פרולוג
המזרן שקע וגופו החסון נצמד לגווי. כף ידו השמאלית הונחה על ירכי החשופה ואצבעותיו נעו אט־אט מעלה לאמרת חולצתי, חדרו תחתיה ונפרשו על בטני.
הוא לחש באוזני ובקולו הייתה נימת חרטה.
"לא התכוונתי לאבד את קור הרוח שלי."
גם בלי להתנצל מפורשות, זו הייתה דרכו לבקש את סליחתי. קודם לכן הטיח בי האשמות והרים עליי את קולו. המילים הנוקבות חדרו לתוכי ושרטו אותי מבפנים.
אנחת תסכול נמלטה מבין שפתיי. טעיתי — טעות שהלקיתי את עצמי עליה. לא ידעתי איך לחזור בי ולומר לו שאני מצטערת, אך בשום שלב לא צפיתי את ההשתלחות הכה פוגענית שלו כלפיי מול אנשים.
הדחף שהניע אותי לפעול, כדי להוכיח לו ולעצמי שאני מסוגלת לעמוד ללא פחד בהתחייבות שהטיל עליי ולבצע את התוכנית שנרקמה, עבד נפלא בתחילת הערב. אבל אז חלה תפנית שסיבכה אותי, כשהלך הרוח של המטרה האנושית שאותה נשלחתי לפתות השתנה והוא איבד עניין. המבצע עמד ללכת לאבדון ולא יכולתי לספוג את הכישלון שאחוש אם אאכזב אותו, לכן נהגתי באופן פזיז והצַתּי את דמיונו של האויב כשרכנתי לפנים והענקתי לו הצצה נדיבה למחשוף שמלתי ולמה שמצפה לו כשנהיה לבד.
הגבר שמולי ניצת ועיניו בערו מתשוקה. העניינים החלו לצאת משליטה כשהוא לפת את זרועי וסחב אותי אל חדר מחוץ למרחב הבטוח שבו שהינו תחת השגחה צמודה. ההשלכות למעשיי יכלו להיות הרות גורל.
יכולתי להירצח.
אנשים שגיבו אותי יכלו להיהרג.
המבצע עלול היה להיחשף ותקופה ארוכה של עבודה אינטנסיבית הייתה יורדת לטמיון.
רציתי להתנגד לו כשהוא סובב אותי על גבי, נשכב עליי וריתק אותי תחתיו. אצבעותיו השתלבו באצבעותיי בחסות אפלת החדר ורק רחש נשימותינו נשמע. ואף על פי שלא ראיתי את עיניו המהפנטות ביופיין, נמשכתי אליהן בכל פעם שהביט בי והרגשתי שהן חורכות את פניי.
"אני לא יכול לאבד אותך... אני או —"
"לא. אל תאמר את המילים האלה."
רעדתי בעודי כלואה תחת גופו. פחדתי להתמודד עם הרגשות העזים שחשתי כלפיו, רגשות שעוררו בי קונפליקט פנימי. ניסיתי בכל כוחי להתכחש להם, עד שהרגשתי שאני נשברת. כמו חיה פצועה ומתייסרת, נהמה גרונית בקעה מפיו כשכבש את פי בנשיקה תובענית, נזקקת ומלאת כמיהה. הוא צייר לי מציאות אפשרית במגעו והוכיח לי שאהבתו אליי גוברת.
"תפסיקי להילחם בזה, מיקלה. תכירי בי, בנו. אנחנו שייכים זה לזה."
"די, לוסיאנו."
