פרק 1
סגן שגיא מידן
"באמא שלך, שגיא. תגיד משהו," אלתרמן, הלוחם הכי פחדן שיצא לי להכיר, היכה ברגלי מתוך הנגמ"ש ומשך בשולי מכנסי המדים שלבשתי, "שמישהו יגיד משהו. אני לא יכול יותר עם השקט הזה."
"מה אתה רוצה שאומר לך, אלתרמן?" גיחכתי.
"משהו! מה נסגר עם המחלקה המעפנה הזאת?" הוא הוסיף ולמרות שידעתי שהוא סובל, לא יכולתי שלא למצוא את בקשתו מצחיקה.
שקט? על איזה שקט הוא דיבר? קולות החיכוך של הזחל עם השטח עליו נסענו היו לא פחות ממחרישי אוזניים. גם המנוע המסכן, שניסה בכל כוחו לסחוב את משקל הלוחמים עליו, נשמע כמו יללה קולנית ואחרונה לפני קריסת מערכות כללית.
שקט לא היה, אבל היו לחשושים בין חברי המחלקה עליה פיקדתי וקולות של תקשורת בלתי פוסקת בקשר בין שאר הרכבים בשיירה מול הפיקוד, אבל כל אלו לא היו הרעש שאלתרמן ייחל לשמוע.
"הדבר היחיד שאני יכול לומר לך זה שאני רואה את הפנסים של הנגמ"ש של פרקוש, אחי. אל תדאג. אנחנו כבר בדרך הביתה. כמה שעות ו..."
"לא, אני לא יכול. אני פשוט לא יכול עם השקט הזה," אמנם חצי מגופי היה מחוץ לנגמ"ש, אבל שמעתי היטב איך הוא ממלמל בקשר הפנימי בינינו והאמנתי שנכון היה להניח לו באותו רגע.
אלתרמן הצטרף למחלקה שלי רק שלושה שבועות לפני שיצאנו לאותו מבצע. הוא לא הסתדר מבחינה חברתית במחלקה הקודמת שלו, ולמרות שהייתי מצפה ממנו לשמור על פרופיל נמוך ולהבין קודם מה הלך הרוחות במקום החדש אליו הגיע, הוא קיטר על רצינות היתר שלנו כבר מהתדרוך הראשון בו לקח חלק וניסה להוביל לשינוי.
אני לא חושב שהוא הפריע למישהו מהמחלקה מלבד לעצמו. בין אם בשעות הערב, כשכולנו ישבנו יחד ובין אם זה בסוף תדריך מפורט, אלתרמן תמיד ניסה לגרור את כולנו אחריו לפרץ של שירי מורל או סתם שירים שאהב לשמוע, אבל זאת פשוט לא הייתה האווירה של המחלקה שלנו.
כולם ידעו שאנחנו היינו החבר'ה הרציניים. ידענו לצחוק, ידענו ליהנות, ידענו לבלות, אבל ידענו גם להתרכז, משהו שנראה שאלתרמן פשוט לא הכיר מהמחלקה שממנה הגיע אלינו.
"שומע? אלתרמן?" לא חיכיתי לתגובה ממנו והמשכתי בקשר הפנימי שהיה מוצמד לקסדה שחבשתי, "רצית עדכונים, נכון?"
"נו, דבר כבר!"
"אז אני בטוח שתשמח לשמוע שהטנק הראשון פנה עכשיו ימינה," החלטתי להקל עליו.
"יופי. זה אומר שאנחנו מתקרבים לכביש שיוציא אותנו מהשטח הפתוח. עוד קצת. עוד קצת ואנחנו בבית."
"עכשיו גם הטנק השני פנה אחריו," הוספתי, ממשיך למנות עבורו את רשימת הרכבים בשיירה שהגיעה לחלץ אותנו משטח האויב לאחר שביצענו בהצלחה יתרה את המשימה שהוטלה עלינו.
"יופי. זה טוב, שגיא. זה בסדר. זה נראה שהכל בסדר. הכל מתקדם לפי התכנית. רק אל תשכח להגיד לי גם מתי ה..."
"הבנתי, אלתרמן," קטעתי אותו תוך תקווה שירגיש שהמפקד שלו עושה בדיוק את מה שיכול היה להשרות בו תחושה של שליטה במצב, "הנגמ"ש של פרקוש עכשיו עלה על הכביש. אנחנו מגיעים לנקודה הזאת עוד רגע," ידעתי בדיוק מה רצה לשמוע ואז המשכתי ותיארתי באוזניו כל מה שנקרה בדרכנו.
הפעולה אליה יצאנו הייתה מורכבת ומסוכנת. היא לא הייתה חלק מסבב לחימה גדול וגם לא לוותה בלוחמי סיירות יוקרתיות. זאת הייתה משימת הפרידה שלנו. המשימה האחרונה לפני שחצי מהמחלקה היו אמורים להשתחרר והיא בוצעה בצורה חסרת דופי.
הכניסה דרך הגדר והמעבר לשטח הבנוי התבצעו באופן חלק וללא היתקלויות. המודיעין בנוגע למיקום המבנה בו הייתה המנהרה היה מדויק ואפשר איתור מהיר שלה. הנחת חומרי הנפץ עברה בשלום וכך גם הריסת המנהרה והחבירה שלנו לשיירת החילוץ.
הפעולה הזאת, פעולת הפרידה שלנו, עברה בצורה מושלמת וזה כנראה מה שהלחיץ את אלתרמן. הוא תמיד אמר שבכל דבר חייב להיות לפחות פגם אחד והוא אף פעם לא נרגע עד שהוא גילה אותו, לכן המשכתי לעדכן אותו בכל מה שראיתי סביבי והתפללתי שהפגם היחיד בפעולה הזאת יהיה צורת החשיבה הפסימית של אלתרמן. עדכנתי בקשר הפנימי שגם הנגמ"ש שלנו פנה ימינה בעקבות האחרים, שהשיירה כולה ירדה אל כביש החצץ והפסקתי לדבר רק לאחר שהשיירה כולה נכנסה אל הפרדס ודוממה מנועים.
"עכשיו מה?" הראל, הקשר שלי, שאל כשהדי פיצוצי הפצמ"רים הדהדו סביבנו.
"עכשיו מחכים," עניתי בקשר.
"כן," צחי, המש"ק במחלקה, הסגן שלי, הוסיף, "מחכים בשקט."
"כוס אמק על הפיקוד המסריח הזה," התסכול בקולו של הראל נשמע היטב בתוך האוזנייה שלי ומיהרתי להיכנס פנימה ולהצטרף לכולם לפני שהמשיך לפרוק את עצביו, "די! יאללה! למה הם מחכים?"
אף אחד מהחיילים שלי לא פחד. אף אחד מאיתנו לא חשש להיכנס לפעולה הזאת, כי ידענו שכל עוד הדברים יהיו תלויים בנו, נצליח, אבל הרגעים האלה... הרגעים בהם היינו תלויים בהחלטות של הפיקוד או ברצינות של מחלקות אחרות כדי לשרוד, אלה היו רגעים מורטי עצבים.
חיכינו לפעילות מבצעית כמו זאת כבר יותר משנה.
בכל פעם ששמענו על הסלמה בדרום, מכבידה ככל שתהיה על תושבי הארץ, היא הייתה כמו הכרזה על מסיבה מטורפת עבור החיילים שלי וכך היה גם הפעם, רק הימים חלפו ושום סבב לחימה לא החל. כבר חשבנו שנצטרך להיפרד מהמשתחררים בלי חווית לחימה אחרונה יחד ואז קיבלנו את ההוראה לצאת ולפוצץ את מנהרת התופת הזאת.
התכוננו, התאמנו, יצאנו ופוצצנו. עשינו הכל בדיוק כפי שפקדו עלינו והדבר האחרון שנותר לנו לעשות הוא לחזור הביתה, מה שאומר שאם משהו עמד להשתבש, הוא עמד להשתבש בקרוב מאוד.
"אתה בטח הכי מפחד פה מכולנו, נכון, פרידמן?" סטפן, הנגביסט של המחלקה, החליק את הפלנלית על הנשק הגדול והעוצמתי שחבק. הנשק שהפך אותו ללוחם יחיד ומיוחד במחלקה שלנו ואת המחלקה שלנו לנחשקת ומוערכת.
"אני? למה שאני אפחד?" למרות ההתרגשות והמוכנות של כולם, ניתן היה להרגיש בקלות את המתח במבטים שהחבר'ה החליפו זה עם זה.
"כי אם הפיקוד לא יאשר לנו להתחיל לנוע בקרוב, יכול לעוף לעברנו טיל נ"ט."
"וזה לא אמור להפחיד גם אותך?" פרידמן הביט בו.
"לא, אחי. אם אמות, אמות מאושר, אבל אתה היחיד מכולנו שתמות בתול."
"כמה פעמים אני צריך להסביר לך שאני לא בתול?" פרידמן הרים את קולו.
"אז אתה מסכים איתי שאתה עומד למות?" סטפן מתח על פניו חיוך ממזרי.
"טפו, חמסה, שום, בצל!" עידן, לוחם אחר במחלקה שלי, שהאמין בצורה אובססיבית כמעט בכל אמונה תפלה שהייתה קיימת, מיהר להוסיף.
"אני לא הולך למות וגם אם כן, אני לא אמות בתול," פרידמן נשף לעברו של סטפן.
"טפו! מה נסגר איתכם? תפסיקו!" ההיסטריה של עידן הצחיקה את כולנו.
"לפחות יש מישהי שמחכה לי בבית, סטפן," פרידמן התעקש.
"כל עוד אני לא מקבל הוכחות לזה שהחברה שלך לא דמיונית, מבחינתי אתה בתול," סטפן התעקש.
"ומה איתך? ההוכחה היחידה שאנחנו קיבלנו בנוגע לפעילות המינית שלך היא הקשר המוזר שאתה מנהל עם הנגב שלך. נראה לי שאתה תוקע את הזין שלך בקנה כשאף אחד לא מסתכל, ואז מספר לכולם שאתה מזיין בלי הפסקה," פרידמן הטיח בו וכולנו נקרענו מצחוק.
המרכיבים של התנהלות בהמתנה כמו זאת היו ידועים וקבועים מראש בכל הנוגע למחלקה שלי. זה תמיד התחיל עם דממה של רצינות בה כל אחד הריץ בראשו את פרטי המבצע ממנו חזרנו. לאחר מכן מישהו, בדרך כלל אלתרמן, היה פותח דיון בנוגע לסכנה שעדיין לא חלפה ומישהו אחר היה ממהר לעדן את המתח עם בדיחות מטופשות עד שפרץ צחוק היה משחרר את המועקה שתקפה את כולנו. ואז שקט. שוב שקט.
הבטתי באלתרמן ויכולתי לנחש שהתגעגע ל"שקט" עליו התלונן קודם כשהשילוב בין מנועי השיירה הדוממים ובין שעת הלילה המאוחרת בפרדס הותיר סביבנו רק את רעשי האוויר שעשה את דרכו מחוץ לריאותיו של אחד מהחיילים שלי ואל תוך ריאותיו של אחד אחר.
"כמה עוד? כמה עוד?" אלתרמן החל לשיר את אחד משירי המורל של היחידה, כפי שתמיד נהג לעשות והמשיך, "כמה עוד? עוד, עוד, עוד?"
זה היה החלק בשיר בו כולנו היינו אמורים להצטרף ולענות לו, אבל אף אחד לא פצה את פיו. כולם האזינו בדריכות אחר הדיווחים בקשר וחיכו לפקודה ישירה וברורה שתחזיר אותנו הביתה בשלום.
"שומרון, כאן קודקוד לילה, דו"ח מצב," הקריאה הנכספת מהפיקוד הגיעה בצורת פנייה בקשר אל מפקד הטנק הראשון בשיירה שלנו.
"שומרון, שומע היטב." המפקד עלה מולו, "אנחנו מוכנים וערוכים לפקודה."
"חליל, כאן קודקוד לילה, דו"ח מצב," מפקד החטיבה המשיך ופנה אל הדרג הפיקודי של הטנק השני בכוח שהגיע לחלץ אותנו.
"מוכנים. מחכים לפקודתך."
"מה עם המחלקה שלך, פרקוש?" מוזר היה לי שלא פנה אל מפקד המחלקה המקבילה שלי בשם הקוד שקיבל למבצע ועוד יותר מוזר היה לשמוע את הנימה החברית בפנייתו, "אתם עדיין באטרף או שנרגעתם?"
"תשאל אותי את השאלה הזאת שוב אחרי שניכנס חזרה לארץ, טוב קודקוד?" פרקוש דיבר בצמוד לשפופרת ואז כנראה שכיוון אותה אל החיילים שלו, כי מיד יכולנו לשמוע אותם פותחים בשיר רעל ומורל.
"ידעתי שאני במחלקה הלא נכונה," אלתרמן הניד ראשו מצד לצד וגרם לכולנו לגחך קצת בהסכמה איתו.
"שועל, כאן קודקוד לילה. מה איתכם? מוכנים לחזור הביתה?"
"אנחנו אחרונים, מאספים, דרוכים ומוכנים לכניסה, קודקוד."
"מצוין. צאו לדרך, שמרו על עצמכם ואחד על השני. עשיתם עבודה נהדרת, חבר'ה. נתראה בקרוב," הוא הוסיף ואז ירד מערוץ התקשורת.
העצים של הפרדס העניקו לנו מחסה, אבל כולנו ידענו שהחלק הכי מסוכן של המשימה יהיה המעבר מהשטח המוסתר של השדות החקלאיים לשטח הפתוח שיוביל אותנו בחזרה לארץ. ידענו והדחקנו.
כשיצאנו לדרך, כל מה שרצינו היה לאתר את הבית בו הייתה מנהרת התופת, לנטרל אותה ולחזור לארץ בבטחה, אבל כשזה כל מה שנותר לנו לעשות, השתדלנו לחשוב על כל דבר אחר מלבד על מה שיכול היה להשתבש.
בזה אחר זה, ארבעת הרכבים שהרכיבו את השיירה הקטנה שלנו פמפמו את דוושת הגז עד ששמעו בבירור את נהמות המנועים ואז החלו בנסיעה איטית.
"פאק!" צחי, שהיה יד ימיני בפיקוד המחלקה, נשמע מודאג.
"מה העניין?" התעכבתי לצידו בדרכי לתפוס את מקומי מחוץ לנגמ"ש.
"לא עשינו בדיקת קשר בין הרכבים לפני שיצאנו לדרך."
"נכון, אבל זה כבר לא כל כך משנה. הרי שמענו את כולם עונים לפיקוד, נכון?"
"כן, אבל..."
"אבל די, צחי. די לדאוג. נכון שזה הנוהל, אבל שמענו את כולם והפיקוד שמע אותנו, אז הכל עובד."
"אוף, נו, שגיא. אתה תמיד מעגל פינות כשאנחנו שנייה לפני סיום."
"ובינתיים הכל הסתדר לטובה."
"ומה אם דווקא עכשיו משהו יקרה? מה אם תהיה לנו תקלה? מה אם ניתקע ואף אחד לא ישמע אותנו?"
"אז נפנה לפיקוד. הם שמעו אותנו היטב, נכון?" ניסיתי להרגיע אותו תוך שהזכרתי לו את הנהלים שלמדנו, אבל משהו בהבעת פניו סירב להירגע.
אמנם אני הייתי בעל הדרגה הבכירה במחלקה, אבל צחי ואני פיקדנו על המחלקה יחד. היינו תשעה חיילים מגובשים וחזקים ומבחינתי, צחי היה שווה לי ואני לו.
"טוב, יאללה, לך," הוא נשף לעברי בתסכול.
"זהו? השתכנעת?"
"יש לי ברירה?"
"אני לא יודע... חשבתי שאתה רוצה שנעשה בדיקת קשר אחרונה, אבל אם זה כבר לא משנה לך אז..." צחקקתי.
"נו, יאללה, אדיוט. כולם כבר החלו בנסיעה," הוא הפנה אליי את גבו. "עלה לעמדת הפיקוד כבר!"
"תן לי עוד רגע," הנחתי את ידי ברכות על כתפו, "תן לספוג ממך עוד קצת. תן לי עוד כמה שניות לצד השלווה והביטחון שנוטפים ממך, חתיך שלי," רכנתי ולחשתי באוזנו תוך שהסנפתי את צחנת הזיעה שנידפה עמוק לתוכי.
"איכס! תלך ממני, י'הומו סוטה מניאק," הוא הדף אותי מעליו.
"אתה יודע, צחי? רק מפקד הומו יכול לזהות בשניות מפקד הומו אחר," קרצתי לעברו בשובבות.
"הבעיה עם הטענה המטומטמת שלך היא שכולם גם ככה חושבים שאני באמת הומו."
"איזה קטע? כולם גם חושבים שאני באמת סוטה מניאק."
"אבל אתה לא הומו."
"אז אני לא הומו!" צעקתי בדרמטיות וכל המחלקה הסבה ראשה לעברנו, "אז מה? עכשיו תשפוט אותי רק בגלל הנטיות המיניות שלי? אחרי כל השנים של החברות בינינו, תרחיק אותי ממך רק בגלל שאני אוהב נשים? לזה הגענו?" נעצתי בו מבט מתריס ושוב רכנתי לעברו באיטיות ובשפתיים מכווצות לנשיקה.
"אתה מוכן לעלות לעמדה שלך כבר, שגיא? אתה המפקד של הרכב הזה. החיילים שלך מקבלים דוגמה להתנהגות נאותה ממך, י'חתיכת מטומטם!" הוא שוב הדף אותי, רק שהפעם פניו הקרינו את הרוגע שכל כך אהבתי לראות אצלו.
בתוך חמש עשרה שניות בדיוק, תפסתי את מקומי ונשמתי את האוויר הלח של הלילה דרך פתח המפקד שהיה בחלקו העליון של הנגמ"ש. ידעתי שכדי שנוכל להשלים את הדרך הביתה באווירה טובה, צחי, יד ימני, מי שפיקד איתי על המחלקה, היה צריך להיות נינוח מספיק כדי שיוכל להשלים את הפיקוד על החבר'ה מבפנים.
"מזרחי, הכל טוב?" פניתי אל הנהג שלנו, "לא שמעתי אותך מאז שיצאנו לדרך."
"הכל טוב," הוא ענה בקצרה.
"באמת? הכל טוב? כי מאיפה שאני יושב זה נראה שנרדמת."
"לך תזדיין, המפקד."
"או, ככה אני אוהב אותך. תתעורר ויאללה. תצמיד את הפער בינינו ובין הנגמ"ש של פרקוש," כיווצתי את עיניי כדי לראות טוב יותר בחושך תוך ניסיון להבין אם זיהיתי עשן יוצא מהזחל הימני של הנגמ"ש מלפנינו או שזה היה רק האבק מכביש החצץ עליו נסענו.
"מה המרחק בינינו לבין השיירה, מזרחי?" שאלתו של צחי אל נהג הנגמ"ש שלנו הבהירה שהדאגה שוב חדרה אל מחשבותיו.
"לא גדול."
"נו, אז קדימה. תתעורר!" צחי נהם עליו בקול וכדי לא לערער את מעמדו מול כולם, ביקשתי ממנו שיגיע לדבר איתי בפרטיות.
כשעלה אל עמדת המפקד, ניסיתי לומר לו דבר אחד ואז אחר, אבל מהר מאוד הבנתי שהדילוג על כמה מנהלי הבטיחות ביציאה לדרך המשיך להכביד עליו, לכן לא ראיתי שום דרך אחרת מלבד להשלים את הצעדים החסרים גם אם זה היה מאוחר מדי בשביל לעשות זאת.
"הראל," הפעלתי שוב את הקשר הפנימי שלנו ופניתי אל מי שהיה הקשר של המחלקה שלנו, "עלה מול פרקוש ותגיד לו להאט קצת את הקצב, טוב?"
"אין בעיה, שגיא," הראל אישר כמעט מיד.
"ככה נדע אם הוא שומע אותנו," חייכתי אל צחי.
"תודה," הוא השפיל את מבטו והנהן בכניעה.
"פרקוש, שומע? עבור," שמענו את הראל קורא לו. "פרקוש? שומע? פרקוש?"
"למה הוא לא עונה?" מבטו של צחי מיד ננעץ בשלי.
"תן לי את זה," לקחתי ממנו את מכשיר הקשר, על אף שיכולתי לעלות מול הפיקוד גם מהאוזנייה שהייתה מובנית בקסדה שלי וניסיתי את מזלי, "פרקוש! פרקוש אתם מתרחקים מאיתנו. פרקוש שומע?" אבל שוב, לא היה שום מענה מלבד כמה רעשים של תקשורת לקויה.
"ידעתי!" בבת אחת, כל הרוגע שהצלחתי להחדיר בצחי נעלם כלא היה והחששות חזרו להטריף אותו, "אמרתי לך, שגיא! לא עשינו בדיקת קשר בין הרכבים!"
"פרקוש!" חזרתי וקראתי בקשר, "פרקוש שומע?"
"שגיא?" קולו של מזרחי, נהג המחלקה שלי, רעד מעט והוא המשיך לדבר בקשר הפנימי בצעקות, "אנחנו מתקרבים ליציאה מהפרדס, שגיא! אנחנו חייבים שיהיה לנו קשר עם כולם, זה... זה לא תקין לצאת ככה לשטח הפתוח אם..."
"אני מנסה!" צעקתי חזרה אליו ממקום מושבי וחזרתי אל מכשיר הקשר ואל ניסיונותיי הכושלים לעלות מול המחלקה המקבילה שלי.
"חייבים לעצור אותם, שגיא," צחי בלע את רוקו בקושי רב, "אחד מאיתנו מנותק מהקשר. ובין אם זה אנחנו או הם, אף אחד מאיתנו לא יכול לצאת מהפרדסים ככה."
"אז מה אתה מציע?" שאלתי אותו.
"אני לא יודע..."
"נו, תן רעיון, צחי. זרוק משהו. אתה רוצה שנפנה לחטיבה?"
"אסור!" הוא פער את עיניו לרווחה, "אסור לעלות בקשר בתדר הזה מהרגע בו ניתנה ההוראה לצאת לדרך."
"אז מה אתה רוצה שנעשה? תן לי הצעה אחרת, צחי!"
"אין לי מושג מה עושים עכשיו, שגיא. בגלל זה רציתי לעשות את הבדיקה לפני שיצאנו לדרך."
"אוקיי, אז יצאנו לדרך ועכשיו מאוחר מדי לעשות בדיקות. אתה מעדיף שנמשיך וזהו?"
"לא!" הוא כעס.
"אז מה? מה אתה רוצה שנעשה?"
"אין לי מושג," הוא נשף באיטיות, "אבל מה שלא תעשה, תבטיח לי שלא תרוץ אליו," הוא חייך כשהזהיר אותי מבחירה בפתרון הזה, בטח כיוון שידע שאמצא בו היגיון ופשטות.
ידעתי שהרכבים שהובילו את השיירה שלנו היו טנקים, לכן למרות שהמסלול שלנו היה ארוך ומפותל, מהירות הנסיעה של השיירה לא הייתה מאתגרת, בטח לא ללוחם כמוני, שדאג לשמור על כושר שיא, במיוחד בשביל מצבים כמו אלה.
"פרקוש!" נופפתי בידיי וקראתי לו ממרוצתי לצד הנגמ"ש שלו, רגעים ספורים לאחר שהותרתי את צחי מרוגז וחסר אונים בעמדת הפיקוד במקומי, "פרקוש עצור!" הרגשתי כל כך משוחרר ללא האפוד והמבטים של צחי שהכבידו עליי קודם.
"שגיא, מה קורה? מה אתה רץ ככה בשטח פתוח? מה אתה דפוק?" תגובתו הצחיקה אותי.
"עצור!"
"מה?"
"עצור!" צעקתי במלוא כוחי והאטתי את מרוצתי ככל שפרקוש האט את דהירת הנגמ"ש עליו פיקד עד שהגיע לעצירה מלאה.
"מה נסגר איתך, שגיא? אנחנו בפעילות מבצעית! אנחנו בשטח אויב, י'גזור!"
"בדיוק בגלל זה יצאתי לקרוא לך."
"ועל מכשיר קשר שמעת?"
"שמעתי, אבל או שהקשר שלכם לא עובד או ששלנו. לא שמעת שקראנו לך בקשר קודם?" התנשפתי בכבדות ואז נעצתי בו מבט שובבי, "ובמקום להודות לי על שסיכנתי את עצמי ורצתי כדי ל..."
"אתה רציני איתי?" הוא זרק את הקסדה. "חכה שנייה," הוא הוסיף ונעלם לתוך גוש המתכת.
הסבתי את מבטי אל עבר הנגמ"ש שלי. הנגמ"ש עליו אני פיקדתי. הנגמ"ש בו היו החיילים שלי שהיו כל אחד חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלי וחייכתי.
הם בטח חשבו שיצאתי מדעתי. טוב אולי לא כולם חשבו כך. צחי בטח חשב ששוב אני מפגין מנהיגות כושלת וחסרת אחריות. החשיבה הזאת שלו הייתה אחת הסיבות שבגינן הוא היה הסגן המושלם שלי. הוא הקפיד להיצמד לכללים בעוד שאני נהגתי לפעול ביצירתיות שלעיתים הייתה מעט מסוכנת והעובדה שכולנו היינו בדרך חזרה מעוד פעולה בה אף אחד מכוחותינו לא נפגע העידה על כך שזה היה שילוב מנצח.
סטפן, לעומתו, בטוח יצא מדעתו מרוב גאווה. הוא היה ההרפתקן של המחלקה. הוא התעקש להיות הנגביסט, למרות שהפיקוד רצו שילמד לירות במאג והוא תמיד מתנדב ראשון לרוץ קדימה כשמחפשים מישהו שמוכן להסתכן. בגלל זה אף אחד לא אוהב להיות מצוות אליו, אבל גם בגלל זה הנחתי שהוא חשב שאין גבר ממני כשראה שיצאתי להזהיר את המחלקה של פרקוש תוך סיכון עצמי שכזה.
הראל, הקשר שלנו, בטח בכלל לא שם לב שיצאתי. דמיינתי אותו מצמיד את אוזנו לשפופרת ומחכה לשמוע ממני או מצחי מה עליו לעשות מבלי שירים את מבטו וישים לב שהייתי חסר.
מי שהנחתי כי יצא מדעתו היה עידן. הוא בטח חשב שהתקלה בקשר היא סימן שלא היינו צריכים לצאת למשימה הזאת מלכתחילה. הוא בטח ישב דרוך ומלמל מילים שהאמין שיסירו מעלינו עין רעה ולצידו, דמיינתי את אלתרמן רועד בתחתונים שלו. הוא בטח שמע בדיוק כמוני את הדי פיצוצי הפצמ"רים שלא פסקו להרעיד את האוויר סביבנו וכיוון שהמרחק בינו ובין השחרור מצה"ל היה חודשיים בלבד, הוא בטח ישב בדפיקות לב מואצות וקיווה שהתקלה לא תביא עלינו אסון נוראי.
היחיד שלא ידעתי לנחש מה עבר עליו היה פרידמן. הוא תמיד היה תעלומה אחת גדולה בעיניי ובעיני כולם. זה לא שהוא שמר לעצמו או שנמנע מלדבר איתנו על חייו שמחוץ לצבא. הוא סיפר לנו בהרחבה על הוריו, על החברים שלו, על האחים ועל החברה המהממת שחיכתה לו, אבל משהו בסיפורים שלו תמיד הרגיש כאילו היו מפוברקים. כלומר... או שהיו מפוברקים או שפרידמן חי חיים לא פחות מאשר מושלמים. כל שידענו עליו היה מה שהסכים לחלוק איתנו וכיוון שמעולם לא קיבלנו ממנו הוכחה לדבר מהסיפורים שהדהימו אותנו, הוא נותר תעלומה מוחלטת.
"פאק, שגיא!" קריאתו של פרקוש גרמה לי להסב את ראשי בחזרה לעברו, "אין לי מושג מה העניין, אבל אתה צודק. הקשר שלנו לא עובד."
"ואם זה לא מספיק גרוע, אתה גם ממש מכוער," הצבעתי לעברו משועשע.
"טוב, זה כבר לא כל כך משנה, כי אם אנחנו יוצאים מהפרדס הזה בלי קשר, אנחנו מתים וכולם יפים אחרי שהם מתים, אתה לא יודע את זה?"
"נכון," הנהנתי מעמיד פנים שניהלנו דיון רציני, "זה כל כך נכון מה שאתה אומר," הוספתי, עדיין בנימת הדיבור המשועשעת שלי.
"טוב, יאללה, נזק של בן אנוש שכמוך. רוץ חזרה ותגיד לקשר הנצנצן שלך שיעלה מול השיירה ויגיד להם לחכות."
"מה זאת אומרת לחכות?!" הסבתי ראשי בבהלה אל עבר הטנקים שהובילו אותנו ונדהמתי לראות שכמעט וכבר נעלמו מהאופק אל תוך הלילה החשוך, "פאק לאן הם נוסעים?!"
"קדימה, יפה שלי. לך תאמר להם שאנחנו פה."
"תעלו בקשר מול הפיקוד!" הסתובבתי והתחלתי לצעוק תוך שפתחתי בריצה חזרה מהנגמ"ש של פרקוש, שכנראה הסתיר להראל, הקשר שלי, שהיה רחוק מלהיות נצנצן, את העובדה שהטנקים המשיכו בנסיעתם והתרחקו. "השיירה! תעלו בקשר ותעדכנו את השיירה שעצרנו!" הספקתי לצעוק עוד פעם אחת לפני שהנגמ"ש שלי ובתוכו החיילים שלי, הפך לכדור בוהק של להבות.
לא הייתה שריקת אזהרה, צעקה של בהלה או שום סימן שיכול היה להכין אותי לפיצוץ ההוא. רגע אחד התקדמתי בריצה אל עבר גוש המתכת שהכיל את כל מי שאהבתי ורגע לאחר מכן, פיצוץ אדיר האיר את הפרדס החשוך והעיף אותי אלוהים יודע לאן.
