פרק 1
יְהוָה, אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה-אֲנִי, הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ
"המלחמה — לא ניתן לחזות את סופה, ועל כף המאזניים מוטלים חיינו. רק לפני ימים אחדים שרדנו מיכאל ואני מטר אש, עד עכשיו לא ברור לי כיצד יצאנו שלמים שכן היינו שניים נגד רבים. אני דואג לחשוב שהייתה זו השגחה עליונה. ואני תוהה מה עלה בגורלה של א. לביא, מקווה שדמה לא יהיה להפקר"
(דוד סווי, ינואר 1943).
דוד דחף את יומנו לכיס מעילו, השליך אוד למדורה, ונשען על מרפקיו, מתענג על החום שפלטה האש הגבוהה שחיממה את גופו. השמש החלה לזרוח, אך כמעט לא נראתה. את השמיים. כיסו עננים אפורים וקרני השמש הראשונות הציצו מידי פעם ונעלמו. בעיניו קלט את דמותו הקרבה של אברם, חברו לנשק.
"עוד בוקר", אמר אברם ומתח את גופו, "יש עוד סיכוי שהיא תגיע?", שאל.
משלא נענה, המשיך אברם את השיחה: "אתה לא חושב שזאת טעות להעביר את החומר באמצעות אישה?"
דוד הביט בו בפליאה.
"אני לא ממעיט בערך האישה בזמן מלחמה, אבל בכל זאת היא עושה את דרכה לבדה מיוגוסלביה ליוון. בוודאי כבר נתפסה והוצאה להורג. ג'וזף והשיקולים שלו", המשיך אברם.
"אני לא יודע מה היו השיקולים של ג'וזף. אביגיל לביא, כך אומרים, למודת קרבות", השיב לו דוד ללא חשק והתרומם ממקומו.
מרים הגיעה למדורה, חייכה לדוד ופנתה לאברם: "שוב נשמעות תלונותיך למרחוק, מר אברם דקלו".
אברם חייך אליה והביט בדוד שקם ממקומו והתרחק מהמדורה.
"הוא טרוד", אמר בשקט.
"לא, הוא עייף", קבעה מרים, והחלה להתקדם בעקבותיו, משאירה את אברם מביט בהם מתרחקים.
דוד נכנס ליער ופסע בין העצים הגבוהים. גשם החל לטפטף, והוא מצא מחסה תחת אחד העצים. זיכרונותיו לקחו אותו הרחק, לימים שלפני המלחמה. לנגד עיניו עמדו הוריו מאושרים מהבשורה שבישר להם: "היום גמלה בלבי ההחלטה ללמוד רפואה", הודיע כשהסתיים הקידוש על היין.
"תמיד הסבת לנו אושר גדול, דוד", אמרה אנרייטה אימו, והניחה את ארוחת ערב השבת על השולחן.
"אני אהיה דוקטור גדול בסלוניקי", הצהיר.
דוד היה בנם הבכור. אחריו נולדו שלוש אחיותיו — אנה, רחל ושרה.
הוריו העריצו את אישיותו המורכבת ותמכו בבחירותיו.
"בעזרת השם", ענה מיכאל אביו וחייך אל בנו.
בשנה האחרונה ללימודי הרפואה ביטל דוד את נישואיו לארוסתו דוקה והתאהב בלאה, שהייתה צעירה ממנו בחמש שנים. הוא היה מביט בה בסתר כדי לא להביכה, ובמחשבותיו היה הוזה בדמותה הטהורה, כך תיאר אותה לא פעם, טהורה. שׂערה הזהוב, ועיניה הכחולות שבו את ליבו. משלא יכול היה להסתיר את אהבתו אליה, אזר אומץ, ניגש אליה וחשף בפניה את רגשותיו. להפתעתו התברר לדוד כי היא חיכתה בקוצר רוח להיכרות עמו וכי לא נרתעה מביטול נישואיו לדוקה.
משסיים את לימודיו, התארס עם לאה, והחל לעבוד בבית החולים. תוכניותיו החלו להתגשם והחיים נראו מבטיחים, ואולם, כשלושה חודשים לפני חתונתם נלקחה לאה עם משפחתה ונרצחה על ידי הנאצים.
במשך תקופה ארוכה נאלצו דוד ומשפחתו להסתתר אצל חבריהם בכפר. דוד התקשה להסתגל לחוסר המעש במחבוא, והוא גיבש קבוצת גברים וברח עמם להרים המיוערים. משפחתו סירבה לעזוב את מקום המחבוא, בטענה שחיי היער קשים מאוד. משקבעו את מיקומם ביער, שב דוד אל הכפר כדי לצרף אליו את בני משפחתו, אך גילה כי איחר את המועד — משפחתו נתפסה והוצאה להורג. באותו יום ארור נודע לו גם דבר מותה של ארוסתו. בלב שבור נשבע דוד לעולם לא להיכנע.
מרים הביטה ממרחק מה בדוד. חבוש כובע קסקט מעור שחור שנסך צל על עיניו והסתיר את שערו השחור, לבוש במכנסיים שחורים, מגפיו השחורים הגיעו עד לברכיו, עטוף מעיל עור שרצועת עור שחורה הידקה את אקדחו למותניו. הוא עמד ובהה, מבטו ממוקד בחלל האוויר, מחשבותיו ממנו והלאה, זוכר את מה שלא ניתן לשכוח.
דוקטור דוד סווי, ובכינויו ת'ילה (סופה), מפקד הפרטיזנים בהר פינדוס שביוון, היה בן 29. בחור גבה קומה, רחב כתפיים, בעל פנים מלאות השראה, אף ישר, עצמות לחיים גבוהות המשוות לו עוצמה, שפתותיו המשורטטות נטפו חושניות, עיניו חומות כהות, שלעיתים נראו שחורות, שבו את מכריו. לא אחת העידו הנשים והגברים במחנה כי דוד נראה כ"אל יווני", והם נסחפים אחרי אישיותו האסרטיבית והמרתקת.
"קלימרה (בוקר טוב)", אמרה מרים והתקרבה אליו, מעירה אותו מסיוט. הוא הביט באשת סודו. שערה השטני הגלי היה אסוף בסרט שחור, עיניה ירוקות ומעיל הצמר הכחול שלבשה הסתיר את כולה.
"כולם מחכים לאביגיל לביא", אמרה.
דוד הנהן בראשו.
"אומרים שהיא אחת הלוחמות האמיצות ביותר ביוגוסלביה, פוצצה שבע רכבות, הכריעה כמות לא קטנה של קצינים גרמנים, נמצאת תמיד בקו החזית, והיא הבחורה עם תת המקלע".
"את זה אני כבר יודע, תחדשי לי".
"השמועות אומרות שהיא לעולם לא תמות במלחמה", אמרה בלהט והוסיפה, "ג'וזף אומר שהיא חזקה מהמוות, שהמוות מפחד מפניה".
דוד חייך: "המוות לא מפחד מאיש".
"זה ייקח ככל הנראה....."
דוד עצר אותה: "זמן? זמן זה מה שאין לנו, מרים. אני לא מבין מדוע התעקש ג'וזף להביא אותה לכאן, אנחנו לא צריכים את המפות, מי מכיר את יוון יותר טוב מאתנו?"
"ג'וזף הוא הקומיסר של המחנה ביוגוסלביה. לא לשווא הוא מתעקש להביאה הנה, ואני נוטה להאמין בו ולהאמין בה", אמרה, טפחה על שכמו והחלה להתרחק ממנו.
"מרים, סיפורי גבורה אפשר לספר על כל אחד. לנו אין מושג מי היא, והתאריך שבו הייתה אמורה להגיע חלף לפני חודש".
היא עצרה את הליכתה והביטה בו. "מלחמה זה לא ניתוח, דוד. במלחמה לא קובעים תור לניתוח, במלחמה אין זמנים, ולצערנו החולה עלול למות. לך לישון. היית ער כל הלילה", אמרה ופנתה לדרכה.
דוד הביט אל האופק האפור. השמש הציצה מבין העננים והגשם פסק. העייפות החלה לתת בו את אותותיה. הוא הדליק סיגריה ועשה דרכו לעבר הבקתה.
בבקתה היו חלל גדול שבצידו הימני עמדו דרגשים שעליהם ישנו אנשי המפקדה. עם הזמן הצטרפו עוד לוחמים וישנו מצטופפים על הרצפה. מצידו השמאלי ניצב שולחן וסביבו ספסלים ומתוך חלל זה חיבר מסדרון לחדר קטן ששימש חדר מרפאה. בכל חדר דלק תנור.
כשנכנס דוד לבקתה הבחין בחבריו דמיטרי, יעקב, יצחק ומיכאל, שזה עתה נעורו משנתם, מסבים סביב השולחן. רוביהם נשענו על הקיר כמו חיילים מתוחים בעמידה צבאית.
מיכאל הצביע לעבר אחד הדרגשים הפנויים, ודוד נשכב על הדרגש, ללא מילים.
שנתו הייתה טרופה. קולות הרחש שנשמעו בבקתה העירו אותו מדי פעם, עד שלבסוף שקע בשינה כשברקע קולה של מרים הדואגת משקיטה את יושבי הבקתה.
"אותם חלומות בשינה ובערנות, סיוטים, געגועים, כמיהה לחיים אחרים, לחיי הקודמים, אלו שהיו לפני המלחמה לצד לאה עם נוכחותה של משפחתי, דבר מזה לא נשאר"
(דוד סווי).
* * *
השמש נטתה לשקוע, ודוד התיישב על שפת הנחל והביט באנה הרוחצת במים. עצים ושיחים שצמחו על גדותיו הסתירו אותו ואת הרוחצים בו. הוא הביט לסירוגין בה ובנחל הארוך והצר, שחצה את ההר המיוער. הוא הביט אל אנה, הבחורה היפה ביותר בין נשות הפרטיזנים, אנה בעלת העיניים הכחולות והשער הצהוב כשמש, שהצטרפה אליו ואל אנשיו לאחר שברחה עם אחותה ג'ניס מהעיר סלוניקי. אנשיו של דוד מצאו אותן אובדות ומבוהלות ביער והביאו אותן למחנה. ג'ניס נפטרה כעבור זמן קצר, ואנה הפכה למפקדת כיתת הבנות במחנה ולמאהבת של דוד.
הכול ידעו על אהבתה אליו ועל משיכתו אליה.
"אולי תצטרף אליי?" שאלה והתיזה מים לעומתו.
"אולי אצטרף אליך בלילה", השיב בחיוך.
"אני אחכה לך".
את שיחתם הנינוחה קטע רצף של שריקות המבשרות על פולש. דוד התרומם ממקומו במהירות. "תתלבשי מהר", אמר והשליך לעברה את המגבת.
בריצה עשה דרכו בין העצים והשבילים המפותלים. הוא הכיר את כל הדרכים ביער. הוא הכיר אותן גם בחשיכה, וכך היה יכול לראות את האויב בלי שיבחין בו.
לפתע נשמעה ירייה. פעימות ליבו התגברו, והוא חש את הדם זורם בעורקיו והאיץ את ריצתו.
"זה שָם, זה שם", שמע את יעקב קורא.
כל חבורת הפרטיזנים נעמדה מעל הנחל הרדוד והביטה בגוף קטן שהיה שרוע על המים מתנשם בכבדות.
דוד פילס דרכו ונכנס לנחל ומשה את הגוף מתוכו. היה זה גוף קטן, חלש וצעיר, גופה של נערה. עיניה הביטו בו ונעצמו.
"היא ללא הכרה", עדכנה מרים, שיצאה מחדר המרפאה לחדר הגדול, את הסקרנים שהמתינו לדעת מה עלה בגורלה של הנערה הצעירה.
"היא עונדת שרשרת עם מגן דוד", הוסיפה.
כולם שתקו.
"דוד מטפל בה עכשיו, הסירו דאגה מלבכם", אמרה ושבה למרפאה.
דוד עמל להוציא את הכדור שפילח וקרע את בשר ירכה, ומרים עזרה בחיטוי ובתפירה. גופה היה קטן וחיוור.
"ניכר כי ימים רבים הייתה ללא מזון", אמר דוד.
"כמה טוב שיש רופא מוכשר בין כוחותינו", אמרה מרים.
"היא צעירה מאוד, ילדה". דוד התעלם מדבריה.
"מה הסיכויים?" שאלה.
"מצבה לא טוב. אני לא יודע איך שרדה עד כה. אחרי הלילה נדע טוב יותר. אני אשאר לצידה הלילה".
"שלושה ימים לא פקחה עיניה, כאילו נלחמת במוות שמבקש לקחת אותה, מי היא? אין לי מושג, מהיכן הגיעה? קרוב לוודאי שאדע אם תתעורר..."
(דוד סווי)
דוד הפסיק את כתיבתו והביט בנערה הצעירה הוזה מתוך שנתה. ליבו יצא אליה כשנאבקה על חייה. היה זה מאבק קשה.
הוא ניגב את פניה במגבת לחה בכל פעם שקדחה, וכאשר הייתה מתעוררת הוא היה לצדה, מביט איך שוב היא מאבדת הכרתה או נרדמת או שוב הוזה. הוא סירב לעזוב את חדרה גם כאשר האחיות מרים, רחל וקלרה ביקשו להחליפו כדי שינוח. הוא הרגיש חוסר אונים, רצה להקל על סבלה אך יותר מכל רצה לעזור לה לנצח במאבקה הקשה.
דוד הצטרף ליעקב ודמיטרי, שעמדו ליד העץ מביטים אל האופק בשתיקה. מבע עיניו של יעקב היה מיוסר. ליבו דאב למחשבה שאולי הכריע את גורלה של נערה יהודייה.
"אני שונא את ההרגשה הרעה הזאת", שבר יעקב את השתיקה.
"אל תייסר את עצמך, פעלת נכון", עודד אותו דוד.
דמיטרי טפח על שכמו של יעקב וחש שאינו מצליח לעודדו.
"דוד, אתה חושב שהיא תחיה? כבר עבר כמעט שבוע והיא עדיין חסרת הכרה", שאל יעקב בדאגה.
"עליך לדעת, יעקב, היא לא נפצעה קשה מהירייה. הקליע פגע בירך, לא באיבר שעלול לסכן את חייה. הבעיה החמורה יותר שהיא סובלת מתת תזונה, מדלקת ריאות ומחום גבוה, אומנם ייקח זמן מה עד שתצליח לעמוד על רגליה, אבל זמן רב יותר יידרש לה עד שתצא מכלל סכנה". משסיים דוד את דבריו, הבחין במרים מצביעה לכיוונם ולידה דמות קטנה, דקה וחיוורת, נתמכת במקל עץ פוסעת לקראתם באטיות.
"זו ה י ל ד ה...?" גמגם דמיטרי.
דוד הביט בה: מתקשה בהליכתה, לא מסגירה את כאבה. כשהתקרבה אליהם, הבחינו בפניה הלבנות והחיוורות, בעיניה הגדולות והשחורות ובשערה הארוך והחלק. היא הייתה ילדה יפהפייה, והיא לכדה את מבטו.
"זמן רב?" דמיטרי הביט בדוד מוכה תדהמה.
שפתיה החיוורות נעו בשקט: "רציתי להודות לאיש שהציל את חיי", אמרה בצרפתית רהוטה אל עבר הגברים שעמדו בשתיקה.
"אתה דוקטור דוד סווי, ת'ילה?" פנתה הנערה אל דוד.
"כן".
"אני אביגיל לביא. תודה שהצלת את חיי, וסלח לי על שנאלצתם לחכות לי זמן רב כול כך".
דוד הופתע: "אביגיל לביא למודת הקרבות היא בעצם ילדה?!"
* * *
"קליספרה (ערב טוב)", אמר דוד שנכנס לבקתה והבחין באנה שישבה על הספסל והביטה בו.
"היא התעוררה", אמרה בקרירות, מצביעה לכיוון חדר הטיפולים והביטה בבגדים המקופלים שאחז דוד בידו.
דוד נכנס לחדר הטיפולים וראה את אביגיל בוחנת את ירכה. משראתה אותו התרוממה.
"אל תקומי, עליי לבדוק אותך".
אביגיל נשכבה על המיטה, ובזהירות עזר לה דוד לפשוט את חולצתה.
היא בחנה אותו במבטה: גבר תמיר, עיניו שחורות, שערו החלק שחור אף יותר מעיניו ועורו לבן צחור.
"אני מחטא את הפצעים על בטנך", שיתף אותה במעשיו, "ואחר כך אבדוק את התפרים בירך".
