

מהו חופש? ממה עלינו להשתחרר? איך נעשים חופשיים? אלה השאלות שחקירתן מסובבת את גלגלי החיבור שלפניכם, הבוחן את המושג "חופש" מהיבטים פוליטיים, פסיכולוגים, רגשיים ופילוסופיים.

בכתיבה ישירה, מלאה תנופה ועומק, חופש. מניפסט מרכז כמה נושאים עיקריים ועקרוניים, קושר אותם יחד לתפיסה אחת מקיפה, ומגיש לנו מדריך לחשיבה עצמאית.

פרק ראשון

פרולוג: נון־קונפורמיזם ואני
 
 
כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, בקיץ 2015, חשבתי שאני יודע מה אני רוצה לכתוב. די מהר גיליתי שאני לא מצליח לכתוב את מה שאני יודע שאני יודע.
 
מחקתי את מה שכתבתי והתחלתי לכתוב מחדש. התהליך הזה חזר על עצמו שלוש או ארבע פעמים. לא הסכמתי להוציא תחת ידיי דבר שידעתי שהוא לא מה שאני יודע שאני יודע.
 
שלוש שנים של תעייה וטעייה עברו להן, ורק אז התחלתי להרגיש שהמילים שלי מבטאות את האמת כמו שאני מרגיש וחי אותה. בתקופה הזו "חופש. מניפסט" התחיל להיכתב באמת, לקראת צורתו הסופית.
 
כשהתחלתי לכתוב את הספר הייתי רווק מושבע שהתחיל להאמין שיחיה את חייו לבדו. לא יכולתי להיות עם מישהי באותו חלל יותר משעות אחדות. עם כתיבת הדפים האחרונים של הספר הזה נולדה מיכאלה, בת לי ולאִמה, בת זוגי האהובה שולמית. למעשה היא נחה על כתפי בעת כתיבת שורות אחרונות אלה.
 
חוויית חיי הנצחית, עד השנים האחרונות ממש, הייתה של חוסר שייכות וחוסר חיבור. באופן מפתיע אולי, את תחושת הזרות הזו ליוו מידה גדולה של רגש ומספר לא מבוטל של חיבורים רגשיים אישיים רבי משמעות. מורים נבחרים בבית הספר, במכללת אורנים ובאוניברסיטת חיפה, אהבות קצרות וקצרות פחות, אחי ואחותי ומשפחתי המורחבת — אלה העניקו לחיי המבוצרים ממשות וטעם רגשיים.
 
התאהבויות ילדותיות, שנמשכו הרבה מעבר לראוי להן, לצד רעיונות משונים על כוח, נבדלות, עליונות, מיסטיקה יהודית ואחרת, סגרו את השער ביני לבין העולם במובן האמיתי, הרוחני, הרגשי והפוליטי.
 
גדלתי על רקע מציאות פוליטית שייעדה אותי להיות בריון ימני אלים וגזען שמצדיק תמיד את הצד שלו ורואה בצד השני, באחרים, את תכלית הרוע והשִפלות עלי אדמות. כמו יהודי טוב, האמנתי שאני נרדף; כמו גבר בסביבה פטריארכלית, האמנתי שאני נעלה על נשים; וכמו זכר ישראלי בריא וחזק, האמנתי שאם אחזיק כלי נשק גדול ואלבש מדים אהיה גיבורו של הצדק המוחלט, הפואטי והסקסי ביותר בעולם.
 
*
 
מה הציל אותי מגורל מכמיר לב של בערות וצרות אופקים משוועת? שני דברים: הראשון הוא הסקרנות שלי, שמערכות שטיפת המוח והטיית התודעה המשוכללות של המדינה העברית לא הצליחו להרוג לגמרי, למרות מיטב מאמציהן.
 
הדבר השני שקרה לי הוא אובדן. ביולי 2009 אחי הצעיר, גדעון, נהרג בתאונת אופנוע.
 
גדעון היה חיים. תבונה, רגישות, כוח, התמדה. הוא היה אהוב עליי וקרוב אליי יותר מכל אדם שהכרתי בחיי. הוא הכיר את מהלכי נפשי בצורה בלתי אמצעית, ואני יכולתי לראות את חלומותיו כאילו היו מונחים בכף ידי. זו הייתה אהבת אחים גדולה שזכרה והווייתה חרותים בבשרי.
 
גדעון נהרג בסופן של כמה שנים משפחתיות קשות ביותר, שהחלו עם הידרדרותו הנפשית של אחי הצעיר יותר, שחווה התפרצות של מחלת נפש קשה. באמצע צפו ועלו סיפורים משפחתיים שהחמירו את השבר שהיינו מצויים בו ממילא. ואז גדעון.
 
אני גם כך מעולם לא מצאתי את עצמי באמת בעולם הזה, במציאות החברתית, הפוליטית והרגשית שהחיים זימנו לי. לא בבית, שהיה אלים וכאוטי, לא בבתי הספר שדילגתי ביניהם תכופות, לא בצבא ולא בשוק העבודה שמעולם לא באמת רציתי להיות חלק ממנו, ולשם ההוגנות מעולם לא עשה רושם שהוא מאוהב בי.
 
שרדתי. אבל עם האסונות לא יכולתי לשרוד עוד, ומעטה הנורמליות והקיום הסביר שלמדתי לעטות על עצמי במאמץ גדול נשבר וחשף תחתיו איש חבול, מסוכסך ואבוד כל כך, שבכלל לא היה ברור אם אי פעם אשוב לעמוד על רגליי.
 
לא ויתרתי.
 
*
 
מאז ומתמיד הייתי סקרן ונטיתי למחשבות פילוסופיות על מהותן של תופעות וטבעם של בני אדם. קראתי בלי סוף והתבוננתי בסביבתי בעיניים פקוחות לרווחה: בהבעות ובלבוש, בשפת גוף ובנוף הטבעי והמלאכותי. כל מה שראיתי הקסים אותי ומילא אותי בהשתאות ובציפייה: החיים היו במרחק נשימה אחת עמוקה וטובה.
 
בלי לדעת את המילים חוויתי את עצמי ואת סביבתי כמו פילוסוף. התבוננתי, הקשבתי, הרהרתי. קראתי עוד ועוד. שתיתי בצמא את סיפורי דודותיי ואבי על חייהם בהווה ובעבר, על אהבותיהם וחוויותיהם במקומות ובזמנים שונים בעולם. מאז שהייתי פעוט ממש, יש מעט דברים שממלאים אותי חדווה כמו סיפור יפה. אני באמת ובתמים מאמין שסיפור הוא הכוח הגדול ביותר בחיי האדם.
 
את הסקרנות שלי לגבי העולם ולגבי עצמי לא הצליחה המשפחה שלי להרוג, לא בתי הספר שבהם למדתי, לא התקשורת המגויסת שעוטפת את כולנו, לא השירות הצבאי שהיכה בי כמו פטיש גדול, לא הדת על אלפי ראשיה ושוטיה, ואפילו לא שורה של אסונות וזוועות אישיים ומשפחתיים. נוצרתי מחומר שאינו בלתי פגיע, אבל התברר ברבות השנים כעמיד וחזק מאוד.
 
מותו של אחי מילא אותי יגון ואימה אבל גם שליחות מייסרת ומשחררת: לגלות את האמת על עצמי ועל העולם. ידעתי שבלי אמת לא אוכל לחיות, וידעתי שמי שאני רגיל לחשוב שהוא אני הוא רק אשליה.
 
ידעתי שאני צריך לפרק את המושגים הרגשיים וההכרתיים הבסיסיים ביותר של עצמי כדי שאוכל להפסיק למות בתוך גדרי עצמי הישן, שבקיומו כבר לא היה שום היגיון, ולהתחיל חיים חדשים.
 
לא ידעתי איזו דרך ארוכה ומפותלת ניצבת לפניי. לא ידעתי, באמת לא ידעתי, שלרדת עד המושגים הבסיסיים ביותר של עצמי, לראות אותם ולאפשר להם להשתנות, ולפגוש את הכאבים הראשוניים ביותר שלי, במערומיהם, זו משימה של שנים.
 
אני לא יודע עד עצם היום הזה מאיפה הייתה לי התעוזה ומאיפה דמיינתי שיהיה לי הכוח לעמוד במשימה הזו, שבור, חבול ומתנדנד על סף קיום כפי שהייתי בשנים שלאחר מות גדעון. אבל הייתה לי, ודמיינתי.
 
במסע שלי, שהתנהל במשך שנים ארוכות בחושך, ראיתי מסע לשחרור, ואת מה שרציתי להשיג תפסתי כחופש. המפגש בין הסקרנות הטבעית שלי לאובדן שלי, שהכריח אותי לשבור את האמונות שלי על עצמי כדי להציל את עצמי, היתרגם גם לפעולה אינטלקטואלית ופוליטית.
 
בפעולה הזו, בספר הזה, התאפשר לי להלחים לכדי ביטוי אחד את עצמי הסקרן הישן והילדי עם עצמי החדש והמפוכח שלאחר הדקונסטרוקציה הגדולה, ואת הנטייה הפילוסופית המולדת שלי לבחינת מהויות מופשטות שבתוך תופעות, אנשים ומחוות, עם האובדן שבמידה רבה מאוד עיצב את חיי.
 
אני קונה לעצמי את המקום שהחברה לא רצתה ולא רוצה שיהיה לי. אני אומר, חושב ומרגיש את מה שלא חונכתי לומר, לחשוב ולהרגיש. אני נמצא היכן שלא רצו ולא רוצים בי, לוקח לעצמי בכוחי את מה שאני יודע שהוא שלי.
 
בורכתי בעקשנות עצומה. שום דבר לא ימנע ממני את מקומי, ושום דבר לא ימנע ממני חופש.
 
 
 
 
דברים שלא צריך
 
דרך נהדרת להכיר בני אדם היא להתוודע לשנאות שלהם. אדם יכול לדבר על עצמו ללא הרף, לספר על ניסיונו ומסקנותיו וילדותו — ולא להותיר בנו תחושה של היכרות איתו. אבל אם יחשוף מהם הדברים שהוא באמת שונא, מיד נרגיש שאנחנו יודעים עליו משהו ממשי. יש בשנאה שלנו משהו מזוקק ביותר מעצמנו.
 
אני, למשל, שונא סמכות. וגם מיסטיציזם. ומְשָלים.
 
ולא רק אותם:
 
אני שונא שמדברים על סימפטומים במקום לדבר על מקור הבעיה.
 
אני שונא ויכוחים על הבלים.
 
אני שונא שמנסים לכלוא אותי בלולאות סגורות של עניין ותחושה, כלומר לומר לי מה אני אמור לחשוב ולהרגיש.
 
אני שונא שמניחים שאני כפוף למגבלות ולחוקים רק משום שהם קיימים.
 
אני שונא יהירות, טיפשות, שטחיות, כוחנות, ורדיפת פרסום וכבוד.
 
אני שונא ריטואלים.
 
אני שונא ניסיונות להבין ולתאר דברים באמצעות מסקנות מוכנות מראש.
 
אני שונא ריקבון — של דלות ושל חזירות.
 
אני שונא את המצלמה ורואה בה במקרה הטוב רע הכרחי ובמקרה הרע אויבת מרה של האנושי.
 
אני שונא עריצות, מודעת או בלתי מודעת.
 
אני שונא את אמריקה של הקולנוע, הסדרות, הפוליטיקלי קורקט, פולחן הטכנולוגיה, הגזענות, האלימות והנשק.
 
אני שונא רעש מטמטם, או כל צורה מוגזמת של גירוי חושי, ורואה בגירויים כאלה תוקפנות ששוללת את החופש.
 
אני אוהב חופש.
 
*
 
תמיד שאפתי להיות חופשי, להיות אני עצמי, מתחת או מעבר לנסיבות החולפות של הזמן והמקום. כבר מילדות ראיתי בשחרור עצמי, בהפיכה לאדם חופשי, את האתגר הגדול והמרתק של חיי. אני לא יודע להסביר למה. תמיד יהיו דברים שאי אפשר לדעת או להסביר. את המסקנות שלי, שהן עכשוויות אך נשענות על שנים ארוכות של בחינה, פסילה ובנייה מחדש של תחושות ותובנות, אספתי בספר הזה. אם תרצו, הוא פרי ארבעים ומשהו שנים של סקרנות ברוטלית לגבי עצמי, כלומר לגבי העולם, ונחישות עצומה וממוקדת להיות חופשי.
 
כבר עכשיו, ועוד לפני שאנחנו צוללים פנימה, חשוב לי לומר שהחיים אינם עניין פילוסופי. החיים הם עניין פיזיקלי. החיים אינם דעה, כי אם הוויה, וזו כוללת צוהר קטן של תודעה בעלת מילים, מושגים וזיכרון, שדרכו האדם מתבונן על המציאות. הצוהר הזה אינו החיים ואינו המציאות. הוא בסך הכול פרספקטיבה. נקודת מבט. אמנם נקודת מבט בעלת השפעה מכרעת על חוויית החיים ועל מהלכם, אבל אף פעם לא הדבר עצמו.
 
החיים גם אינם עניין מופשט. הם גוף בעל התחלה וסוף, או הרבה גופים בעלי הרבה התחלות והרבה סופים. הם אינם הידיעה על העבר או על ההווה. הם אינם אוסף של סמלים. הם כן האדמה שאנחנו נמצאים עליה, האנשים שיש סביבנו, מצבו הנתון של הגוף שלנו, וגם החיבור שלנו לאמת הפשוטה שלו.
 
החיים, אם כן, אינם זיכרון, ואף שהאדם הוא יצור בעל כישרון לטוויית סיפורים, הם אינם סיפור ואינם מיתוס. הם מציאות פיזיקלית שפוגשת חוויה חושית ברגע מסוים.
 
אם אנחנו מנפים החוצה את כל הסיפורים, אלה שסיפרו לנו ואלה שאנחנו מספרים לעצמנו, ומתבוננים דרך הצוהר שלנו ללא הנחות מקדימות, ללא התבססות על זיכרון ומושגים מפעם, עם מה אנחנו נשארים? אם אנחנו שוכחים את כל מה שלימדו אותנו שהוא העולם, שהוא המציאות, שהוא אנחנו, לאיזו מין חיה אנחנו הופכים?
 
על השאלה הזו כל אחד ואחת מאיתנו צריכים לענות בעצמם, אך כדי לעשות זאת עלינו ללכת למקום ששורר בו שקט מתעתועי העולם. המקום שהוא חופש. כדי להיות חופשיים, אם כן, לא צריך לזכור, אלא לשכוח. לא צריך לדעת דברים, אלא צריך לא לדעת אותם. חופש הוא אמנות האי־ידיעה, השִכחה והתום.
 
אשר על כן, החיבור הזה, במובן העיוני, הוא לקט ההפרעות העיקריות לחופש האנושי. זהו אוסף הדברים שצריך לשכוח כדי להיות חופשי; דברים שעבדתי קשה כדי להבין איך אני זוכר אותם ולמה ואיך לשכוח אותם. במובן אישי ופרטי מאוד, החיבור הזה הוא קיצור תולדות השִכחה.
 
 
 
 

אלון מזרחי

אלון מזרחי - יליד חיפה, 1973. פובליציסט ורעיונאי. גדל ביקנעם, בילדותו נדד בין בתי ספר רבים ובנערותו למד, בין השאר, בישיבה בבני ברק. עבד למחייתו במגוון רחב של עבודות, החל במשמרות ליד מכונה וכלה בעבודה בהייטק, ולמד שפה וספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה. בלימודיו התוודע מזרחי לטרנסצנדנטליזם של אמרסון, לפואטיקה הגדולה של וולט ויטמן ולביוגרפיה של מלקולם איקס, אשר הצמיחה את שורשי מחשבתו הפוליטית. 
מזרחי, שגדל בבית מסורתי בעיירת פיתוח, החזיק בתפיסה ימנית לאומנית, לעיתים בוטה. לאחר מות אחיו החל בתהליך של שבירה ובנייה מחדש של עולמו, והגיח ממנו כאדם חדש גם במובן הפוליטי. בשנים האחרונות מפרסם מזרחי את מחשבתו בעיתונות וברשתות החברתיות ועם הזמן צבר אלפי עוקבים. "חופש. מניפסט" הוא ספרו הראשון.

סקירות וביקורות

למרות פגמיו, ואולי בגללם, "חופש. מניפסט" הוא ספר חשוב בזמן הזה עמרי הרצוג הארץ 15/10/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: 2020
  • קטגוריה: הגות ופילוסופיה
  • מספר עמודים: 184 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 4 דק'

סקירות וביקורות

למרות פגמיו, ואולי בגללם, "חופש. מניפסט" הוא ספר חשוב בזמן הזה עמרי הרצוג הארץ 15/10/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
חופש. מניפסט אלון מזרחי
פרולוג: נון־קונפורמיזם ואני
 
 
כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, בקיץ 2015, חשבתי שאני יודע מה אני רוצה לכתוב. די מהר גיליתי שאני לא מצליח לכתוב את מה שאני יודע שאני יודע.
 
מחקתי את מה שכתבתי והתחלתי לכתוב מחדש. התהליך הזה חזר על עצמו שלוש או ארבע פעמים. לא הסכמתי להוציא תחת ידיי דבר שידעתי שהוא לא מה שאני יודע שאני יודע.
 
שלוש שנים של תעייה וטעייה עברו להן, ורק אז התחלתי להרגיש שהמילים שלי מבטאות את האמת כמו שאני מרגיש וחי אותה. בתקופה הזו "חופש. מניפסט" התחיל להיכתב באמת, לקראת צורתו הסופית.
 
כשהתחלתי לכתוב את הספר הייתי רווק מושבע שהתחיל להאמין שיחיה את חייו לבדו. לא יכולתי להיות עם מישהי באותו חלל יותר משעות אחדות. עם כתיבת הדפים האחרונים של הספר הזה נולדה מיכאלה, בת לי ולאִמה, בת זוגי האהובה שולמית. למעשה היא נחה על כתפי בעת כתיבת שורות אחרונות אלה.
 
חוויית חיי הנצחית, עד השנים האחרונות ממש, הייתה של חוסר שייכות וחוסר חיבור. באופן מפתיע אולי, את תחושת הזרות הזו ליוו מידה גדולה של רגש ומספר לא מבוטל של חיבורים רגשיים אישיים רבי משמעות. מורים נבחרים בבית הספר, במכללת אורנים ובאוניברסיטת חיפה, אהבות קצרות וקצרות פחות, אחי ואחותי ומשפחתי המורחבת — אלה העניקו לחיי המבוצרים ממשות וטעם רגשיים.
 
התאהבויות ילדותיות, שנמשכו הרבה מעבר לראוי להן, לצד רעיונות משונים על כוח, נבדלות, עליונות, מיסטיקה יהודית ואחרת, סגרו את השער ביני לבין העולם במובן האמיתי, הרוחני, הרגשי והפוליטי.
 
גדלתי על רקע מציאות פוליטית שייעדה אותי להיות בריון ימני אלים וגזען שמצדיק תמיד את הצד שלו ורואה בצד השני, באחרים, את תכלית הרוע והשִפלות עלי אדמות. כמו יהודי טוב, האמנתי שאני נרדף; כמו גבר בסביבה פטריארכלית, האמנתי שאני נעלה על נשים; וכמו זכר ישראלי בריא וחזק, האמנתי שאם אחזיק כלי נשק גדול ואלבש מדים אהיה גיבורו של הצדק המוחלט, הפואטי והסקסי ביותר בעולם.
 
*
 
מה הציל אותי מגורל מכמיר לב של בערות וצרות אופקים משוועת? שני דברים: הראשון הוא הסקרנות שלי, שמערכות שטיפת המוח והטיית התודעה המשוכללות של המדינה העברית לא הצליחו להרוג לגמרי, למרות מיטב מאמציהן.
 
הדבר השני שקרה לי הוא אובדן. ביולי 2009 אחי הצעיר, גדעון, נהרג בתאונת אופנוע.
 
גדעון היה חיים. תבונה, רגישות, כוח, התמדה. הוא היה אהוב עליי וקרוב אליי יותר מכל אדם שהכרתי בחיי. הוא הכיר את מהלכי נפשי בצורה בלתי אמצעית, ואני יכולתי לראות את חלומותיו כאילו היו מונחים בכף ידי. זו הייתה אהבת אחים גדולה שזכרה והווייתה חרותים בבשרי.
 
גדעון נהרג בסופן של כמה שנים משפחתיות קשות ביותר, שהחלו עם הידרדרותו הנפשית של אחי הצעיר יותר, שחווה התפרצות של מחלת נפש קשה. באמצע צפו ועלו סיפורים משפחתיים שהחמירו את השבר שהיינו מצויים בו ממילא. ואז גדעון.
 
אני גם כך מעולם לא מצאתי את עצמי באמת בעולם הזה, במציאות החברתית, הפוליטית והרגשית שהחיים זימנו לי. לא בבית, שהיה אלים וכאוטי, לא בבתי הספר שדילגתי ביניהם תכופות, לא בצבא ולא בשוק העבודה שמעולם לא באמת רציתי להיות חלק ממנו, ולשם ההוגנות מעולם לא עשה רושם שהוא מאוהב בי.
 
שרדתי. אבל עם האסונות לא יכולתי לשרוד עוד, ומעטה הנורמליות והקיום הסביר שלמדתי לעטות על עצמי במאמץ גדול נשבר וחשף תחתיו איש חבול, מסוכסך ואבוד כל כך, שבכלל לא היה ברור אם אי פעם אשוב לעמוד על רגליי.
 
לא ויתרתי.
 
*
 
מאז ומתמיד הייתי סקרן ונטיתי למחשבות פילוסופיות על מהותן של תופעות וטבעם של בני אדם. קראתי בלי סוף והתבוננתי בסביבתי בעיניים פקוחות לרווחה: בהבעות ובלבוש, בשפת גוף ובנוף הטבעי והמלאכותי. כל מה שראיתי הקסים אותי ומילא אותי בהשתאות ובציפייה: החיים היו במרחק נשימה אחת עמוקה וטובה.
 
בלי לדעת את המילים חוויתי את עצמי ואת סביבתי כמו פילוסוף. התבוננתי, הקשבתי, הרהרתי. קראתי עוד ועוד. שתיתי בצמא את סיפורי דודותיי ואבי על חייהם בהווה ובעבר, על אהבותיהם וחוויותיהם במקומות ובזמנים שונים בעולם. מאז שהייתי פעוט ממש, יש מעט דברים שממלאים אותי חדווה כמו סיפור יפה. אני באמת ובתמים מאמין שסיפור הוא הכוח הגדול ביותר בחיי האדם.
 
את הסקרנות שלי לגבי העולם ולגבי עצמי לא הצליחה המשפחה שלי להרוג, לא בתי הספר שבהם למדתי, לא התקשורת המגויסת שעוטפת את כולנו, לא השירות הצבאי שהיכה בי כמו פטיש גדול, לא הדת על אלפי ראשיה ושוטיה, ואפילו לא שורה של אסונות וזוועות אישיים ומשפחתיים. נוצרתי מחומר שאינו בלתי פגיע, אבל התברר ברבות השנים כעמיד וחזק מאוד.
 
מותו של אחי מילא אותי יגון ואימה אבל גם שליחות מייסרת ומשחררת: לגלות את האמת על עצמי ועל העולם. ידעתי שבלי אמת לא אוכל לחיות, וידעתי שמי שאני רגיל לחשוב שהוא אני הוא רק אשליה.
 
ידעתי שאני צריך לפרק את המושגים הרגשיים וההכרתיים הבסיסיים ביותר של עצמי כדי שאוכל להפסיק למות בתוך גדרי עצמי הישן, שבקיומו כבר לא היה שום היגיון, ולהתחיל חיים חדשים.
 
לא ידעתי איזו דרך ארוכה ומפותלת ניצבת לפניי. לא ידעתי, באמת לא ידעתי, שלרדת עד המושגים הבסיסיים ביותר של עצמי, לראות אותם ולאפשר להם להשתנות, ולפגוש את הכאבים הראשוניים ביותר שלי, במערומיהם, זו משימה של שנים.
 
אני לא יודע עד עצם היום הזה מאיפה הייתה לי התעוזה ומאיפה דמיינתי שיהיה לי הכוח לעמוד במשימה הזו, שבור, חבול ומתנדנד על סף קיום כפי שהייתי בשנים שלאחר מות גדעון. אבל הייתה לי, ודמיינתי.
 
במסע שלי, שהתנהל במשך שנים ארוכות בחושך, ראיתי מסע לשחרור, ואת מה שרציתי להשיג תפסתי כחופש. המפגש בין הסקרנות הטבעית שלי לאובדן שלי, שהכריח אותי לשבור את האמונות שלי על עצמי כדי להציל את עצמי, היתרגם גם לפעולה אינטלקטואלית ופוליטית.
 
בפעולה הזו, בספר הזה, התאפשר לי להלחים לכדי ביטוי אחד את עצמי הסקרן הישן והילדי עם עצמי החדש והמפוכח שלאחר הדקונסטרוקציה הגדולה, ואת הנטייה הפילוסופית המולדת שלי לבחינת מהויות מופשטות שבתוך תופעות, אנשים ומחוות, עם האובדן שבמידה רבה מאוד עיצב את חיי.
 
אני קונה לעצמי את המקום שהחברה לא רצתה ולא רוצה שיהיה לי. אני אומר, חושב ומרגיש את מה שלא חונכתי לומר, לחשוב ולהרגיש. אני נמצא היכן שלא רצו ולא רוצים בי, לוקח לעצמי בכוחי את מה שאני יודע שהוא שלי.
 
בורכתי בעקשנות עצומה. שום דבר לא ימנע ממני את מקומי, ושום דבר לא ימנע ממני חופש.
 
 
 
 
דברים שלא צריך
 
דרך נהדרת להכיר בני אדם היא להתוודע לשנאות שלהם. אדם יכול לדבר על עצמו ללא הרף, לספר על ניסיונו ומסקנותיו וילדותו — ולא להותיר בנו תחושה של היכרות איתו. אבל אם יחשוף מהם הדברים שהוא באמת שונא, מיד נרגיש שאנחנו יודעים עליו משהו ממשי. יש בשנאה שלנו משהו מזוקק ביותר מעצמנו.
 
אני, למשל, שונא סמכות. וגם מיסטיציזם. ומְשָלים.
 
ולא רק אותם:
 
אני שונא שמדברים על סימפטומים במקום לדבר על מקור הבעיה.
 
אני שונא ויכוחים על הבלים.
 
אני שונא שמנסים לכלוא אותי בלולאות סגורות של עניין ותחושה, כלומר לומר לי מה אני אמור לחשוב ולהרגיש.
 
אני שונא שמניחים שאני כפוף למגבלות ולחוקים רק משום שהם קיימים.
 
אני שונא יהירות, טיפשות, שטחיות, כוחנות, ורדיפת פרסום וכבוד.
 
אני שונא ריטואלים.
 
אני שונא ניסיונות להבין ולתאר דברים באמצעות מסקנות מוכנות מראש.
 
אני שונא ריקבון — של דלות ושל חזירות.
 
אני שונא את המצלמה ורואה בה במקרה הטוב רע הכרחי ובמקרה הרע אויבת מרה של האנושי.
 
אני שונא עריצות, מודעת או בלתי מודעת.
 
אני שונא את אמריקה של הקולנוע, הסדרות, הפוליטיקלי קורקט, פולחן הטכנולוגיה, הגזענות, האלימות והנשק.
 
אני שונא רעש מטמטם, או כל צורה מוגזמת של גירוי חושי, ורואה בגירויים כאלה תוקפנות ששוללת את החופש.
 
אני אוהב חופש.
 
*
 
תמיד שאפתי להיות חופשי, להיות אני עצמי, מתחת או מעבר לנסיבות החולפות של הזמן והמקום. כבר מילדות ראיתי בשחרור עצמי, בהפיכה לאדם חופשי, את האתגר הגדול והמרתק של חיי. אני לא יודע להסביר למה. תמיד יהיו דברים שאי אפשר לדעת או להסביר. את המסקנות שלי, שהן עכשוויות אך נשענות על שנים ארוכות של בחינה, פסילה ובנייה מחדש של תחושות ותובנות, אספתי בספר הזה. אם תרצו, הוא פרי ארבעים ומשהו שנים של סקרנות ברוטלית לגבי עצמי, כלומר לגבי העולם, ונחישות עצומה וממוקדת להיות חופשי.
 
כבר עכשיו, ועוד לפני שאנחנו צוללים פנימה, חשוב לי לומר שהחיים אינם עניין פילוסופי. החיים הם עניין פיזיקלי. החיים אינם דעה, כי אם הוויה, וזו כוללת צוהר קטן של תודעה בעלת מילים, מושגים וזיכרון, שדרכו האדם מתבונן על המציאות. הצוהר הזה אינו החיים ואינו המציאות. הוא בסך הכול פרספקטיבה. נקודת מבט. אמנם נקודת מבט בעלת השפעה מכרעת על חוויית החיים ועל מהלכם, אבל אף פעם לא הדבר עצמו.
 
החיים גם אינם עניין מופשט. הם גוף בעל התחלה וסוף, או הרבה גופים בעלי הרבה התחלות והרבה סופים. הם אינם הידיעה על העבר או על ההווה. הם אינם אוסף של סמלים. הם כן האדמה שאנחנו נמצאים עליה, האנשים שיש סביבנו, מצבו הנתון של הגוף שלנו, וגם החיבור שלנו לאמת הפשוטה שלו.
 
החיים, אם כן, אינם זיכרון, ואף שהאדם הוא יצור בעל כישרון לטוויית סיפורים, הם אינם סיפור ואינם מיתוס. הם מציאות פיזיקלית שפוגשת חוויה חושית ברגע מסוים.
 
אם אנחנו מנפים החוצה את כל הסיפורים, אלה שסיפרו לנו ואלה שאנחנו מספרים לעצמנו, ומתבוננים דרך הצוהר שלנו ללא הנחות מקדימות, ללא התבססות על זיכרון ומושגים מפעם, עם מה אנחנו נשארים? אם אנחנו שוכחים את כל מה שלימדו אותנו שהוא העולם, שהוא המציאות, שהוא אנחנו, לאיזו מין חיה אנחנו הופכים?
 
על השאלה הזו כל אחד ואחת מאיתנו צריכים לענות בעצמם, אך כדי לעשות זאת עלינו ללכת למקום ששורר בו שקט מתעתועי העולם. המקום שהוא חופש. כדי להיות חופשיים, אם כן, לא צריך לזכור, אלא לשכוח. לא צריך לדעת דברים, אלא צריך לא לדעת אותם. חופש הוא אמנות האי־ידיעה, השִכחה והתום.
 
אשר על כן, החיבור הזה, במובן העיוני, הוא לקט ההפרעות העיקריות לחופש האנושי. זהו אוסף הדברים שצריך לשכוח כדי להיות חופשי; דברים שעבדתי קשה כדי להבין איך אני זוכר אותם ולמה ואיך לשכוח אותם. במובן אישי ופרטי מאוד, החיבור הזה הוא קיצור תולדות השִכחה.