פרק 1
יותר מכל הסערות
רוח קרירה נושבת על פני הילדות, במקום שבו פסי מעבר החצייה הדהויים מקריבים את עצמם לטובת קטע רחוב נוסף, זה שיוביל אותן שוב אל מרכז הקניות הנטוש, כבכל יום שישי בשעה עשר בבוקר.
מעיין והילה נוטשות את האוויר המהול בריח בנזין, חולפות על פני הפסל המתכתי שצורתו מעגל פתוח, ואפילו אינן יורות לעברו מבט חסר רחמים שכולו לעג. הוא ניצב שם כל היום, כמו המים בכיורים בבתיהן, כמו המים בכיורים של כל תושבי העיר. מבלי להסס, הן מראות למאבטח המבוגר את החיוך המבויש שעליו התאמנו זו מול זו כאילו האחת משתקפת באחרת, מנסות להשיב את התמימות לעיניהן, שאף אדם לא יחשוד.
טרף קל. הוא מתיר להן להיכנס אפילו מבלי להניח יד על תיקיהן הריקים. חיוך אחד, הן יודעות, יכול לקנות את העולם כולו, בייחוד כשאינו אמיתי. ואולי זה גובהן המאכזב והחולצות הרחבות עם סמל בית הספר שמסתירות את נפשותיהן הפראיות.
הנה גן עדן – אוויר דחוס בניחוח מערכת המיזוג הישנה. הילה נכנסת קודם, מעיין אחריה. שיערן הצונח עד מחצית הגב וגזרתן הדקיקה גורמים לכל מי שפוגש בהן להניח שהן אחיות תאומות. חנות המפעל של בגדי הים ריקה גם הבוקר, והשתיים מטיילות בשלווה בין מדפי המתכת והשלטים המכריזים, "קולקציית קיץ 2005", נוגעות בלי משים בבד פרחוני של בגד ים שלם, מציגות תחתונים קטנטנים בצבע גלידת מסטיק בעודן מחליפות חיוכים צופני סוד, מתעלמות במכוון ממבטיה החקרניים של המוכרת.
זו מציעה עזרה, אבל הן פוטרות אותה בנפנוף יד חינני, והיא חוזרת אל הדלפק בתסכול ואינה מפסיקה לעקוב אחריהן. אולי היא כמהה לשוב ולהיות צעירה, יפה, בלתי מנוצחת, אבל באותה הנשימה מבינה כי זמנה עבר.
הילה מסתתרת מאחורי בובה נטולת פנים בביקיני סטרפלס כחול ונוטלת את ידה של מעיין. "הפעם אני רוצה משהו מיוחד", היא לוחשת, ומבט טורפני משתלט על עיניה התכולות, "את יודעת מה הייתי רוצה? בגד ים שקוף", היא אינה ממתינה לתשובה, "כזה שלא משאיר מקום לדמיון. ואחר כך למצוא לי קורבן, לשגע אותו עד שהוא ירצה לתלוש ממני את הבד הארור, להשאיר אותו שם עם הלשון בחוץ וללכת איתך", היא מחייכת, עורה הבהיר השתזף מעט מאז נפל עליהן הקיץ כחול הגלים במלוא עוצמתו.
מעיין מנידה בראשה. "את שובבה כמעט כמוני", צוחקת בעודה מתרחקת אל המתלה המסתובב שבצפון החנות, נותנת סיבוב ימינה, סיבוב שמאלה, ואז עוצרת את סחרחרת הבגדים התחתונים בבת אחת. "טה דה..." מכריזה בלחש מול תחתונים לבנים בעלי גזרה נמוכה, "עם מספיק מים, זה יהיה שקוף כמו הקרח במחסן של הסופר".
הילה מעבירה כף יד מסופקת על שיערה הזהוב של חברתה. "יפה, מעיין, יפה..." היא ממלמלת בקולה המאנפף של צביה, המורה הממורמרת לחשבון, "פתרת את כל התרגילים נכונה. עכשיו תראי לנו איך את רוקדת בים", סוחטת גל צחוק חנוק מפיה של מעיין, שגורם לסומק קל לעלות על פניה החיוורים.
כל המנקות המיואשות שעובדות עם אמה של מעיין במשמרות הלילה המתישות בסופרמרקט, נוהגות להעיר לה בלשון ארסית על צבע עורה המזכיר להן סבון רחצה, או, אם הן במצב רוח שפל במיוחד, סופת שלגים, אבל מעיין אוהבת את גוון עורה. היא יודעת שגם הן, כמו המוכרת, מוכנות להרוג כדי להיראות כמותה, ולו רק לשעה של חסד.
"כשאני אגדל", קובעת בנחישות בין המדפים, "אני לא אנקה בשביל העשירים המסריחים כמו ההורים שלי. אני לא אישאר ערה כל הלילה כדי להחזיק סמרטוט מתפורר, ולנסות להוריד את כל העלים השחורים של החסה מהרצפה, רק כדי שכולם יטנפו אותה שוב למחרת בבוקר. אני אשוט בוונציה ואשב כל יום בבית קפה אחר, ולא אספור את השטרות וגם לא את הרגעים שילכו לאיבוד, רק את התמונות שאני אצלם במצלמה שלי".
הילה מבטיחה שתסתלק מכאן. היא אינה יודעת אם היא רוצה להיות זמרת, דוגמנית או רוצחת שכירה, היא יודעת רק שיום אחד היא תכיר גבר נפלא, תעלה איתו על סירה ולא תחזור לבת ים לעולם. דודתה אמנם שומעת את צפצופי המוצרים העוברים על המסוע אפילו בחלומותיה, אבל להילה יש עתיד, והוא ורוד ומתוק כשפתיה. הצפצופים היחידים שתשמע יהיו הצלילים שייצרו המטבעות הנופלים לתוך חשבון הבנק שתפתח, וצחוקה הרענן של מעיין, "כי תבואי אתנו".
גבר כבן ארבעים ששיערו חום כהה וזרועותיו מכוסות קעקועים נכנס אל החנות ומברך את המוכרת בהינד ראש חברותי. אחר כך בוחן את הסחורה ביתר תשומת לב, בניסיון להסתיר את העובדה שאינו שייך למקום.
"הנה", מעיין עוקצת את חברתה, "תתאמני עליו".
הילה חובטת קלות בכתפה ומנצלת את דעתה המוסחת של המוכרת כדי לחטוף ביקיני מפוספס ממדף המוצרים החדשים. מעיין מביטה לצדדים ובוחרת לעצמה טנקיני בצבע טורקיז. הן מפילות את תיקיהן בתוך תאי המדידה ונכנסות אל העולם המוגן שמעבר לראי, שם מערבולת מסתחררת של חולצות ומכנסיים מושלכת אל הכיסא בעל הריפוד המתקלף, כשהן לובשות את זהותן החדשה. אחר כך שולפות פיסת רדיד אלומיניום מכיסי מכנסיהן ועוטפות את הזמזם היטב, לוודא שלא יסגיר אותן. הן מתלבשות בזריזות שפיתחו עם הזמן, תוחבות את תחתוני הילדות הפרחוניים לתיקים וחוזרות לרחף במעברים כשתי פיות שקופות.
הגבר המקועקע משוחח עדיין עם המוכרת, ששולחת לעברן מבטים חשדניים.
"סליחה", מעיין פונה אליה, קולה רך ותמים, "יש לכם אולי בגד ים שלם?"
הגבר ממתין, כשהמוכרת יוצאת מאחורי הדלפק וניגשת אל המדפים הגבוהים שלאורך הקיר. היא מורידה בגדי ים בצבעים עכורים, משמימים.
"לא, רציתי משהו עם ציורים... תודה בכל זאת", המבט האדיב בעיניה של מעיין ממס את לבה של המוכרת, שמחייכת פתאום ואומרת, "את יודעת? את מזכירה לי את הבת שלי. גם היא ילדה טובה, עדינה..."
מעיין אינה יודעת אם זה קולה או שמא מבטה, היא יודעת רק שהקסם עובד בכל פעם מחדש. היא מחייכת בפה סגור, מייחלת להסתלק משם.
הגבר עוקב אחריהן בעודן יוצאות אל רחבת הכניסה המוארת של הבת ימון, שם השמש האכזרית מנסה להביס את אוויר הקניון המנחם, והן מתערבבות בקהל האנשים המעטים, הנודדים בין הדוכנים העזובים לממכר צלחות וכוסות, מטיילים בחנות צעצועי הפלסטיק או נכנסים אל המעליות העייפות שנושאות אותם אל המרכז הרפואי, והן נשארות לבדן. השולחנות שבלב קומת הקרקע קבורים מתחת לכיסאות רבים. בית הקפה סגור כל הימים. הן אינן יודעות אם הוא היה פתוח אי פעם, בכל אחת עשרה וחצי שנות חייהן. הן יודעות רק שהאיש שהתמקם על יד הדלת מביט לעברן, והן מוכרחות להימלט משם מהר ככל הניתן.
"הוא בטח כבר יצא החוצה", מעיין מבטיחה בנימה מרגיעה.
הילה מביטה לאחור ללא הרף. "הוא עוד שם", לוחשת, קולה רועד, "מה נעשה?"
מעיין מגבשת מחשבה ופונה אל היציאה. רק כשהוא תופס בזרועה, הוא מרגיש כמה היא שברירית. נשימתה נעתקת, אבל אף שריר אינו נע בפניה, בעודה נחלצת מאחיזתו כמו שהיא מתנערת מחיבוקה של אמה.
"קדימה, אתן מחזירות את מה שגנבתן, או שאני מזמין לכן משטרה?" נוהם, וחולצתו השחורה מאיימת אפילו יותר מקולו המחריד.
"לא גנבנו כלום, אתה יכול לבדוק בתיקים שלנו אם אתה רוצה", היא מורידה את תיק הגב שלה ומושיטה לעברו.
האיש מחייך בבוז. "אולי על המוכרת אתן יכולות לעבוד, אבל קציני ביטחון אף פעם לא מפספסים גנב כשהם רואים אחד. במקרה הזה, שתיים".
מעיין מביטה בהילה, שפוסעת לפנים. "איזה קעקועים יפים יש לך..." היא מניחה את ידה הקטנה על זרועו, שיצוף בעננת הבושם המהפנטת האופפת את גופה, שישאף את הניחוח ויקרוס על הרצפה, מעולף, "אתה רואה הכל, אה? אתה יודע שאתה יכול לראות יותר מגנב?" מרימה לעברו עיניים מחופות ריסים ארוכים. הוא מתרחק לאחור, מבולבל. "שמעת על... הסירנות של חוף תאיו?" מצמצמת את עיניה בתהייה.
מעיין מחייכת לעצמה. הנה היא שוב מתחילה.
"אז... יכול להיות שאני מכירה אותן", אצבעותיה של הילה מלטפות את פרק כף ידו, היכן שדם פורץ כשהוורידים נחתכים, "היית רוצה לראות אותן, נגיד... הלילה? הן יחכו לך..." מבטיחה בקול מתוק משוקולד. אחר כך פונה משם ומטילה את זרועה על כתפה של מעיין, והן עוזבות אותו קפוא ומשתוקק, ידו תלויה באוויר, ומסתלקות בעד הדלת הראשית, בחזרה אל הלהט חסר הרחמים של רחוב ניסנבאום.
עצים דקים קמלים בצללי אתר הבנייה הסמוך. קצין הביטחון העלוב קמל בצללי מרכז הקניות ומקלל חרש. הוא שמע על הסירנות של חוף תאיו, כולם שמעו עליהן. כשאשתו עזבה אותו, התנחם בעובדה שלפחות עכשיו יהיה חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. חודשים ארוכים חלם להיות הראשון שיפגוש בהן: שתי הנערות הצנומות שעורן החלק מבריק לאור הירח בלילות משכרים עם שמיים שמתפוצצים מרוב כוכבים, ושאון בלתי פוסק של גלים שחורים, שעולים ויורדים, מתרסקים על סירות רחוקות כברקים זוהרים, כשהן מחליקות וגולשות, צוללות ומתיזות, עד שהשחר האפור מביא יום נוסף של שיטוט חסר תועלת בחנויות נידחות.
'עכשיו אוכל לפגוש אותן', חושב בעודו הופך את אחד הכיסאות המאובקים ומתיישב עליו, מוקף אדניות צמחים מלאכותיים, שעליהם הענקיים ירוקים וכהים כרגלי דרקון. אבל הבנות האלו... הן צעירות כל כך, אולי בנות גילה של בתו. הן רק ילדות, ובכל זאת, הן רוחצות שם, במים, לבדן, בבגדי ים שהוא מייחל להסיר.
הוא מתקשר למנהל, מנסה לשוות לקולו נימה יציבה, "אני חייב לצאת מוקדם היום... כן. הילדה, אתה מבין? היא לא מרגישה טוב".
כל אחר הצהריים מתהלך בדירתו הזעירה כחיית טרף נואשת, אינו יודע את נפשו מתשוקה ופחד. הוא חייב לתכנן את מעשיו בתבונה. בשעה אחת עשרה יצא מהבית. הוא ייקח את המכונית? לא, ילך ברגל. אם ייתקל במשטרה, המכונית העלובה תהרוג לעצמה את המנוע ותסגיר אותו לפני שהוא יעבור עשרים מטרים.
בשעה אחת עשרה וחצי יגיע, ירד אל החוף לאט. הוא צריך בגד ים, לא, הוא ייכנס למים כך, בבגדיו, יתפוס ילדה אחת בכל יד. הוא זקוק לגופים הצעירים האלה. מאז השתחרר מהצבא, עשה רק מה שאמרו לו: מצא עבודה, התחתן, קנה דירה, הוליד בת, התגרש, איבד את הדירה לטובת גרושתו, איבד את הילדה לטובת מסכי הטלוויזיה והמחשב. כשהיא מביטה לעברו, נדמה לו שהיא בוהה במסך. אבל עכשיו יומו הגיע. עכשיו הוא יקבל דבר-מה בחיים המיותרים האלה. הוא יקבל את נעוריו בחזרה.
קצין הביטחון מתכנן לצאת בשעה עשר וחצי, אבל יוצא כבר בשעה עשר, רחוץ ומבושם, והולך לאסוף את השלל שיביא לו הים. הוא חוצה את רחוב יוספטל ומגיע אל הטיילת ההומה של חוף הסלע, שם מכוניות טסות על הכביש, בתי מלון חדישים צופים אל קצף הגלים וכוסות נוקשות זו בזו בצלצול בבתי הקפה שנפרשים כמדוזות לאורך הרחוב הראשי.
האיש מחיש את צעדיו ופונה דרומה, חולף על פני בריכת השחייה שגלים מתנחשלים בה, 'מלאכותיים כמו כל דבר טוב בעיר הזו', חושב לעצמו. בדרכו הוא רואה את כל אנשי הערב המיוזעים: נשים עבות כרס בעלות זרועות רוטטות מטיילות בשמלות דהויות, גברים שוויתרו על הגילוח פוסעים לצידן, ילדים בוכים או צוחקים ללא הרף, נערים גבוהים בחזה רטוב ובגדי ים נושאים גלשנים לצד גופיהם, בחורות רדודות מצטלמות במשקפי שמש, זקנים מתיישבים על כיסאות הבר המשקיפים אל האופק, משעינים מרפקים קמוטים על מעקה העץ השחוק מרוחות. כולם חולפים על פניו כאילו היה שקוף, פונים לכיוונים בלתי ידועים בניסיון למצוא את מטרותיהם הריקניות, אבל לו יש מטרה, והיא נעשית קרובה יותר ויותר.
הוא מתרחק כבר מהדייגים שעל המזח הצף, חולף על פני מגלשת הענק הכחולה וממשיך דרומה, יורד אל החוף כדי לנסות ולהבחין בהן ממרחק. לבסוף, מגיע אל חוף תאיו השומם, רחב הידיים. אפילו ילד אחד אינו נמצא שם, אפילו לא גלשן מתפרק. נרגש מכדי לשבת, קצין הביטחון מתחיל להלך אנה ואנה, ממתין לאות שיגיע מתוך המים, מביט שוב ושוב לאחור, אולי הן בדרכן אל הים, אולי יזכה לראות אותן מתפשטות. שעתיים תמו מאז עזב את הדירה החשוכה, והוא עדיין אינו רואה דבר מלבד שרידי סירות מהבהבים כפנסי מגדלור וקצף שנע במקצב קבוע, איטי, מכשף.
ואז זה קורה. הוא שומע את קולה של אחת מהן קורא לו מתוך סוכת המציל, חרישי ומלטף, "בוא, אנחנו כאן, למעלה..."
קצין הביטחון הנסער מרגיש בדם הגועש בעורקיו, ופונה בצעד נמהר אל מבנה העץ הרעוע, הניצב לבדו על החוף.
"בוא אלינו..." שומע הפעם את קולה של האחרת, "יש לנו משהו להראות לך".
הוא בולע את רוקו ומתחיל לטפס במעלה המדרגות החורקות, רגליו גומאות את המרחק בהחלטיות, ברכיו רועדות. רק כשהוא מגיע אל המדרגה העליונה, מתיר לעצמו לעצור ולקחת נשימה עמוקה. הוא אינו מבחין בהפתעה המגיעה. מאוחר מדי. פניו הנחרדים מרגישים את הרפש הרטוב שפוגע בהם, נשפך מתוך דלי.
קצין הביטחון ההמום מועד לאחור, נזהר שלא ליפול, ראייתו מיטשטשת והוא מוחה בשאט נפש תערובת מצחינה של אצות ים ירוקות ובוץ מעופש, ופורץ את דלתה של סוכת המציל בידיים אלימות. רק כשראייתו שבה אליו והוא מדדה אל החוף, מבין כי השתיים ירדו במדרגות האחוריות ונמלטו משם בצחוק פעמונים נורא, שמוסיף לצלצל באוזניו גם אחרי שהוא שב לביתו ומתקלח ומאחל להן למות בייסורים.
צחוק מתגלגל, בלתי נשלט, שוטף את בת ים כולה.
"ראית אותו?" קוראת הילה, אינה מסוגלת לנשום, "איך הוא התעצבן!"
"והאצות על הראש שלו... ממש סידרנו לו פאה!" מכריזה מעיין באושר.
הן עולות על הקורקינטים שאורן, אחיה הגדול של הילה, הרכיב עבורן כשהיו בכיתה ג' מגרוטאות שמצא ברחוב. הגלגלים אינם יציבים והכידונים רועדים בידיהן, אבל הן דורסות את האספלט ברגליהן הכול-יכולות, רוכבות אל תוך הרוח ומחליטות שהן מלכות העולם.
"זה מה שמגיע לו", מוסיפה הילה כשהשתיים מחלימות ממגפת הצחוק שנפלה עליהן, "רצה לגעת בנו, הסוטה. כולם סוטים. רוצים מישהי רק בגלל הגוף שלה ולא בגלל מי שהיא".
"בגלל זה אני לא רוצה חבר", קובעת מעיין, "אני מעדיפה להישאר רווקה לנצח, מאשר להיתקע עם מישהו שאחר כך ייראה כמו... דוד שלך", משיבה מבודחת.
"תיזהרי, אני אהרוג אותך", מתריעה חברתה, "בחיבוקים".
הן מחייכות זו לזו ומאטות את קצב רכיבתן, עד שרגליהן מרחפות על פני הכביש, והן צוחקות ברחובות האפלים, מתחמקות אחת מידי האחרת כמטוסי קרב בעת תמרון צבאי, ואחר כך נפרדות בחיבוק קל מתחת לגשר בכניסה אל הקניון העירוני, שניצב חשוך כחיה גדולת ממדים האורבת בסבך, ופונות לבתיהן. הילה מחליקה אל המזרח, מעיין גולשת אל הצפון.
השעה שתים עשרה וחצי בלילה כשמעיין חוצה את הכביש בדרכה אל בנייני הרכבת עתירי המרפסות, שופעי הסדינים המכובסים, התלויים בצפיפות על חבלים רופפים, מתפללים לבוקר. היא מאיצה את מהירות רכיבתה, מרגישה את אוויר הלילה הצונן, העוטף אותה בריחו המתקתק. לרגע, מרשה לעצמה לרכוב בעיניים עצומות לאורך הרכבת שכל קרונותיה כבויים, מתירה לחושיה להוביל אותה, מדמיינת שהיא לבדה בעולם. היא רוכבת מהר יותר ויותר, חשה בנופים האובדים ומשתנים מאחורי עפעפיה, מתחלפים מצבע הצל לצבע החושך על פי תווי הרחוב.
ואז עיניה נפקחות בבהלה ולחישה קצרה נמלטת מפיה. הוא עומד שם ומביט בה, גבר שעיניו כחולות ועזות יותר מכל הסערות שראתה מימיה, שיערו קצר כנשימתה ומכסיף בצדדים, פניו המגולחים חיוורים כמעט כפניה, שפתיו דקות כאילו קו אופק נמתח מתחת לאפו הקטן, היפה. הוא עומד שם ומביט אל תוך עיניה, ואינו מוריד את מבטו אל רגליה הדקיקות, ואינו מרשה לאישוניו לשטוף את חולצתה כדי שתהיה שקופה, כיתר הגברים המתבוננים בה ברחובות העיר, באוטובוסים, בחנויות. היא רוצה שהוא ייקח אותה אל מתחת לגשר ויעשה בה כרצונו, אבל הוא אפילו אינו מחייך אליה.
רק כשהוא נושא את רגליו משם וחולף לימינה, מותיר אחריו אד של ריח בושם קלוש, היא מבחינה כי רגלה נשארה תלויה מעל המדרכה. שתי מרצפות שבורות נחות מתחת לעקב הסנדל התכול. ילדה שבורה אחת ניצבת מתחת לשמיים השחורים, ואחר כך חוצה את המדשאה ועולה לביתה.
מעיין פותחת את הדלת ביד רועדת, משליכה את הקורקינט במרפסת, מבלי לחמם את השניצלים שאמה השאירה לה במקרר, וממהרת להתקלח במים קרים ולברוח אל מיטתה. היא אינה מסוגלת להרחיק את מראה עיניו מעיניה, למרות שעפעפיה אטומים בחוזקה. כל אותה שעה היא רואה את פניו, עד שהיא נכנעת לעייפותה. הסדינים ממשיכים לפרפר ברוח הנושבת מן הים כל הלילה.
