נפילת הממלכות 5 - סופת הבדולח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נפילת הממלכות 5 - סופת הבדולח
מכר
מאות
עותקים
נפילת הממלכות 5 - סופת הבדולח
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נפילת הממלכות 5 - סופת הבדולח

4.4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מורגן רודס

מורגן רודס הוא שם העט של מחברת ספרי פנטזיה פופולריים, ביניהם סדרת 'נפילת הממלכות' האהובה, שרואה אור בהוצאת קוראים. היא מתגוררת באונטריו, קנדה. בילדותה תמיד רצתה להיות נסיכה, מהסוג שיודע איך להשתמש בחרב חדה כדי להציל ממלכות ונסיכים מפני דרקונים יורקי אש ומכשפים אפלים. במקום זאת הפכה להיות סופרת, מקצוע לא פחות מהנה, רק בלי הסכנות.

תקציר

מאגנוס וקליאו נאלצים לבחון את עוצמת אהבתם כאשר חוזר גאיוס למיטיקה וטוען שהוא כבר אינו מלך הדם, אלא אדם המבקש לכפר על מעשיו.
 
לוסיה ההרה מהצופה אלקסיוס נמלטה מקיאן, אל האש המאיים. כוחות הקסם שלה אוזלים, אך היא ממשיכה בהתאם לנבואה, למרות הסכנה הנשקפת לחייה.
 
ג’ונאס מפליג בחזרה למיטיקה עם תכנית להכניע את אמארה, אך הגורל מתערב ומפגיש אותו עם לוסיה. הוא מצטרף אליה למסע מסוכן.
 
אמארה הפכה לקיסרית של מיטיקה, אבל היא אינה יודעת איך לשחרר את קסם המים הלכוד בגביש הגנוב שלה ואינה מצליחה להשיג תהילה ונקמה.
 
אשור חוזר במפתיע למיטיקה ומגלה לאחרים איזה מחיר כבד ומסוכן הוא שילם כדי לרמות את המוות ולחזור לחיים כפניקס, עוף החול האגדי.

פרק ראשון

פתח דבר
 
לפני שבע עשרה שנים
 
 
 
גאיוס קרא את ההודעה, קימט את מגילת הקלף באגרופו וצנח על ברכיו. במוחו התרוצצו מחשבות וזיכרונות. כל כך הרבה אפשרויות בחירה. כל כך הרבה הפסדים.
 
כל כך הרבה חרטות.
 
הוא לא היה בטוח כמה זמן חלף עד שנשמע הד צעדים ושלף אותו ממחשבותיו המייסרות. יד קטנה, של בנו בן השנתיים מאגנוס, נלחצה אל זרועו. אשתו, אלתיאה, עמדה בחלקו המרוחק של החדר, חוסמת את האור שבקע מחלון לשכתו.
 
״פאפא?״
 
גאיוס הביט במאגנוס מבעד לעיניים מזוגגות. במקום לענות, הוא רק משך אליו את גופו הזעיר של הפעוט וניסה לשאוב נחמה מהחיבוק של בנו.
 
״מה היה בהודעה שכל כך ציער אותך?״ שאלה אלתיאה, מביטה בו מלמעלה.
 
הוא חש מחנק, כאילו גרונו נאבק לומר את האמת. לבסוף ניתק מבנו והרים אליה את מבטו.
 
״היא מתה,״ אמר, מילותיו יבשות ושבריריות כעלי שלכת.
 
״מי מתה?״
 
הוא לא רצה לענות על שאלות. הוא לא רצה לדבר עם אשתו היום, בעיקר לא על זה.
 
״פאפא?״ אמר שוב מאגנוס, שנראה מבולבל, וגאיוס הביט בעיניו הבורקות של הילדון. ״למה אתה כל כך עצוב, פאפא?״
 
הוא הניח את ידיו על לחיי הפעוט. ״זה בסדר,״ הרגיע אותו. ״הכול בסדר, בני.״
 
אלתיאה חשקה את לסתותיה, ושום חביבות לא נראתה בעיניה. ״קח את עצמך בידיים, גאיוס. רק חסר לנו שאחד המשרתים יראה אותך ככה.״
 
ואם כן? חשב. אלתיאה תמיד הייתה כל כך מוטרדת ממראית עין ומדעותיהם של אחרים, מי שהם לא יהיו. ההערכה שרחש לתשומת הלב שלה לפרטים ולגינוני המלכות שלה גברה לעתים קרובות על אדישותו הכללית כלפיה, אבל היום התכונות האלה רק גרמו לו לתעב אותה.
 
״קחי את מאגנוס,״ אמר בעודו קם על רגליו ונועץ באשתו מבט קר כאבן. ״ותקראי לאימא שלי. אני צריך לראות אותה מיד.״
 
היא הזעיפה פנים. ״אבל גאיוס—״
 
״עכשיו,״ הטיח בה.
 
אלתיאה נאנחה ברוגז, לקחה את מאגנוס בידו הקטנה והובילה אותו החוצה.
 
גאיוס התחיל פוסע הלך ושוב בלשכתו, מדלת עץ האלון הכבדה שעל פניה נחקק המוטו הלימריאני — כוח, אמונה, חוכמה — אל החלונות המשקיפים על ים הכסף. הוא נעצר לבסוף, בוהה דומם במים הקרים שהתרסקו אל הצוקים הקפואים, הרחק מתחת לחלון הארמון.
 
לא חלף זמן רב עד שהדלת נפתחה בחריקה מאחוריו. הוא פנה ומצא את אמו. ההבעה המיוסרת שעל פניו גרמה לה לכווץ את גבותיה בתהייה. קמטוטים דקיקים נמתחו סביב עיניה האפורות כהות.
 
״יקר שלי,״ אמרה סיליה דאמורה, ״מה קרה?״
 
הוא הושיט לה את האיגרת המקומטת. היא התקרבה כדי לקחת את האיגרת מידו ומיהרה לסרוק אותה בעיניה.
 
״אני מבינה,״ אמרה בקדרות.
 
״שרפי את זה.״
 
״בסדר.״ היא השתמשה בקסם האש שלה כדי להבעיר את המכתב. הוא עקב במבטו אחר הקלף, שצנח על הרצפה בפתיתי אפר שחורים רכים.
 
״איך אוכל לעזור?״ שאלה בקול רגוע ומרגיע.
 
״את הצעת לי פעם משהו... משהו חזק...״ אמר ואחז בחולצתו מעל לוח לבו. ״אמרת שזה יסלק ממני אחת ולתמיד את החולשה המקוללת הזאת. יעזור לי לשכוח... אותה.״
 
עיניה הרציניות פגשו את עיניו. ״היא מתה כשילדה תינוקת לגבר אחר — גבר שבו בחרה הרבה אחרי שנפרדתם זה מזה. אני מתפלאת שאתה לא מסוגל לשים את זה מאחוריך.״
 
״אבל אני באמת לא מסוגל.״ הוא לא יתחנן. הוא לא ישפיל את עצמו כך לעיני האישה החזקה ורבת העוצמה ביותר שהוא מכיר. ״את תעזרי לי, או לא? זו שאלה פשוטה, אימא.״
 
סיליה חשקה את שפתיה. ״לא, היא לא פשוטה כלל. כל קסם גובה מחיר, בעיקר קסם אפל כזה.״
 
״לא אכפת לי. מה שלא יהיה המחיר, אני אשלם אותו. אני רוצה להיות חזק מול כל אתגר הניצב לפניי. אני רוצה להיות חזק כמו שתמיד האמנת שאני יכול להיות.״
 
אמו שתקה לרגע. היא הפנתה את מבטה לחלונות. ״אתה לגמרי משוכנע בכך?״ שאלה.
 
״כן.״ המילה יצאה מפיו כלחישת נחש.
 
היא הנהנה, ואז יצאה מהחדר כדי להביא לו מה שביקש — לא, לא ביקש, התחנן. כשחזרה, היא אחזה באותו בקבוקון עם שיקוי שהציעה לו לפני שנים. שיקוי, שלדבריה יגרום לו להיות חזק בגוף ובנפש. ייקח ממנו את חולשותיו. יחדד את כושר המיקוד שלו ויעזור לו להשיג כל מה שרק ירצה.
 
חשוב מכל, השיקוי הזה יעזור לו גם להשאיר את אהבתו אל אלנה קוֹרסו הרחק מאחוריו, במקום שאליו היא שייכת — העבר.
 
גאיוס לקח את הבקבוקון שהושיטה לו סיליה ובהה בזכוכית הכחולה. יחסית לחפץ כל כך קטן, משקלו היה כבד.
 
״אתה מוכרח להיות בטוח,״ אמרה לו סיליה בכובד ראש. ״ההשפעות של השיקוי הזה יישארו איתך עד יום מותך. מרגע שתשתה אותו, לעולם לא תוכל להרגיש מה שאתה מרגיש עכשיו. אתה תשתנה באופן בלתי הפיך.״
 
״כן.״ הוא הנהן וחשק את לסתותיו. ״אשתנה לטובה.״
 
הוא פתח את הבקבוקון, הגיש אותו אל שפתיו, ובטרם ירשה לעצמו הזדמנות להתחרט, שתה את הנוזל הסמיך והחמים בלגימה אחת.
 
״הכאב יחלוף כעבור רגע,״ אמרה סיליה.
 
הוא קימט את מצחו. ״כאב?״
 
ואז זה הגיע — צריבה פתאומית, כאילו בלע לבה מותכת. הקסם האפל דהר בתוכו, שורף ומשמיד כל מה שהיה חלש ופתטי. הוא שמע את עצמו זועק בכאב. בקבוקון הזכוכית נשמט מאחיזתו והתנפץ על רצפת האבן.
 
גאיוס דאמורה ניסה לאמץ אליו כל רגע של ייסורים בעוד חולשותיו נצרבות ממנו כליל, זיכרונותיו מאלנה דועכים לרמץ, ותשוקתו לכוח אינסופי גואה בתוכו כעוף החול העולה מתוך הלהבות.

מורגן רודס

מורגן רודס הוא שם העט של מחברת ספרי פנטזיה פופולריים, ביניהם סדרת 'נפילת הממלכות' האהובה, שרואה אור בהוצאת קוראים. היא מתגוררת באונטריו, קנדה. בילדותה תמיד רצתה להיות נסיכה, מהסוג שיודע איך להשתמש בחרב חדה כדי להציל ממלכות ונסיכים מפני דרקונים יורקי אש ומכשפים אפלים. במקום זאת הפכה להיות סופרת, מקצוע לא פחות מהנה, רק בלי הסכנות.

עוד על הספר

נפילת הממלכות 5 - סופת הבדולח מורגן רודס
פתח דבר
 
לפני שבע עשרה שנים
 
 
 
גאיוס קרא את ההודעה, קימט את מגילת הקלף באגרופו וצנח על ברכיו. במוחו התרוצצו מחשבות וזיכרונות. כל כך הרבה אפשרויות בחירה. כל כך הרבה הפסדים.
 
כל כך הרבה חרטות.
 
הוא לא היה בטוח כמה זמן חלף עד שנשמע הד צעדים ושלף אותו ממחשבותיו המייסרות. יד קטנה, של בנו בן השנתיים מאגנוס, נלחצה אל זרועו. אשתו, אלתיאה, עמדה בחלקו המרוחק של החדר, חוסמת את האור שבקע מחלון לשכתו.
 
״פאפא?״
 
גאיוס הביט במאגנוס מבעד לעיניים מזוגגות. במקום לענות, הוא רק משך אליו את גופו הזעיר של הפעוט וניסה לשאוב נחמה מהחיבוק של בנו.
 
״מה היה בהודעה שכל כך ציער אותך?״ שאלה אלתיאה, מביטה בו מלמעלה.
 
הוא חש מחנק, כאילו גרונו נאבק לומר את האמת. לבסוף ניתק מבנו והרים אליה את מבטו.
 
״היא מתה,״ אמר, מילותיו יבשות ושבריריות כעלי שלכת.
 
״מי מתה?״
 
הוא לא רצה לענות על שאלות. הוא לא רצה לדבר עם אשתו היום, בעיקר לא על זה.
 
״פאפא?״ אמר שוב מאגנוס, שנראה מבולבל, וגאיוס הביט בעיניו הבורקות של הילדון. ״למה אתה כל כך עצוב, פאפא?״
 
הוא הניח את ידיו על לחיי הפעוט. ״זה בסדר,״ הרגיע אותו. ״הכול בסדר, בני.״
 
אלתיאה חשקה את לסתותיה, ושום חביבות לא נראתה בעיניה. ״קח את עצמך בידיים, גאיוס. רק חסר לנו שאחד המשרתים יראה אותך ככה.״
 
ואם כן? חשב. אלתיאה תמיד הייתה כל כך מוטרדת ממראית עין ומדעותיהם של אחרים, מי שהם לא יהיו. ההערכה שרחש לתשומת הלב שלה לפרטים ולגינוני המלכות שלה גברה לעתים קרובות על אדישותו הכללית כלפיה, אבל היום התכונות האלה רק גרמו לו לתעב אותה.
 
״קחי את מאגנוס,״ אמר בעודו קם על רגליו ונועץ באשתו מבט קר כאבן. ״ותקראי לאימא שלי. אני צריך לראות אותה מיד.״
 
היא הזעיפה פנים. ״אבל גאיוס—״
 
״עכשיו,״ הטיח בה.
 
אלתיאה נאנחה ברוגז, לקחה את מאגנוס בידו הקטנה והובילה אותו החוצה.
 
גאיוס התחיל פוסע הלך ושוב בלשכתו, מדלת עץ האלון הכבדה שעל פניה נחקק המוטו הלימריאני — כוח, אמונה, חוכמה — אל החלונות המשקיפים על ים הכסף. הוא נעצר לבסוף, בוהה דומם במים הקרים שהתרסקו אל הצוקים הקפואים, הרחק מתחת לחלון הארמון.
 
לא חלף זמן רב עד שהדלת נפתחה בחריקה מאחוריו. הוא פנה ומצא את אמו. ההבעה המיוסרת שעל פניו גרמה לה לכווץ את גבותיה בתהייה. קמטוטים דקיקים נמתחו סביב עיניה האפורות כהות.
 
״יקר שלי,״ אמרה סיליה דאמורה, ״מה קרה?״
 
הוא הושיט לה את האיגרת המקומטת. היא התקרבה כדי לקחת את האיגרת מידו ומיהרה לסרוק אותה בעיניה.
 
״אני מבינה,״ אמרה בקדרות.
 
״שרפי את זה.״
 
״בסדר.״ היא השתמשה בקסם האש שלה כדי להבעיר את המכתב. הוא עקב במבטו אחר הקלף, שצנח על הרצפה בפתיתי אפר שחורים רכים.
 
״איך אוכל לעזור?״ שאלה בקול רגוע ומרגיע.
 
״את הצעת לי פעם משהו... משהו חזק...״ אמר ואחז בחולצתו מעל לוח לבו. ״אמרת שזה יסלק ממני אחת ולתמיד את החולשה המקוללת הזאת. יעזור לי לשכוח... אותה.״
 
עיניה הרציניות פגשו את עיניו. ״היא מתה כשילדה תינוקת לגבר אחר — גבר שבו בחרה הרבה אחרי שנפרדתם זה מזה. אני מתפלאת שאתה לא מסוגל לשים את זה מאחוריך.״
 
״אבל אני באמת לא מסוגל.״ הוא לא יתחנן. הוא לא ישפיל את עצמו כך לעיני האישה החזקה ורבת העוצמה ביותר שהוא מכיר. ״את תעזרי לי, או לא? זו שאלה פשוטה, אימא.״
 
סיליה חשקה את שפתיה. ״לא, היא לא פשוטה כלל. כל קסם גובה מחיר, בעיקר קסם אפל כזה.״
 
״לא אכפת לי. מה שלא יהיה המחיר, אני אשלם אותו. אני רוצה להיות חזק מול כל אתגר הניצב לפניי. אני רוצה להיות חזק כמו שתמיד האמנת שאני יכול להיות.״
 
אמו שתקה לרגע. היא הפנתה את מבטה לחלונות. ״אתה לגמרי משוכנע בכך?״ שאלה.
 
״כן.״ המילה יצאה מפיו כלחישת נחש.
 
היא הנהנה, ואז יצאה מהחדר כדי להביא לו מה שביקש — לא, לא ביקש, התחנן. כשחזרה, היא אחזה באותו בקבוקון עם שיקוי שהציעה לו לפני שנים. שיקוי, שלדבריה יגרום לו להיות חזק בגוף ובנפש. ייקח ממנו את חולשותיו. יחדד את כושר המיקוד שלו ויעזור לו להשיג כל מה שרק ירצה.
 
חשוב מכל, השיקוי הזה יעזור לו גם להשאיר את אהבתו אל אלנה קוֹרסו הרחק מאחוריו, במקום שאליו היא שייכת — העבר.
 
גאיוס לקח את הבקבוקון שהושיטה לו סיליה ובהה בזכוכית הכחולה. יחסית לחפץ כל כך קטן, משקלו היה כבד.
 
״אתה מוכרח להיות בטוח,״ אמרה לו סיליה בכובד ראש. ״ההשפעות של השיקוי הזה יישארו איתך עד יום מותך. מרגע שתשתה אותו, לעולם לא תוכל להרגיש מה שאתה מרגיש עכשיו. אתה תשתנה באופן בלתי הפיך.״
 
״כן.״ הוא הנהן וחשק את לסתותיו. ״אשתנה לטובה.״
 
הוא פתח את הבקבוקון, הגיש אותו אל שפתיו, ובטרם ירשה לעצמו הזדמנות להתחרט, שתה את הנוזל הסמיך והחמים בלגימה אחת.
 
״הכאב יחלוף כעבור רגע,״ אמרה סיליה.
 
הוא קימט את מצחו. ״כאב?״
 
ואז זה הגיע — צריבה פתאומית, כאילו בלע לבה מותכת. הקסם האפל דהר בתוכו, שורף ומשמיד כל מה שהיה חלש ופתטי. הוא שמע את עצמו זועק בכאב. בקבוקון הזכוכית נשמט מאחיזתו והתנפץ על רצפת האבן.
 
גאיוס דאמורה ניסה לאמץ אליו כל רגע של ייסורים בעוד חולשותיו נצרבות ממנו כליל, זיכרונותיו מאלנה דועכים לרמץ, ותשוקתו לכוח אינסופי גואה בתוכו כעוף החול העולה מתוך הלהבות.