הקדמה
בתולדות ישראל נשזרו מסירות הנפש וקידוש השם במורשת הרוחנית של העם היהודי ובכיסופי הגאולה. בכל החורבנות, האסונות והגירושים שהתרגשו על העם בארצו ועל קהילות ישראל בתפוצות, מעולם לא כבה ניצוץ התקווה ולא דעכה גחלת האמונה. שורשיהם של גילויי ההגנה העצמית בַּפרעות ובמסעות השְמד בעת החדשה היו נטועים במסורת הגבורה היהודית מקדמת דנא, ובשובלם נכרכו תמיד חשבון הנפש והביקורת הנוקבת מבית.
בצפרירי שיבת ציון מתחילת המאה ה־19 הונח המסד לארגוני השמירה הקהילתיים ביישוב הישן ('הגברדיה הירושלמית', 'ועד השמירה' ביפו), אולם חרף הפוגרומים בשנת 1881 בדרום רוסיה ('סופות בנגב') לא הגדירו אבות הציונות את ההגנה העצמית כאחד מהיעדים המכוננים בחזונם לצד תחיית השפה העברית, העלייה לארץ ישראל ויישובה, ובניית חברת מופת מוסרית וצודקת. בימי העלייה הראשונה מתימן ('אֶעֱלֶה בְּתָמָ"ר'), ממזרח אירופה (חובבי ציון והביל"ויים) ומבוכרה לא הועלה רעיון כוח המגן היהודי כעמוד תווך באידאולוגיה הלאומית. שיריו של ביאליק לאחר פוגרום קישינב באפריל 1903, 'בעיר ההריגה' ("קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה") ו'על השחיטה' ("וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם! / נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן / עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן – / וְיִקֹּב הַדָּם אֶת־הַתְּהוֹם!"), היו הלמוּת ההשכמה שזִעזעה את העולם היהודי.
את זרעי תפיסת ההגנה היישובית טמנו צעירי הגרעין הציוני־סוציאליסטי מהעלייה השנייה והם שהִתוו לימים את דרכה. ערכי העבודה העצמית וכיבוש העבודה בהשקפת עולמם של חברי 'פועלי ציון' הנביטו בליל שמחת תורה תרס"ח (ספטמבר 1907) את ארגון 'בר גיורא' ובפסח תרס"ט (אפריל 1909) את ארגון 'השומר' כמענה לניצני ההתנכלות הערבית. מלחמת העולם הראשונה הִצמיחה את גדוד נהגי הפְּרָדות, מחתרת ניל"י והגדודים העבריים שנתפסו כמבשרי הצבאיוּת היהודית ופורקו בידי השלטון הבריטי.
עם התפרצות גל העלייה החלוצית בתחילת 1920 ניסתה הנהגת היישוב להקים ארגון ארצי להגנה עצמית, אך גם לאחר נפילת תל־חי בי"א באדר ומאורעות הדמים בירושלים בפסח תר"ף (אפריל 1920) לא הבשילה הצעה זו למהלך אופרטיבי. משנותרו יישובי הפועלים בקצווי הארץ ללא מגן ביטחוני החליטה ועידת 'אחדות העבודה', שנערכה ב־15 ביוני 1920 בחוות כינרת, להקים 'הסתדרות הגנה'. כעבור חצי שנה היא צורפה להסתדרות הכללית בוועידת ייסודה בחנוכה תרפ"א (8 בדצמבר 1920) בטכניון בחיפה. אליהו גולומב ודב הוז היו שני המנהיגים שהתגייסו בכל מאודם להקמת 'ההגנה' כארגון כלל־יישובי ולגיבוש התפיסה הביטחונית.
ההחלטה על הקמת 'ההגנה' נועדה לספק מענה ביטחוני מיידי, והדיונים בעניין זה היו ארגוניים במהותם ומשוללי ביסוס תאורטי. לא דוקטרינות צבאיות עמדו ביסוד הגותם של מייסדי 'ההגנה', אלא תחושת מחויבות לקיומו של המפעל הציוני ולקימומו. מחויבות זו הייתה סוד כוחם של העושים במלאכה, וסוד כוחו ההיסטורי של ארגון 'ההגנה'. לא תפאורה מרהיבה, לא הצהרות מליציות ולא נאומים מלוטשים; רק אבק וזיעה, נחישות קנאית להתגבר על תסכולי יום הקטנות, תבונת העשייה ואמונה בצִדקת הדרך. אף לא אחד ממשתתפי ועידות 'אחדות העבודה' וההסתדרות נרעש ונרגש בהתפעמוּת נלהבת מקבלת ההחלטה על הקמת ארגון 'ההגנה', אולם מעמד זה היה ערש הולדתו של אחד משיאי המהפכה הציונית.
מסלול החתחתים בהתפתחות 'ההגנה' לקה בחבלי לידה קשים שנבעו מחוסר ניסיון בסיסי, מכְּשלים תפיסתיים ומבניים, ממחסור תקציבי כרוני, ממחלוקות פוליטיות ויריבויות אישיות. צליחת מהמורות אלו לא האפילה על תחושת הייעוד הלאומי, כישרון היצירה ואושיות היסוד. ארגון 'ההגנה', יציר כפיה של תנועת העבודה, הושתת מראשיתו על ממלכתיות כלל־יישובית פתוחה לכול, וקלט לשורותיו את בני היישוב, את הפרטיזנים ניצולי השואה, את לוחמי המח"ל והגח"ל. מייסדיו וממשיכיהם לא שגו באספמיית הסרק בדבר לגיון יהודי גלוי בחסות מנדטורית, שללו את הבדלנות המסתגרת של 'השומר' ואת הפלגנות הרביזיוניסטית, ולא נרתעו לפעול בחוזק יד לאכיפת המרות הלאומית על ארגוני 'הפורשים'. ברוח הבנייה החלוצית ('עוד דונם ועוד עז') ובדרך מפרכת רוויית ויכוחים ועימותים מרים דבקו מפקדי 'ההגנה' בעקרונות ההתגייסות האישית והאחריות המשותפת, ביצוע המשימה, היוזמה ההתקפית וההקרבה עד כלות.
בכ"ח שנותיו עמס ארגון 'ההגנה' על כתפיו את הגשמת יעדיה של תנועת התחייה הלאומית – יצירת כוח מגן ביטחוני, הרחבת גבולות ההתיישבות הציונית, פילוס נתיבי העלייה הבלתי לגלית לארץ ישראל וקימומו יש מאין של 'צבא המדינה שבדרך'. בפרוץ מלחמת העצמאות הגנו כוחות 'ההגנה' על היישוב היהודי בארץ ישראל, הקיזו מדמם במערכה החזקה להבקעת המצור על ירושלים, הגליל והנגב, והדפו את מתקפת צִבאות ערב הפולשים עד הקמת צבא ההגנה לישראל ב־31 במאי 1948.
משחר ימי 'ההגנה' הניחו מפקדי הארגון את הסדן לחישול הכוח העברי הלוחם על צִדקת הדרך הציונית ועל אדני המוסר האנושי. בקונגרס הציוני הכ"א טבע ברל כצנלסון, מנהיגה הרעיוני של תנועת העבודה, את המונח 'טוהר הנשק', באומרו על מדיניות ההבלגה בשנות המרד הערבי: "הבלגה מַשמע: יהי נשקנוּ טהוֹר. אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק, אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו. אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים".[1] אליהו גולומב, המפקד הבלתי מוכתר של 'ההגנה', משה סנה וישראל גלילי, ראשי המפקדה הארצית, יצחק שדה ויגאל אלון, מפקדי הפלמ"ח, וחבריהם לדרך עיצבוּ בדבריהם, בפקודותיהם ובנחישות ידם את הפרופיל הפיקודי בכוח המגן.
המאבק הנחרץ על טוהר הנשק נדרש בגלל הכשלים והחריגות שהתרחשו בתחום זה. ראשי היישוב ומפקדי 'ההגנה' לא נרתעו מהתמודדות חזיתית עם תופעות אלו בפעולה חינוכית ובנקיטת אמצעים משפטיים.
המאבק הנחרץ על טוהר הנשק נדרש בגלל הסכנה הגדולה הנשקפת מיצר נקם נוכח זוועות הטבח וההתעללות בגוויות חללים יהודים, בגלל מקרים חמורים של הפרת המידתיוּת בהפעלת הכוח, בגלל תוקפנות יתר בסערת המלחמה, בגלל להיטוּת נעורים נמהרת, אובדן הריסון העצמי, מעידות בשוגג ועבֵרות ביודעין.
המאבק הנחרץ על טוהר המידות נדרש בגלל הסכנה הגדולה הרובצת לפתחם של בעלי הכוח מניצול מצבי החירום, מתאוות הביזה והשלל ומשיכרון הכוח.
הפיקוד העליון של 'ההגנה' התייצב כחומה בצורה על משמר טוהר הנשק וטוהר המידות, והנחיל לצה"ל את רוחו ואת דרכו. כשהוקיע נתן אלתרמן, משורר המאבק, את פשעי המלחמה בשירו 'על זאת' ("חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה, / נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר־כְּפִיר. / וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר / אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה / נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר. // וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם־חָלָב: / "אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"... וְנִסָּה. / רַק הֵלִיט הַזָּקֵן / אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו... / וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה"[2]), הורה דוד בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, להפיץ את השיר בכל יחידות צה"ל.
ארגון 'ההגנה', שהעלה על נס את הגשמת המהפכה הציונית וחולל את השינוי ההיסטורי של יצירת צבא יהודי לוחם, דבק בקנאות בהעדפת נצירת האש ובעקרון ניקיון הכפיים. בן־גוריון פעל ללא חת לעקירת נגע השחיתות, ומפקד שכשל בשחיתות מידות הודח משירותו הצבאי.
***
במלאת מאה שנים להקמת ארגון 'ההגנה' מוקדש הכרך הנוכחי לציון היובל החגיגי. נקודת המוצא בעריכת הקובץ ממוקדת בהארת תופעת 'ההגנה' בכללותה מתִשקוֹפת (פרספקטיבה) בת זמננו. במקצת מאמרי הכרך מוצגת התייחסות מחקרית עכשווית ל'הגנה' במבט פנורמי, ובמאמרים נוספים נזרֶה אור חדש על תהליכים ודמויות מעברו של הארגון. בַּמִקצֶה ההיסטוריוגרפי מוגש לקורא רב־שיח שנסוב על שורשי הַבניית הסיפֵּר הפלסטיני ושלבי התפתחותו הראשונים.
בכוונת מכוון נמנענו מסקירת תולדות 'ההגנה', ולמותר לציין שנבצר מאיתנו לגולל את מלוא יריעת נדבכיו המכוננים של כוח המגן לעצמם. אין בכרך מאמרים על בניין הכוח הצבאי, חיל הנוטרים, הפלמ"ח, תרומת התנועה הקיבוצית, השירות בצבא בריטניה במלחמת העולם השנייה, ארגון ניצולי השואה במחנות העקורים והמגורשים, ההעפלה, אכיפת המרות הלאומית, תנועת המרי העברי והקרבות העקובים מדם במלחמת העצמאות. אלה הוזכרו ונשזרו על קצה המזלג בלבד בדיונים הנושאיים. ביסודם של חיבורי הכרך, מבין השיטין בדפיהם ומעל תובנותיהם המחקריות גלומה יחידאיוּתו של ארגון 'ההגנה' בקרב תנועות החירות הלאומיות בעת החדשה.
עם הוצאת הכרך לאור ברצוננו להביע תודה עמוקה מקרב לב לכל העושים במלאכת כתיבת המאמרים, שהשקיעו מכישרונם ההגותי והמחקרי לתוכנו של הקובץ.
תודה מאליפה נתונה לחבר הלקטורים שהתגייסו להשבחת החיבורים ולחברי מערכת עלֵי זיִת וחרב, התורמים במסירות נאמנה ובהתנדבות מלאה במשך שנים רבות למעמדו האקדמי של כתב העת.
הכרת תודה עמוקה שלוחה לנאמני המרכז לחקר כוח המגן, לשוחרי כתב העת, למנהלי הארכיונים ולבעלי האוספים הפרטיים שנענו בחפץ לב לתרום תצלומים מאוספיהם;
למר נדב מן, בעל מעבדת התצלומים ביתמונה בקיבוץ מרחביה;
למתרגם יורם שרת, למעצבת העטיפה הגרפיקאית רות בית־אור;
למר ישראל כרמל, בעל הוצאת כרמל, ולצוות ההוצאה לאור;
ולד"ר אראל מרגלית שהודות לתרומתו הנדיבה זכינו להוציא לאור את הכרך.
ניר מן
[1] ברל כצנלסון, "בקונגרס הציוני העשרים ואחד", כתבים, ט, תל־אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ח, עמ' 66-65.
[2] נתן אלתרמן, "על זאת", דבר, 'הטור השביעי', 19.11.1948, עמ' 2.
