הגיגים של חולם בהקיץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הגיגים של חולם בהקיץ
הוספה למועדפים

הגיגים של חולם בהקיץ

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הספר "הגיגים של חולם בהקיץ" , בהוצאת "אופיר ביכורים" עוסק בסיפורים, באמירות שהתורה ייחסה לאל, בתוכנותיו, במעשיו, בהתנהלותו של האל עם בני האדם, מאמיניו וכופריו, ברואיו ובני האלוהים האחרים. ההגיגים, שנתגבשו לספר, געשו במוחו הסוער של מחברו, ד"ר אלעזר איל ביקליס, בשנות ילדותו ונערותו, עד שנסתייע להבאתם לדפוס. עולם רוחני, שאליו נחשף בכיתות תלמודו, בבית גידולו ובבתי תפילה, היה עבורו עולם של הגות, תהייה, בחינה, דימוי ומשחקי מילים תוך מעבר מהמציאות אל עולם של חשיבה אסוציאטיבית, וחוזר חלילה. משעוד בשחר ילדותו נחשף לסיפורי המקרא, לא קיבל אותם כתורה מסיני אלא כסיפורים, שניתן להבינם גם בדרך שונה מזו שנלמדה, לא מסורתית אך הגיונית. האם האל הוא בורא מחונן – או שמא יצרן כושל? האם האדם רע מיסודו – או שמא סיפורי בראשית הם תרמיתו הראשונית של האל, כיסוי לא מוצלח לכשלונותיו? האם שפיכת דם היא חטא – או שמא היא ריצוי תאוות האל? האם המוות הוא העונש הראשון – או שהוא הוא כשלון האל ביצירת בן אלמוות? האם הרֶשע, החטא והעוון הם יצירי כפיו של האל, שאם לא כן מה הצורך באל שתוארו "שופט"? על פי הבנתו וצירופי מחשבותיו גילה המחבר בהגיגיו סתירות, שהגיונו העלה מתוך האקסיומות שבתורה; כאלה שלא יכול היה ליישבן, וגם כשיכול היה – נהנה לא ליישבן בדרך המסורתית, אלא בדרך שונה. כל אלה הוליכוהו אל הפאזל האפשרי, המסכם ש"לא בשמים היא" ולא משמים היא. ד"ר אלעזר איל-ביקלס גדל בית מסורתי והיה תלמיד במערכת החינוך הדתית. היה עובר לפני התיבה, שימש כבעל קורא, ואף תקע בשופר בבית הכנסת שבו התפלל עם אביו. מעולם לא היה חילוני, משום שלא עזב מקומות שבהם נמצאים קדושים. למעלה משלושים ושלוש שנים הוא עוסק במצוות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" ובמצוות בניית ארץ-ישראל, השקולות כנגד כל שאר תרי"א מצוות – בניהול והנדסת בטיחות. הוא גם מרצה, יועץ ומשמש כעד מומחה. בעבר היה מרצה באוניברסיטת תל-אביב, במכללות להכשרת הנדסאים ובאוניברסיטת בר-אילן. ספריו הראשונים של ד"ר איל ביקלס, עניינם בטכנולוגיות הבטיחות בבנייה, וכן לקט חוות דעת שהוגשו לבית משפט, והם משמשים כספרי לימוד. שמו מוזכר במאות פסקי דין.

פרק ראשון

1. נשמה שניתנה בי

 

בבוקרו של יום, שעה שהיו קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד; בתוך קהל-עם עומד ונשמות רבות נוכחות, העתידיות להינתן בגופם של צאצאי הקהל עד דור אחרון, ריחפה נשמתי, שעתידה להיקלט באפי כעבור 3,173 שנים.[7] בחרדה, בתנועתה התזזיתית בתחתית ההר, הוא הר סיני, שמעה נשמתי את הקולות וראתה את הברקים ואת אלוהים מדבר את דברותיו. תחילה סברתי שחזיון תעתועים הגיעני, שהבל ורעות רוח הם האפשרות שנשמתי שהתה במעמד הקדוש, אלא ששנים לאחר מכן למדתי כדלקמן:

וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור (שמות כא). אמר ר' יצחק:[8]מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קיבלו מהר סיני, שכן משה אומר להם לישראל: כי את אשר ישנו פה עמנו עֹמֵד היום לפני יהוה אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום (דברים כט יד). "עמנו עומד היום" אין כתיב כאן, אלא עמנו היום; גם אלה שעדיין לא נוצרו, אלו הנשמות העתידות להיבראות שאין בהם ממש, שלא נאמרה בהם עמידה – אף-על-פי שלא היו [שם בעמידה] באותה שעה, כל אחד ואחד קיבל את שלו. וכן הוא אומר: משא דבר יהוה אל ישראל ביד מלאכי (מלאכי א א) "בימי מלאכי" לא נאמר, אלא ביד מלאכי, שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני, ועד אותה שעה לא ניתנה לו רשות להתנבאות.

כלומר, כל הנבואות כבר נאמרו מסיני.

וכן ישעיהו אמר: מעת היותהּ שם אני (ישעיהו מח טז) – אמר ישעיה: מיום שניתנה תורה בסיני שם הייתי וקיבלתי את הנבואה הזאת, אלא ועתה יהוה אלקים שלחני ורוחו (שם, שם) – עד עכשיו לא ניתן לו רשות להתנבאות. ולא כל הנביאים בלבד קיבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור, כל אחד ואחד קיבל את שלו מסיני.

משכך, הרי כל שייכתב להלן בספר זה אינו אלא בניין עדי-עד לאשר שמעה נשמתי בהר סיני וכפי שהבינה והפנימה; אך אם תאמר, הקורא, שדברי הבנתי ופרשנותי שיובאו להלן אינם אלה אשר להם כיוון האל במאמרו, אשיב לך שקימות רק שתי אפשרויות למעוות שלכאורה, הנוגדות את אמונתך: האחת מצביעה על כך שהאל רצה, שנשמתי תבין ותבהיר בספר זה את אשר אליו התכוון – אך הסתיר בין שורות תורתו; והאחרת מצביעה על כך, שהאל לא הצליח להבהיר לנשמתי את דבריו באמירותיו שהובאו בתורה, אשר ציווה למשה בהר סיני. שהרי כל התורה כולה ניתנה למשה בהר סיני, וכך הייתי שר בבית הכנסת שבו התפלל אבי: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל על-פי ה' ביד משה".

אוסיף ואבהיר, שאם פרשנותי היא אכן בבסיס ההבנה הצרופה שהאל התכוון שכך אבין ואסביר בעתיד לבוא בספר זה, על הקורא לדעת שפרשנות זו כלולה בתורה במסגרת אחד מההיפוכים הכלולים בה.[9] אך אם פרשנותי איננה זו שאליה התכוון האל במעמד הר סיני, לא הצליח האל להעביר את המסר – לפחות לנשמתי – ונמצא שאי-יכולת זו מפחיתה מתכונותיו האלוהיות ומצביעה על מגבלת יכולתו, ומכאן שיש לערער על עצם היותו אל כול-יכול, עושה שמים וארץ.

יטען הטוען: רק נשמות בני ישראל, זרע אברהם, ריחפו במעמד הנשגב ההוא, ועלי מוטלת ההוכחה להיותי מזרע זה. מסורת במשפחותיי – הן מבית אבי הן מבית אמי – שיהודי אני. אבי, שמואל ביקלס הכהן, היה עולה לדוכן ומברך בברכתו של אהרון הכוהן. גם לתורה היה עולה ראשון. סבי, אפרים ביקלס, היה חותם בשם אפרים הכהן ביקלס, ושם זה מופיע בתעודת הלידה הפולנית של אבי. מסורת ש"ביקלס" – ראשי תיבות של בית יעקב קדושים לאדוני סלה,[10] והרי קדושי בית יעקב הם הכוהנים. אני צאצאו של ר' לייבצי ביקלס, אשר תרם לגאולת בית הכנסת "טורי זהב" בעיר לבוב (גליציה). שמו היה חקוק על לוח זהב בכניסה לבית הכנסת. בשנת 1603 פרץ ריב בין הישועים והיהודים, שעניינו בניית בית הכנסת. המלך זיגיסמונד השלישי פסק לטובת הישועים, והם שהפכו את בית הכנסת לכנסייה. בזכותו של הפרנס בימים ההם ואישה הנקראת "די גולדענע רויז", דהיינו "שושנת הזהב", הוחזר ליהודים בית הכנסת בשנת 1608, לאחר ששילמו 23 אלף זהובים פולניים. לזכר מאורע זה חיבר ר' יצחק הלוי, אחיו של בעל "טורי זהב", פיוט שמתחיל במילים "ארוממך, ה', כי דיליתני ולא שימחת אויביי לי".

מסורת במשפחת ביקלס שממגורשי ספרד הם, ושמם נבחר על-ידי אבותיהם כדי לשמר את זהותם ככוהנים.

בנם של יעקב אבינו ולאה אמנו הוא לוי – ראש וראשון לשבט לוי, אשר על-פי התורה שניתנה בסיני נבחר על-ידי האל לעסוק בענייני קדושה: בעבודת בית המקדש ובלימוד תורה יומם ולילה.

ללוי שלושה בנים. האמצעי הוא קהת, אשר הוליד את עמרם, אבי אהרון; ואהרון קיבל מינוי: הוא וזרעו אחריו כוהנים.

משחרב בית המקדש חורבן ראשון, התפזר עם ישראל בעולם, וכך גם שבט לוי וכוהניו. על-כן ניתן לזהות מימי החורבן לאורך הדורות כוהנים באירופה, בספרד, במצרים, בתימן ובעירק, וכן ברוב מקום מושבותיהם של היהודים.

משפוצח בדורנו הקוד הגנטי, באה לעולם הזדמנות שאין שנייה לה לבחון: האם אכן הכוהנים הם זרעו של אב אחד? מחקר גנטי מדעי הביא לזיהוי גן משותף בשכיחות גבוהה, אשר אין כמוה בשום קבוצת אוכלוסייה מוכרת אחרת בעלת זיהוי משותף – הוא "גן הכוהנים". כ-80 אחוזים מהמזוהים כיום ככוהנים על-פי המסורת שבידיהם נושאים ב-Y-DNA שלהם (הכרומוזום הזכרי) גן משותף. מכאן שהכוהנים הם צאצאיו של אהרון הכוהן, צאצאו של אברהם. בבדיקה גנטית, שערכתי לעצמי בשנת 2008 במעבדה המובילה כיום בעולם – פרויקט Family Tree DNA באוניברסיטת אריזונה – נתקבלה ההוכחה המדעית שאני נושא את גן הכוהנים.

מכאן שכוהן אני, ומכאן שמזרע אברהם אני בגופי.

אכן, גופי לא עמד בהר סיני ביום הנורא ההוא, אך חזקה על האל, שלגופו של יהודי הוא מצרף נשמה יהודית; ומשיהודית היא, נכחה בהכרח במעמד הר סיני, ראתה את הקולות ושמעה את הברקים.

סבתי מצד אבי היא בתו של הרב יוסף יחזקאל ברבג מגליציה, אשר היה בן לשושלת רבנים. מכאן שאבי יהודי מכוח היותו בן לאם יהודייה.

"שלושה שותפין הן באדם: הקדוש-ברוך-הוא ואביו ואמו",[11]מפורט בברייתא (משנה חיצונית) במסכת נידה: "איש מזריע לובן שבו, אישה מזרעת אודם שבו, והקב"ה נופח בו נשמה מראה עין ושמיעת אוזן ודיבור".

אמי, שרה גולדברג, היא בתו של ר' אלעזר גולדברג ונכדתו של הרב הגאון יצחק גולדברג, שהיה ראש מתיבתא לומזה ולאחר מכן דומ"צ (דיין ומורה צדק) מינסק. מנוחתו בהר הזיתים, שכן בסוף ימיו עלה לארץ-ישראל וחי בירושלים.[12]מצד אמו, שרה לאה, הוא דור שישי[13]לרב הגאון המופלא בדורו רבי יהודה בן רבי זאב , אשר היה מפורסם בשמו ר' יודל סלצר והניח אחריו ספר גדול על כל שישה סדרי משנה וקראהו מנחת יהודה. הרב יצחק גולדברג היה בנו של הרב ישראל יהודה לוריא, נצר לרבי שלמה לוריא (מהרש"ל).[14]הרב ישראל יהודה לוריא החליף את שם משפחתו, כפי שהיה נהוג בקרב יהודי רוסיה באותה עת, שכן בן יחיד למשפחתו לא היו מגייסים לצבא. אחיו האחד שינה את שמו לרבניצקי, ואח אחר – לרבינוביץ.

מכאן שמצד אמי אני נצר למשפחות רבנים יהודים. כיוון שיהדותו של אדם נקבעת על-פי אמו, יהודי אני; ומשחברו יחדיו צאצא אהרון הכהן עם צאצאית רבנים ידועים, היה על האל לצרף את הנשמה, שנכחה במעמד הר סיני, כשותף השלישי.

הדיון וההוכחה שהובאו – בסיסם בהנחות העבודה או האקסיומות: 1. אדם חי – נשמה באפו. 2. מכיוון שנשמתי נכחה במעמד הר סיני, כל שייאמר להלן בסיסו בהבנה שקיבלה הנשמה מהאל – במגבלות ההבנה האנושית, מחד, ובמגבלות העברת המסרים, מאידך.

עוד על הספר

הגיגים של חולם בהקיץ אלעזר איל-ביקלס

1. נשמה שניתנה בי

 

בבוקרו של יום, שעה שהיו קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד; בתוך קהל-עם עומד ונשמות רבות נוכחות, העתידיות להינתן בגופם של צאצאי הקהל עד דור אחרון, ריחפה נשמתי, שעתידה להיקלט באפי כעבור 3,173 שנים.[7] בחרדה, בתנועתה התזזיתית בתחתית ההר, הוא הר סיני, שמעה נשמתי את הקולות וראתה את הברקים ואת אלוהים מדבר את דברותיו. תחילה סברתי שחזיון תעתועים הגיעני, שהבל ורעות רוח הם האפשרות שנשמתי שהתה במעמד הקדוש, אלא ששנים לאחר מכן למדתי כדלקמן:

וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור (שמות כא). אמר ר' יצחק:[8]מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קיבלו מהר סיני, שכן משה אומר להם לישראל: כי את אשר ישנו פה עמנו עֹמֵד היום לפני יהוה אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום (דברים כט יד). "עמנו עומד היום" אין כתיב כאן, אלא עמנו היום; גם אלה שעדיין לא נוצרו, אלו הנשמות העתידות להיבראות שאין בהם ממש, שלא נאמרה בהם עמידה – אף-על-פי שלא היו [שם בעמידה] באותה שעה, כל אחד ואחד קיבל את שלו. וכן הוא אומר: משא דבר יהוה אל ישראל ביד מלאכי (מלאכי א א) "בימי מלאכי" לא נאמר, אלא ביד מלאכי, שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני, ועד אותה שעה לא ניתנה לו רשות להתנבאות.

כלומר, כל הנבואות כבר נאמרו מסיני.

וכן ישעיהו אמר: מעת היותהּ שם אני (ישעיהו מח טז) – אמר ישעיה: מיום שניתנה תורה בסיני שם הייתי וקיבלתי את הנבואה הזאת, אלא ועתה יהוה אלקים שלחני ורוחו (שם, שם) – עד עכשיו לא ניתן לו רשות להתנבאות. ולא כל הנביאים בלבד קיבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור, כל אחד ואחד קיבל את שלו מסיני.

משכך, הרי כל שייכתב להלן בספר זה אינו אלא בניין עדי-עד לאשר שמעה נשמתי בהר סיני וכפי שהבינה והפנימה; אך אם תאמר, הקורא, שדברי הבנתי ופרשנותי שיובאו להלן אינם אלה אשר להם כיוון האל במאמרו, אשיב לך שקימות רק שתי אפשרויות למעוות שלכאורה, הנוגדות את אמונתך: האחת מצביעה על כך שהאל רצה, שנשמתי תבין ותבהיר בספר זה את אשר אליו התכוון – אך הסתיר בין שורות תורתו; והאחרת מצביעה על כך, שהאל לא הצליח להבהיר לנשמתי את דבריו באמירותיו שהובאו בתורה, אשר ציווה למשה בהר סיני. שהרי כל התורה כולה ניתנה למשה בהר סיני, וכך הייתי שר בבית הכנסת שבו התפלל אבי: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל על-פי ה' ביד משה".

אוסיף ואבהיר, שאם פרשנותי היא אכן בבסיס ההבנה הצרופה שהאל התכוון שכך אבין ואסביר בעתיד לבוא בספר זה, על הקורא לדעת שפרשנות זו כלולה בתורה במסגרת אחד מההיפוכים הכלולים בה.[9] אך אם פרשנותי איננה זו שאליה התכוון האל במעמד הר סיני, לא הצליח האל להעביר את המסר – לפחות לנשמתי – ונמצא שאי-יכולת זו מפחיתה מתכונותיו האלוהיות ומצביעה על מגבלת יכולתו, ומכאן שיש לערער על עצם היותו אל כול-יכול, עושה שמים וארץ.

יטען הטוען: רק נשמות בני ישראל, זרע אברהם, ריחפו במעמד הנשגב ההוא, ועלי מוטלת ההוכחה להיותי מזרע זה. מסורת במשפחותיי – הן מבית אבי הן מבית אמי – שיהודי אני. אבי, שמואל ביקלס הכהן, היה עולה לדוכן ומברך בברכתו של אהרון הכוהן. גם לתורה היה עולה ראשון. סבי, אפרים ביקלס, היה חותם בשם אפרים הכהן ביקלס, ושם זה מופיע בתעודת הלידה הפולנית של אבי. מסורת ש"ביקלס" – ראשי תיבות של בית יעקב קדושים לאדוני סלה,[10] והרי קדושי בית יעקב הם הכוהנים. אני צאצאו של ר' לייבצי ביקלס, אשר תרם לגאולת בית הכנסת "טורי זהב" בעיר לבוב (גליציה). שמו היה חקוק על לוח זהב בכניסה לבית הכנסת. בשנת 1603 פרץ ריב בין הישועים והיהודים, שעניינו בניית בית הכנסת. המלך זיגיסמונד השלישי פסק לטובת הישועים, והם שהפכו את בית הכנסת לכנסייה. בזכותו של הפרנס בימים ההם ואישה הנקראת "די גולדענע רויז", דהיינו "שושנת הזהב", הוחזר ליהודים בית הכנסת בשנת 1608, לאחר ששילמו 23 אלף זהובים פולניים. לזכר מאורע זה חיבר ר' יצחק הלוי, אחיו של בעל "טורי זהב", פיוט שמתחיל במילים "ארוממך, ה', כי דיליתני ולא שימחת אויביי לי".

מסורת במשפחת ביקלס שממגורשי ספרד הם, ושמם נבחר על-ידי אבותיהם כדי לשמר את זהותם ככוהנים.

בנם של יעקב אבינו ולאה אמנו הוא לוי – ראש וראשון לשבט לוי, אשר על-פי התורה שניתנה בסיני נבחר על-ידי האל לעסוק בענייני קדושה: בעבודת בית המקדש ובלימוד תורה יומם ולילה.

ללוי שלושה בנים. האמצעי הוא קהת, אשר הוליד את עמרם, אבי אהרון; ואהרון קיבל מינוי: הוא וזרעו אחריו כוהנים.

משחרב בית המקדש חורבן ראשון, התפזר עם ישראל בעולם, וכך גם שבט לוי וכוהניו. על-כן ניתן לזהות מימי החורבן לאורך הדורות כוהנים באירופה, בספרד, במצרים, בתימן ובעירק, וכן ברוב מקום מושבותיהם של היהודים.

משפוצח בדורנו הקוד הגנטי, באה לעולם הזדמנות שאין שנייה לה לבחון: האם אכן הכוהנים הם זרעו של אב אחד? מחקר גנטי מדעי הביא לזיהוי גן משותף בשכיחות גבוהה, אשר אין כמוה בשום קבוצת אוכלוסייה מוכרת אחרת בעלת זיהוי משותף – הוא "גן הכוהנים". כ-80 אחוזים מהמזוהים כיום ככוהנים על-פי המסורת שבידיהם נושאים ב-Y-DNA שלהם (הכרומוזום הזכרי) גן משותף. מכאן שהכוהנים הם צאצאיו של אהרון הכוהן, צאצאו של אברהם. בבדיקה גנטית, שערכתי לעצמי בשנת 2008 במעבדה המובילה כיום בעולם – פרויקט Family Tree DNA באוניברסיטת אריזונה – נתקבלה ההוכחה המדעית שאני נושא את גן הכוהנים.

מכאן שכוהן אני, ומכאן שמזרע אברהם אני בגופי.

אכן, גופי לא עמד בהר סיני ביום הנורא ההוא, אך חזקה על האל, שלגופו של יהודי הוא מצרף נשמה יהודית; ומשיהודית היא, נכחה בהכרח במעמד הר סיני, ראתה את הקולות ושמעה את הברקים.

סבתי מצד אבי היא בתו של הרב יוסף יחזקאל ברבג מגליציה, אשר היה בן לשושלת רבנים. מכאן שאבי יהודי מכוח היותו בן לאם יהודייה.

"שלושה שותפין הן באדם: הקדוש-ברוך-הוא ואביו ואמו",[11]מפורט בברייתא (משנה חיצונית) במסכת נידה: "איש מזריע לובן שבו, אישה מזרעת אודם שבו, והקב"ה נופח בו נשמה מראה עין ושמיעת אוזן ודיבור".

אמי, שרה גולדברג, היא בתו של ר' אלעזר גולדברג ונכדתו של הרב הגאון יצחק גולדברג, שהיה ראש מתיבתא לומזה ולאחר מכן דומ"צ (דיין ומורה צדק) מינסק. מנוחתו בהר הזיתים, שכן בסוף ימיו עלה לארץ-ישראל וחי בירושלים.[12]מצד אמו, שרה לאה, הוא דור שישי[13]לרב הגאון המופלא בדורו רבי יהודה בן רבי זאב , אשר היה מפורסם בשמו ר' יודל סלצר והניח אחריו ספר גדול על כל שישה סדרי משנה וקראהו מנחת יהודה. הרב יצחק גולדברג היה בנו של הרב ישראל יהודה לוריא, נצר לרבי שלמה לוריא (מהרש"ל).[14]הרב ישראל יהודה לוריא החליף את שם משפחתו, כפי שהיה נהוג בקרב יהודי רוסיה באותה עת, שכן בן יחיד למשפחתו לא היו מגייסים לצבא. אחיו האחד שינה את שמו לרבניצקי, ואח אחר – לרבינוביץ.

מכאן שמצד אמי אני נצר למשפחות רבנים יהודים. כיוון שיהדותו של אדם נקבעת על-פי אמו, יהודי אני; ומשחברו יחדיו צאצא אהרון הכהן עם צאצאית רבנים ידועים, היה על האל לצרף את הנשמה, שנכחה במעמד הר סיני, כשותף השלישי.

הדיון וההוכחה שהובאו – בסיסם בהנחות העבודה או האקסיומות: 1. אדם חי – נשמה באפו. 2. מכיוון שנשמתי נכחה במעמד הר סיני, כל שייאמר להלן בסיסו בהבנה שקיבלה הנשמה מהאל – במגבלות ההבנה האנושית, מחד, ובמגבלות העברת המסרים, מאידך.