על חבל דק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
על חבל דק
מכר
מאות
עותקים
על חבל דק
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

על חבל דק

3.9 כוכבים (34 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

המיתולוגיה היוונית מספרת שהגורל הוא כורח שאי אפשר לבטל, ואפילו האלים נכנעים לו. ואם האלים נכנעו, אז מי אני שאנסה לעצור בעדו או להתכחש לכוח העצום הזה?"
 
אסנת מאור, אדריכלית יפהפייה משכונת צהלה, לא חלמה שהודעה אחת בצ'אט מגבר זר המציג את עצמו כדום בעולם הבי-די-אס-אם,  תטלטל את חייה מקצה לקצה ותשאב אותה ממקומה המוגן בחיק משפחתה לעולם זר ואפל.  
 
כשטרגדיה איומה פוקדת את משפחתה של חברתה הטובה ביותר, אסנת מתגייסת לעזור לה בפרויקט הנצחה במחלקת הטראומה בבית חולים איכילוב. אך דבר אחד מעיב עליה, היא מחויבת לעבוד תחת פיקוחו הנוקשה של דוקטור לב-רן, כירורג קשוח שמתאכזר אליה יום-יום ובוחן את גבולותיה.    
 
אסנת מאור ודוקטור אור לב-רן הם שני אנשים חזקים שמגיעים מעולמות שונים. הם נלחמים זה בזה מבלי להבין שהיצרים שלהם זהים. אך לגורל רצון משלו. 
 
הספר לוקח את הקוראים למסע רווי מסתורין ותשוקה חסרת מעצורים בעולם השליטה. 
 
זהו ספרה הראשון של לילך מיסטריאל, שנכתב לבקשת קהילת הקוראות הנאמנות שלה, שזכו להצצה בסיפוריה ברשת. 
 

פרק ראשון

פרולוג
 
הבלוג של אסנת
 
עד לא מזמן הטלתי דופי בנשים המתפתות אחר הצעות מגונות מגברים זרים באינטרנט. הייתי מגחכת בכל פעם שקיבלתי הודעות מהסוג הזה בידיעה ברורה שלי זה לא יקרה! אין בעמוד הפייסבוק שלי דבר שיכול להעיד עליי שאני מסוג הנשים שמוכנות לסכן את חיי הנישואים שלהן.
 
אני שואלת את עצמי היום איפה טעיתי? מתברר שאיני שונה מהן, אולי אפילו פתטית יותר, כי התבדיתי. תבינו, החשיפה הזאת לא פשוטה לי בכלל, קשה לי להישאב מחדש לתהום שנפערה תחתיי בשנה האחרונה, ויהיו כאלו שישפטו אותי, אני מודעת לכך, אבל ללב יש רצונות משלו, הוא מנחה אותי לשחרר את העול הכבד מעליו ולתת מנוחה לנפשי המיוסרת. לאחרונה אני מוצאת את עצמי תוהה רבות על האני האמיתי שלי ועל הקושי הפנימי שלי להתמודד מול העובדה שעל אף כל מה שהיה, אין בי שום חרטה או חשש להודות שאהבתי את זה, ואהבתי מאוד! “כוחו של גורל ממזר”, כך אני מכנה אותו. המיתולוגיה היוונית מספרת שהגורל הוא כורח שאי אפשר לבטל, ואפילו האלים נכנעים לו. ואם האלים נכנעו, אז מי אני שאנסה לעצור בעדו או להתכחש לכוח העצום הזה? אז כן, החיים בהחלט יכולים לטלטל ולהכניע את נשמתנו הזכה עד להתמכרות ואפילו אובדן. למדתי על בשרי שהמטרה לא בוחלת בשום אמצעי, וברגע שאת נשאבת לשם את שבויה מרצונך. התעתוע עלול להטיל עליכן את כישופו ולהפיל אתכן קורבן למלכודת יצרית ותובענית, כמו זו ששבתה אותי בין סורגיה הרבה לפני שהפכתי למי שאני היום. כן, גם חיי לכאורה היו מושלמים עד הבוקר ההוא ששינה אט־אט את סדרי העדיפויות שלי, אותו בוקר ששינה את חיי מקצה אחד לקצה רחוק אחר באשמת שלוש אותיות בלבד ששאבו אותי אל הלא נודע, אל עולם אפל וזר הרחוק ממני עשרות אלפי שנות אור, עולם מטלטל ומסעיר, שונה ממה שחשבתי או הכרתי עד כה. בדיוק היום לפני שנה חשתי מעין עקצוץ, דומה לתחושת בטן, שמשהו חדש ולא צפוי עומד להשתלט על חיינו בקרוב מאוד...
 
 
 
פרק ראשון
 
שנה קודם לכן
יום ראשון
אסנת
 
 
“קדימה בנות, שלא תאחרו לבית הספר, אבא כבר באוטו ממתין לכן,” אני מאיצה בהן לסיים לשתות את השוקו ותוחבת בזריזות את ארוחות הבוקר לתוך התיקים שלהן. “רגע אחד, נשיקות.” הן מגלגלות את עיניהן בייאוש וחוזרות פנימה. “שיהיה לכן יום מקסים,” אני נפרדת מהן בחיוך וטורקת אחריהן את הדלת. שקט פתאומי משתלט על הבית המרשים שלנו בשכונת צהלה וממלא אותי באנרגיות מחודשות ליום עבודה ארוך. אני חוצה את חלל המבואה בחזרה אל המטבח המרווח ומכינה לעצמי עוד כוס קפה. כשעובדי משק הבית מתחילים להגיע בטפטופים בזה אחר זה כמדי בוקר, אני לוקחת את הספל וצועדת לכיוון חדר העבודה שלי. צלצול הטלפון הנייד שהשארתי על שולחני גורם לי להאיץ את צעדיי.
 
“בוקר טוב, סמדר.”
 
“בוקר טוב, יפה שלי, נפגשות היום?” הצעתה של חברתי הטובה קוסמת לי, אך לצערי אני נאלצת לסרב.
 
“הלוואי!” אני משיבה בייאוש ומתיישבת מול המחשב הנייד. “אני בלחץ נורא, אני צריכה לצמצם פערים מאתמול.”
 
“מתי מועד ההגשה?” היא מתעניינת.
 
“בעוד שלושה ימים,” אני נאנחת בכבדות.
 
התראה של הודעה נכנסת בלפטופ שלי מסיחה את דעתי לשנייה.
 
“היי...”
 
“אם ככה, תסיימי את ההתחייבות שלך ודברי איתי כשתתפני, יש לי שיחה ממתינה. ביי בינתיים.”
 
“ביי סמדר,” אני מניחה את הטלפון על השולחן ומתמקדת במסך המחשב. הדמות בתמונת הפרופיל שמולי לא נראית כמו סוג הלקוחות שלי או מישהו ממעגל חבריי. “אדאג’ו?” אני שואלת בקול וזוקפת את גבותיי בתמיהה לנוכח השם המוזר. הוא נראה יושב זקוף בכורסה קולוניאלית בגוון אדום עז, רגליו שלובות, וידיו מונחות על משענות צד זו מול זו בסימטריה מדויקת. פניו מסתתרות תחת צל שחור, ולמרות החשד המתעורר בי למראה המסתוריות הזאת, אני סקרנית. אני מחליטה להיכנס לפרופיל שלו בתקווה למצוא עוד פרטים בנוגע לזהותו, ונדהמת. תמונות של נשים קשורות בעירום חלקי ובתנוחות שונות של כניעה מולו מציפות את הקיר שלו. ברור לי לחלוטין שאין כל קשר ביני לבין האדון, ואני מייד מתנתקת, נושמת עמוק ומנסה להתעשת לרגע מהסחת הדעת המיותרת הזאת.
 
 
 
דוקטור אור לב־רן
 
“דוקטור לב־רן, אתה פנוי לכמה רגעים?” הרופא החדש תופס אותי בדרכי לעבר חדרי הניתוח בבית חולים איכילוב.
 
“מצטער, נכנס לי מקרה דחוף, דבר איתי מאוחר יותר,” אני משיב לו תוך כדי ריצה במסדרון.
 
“צהריים טובים, דוקטור לב־רן,” אחד המתמחים מקבל את פניי. הצוות הרפואי של המחלקה עומד איתו וממתין למוצא פי.
 
“צהריים טובים גם לכם. קדימה, ספרו לי על הבחור,” אני מביט בהם ומחכה לראות מי יהיה האמיץ שיקבל על עצמו את תפקיד הדובר.
 
“יש לנו כאן פצוע תאונת דרכים, בן שלושים, עם פגיעת חזה, הגיע עכשיו מהמיון,” אומר אחד המתמחים בקול מהוסס.
 
“נתונים... זריז.” אני שומר על קור רוח בזמן שהאחות מסייעת לי להתכונן לקראת הניתוח.
 
“לחץ דם במגמת ירידה, שמונים על שישים, דופק מהיר.
 
“יש מנות דם בהיכון?”
 
“חיובי.”
 
“אוקיי, חברים, בואו נפתח את בית החזה ונציל את הבחור.”
 
אני ממהר אחרי האלונקה לעבר חדרי הניתוח, כשאני נכנס מחכים לי שם כבר האחיות והרופא המרדים.
 
“תחזיק מעמד, ילד, אתה שומע?” אני אוחז במפרק ידו.
 
“תביאו לי עוד ספוגים ותמשיכו להזרים לו דם, יש יותר מדי דימום, בואו נפתח ונבדוק גם את הכבד,” אני פוקד על הצוות סביבי, ונקודות זיעה מבצבצות על מצחי. “לעזאזל!” אני מסנן בעצבים ומחוויר כשאני מגלה שגם הכבד נפגע קשה ומדמם מכל כיוון. “תביאו עוד ספוגיות, זריז! ונקו מהר את קרישי הדם מעל הכבד.”
 
“אנחנו מאבדים אותו, דוקטור, המצב חסר סיכוי,” קובע בהיסוס המרדים מולי.
 
“תמשיכו לעצור את הדימומים אמרתי!” אני חסר אונים מול הדימום שמשפריץ מכל חור כמו במסננת. השניות הקריטיות חולפות בתחושת ייאוש וכישלון, כשצוות המנתחים ואנוכי מבינים כבר שלא יהיה אפשר לעשות דבר. התוצאה הייתה כמעט ידועה מראש, אך במסגרת תפקידי כרופא מציל חיים אני לא מפסיק לנסות גם אם הסיכויים אפסיים. צליל מונוטוני מחריש מפסיק את פעולת ההחייאה, על המוניטור משתלט קו ישר. אני פולט אנחה כבדה בתחושת החמצה וכישלון. “רשמו את שעת המוות, 09:45.”
 
התדמית הקשוחה שלי מצליחה להסתיר את תחושת התסכול שמציפה אותי עכשיו, כשעליי לבשר למשפחה שבנם לא שרד את שולחן הניתוחים. לא משנה כמה פעמים כבר הייתי בסיטואציה כזאת, הכאב לא שינה מעוצמתו.
 
אני צועד בכבדות לעבר המשפחה שיושבת במתח בחדר ההמתנה. אין מעמד קשה מזה לרופא. אני נעצר במקומי, מנסה להשהות את הרגע שיהרוס את חייהם, לתת להם עוד כמה שניות להיות משפחה שלמה ומאושרת.
 
“אימא, תשתי. זה ירגיע אותך מעט,” אישה נאה בעלת שיער אדמוני דוחפת כוס מים בין כפות ידיה הרועדות של אימה. לאחר מכן היא מוציאה את הטלפון הנייד מהתיק, מהססת לרגע ומחזירה אותו פנימה.
 
“סמדר, בואי שבי, תקראי קצת בספר תהילים, שאלוהים ישמע את תחינתנו ויעשה עימנו חסד,” מבקש ממנה בקול שבור גבר, שאני מניח שהוא אביה, ופורץ בבכי קורע לב.
 
בתו אוספת אותו אל בין זרועותיה ומחבקת אותו חזק. “אבא, בוא נחשוב חיובי ונסמוך על הקדוש ברוך הוא שיוציא אותו מזה,” היא מפצירה בו ומוחה את הדמעות מלחייה.
 
“את צודקת, בתי, חייבים לשמור על תקווה,” האב מחייך אל בתו, חיוך שלא מגיע לעיניו, וליבי יוצא אליו. “לכי, שבי קצת ליד אימא, זה יעודד אותה,” הוא מציע בקול צרוד וטופח קלות על ידה.
 
“אימא, את רוצה אולי קפה?” הבת מחבקת את כתפיה של אימה.
 
ארשת חיוורת משתלטת על פניה וגורעת במידה רבה מתוויה היפים. “לא תודה, סמדר. אני רק רוצה שיגידו לי מה עם תומר שלי. אני לא יכולה יותר עם המתח הזה,” היא מפנה את פניה למעלה, ועיניה נמלאות דמעות. “רק תצא מזה, ילד שלי. בבקשה, אלוהים,” היא קוראת בתחינה.
 
“אימא, יהיה בסדר, תסמכי על הרופאים, הם יודעים מה הם עושים,” סמדר מצמידה את אימה אליה ומלטפת את ראשה.
 
“דוקטור לב־רן, הכול בסדר?” שרה האחות נוגעת בידי ומזכירה לי שאין מנוס, אני חייב לגשת למשפחה.

עוד על הספר

על חבל דק לילך מיסטריאל
פרולוג
 
הבלוג של אסנת
 
עד לא מזמן הטלתי דופי בנשים המתפתות אחר הצעות מגונות מגברים זרים באינטרנט. הייתי מגחכת בכל פעם שקיבלתי הודעות מהסוג הזה בידיעה ברורה שלי זה לא יקרה! אין בעמוד הפייסבוק שלי דבר שיכול להעיד עליי שאני מסוג הנשים שמוכנות לסכן את חיי הנישואים שלהן.
 
אני שואלת את עצמי היום איפה טעיתי? מתברר שאיני שונה מהן, אולי אפילו פתטית יותר, כי התבדיתי. תבינו, החשיפה הזאת לא פשוטה לי בכלל, קשה לי להישאב מחדש לתהום שנפערה תחתיי בשנה האחרונה, ויהיו כאלו שישפטו אותי, אני מודעת לכך, אבל ללב יש רצונות משלו, הוא מנחה אותי לשחרר את העול הכבד מעליו ולתת מנוחה לנפשי המיוסרת. לאחרונה אני מוצאת את עצמי תוהה רבות על האני האמיתי שלי ועל הקושי הפנימי שלי להתמודד מול העובדה שעל אף כל מה שהיה, אין בי שום חרטה או חשש להודות שאהבתי את זה, ואהבתי מאוד! “כוחו של גורל ממזר”, כך אני מכנה אותו. המיתולוגיה היוונית מספרת שהגורל הוא כורח שאי אפשר לבטל, ואפילו האלים נכנעים לו. ואם האלים נכנעו, אז מי אני שאנסה לעצור בעדו או להתכחש לכוח העצום הזה? אז כן, החיים בהחלט יכולים לטלטל ולהכניע את נשמתנו הזכה עד להתמכרות ואפילו אובדן. למדתי על בשרי שהמטרה לא בוחלת בשום אמצעי, וברגע שאת נשאבת לשם את שבויה מרצונך. התעתוע עלול להטיל עליכן את כישופו ולהפיל אתכן קורבן למלכודת יצרית ותובענית, כמו זו ששבתה אותי בין סורגיה הרבה לפני שהפכתי למי שאני היום. כן, גם חיי לכאורה היו מושלמים עד הבוקר ההוא ששינה אט־אט את סדרי העדיפויות שלי, אותו בוקר ששינה את חיי מקצה אחד לקצה רחוק אחר באשמת שלוש אותיות בלבד ששאבו אותי אל הלא נודע, אל עולם אפל וזר הרחוק ממני עשרות אלפי שנות אור, עולם מטלטל ומסעיר, שונה ממה שחשבתי או הכרתי עד כה. בדיוק היום לפני שנה חשתי מעין עקצוץ, דומה לתחושת בטן, שמשהו חדש ולא צפוי עומד להשתלט על חיינו בקרוב מאוד...
 
 
 
פרק ראשון
 
שנה קודם לכן
יום ראשון
אסנת
 
 
“קדימה בנות, שלא תאחרו לבית הספר, אבא כבר באוטו ממתין לכן,” אני מאיצה בהן לסיים לשתות את השוקו ותוחבת בזריזות את ארוחות הבוקר לתוך התיקים שלהן. “רגע אחד, נשיקות.” הן מגלגלות את עיניהן בייאוש וחוזרות פנימה. “שיהיה לכן יום מקסים,” אני נפרדת מהן בחיוך וטורקת אחריהן את הדלת. שקט פתאומי משתלט על הבית המרשים שלנו בשכונת צהלה וממלא אותי באנרגיות מחודשות ליום עבודה ארוך. אני חוצה את חלל המבואה בחזרה אל המטבח המרווח ומכינה לעצמי עוד כוס קפה. כשעובדי משק הבית מתחילים להגיע בטפטופים בזה אחר זה כמדי בוקר, אני לוקחת את הספל וצועדת לכיוון חדר העבודה שלי. צלצול הטלפון הנייד שהשארתי על שולחני גורם לי להאיץ את צעדיי.
 
“בוקר טוב, סמדר.”
 
“בוקר טוב, יפה שלי, נפגשות היום?” הצעתה של חברתי הטובה קוסמת לי, אך לצערי אני נאלצת לסרב.
 
“הלוואי!” אני משיבה בייאוש ומתיישבת מול המחשב הנייד. “אני בלחץ נורא, אני צריכה לצמצם פערים מאתמול.”
 
“מתי מועד ההגשה?” היא מתעניינת.
 
“בעוד שלושה ימים,” אני נאנחת בכבדות.
 
התראה של הודעה נכנסת בלפטופ שלי מסיחה את דעתי לשנייה.
 
“היי...”
 
“אם ככה, תסיימי את ההתחייבות שלך ודברי איתי כשתתפני, יש לי שיחה ממתינה. ביי בינתיים.”
 
“ביי סמדר,” אני מניחה את הטלפון על השולחן ומתמקדת במסך המחשב. הדמות בתמונת הפרופיל שמולי לא נראית כמו סוג הלקוחות שלי או מישהו ממעגל חבריי. “אדאג’ו?” אני שואלת בקול וזוקפת את גבותיי בתמיהה לנוכח השם המוזר. הוא נראה יושב זקוף בכורסה קולוניאלית בגוון אדום עז, רגליו שלובות, וידיו מונחות על משענות צד זו מול זו בסימטריה מדויקת. פניו מסתתרות תחת צל שחור, ולמרות החשד המתעורר בי למראה המסתוריות הזאת, אני סקרנית. אני מחליטה להיכנס לפרופיל שלו בתקווה למצוא עוד פרטים בנוגע לזהותו, ונדהמת. תמונות של נשים קשורות בעירום חלקי ובתנוחות שונות של כניעה מולו מציפות את הקיר שלו. ברור לי לחלוטין שאין כל קשר ביני לבין האדון, ואני מייד מתנתקת, נושמת עמוק ומנסה להתעשת לרגע מהסחת הדעת המיותרת הזאת.
 
 
 
דוקטור אור לב־רן
 
“דוקטור לב־רן, אתה פנוי לכמה רגעים?” הרופא החדש תופס אותי בדרכי לעבר חדרי הניתוח בבית חולים איכילוב.
 
“מצטער, נכנס לי מקרה דחוף, דבר איתי מאוחר יותר,” אני משיב לו תוך כדי ריצה במסדרון.
 
“צהריים טובים, דוקטור לב־רן,” אחד המתמחים מקבל את פניי. הצוות הרפואי של המחלקה עומד איתו וממתין למוצא פי.
 
“צהריים טובים גם לכם. קדימה, ספרו לי על הבחור,” אני מביט בהם ומחכה לראות מי יהיה האמיץ שיקבל על עצמו את תפקיד הדובר.
 
“יש לנו כאן פצוע תאונת דרכים, בן שלושים, עם פגיעת חזה, הגיע עכשיו מהמיון,” אומר אחד המתמחים בקול מהוסס.
 
“נתונים... זריז.” אני שומר על קור רוח בזמן שהאחות מסייעת לי להתכונן לקראת הניתוח.
 
“לחץ דם במגמת ירידה, שמונים על שישים, דופק מהיר.
 
“יש מנות דם בהיכון?”
 
“חיובי.”
 
“אוקיי, חברים, בואו נפתח את בית החזה ונציל את הבחור.”
 
אני ממהר אחרי האלונקה לעבר חדרי הניתוח, כשאני נכנס מחכים לי שם כבר האחיות והרופא המרדים.
 
“תחזיק מעמד, ילד, אתה שומע?” אני אוחז במפרק ידו.
 
“תביאו לי עוד ספוגים ותמשיכו להזרים לו דם, יש יותר מדי דימום, בואו נפתח ונבדוק גם את הכבד,” אני פוקד על הצוות סביבי, ונקודות זיעה מבצבצות על מצחי. “לעזאזל!” אני מסנן בעצבים ומחוויר כשאני מגלה שגם הכבד נפגע קשה ומדמם מכל כיוון. “תביאו עוד ספוגיות, זריז! ונקו מהר את קרישי הדם מעל הכבד.”
 
“אנחנו מאבדים אותו, דוקטור, המצב חסר סיכוי,” קובע בהיסוס המרדים מולי.
 
“תמשיכו לעצור את הדימומים אמרתי!” אני חסר אונים מול הדימום שמשפריץ מכל חור כמו במסננת. השניות הקריטיות חולפות בתחושת ייאוש וכישלון, כשצוות המנתחים ואנוכי מבינים כבר שלא יהיה אפשר לעשות דבר. התוצאה הייתה כמעט ידועה מראש, אך במסגרת תפקידי כרופא מציל חיים אני לא מפסיק לנסות גם אם הסיכויים אפסיים. צליל מונוטוני מחריש מפסיק את פעולת ההחייאה, על המוניטור משתלט קו ישר. אני פולט אנחה כבדה בתחושת החמצה וכישלון. “רשמו את שעת המוות, 09:45.”
 
התדמית הקשוחה שלי מצליחה להסתיר את תחושת התסכול שמציפה אותי עכשיו, כשעליי לבשר למשפחה שבנם לא שרד את שולחן הניתוחים. לא משנה כמה פעמים כבר הייתי בסיטואציה כזאת, הכאב לא שינה מעוצמתו.
 
אני צועד בכבדות לעבר המשפחה שיושבת במתח בחדר ההמתנה. אין מעמד קשה מזה לרופא. אני נעצר במקומי, מנסה להשהות את הרגע שיהרוס את חייהם, לתת להם עוד כמה שניות להיות משפחה שלמה ומאושרת.
 
“אימא, תשתי. זה ירגיע אותך מעט,” אישה נאה בעלת שיער אדמוני דוחפת כוס מים בין כפות ידיה הרועדות של אימה. לאחר מכן היא מוציאה את הטלפון הנייד מהתיק, מהססת לרגע ומחזירה אותו פנימה.
 
“סמדר, בואי שבי, תקראי קצת בספר תהילים, שאלוהים ישמע את תחינתנו ויעשה עימנו חסד,” מבקש ממנה בקול שבור גבר, שאני מניח שהוא אביה, ופורץ בבכי קורע לב.
 
בתו אוספת אותו אל בין זרועותיה ומחבקת אותו חזק. “אבא, בוא נחשוב חיובי ונסמוך על הקדוש ברוך הוא שיוציא אותו מזה,” היא מפצירה בו ומוחה את הדמעות מלחייה.
 
“את צודקת, בתי, חייבים לשמור על תקווה,” האב מחייך אל בתו, חיוך שלא מגיע לעיניו, וליבי יוצא אליו. “לכי, שבי קצת ליד אימא, זה יעודד אותה,” הוא מציע בקול צרוד וטופח קלות על ידה.
 
“אימא, את רוצה אולי קפה?” הבת מחבקת את כתפיה של אימה.
 
ארשת חיוורת משתלטת על פניה וגורעת במידה רבה מתוויה היפים. “לא תודה, סמדר. אני רק רוצה שיגידו לי מה עם תומר שלי. אני לא יכולה יותר עם המתח הזה,” היא מפנה את פניה למעלה, ועיניה נמלאות דמעות. “רק תצא מזה, ילד שלי. בבקשה, אלוהים,” היא קוראת בתחינה.
 
“אימא, יהיה בסדר, תסמכי על הרופאים, הם יודעים מה הם עושים,” סמדר מצמידה את אימה אליה ומלטפת את ראשה.
 
“דוקטור לב־רן, הכול בסדר?” שרה האחות נוגעת בידי ומזכירה לי שאין מנוס, אני חייב לגשת למשפחה.