אפקט הפרפר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אפקט הפרפר
מכר
מאות
עותקים
אפקט הפרפר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אפקט הפרפר

4.4 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

חיידק הכתיבה לא תקף את אלונה עד שהייתה כבר אישה בוגרת ואם ל-4 בנים. 
היא מעולם לא קראה ספרים ולא ראתה בעצמה מישהי שתדע להתבטא דרך המילה הכתובה, אך מפגש עם חברה, שעזרה לה לפתוח בלוג אישי, שינה את הדרך בה היא צועדת בחיים. 
שלב אחר שלב, הפוסטים שהעלתה בבלוג האישי עזרו לה לחטט ולחשוף פצעים ישנים והתגובות של הקוראים היו כרוח גבית שדחפו אותה להאמין בעצמה ולהמשיך לכתוב. 
ספרה הראשון עסק בגידול ילדים עם תסמונת אספרגר (על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה) שהתבסס על הלקחים אותם למדה מגידול תאומיה המאובחנים כאוטיסטים. מאז, אלונה הוציאה 20 ספרים בהוצאה עצמית, רובם בז'אנר הרומנטי/ארוטי וכל אחד מהם הספיק לככב בטבלאות רבי המכר הדיגיטליים.
 

תקציר

הביטוי "אפקט הפרפר" לקוח מתורת הכאוס. זה ביטוי שבא להמחיש איך המשק הכי עדין של כנפי פרפר בצד אחד של העולם עשוי ליצור שינויי אטמוספירה, שבסופו של דבר, יגרמו להופעת סופת טורנדו בצידו השני או לחלופין, ימנעו את הופעתה לחלוטין. 
 
"אפקט הפרפר" היא נובלה שנכתבה מתוך רצון להכניס את הקוראים אל מעגל של משק כנפיים המתנופפות ומייצגות שינויים קטנים בתנאי ההתחלה של אותו מצב קיים. מדובר בשינויים כה קטנים, שעל אף שכל אחד מהם נראה חסר משמעות בפני עצמו, כמכלול, הם גורמים לשרשרת מאורעות המובילים לתהליכים בקנה מידה גדול אצל כל הנוגעים בדבר. 
 
זה סיפור על אהבה, זוגיות, חששות, אסונות וצמיחה. זה סיפור על זוויות ראיה ועל השוני בו כולנו יכולים להגיע אל אותו מצב קיים. זה סיפור על הצורך למצמץ, הדחף להבין לעומק מצבים שחולפים כהרף עין ועל הדרך שעוד עלינו לעבור לפני שנדע לעצור את מרוץ החיים, לעצום את עינינו ולהתענג על מסע בזיכרונות. 
 
"אפקט הפרפר" הוא סיפור על הכוח שיש לכל אחד מאיתנו להשפיע על חייו של האחר, גם אם, ואולי אפילו במיוחד אם הוא לא חלק משמעותי מחיינו ומתוך כך, לא נותר לי אלא לשלוח אתכם אל קריאת הסיפור ולבקש מכם לזכור תמיד שאם הפרפר לא היה מנפנף בכנפיו, ייתכן ומסלול המערכת של כולנו היה שונה במידה ניכרת מאיך שהוא היום. 

פרק ראשון

חלק ראשון
 
 
כיווצתי את עיניי בכעס ונעצתי אותן בצג מכשיר הטלפון שלי.
ניסיתי להבין איך אגיב לשאלה כל כך מטומטמת כמו זאת שרינת שלחה לי בלי לכתוב לה בצורה בוטה שהיא פשוט מעצבנת.
 
קראתי את השאלה שלה אולי שבע פעמים רצופות בזמן שהמתנתי לרמזור של הולכי הרגל שיתחלף לירוק, אבל הוא החליט להפגין נוכחות ירוקה דווקא כשהמילים המדויקות עלו בראשי וכדי שלא אשכח אותן, יצאתי בצעידה נחושה לרוחבם של פסי מעבר החצייה תוך שהתחלתי להקליד עבורה את המענה הכי פחות מעליב שמצאתי.
 
"מה לעזאזל?!" צעקתי בקול כשאצבעותיו של גבר אותו לא הכרתי התלפפו סביב זרועי.
 
אני חושבת שכיווצתי לעברו את עיניי, אבל אני לא בטוחה בזה. כל שאני זוכרת בבירור מאותו רגע הוא שאצבעותיו נמחצו על זרועי תוך הפעלת כוח לא סביר ואז הדפו אותי אל הקרקע.
 
בסרטים ובסדרות הטלוויזיה שראיתי, תאונות דרכים קורות בהילוך איטי, אבל בדיוק כמו שלא היה שום דמיון בין התסריטים ההוליוודיים הנוצצים לבין החיים העלובים שניהלתי, כך גם לא היה דמיון בין הסצנות המבוימות לבין הסיטואציה אליה נקלעתי.
 
השניות שנקפו מהרגע בו גופי הוטח אל הקרקע ועד הרגע בו המונית ההיא התנגשה בעוצמה בבחור שלא הכרתי חלפו כהרף עין. רק מצמצתי וכבר ראיתי את גופו מתעופף באוויר ונוחת מחוסר הכרה לא רחוק ממני.
 
קיפאון. היום אני יודעת שמה שחוויתי נקרא קיפאון, אבל אז, כשלא הצלחתי לקום על רגליי או לעשות שום דבר מלבד לשאוף ולנשוף, חשבתי שלעולם זה יהיה כל מה שאוכל לעשות.
 
היו מי שניסו לעזור לי. ראיתי שמיקמו את פניהם בדיוק מול שלי ודיברו אליי, אבל לא הצלחתי לשמוע אותם. ראיתי את השפתיים שלהם זזות, זיהיתי מהבעת הפנים שלהם כי התכוונו לטוב והבנתי היטב את שאירע, אבל הדבר היחיד שהצלחתי לשמוע היו הקולות שהשמיע האוויר, כשנכנס ויצא מריאותיי ותו לא.
 
כהרף עין. הכל קרה כהרף עין. בסך הכל מצמצתי פעם נוספת וכשפקחתי את עיניי, שלושה פרמדיקים רכנו מעל הבחור שלא הכרתי וניסו לעזור לו. רק מצמצתי שוב ולפתע מצאתי עצמי יושבת על ספסל בצד הכביש, בלי יכולת לענות על שאלות שגם כך לא זכרתי מי שאל אותן.
 
לא נדמה לי שאיבדתי הכרה, אך כשפקחתי את עיניי מהמצמוץ השלישי הופתעתי לגלות כי ישבתי בתוך אמבולנס שדהר אל בית החולים ולאחר פקיחת עיניי מהמצמוץ הרביעי, נשמתי עמוק תוך שישבתי על כורסה לא נוחה, לצד מיטתו של הבחור אותו לא הכרתי וממבט סביב הפנמתי שהיינו בבית החולים.
 
"שלום... ואז... חשוב ש..." רופא צעיר בעל סבר פנים רציני נכנס והחל מיד לשפוך את תורתו באוזניי מבלי לשים לב שרק מילים ספורות מאלו שאמר חדרו אל תודעתי, "דימום... לדעת... CT... בעלך," הוא השלים ואז נעץ בי את מבטו.
 
כנראה שחיכה לתגובתי, אך השפתיים שלי נותרו חתומות. זה לא שאבדו לי המילים. ידעתי בדיוק מה רציתי לומר לו, אבל השתיקה פסקה מלהכביד עליי ואם לומר את האמת, חששתי שמצמוץ נוסף יגרום לי לפספס את המשך דבריו, לכן נאלצתי לבטא את שאלותיי בראשי ולקוות שיבין אותן מהבעת פניי המופתעת, בגלל ש... בעלי? מה גרם לו לחשוב שזה בעלי? אולי אמרתי לו שזה בעלי? האם בתוך כל ההמולה גרמתי למישהו להאמין שהיינו נשואים?
 
"גברת? את מקשיבה לי?" בבת אחת שמיעתי התבהרה והנהנתי אל עבר הרופא הנמהר כמענה דומם וחיובי לשאלתו, "אמרתי שעוד מעט ניקח את בעלך לצילום CT כדי לשלול דימומים פנימיים ושרק אחר כך נוכל לקבל תמונה ברורה יותר של מצבו, טוב?" הוא חיכה כמה רגעים מול עיניי ההמומות ואז יצא מהחדר כפי שנכנס אליו.
 
חשבתי שרופאים אמורים להיות חכמים, אבל הרופא המסוים הזה יצא בהנחה כל כך מטומטמת!
הרי רק ממבט חטוף בבחור היפה והאחראי שהציל את חיי אפשר היה להניח שלא בחר להתחתן עם מישהי חסרת כל כיוון בחיים כמוני ואם כך, אותו רופא היה צריך להיות עיוור או טיפש כדי לטעון שהייתי אשתו.
 
אני לא אחת שגברים מתאהבים בה. אני זאת שגברים נשואים בוגדים איתה. לעזאזל, על זה בדיוק הייתה המריבה שלי עם רינת. חציתי את מעבר החצייה בזמן שניסיתי להבין איך אענה על השאלה המטומטמת שלה. לא, לא. זה לא נכון. חציתי את מעבר החצייה בזמן שניסיתי להבין למה לעזאזל היא צריכה לשאול שאלה שהתשובה אליה ברורה וידועה לכולם.
 
זה לא שכעסתי עליה בגלל שדרשה ממני לקטוע את מערכת היחסים האסורה אותה ניהלתי. כעסתי עליה בגלל שסיכמה את דרישתה ממני בשאלה אם אני באמת מאמינה שהקשר הזה יוביל אותי למקום חיובי בחיים.
 
איזו מן שאלה זו? ברור שלא! שתינו ידענו את התשובה, אבל עצם העלאת השאלה מצידה הכריחה אותי לנסח עבורה תשובה כואבת. תשובה שתעמיד אותי מול הצורך להסביר שאהבה ללא סיכוי עדיפה על אהבה ללא מימוש וכעסתי.
 
כעסתי על רינת שאילצה אותי לחטט בפצע הכואב הזה, כעסתי על מכלול הגברים הנשואים שפגשתי בשנה האחרונה וראו בי משהו מזמין וכעסתי על עצמי כי פעם אחר פעם הוכחתי להם שצדקו.
כעסתי על כולם, מלבד על הבחור שלא הכרתי.
 
הבטתי בו שוכב על המיטה ובשקט, בדממה שנכפתה עליי, הוקרתי לו תודה. הודיתי לו כי הבנתי שכשליפף את אצבעותיו סביב זרועי, הוא משך אותי ממציאות בה לא ראיתי טעם לחיות אל מציאות בה נדרתי להפוך את חיי לשווי ערך בעיני כל.
 
"אני מבינה שזה קשה, גבירתי, אבל את לא תוכלי לבוא איתנו," אחות חייכנית אמרה תוך שהביטה בעיניי וראיתי שהחלה משחררת את נעילת גלגלי המיטה כדי שתוכל לגלגל את הבחור שלא הכרתי לכיוון היציאה מהחדר.
 
כנראה שמצמצתי שוב כי כלל לא שמתי לב שנכנסה ומי היא בכלל שתאמר לי מה אני יכולה או לא יכולה לעשות?
 
כל שרציתי לעשות היה לקום ולדרוש את מקומי לצידו, אבל אף אחד מאברי גופי לא הגיב להוראות ששלחתי אליו. שפתיי לא ביטאו את המילים שצעקתי בראשי, רגליי נותרו רפויות בישיבתי על הכורסה הלא נוחה, ראשי הופנה אל עמוד האינפוזיה ובמקום לעקוב אחר מיטתו המתרחקת, מבטי סקר כל סנטימטר מהצינורית שהוחדרה אל תוך זרועי מבלי שאעשה דבר.
 
אין דרך אחרת לתאר זאת מלבד לומר שגופי בגד בי ואז הוסיף חטא על פשע כשהוביל אותי לאשר בהנהון לאחות החייכנית כי קיבלתי בכניעה את בקשתה ממני.
 
ומצמצתי. מצמצתי פעם ואז פעמיים ואפילו מצמצתי פעם שלישית. מצמצתי כי רציתי שהזמן יעבור מהר. רציתי שפתאום אמצא עצמי מול מבטו המשתאה של הבחור אותו לא הכרתי, אבל גם לאחר עשרה מצמוצים מאומצים ואולי קצת יותר, עדיין נותרתי לבדי בחדר.
 
בעלי. לא הצלחתי להבין איך הם חושבים שהוא בעלי. איך הם מעלים בדעתם שמישהו יבחר להיות נשוי לאחת כמוני.
 
לא ראיתי עצמי כלא ראויה לנישואים רק בגלל ההחלטות הגרועות שביצעתי בשנה האחרונה. ביססתי את הדעה הזאת על עצמי לאחר שנים של אכזבות ואהבות שווא. למעשה, תמיד הייתי כזאת.
 
אני פשוט לא אחת שגברים מתאהבים בה. אני זאת שחושקים בה, אני זאת שנוגעים בה, אבל אני לא זאת שמתאהבים בה ובכל זאת, כיוון שכל הצוות הרפואי הניח שהבחור אותו לא הכרתי היה בעלי, החלטתי שלא יקרה שום דבר אם אפנטז קצת על עולם בו מישהו אוהב אותי מספיק כדי להציע לי לבלות איתו את שארית חייו.
 
"הממ... מה זה?" שאלתי בקול כשראיתי על השידה שקית ניילון אטומה, רק כדי להיזכר שלא היה שם אף אחד שיענה לי והמשכתי לנהל את השיחה עם אותו אף אחד בקול רם, אולי כדי לוודא שיכולת הדיבור לא אבדה לי לחלוטין. "בוא נראה מה יש פה," השחלתי את ידי לתוך השקית. "שרשרת בלי תליון," שלפתי את רצועת הזהב הדקה בעזרת שתיים מאצבעותיי, הנחתי אותה על ברכיי ואז המשכתי לחטט בשקית. "נו, בטח! יש פה גם טבעת נישואים," בלעתי את רוקי בקושי רב ותחושת בגידה לא מוצדקת חלחלה בי רק מהמחשבה שהבחור אותו לא הכרתי נתן את לבו למישהי שלא הייתה אני.
 
במשך דקות בודדות, המשכתי ושלפתי מהשקית את מעט הדברים שנמצאו עליו כשהובא לבית החולים ותחושת המחנק בגרוני רק הלכה והתגברה. מצאתי שם פתק בכתב יד של אישה ובו מילות אהבה מרגשות שהנחתי כי היה מאשתו, חטיף אנרגיה שהגיוני שבחור שנראה כמוהו יחזיק בכיסו, כרטיס מגנטי של כניסה לחניון ששיערתי כי היה של מקום העבודה שלו וצרור שכלל רק שלושה מפתחות.
 
"זהו? בלי טלפון? מי יוצא מהבית בלי טלפון?" שוב שאלתי בקול רם ועל אף שהרגשתי כי מחסום הדיבור הולך ונפרץ, בכל זאת, את התשובה המביכה לשאלה שלי, עניתי לעצמי בראשי.
 
מי יוצא בלי טלפון מהבית? מישהו שמסתכל לאן הוא הולך. מישהו שמעריך את החיים. מישהו שבזכותו אני בחיים ומישהו שבגללי יתכן שימצא את מותו.
 
"לא!" לפתע נמלאתי כעס ועברתי לבטא אותו בקול רם וברור אל אותו אף אחד מולו התנהלתי בפחדנות. "אני אגיד לך מי יוצא מהבית בלי טלפון! מישהו טיפש, זה מי! אולי, אם היה לו טלפון, הוא לא היה רואה שאני בסכנה, לא היה הודף אותי ולא היה נפגע. אולי אם הוא לא היה כל כך ערני, הוא יכול היה לחזור לחיים המשמעותיים שהותיר מאחור ואני הייתי שוכבת כאן במקומו ומסיימת את הסאגה המבוזבזת לה אני קוראת סיפור חיי."
 
זה לא שרציתי למות, אבל מזה תקופה ארוכה, גם לא ממש מצאתי סיבות טובות לחיות.
 
"סליחה," לפתע כל גופי נתקף כאב, "הוא לא טיפש," הרגשתי צורך לחזור בי בקול כי האמנתי שיש כוח גדול יותר למילים שנאמרות לחלל החדר, גם אם אין שם אף אחד שישמע אותן. "לא הייתי צריכה לומר את זה. אני בטוחה שהוא לא טיפש," הוספתי להתנצלותי הכנה וחזרתי להישען לאחור בכורסה הלא נוחה.
 
הכעס העצום שנבנה בי לא הופנה כלפיו. למעשה, באותו רגע הבנתי שאף כעס שנבנה בי אי פעם לא הופנה כלפי אחרים. תמיד ולעד אני אהיה האחראית הבלעדית על פיתולי החיים שהובילו אותי ואת כל מי שנקרה בדרכי אל כישלונות נחרצים, אבל זה כבר היה יותר מדי.
 
"אני רוצה שיפקח את עיניו," מילאתי אוויר במלוא ריאותיי והחדר החל להסתובב מעט, "אני רוצה להיות פה כדי לראות אותו מתעורר. אני רוצה לדעת שלא עליתי לו בחייו ואני רוצה לראות את הגוון של עיניו כשיספר לי על החיים שמחכים לשובו. אני רוצה..." דלת החדר בו ישבתי נפתחה ומיד נשלחתי בחזרה אל שתיקתי.
 
זכרתי שהצוות הרפואי קיווה שאחזור לעצמי, אבל חששתי ששובה של יכולת הדיבור שלי תחשוף כי הייתי כלום ושום דבר עבורו, לכן עשיתי כמיטב יכולתי לדמות את המבט ההמום שאפיין אותי רק דקות ספורות קודם ובהיתי במי שהחזירו אליי את המיטה ועליה את הבחור שלא הכרתי.
 
"מאמי?" ניצלתי את השליטה המחודשת באברי גופי כדי לעבור ולשבת לצידו על המיטה לאחר ששוב נותרנו בחדר רק אני והוא, "מאמי, אתה שומע אותי?" החלטתי לשים עצמי בנעליה של מי שנמצאה ראויה להצעת הנישואים שלו וליטפתי את מצחו של בעלי. "אני אוהבת אותך," נאנחתי ורכנתי מעליו.
 
בלי לדעת למה, הרפיתי את שרירי צווארי והנחתי את ראשי על הכרית לצידו ודמעות החלו זולגות על לחיי, מותירות אחריהן שובלים של רגשות אותן מעולם לא חוויתי.
 
"אתה האהבה הראשונה והאחרונה שלי, בעל אהוב שלי," לחשתי באוזנו. "מעולם לא דמיינתי שאמצא מישהו שמבין אותי כמו שאתה מבין אותי ומהרגע בו מצאתי אותך, אני מסרבת לדמיין את חיי בלעדיך, אז אתה חייב להתעורר ולחזור אליי, אתה שומע?"
 
הייתי מצפה להרגיש מטופשת, אבל האמת היא שהרגשתי נינוחה. שום מילה מאלה שאמרתי לא הייתה נכונה, ובכל זאת, הרגשתי בנבכי נשמתי שהוא היה בעלי ושכאבתי את היעדרו מחיי.
 
"אתה צריך להתעורר ולא רק בשבילי, מאמי. גם הילדים דואגים לך. ליאור יודע שאתה פה והוא כל כך בוגר ועוזר לי בבית. למרות שהוא רק בן חמש, הוא הסכים איתי שתמר עוד קטנה מדי, אז החלטנו יחד לספר לה שאתה בחו"ל," שאפתי אוויר במלוא ריאותיי והמשכתי ללחוש באוזנו תוך נשיפה איטית, "אני פשוט לא יודעת מתי הוא גדל ככה, מאמי. הוא לקח על עצמו את האחריות לקלח ולהרדים אותה ואני בטוחה שהוא מחכה שתחזור ותאמר לו עד כמה אתה גאה בו."
 
דקירה מפתיעה בגבי התחתון גרמה לי להזדקף לישיבה. אולי הגוף שלי ביקש שאתמתח, אולי רציתי להביט שוב בבחור שלא הכרתי ואולי זו הייתה דקירה של מצפוני שביקשה ממני לוודא שלא פקח את עיניו לפני שהמשכתי לפנטז על עולם בו חיכיתי שיחזור אליי.
 
"גם צ'ופי מחכה," חזרתי לפנות אל בעלי שלא הכרתי בתנוחת ישיבה לא נוחה. "הוא מקשקש בזנב מתחת למיטה כל בוקר ואני נשבעת שהוא נאנח בתסכול כשהוא מגלה שרק אני מורידה ממנה את רגליי."
 
זווית הישיבה לצידו הכאיבה לי, לכן החלקתי לשבת במיקום נמוך יותר לאורך גופו ושוב נשכבתי באיטיות לצידו, מניחה את ראשי בזהירות על חזהו ובלי היכולת להביט בעיניו הסגורות, חזרתי לספר לו על מעלליי בהיעדרו.
 
"אתה יודע, מאמי? הנענע ששתלת בגינה ממש היכתה שורשים. אני משקה אותה באדיקות והיא מלבלבת ומחכה לענג אותך בכוס תה מהביל." שיחקתי עם אצבעותיי על שרירי גופו ותהיתי אם אי פעם אצליח לחזור אל חיי נטולי האהבה לאחר שחוויתי חיבור מיוחד כמו זה. "וחשוב שתדע שאני לא לבד. החברים שלך כל הזמן באים לבקר ואני אפילו שומרת על קשר הדוק עם ההורים שלך. כן, כן... גם עם אמא שלך," צחקקתי לעצמי, מדמיינת איך יגיב כשישמע שאני ואמו סוף סוף מצאנו דרך לתקשר מבלי לריב.
 
אמנם לא הבנתי מאיפה כל זה יצא, אבל קשה היה להתעלם מכך שהחיים שחלקנו נבנו בבת אחת בראשי. אלה לא היו החיים שרציתי לעצמי וגם לא החיים שקיוויתי שיום אחד יהיו לי. אלה פשוט היו החיים שחלקתי איתו. החיים שבניתי עם הבחור שלא הכרתי.
 
"אז אתה מבין? אתה שומע אותי, אהבה שלי? אתה יכול להיות רגוע, כי הכל בסדר. אתה לא צריך לחזור כי אני צריכה אותך, אתה צריך לחזור כי אני חייבת אותך. אתה צריך להתעורר כי כבר לא מוצאים אהבה כמו שלנו בעולם הזה. אתה צריך להתעורר כי..."
"כי אם אהבה כמו שלנו לא זוכה לסוף מהאגדות, מה הטעם להמשיך ולאהוב?" לפתע בעלי, הבחור שלא הכרתי, השלים את משפטי בקול חורק ובנימה נחושה.
 
קיפאון. במשך כמה רגעים, לא העזתי לזוז והתפללתי שיחזור לישון לפני שאתרומם לישיבה. כיוון ששכבתי כך שלא ראה אותי, קיוויתי שאולי יחשוב שהייתי אשתו. שהיא זו שהייתה שם ודיברה אליו ולא סתם מישהי שהתגנבה לתת המודע שלו וקיבעה עצמה במציאות אליה לא תהיה שייכת לעולם.
 
"אל תיבהלי, אני מבין," הוא כחכך בגרונו.
"אתה מבין מה?" שאלתי בלחישה תוך שנותרתי שוכבת לצידו באותה תנוחה ולבי פעם בעוצמה.
"אני מבין אותך. אני מבין את..." לפתע הוא אחז את חזהו והחל להשתעל.
 
בלי לחשוב פעמיים, זינקתי לישיבה זקופה לצידו. השחלתי את ידי אל מאחורי ראשו, הרמתי את צווארו עד כמה שיכולתי ודחפתי מאחוריו כרית שהייתה שם כך שפלג גופו העליון יהיה מורם יותר ואז ראיתי איך הביט בי והבנתי את הטעות שעשיתי.
 
"אני... אממ... אני פשוט רציתי ל..." השפלתי את מבטי ולא ידעתי אם הייתי צריכה לנסות ולהסביר את עצמי או פשוט לקום ולברוח משם.
"אני מבין," הוא חזר על טענתו. "את פשוט רצית להאמין שיש אהבה גדולה מהחיים בעולם הזה, נכון?"
"כן. משהו כזה. אני מצטערת," מלמלתי.
"אל תצטערי. אין לך על מה. החיים שתיארת... האהבה הזאת... הזוגיות שחלקנו..."
"אה... אתה... שמעת את כל זה?" התקשיתי לנשום. "סליחה. אממ... אני... רק רציתי..."
"כן, שמעתי," הוא קטע אותי. "שמעתי כל מה שאירע סביבי מהרגע בו נפגעתי. הרגשתי את הפינוי ואת הבדיקות שעשו לי, אבל לא הצלחתי לפקוח את עיניי. הרגשתי כאילו הייתי כלוא בתוך בועה ואם לומר את האמת, זה כבר שנתיים שאני מרגיש כלוא בבועה הזו."
"מה זאת אומרת?" כיווצתי את עיניי ובלבי נשאתי תפילה חרישית שהסברו לא יציג את האהבה הדמיונית שחלקנו באור שלילי.
"החיים שתיארת הם..." הוא נאנח לרגע ואז המשיך, "מה שאני מנסה לומר זה שהייתי שמח לקחת חלק בחיים כמו אלה שתיארת, זה הכל."
"ואתה לא?" הרמתי את טבעת הנישואים שמצאתי מהשידה והראיתי לו אותה.
"לא. אני לא. החיים שתיארת הם החיים שדמיינתי לעצמי, אבל הם נגזלו ממני לפני שנתיים ומאז," הוא שוב נאנח והפעם בכבדות מצמררת, "מאז אני מרגיש שאני חי בבועה."
 
במשך דקות ארוכות ישבתי שם. ישבתי לצידו והאזנתי לסיפור חייו בלי שהעזתי למצמץ. פעימות לבי, שקודם איימו לנפץ את הדממה, כאילו השתתקו בתדהמה או לפחות הצניעו את רעשי פעימתן כשסיפר לי איך לפני שנתיים, בדיוק באותו מעבר חצייה, כשהתעכב לרדת מהמדרכה כי הקליד מענה להודעת טקסט של אמו על עוד ריב שחלקה עם אשתו, הוא פספס את הרגע בו התנגשה בה המכונית.
 
"החברים שלי, אלה שאת שומרת איתם על קשר, הם אלה שדחפו אותי להמשיך ולחיות. כמו שלא השאירו אותך לבדך, כך הם ממשיכים ומלווים גם אותי, אבל הם לא מבינים שאת הבקשה שלהם ממני, אני יכול לבצע רק כלפי חוץ."
"מה הם רצו שתעשה?"
"הם רצו שאמשיך ואבנה את חיי, אבל שלושה שבועות לאחר שנישאתי, קברתי את האהבה הגדולה שלי ואיתה, עמוק באדמה, קברתי גם כל חלום שאי פעם היה לי בנוגע לילדים, כלב או נענע שתכה שורשים ותלבלב בגינה."
"אני... אני לא יודעת מה לומר. אני... סליחה."
"ובגלל זה את לא צריכה להתנצל. את לא מבינה? אמרת בדיוק את מה שהייתי צריך לשמוע. מזה שנתיים שאני מבלה כל רגע פנוי בחציית הכביש הזה. במשך שעות על גבי שעות אני חוצה אותו הלוך ושוב. אני קם בבוקר, הולך לעבודה, עושה כל מה שאני צריך כדי שכלפי חוץ יחשבו שהמשכתי הלאה, אבל מתחת לפני השטח, אני עוד שם. כל יום אני חוצה את אותו מעבר חצייה בתקווה שאולי, רק אולי, אוכל להציל את חייו של מישהו במקום בו המוות שדד אותי."
"והיום הצלחת," כלל לא הייתי צריכה להתאמץ כדי למתוח על פניי חיוך רחב. "הצלחת, כי הצלת אותי. הצלת את חיי ו..."
"ואם תבטיחי להעניק לי את החיים שתיארת, תחזירי לי טובה ותצילי אותי בחזרה," הוא נעץ את מבטו מלא התחינה בשלי וכאילו עשיתי זאת מאז ומתמיד, רכנתי והצמדתי את שפתיי לשלו.
חיידק הכתיבה לא תקף את אלונה עד שהייתה כבר אישה בוגרת ואם ל-4 בנים. 
היא מעולם לא קראה ספרים ולא ראתה בעצמה מישהי שתדע להתבטא דרך המילה הכתובה, אך מפגש עם חברה, שעזרה לה לפתוח בלוג אישי, שינה את הדרך בה היא צועדת בחיים. 
שלב אחר שלב, הפוסטים שהעלתה בבלוג האישי עזרו לה לחטט ולחשוף פצעים ישנים והתגובות של הקוראים היו כרוח גבית שדחפו אותה להאמין בעצמה ולהמשיך לכתוב. 
ספרה הראשון עסק בגידול ילדים עם תסמונת אספרגר (על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה) שהתבסס על הלקחים אותם למדה מגידול תאומיה המאובחנים כאוטיסטים. מאז, אלונה הוציאה 20 ספרים בהוצאה עצמית, רובם בז'אנר הרומנטי/ארוטי וכל אחד מהם הספיק לככב בטבלאות רבי המכר הדיגיטליים.
 

עוד על הספר

אפקט הפרפר אלונה ירדן
חלק ראשון
 
 
כיווצתי את עיניי בכעס ונעצתי אותן בצג מכשיר הטלפון שלי.
ניסיתי להבין איך אגיב לשאלה כל כך מטומטמת כמו זאת שרינת שלחה לי בלי לכתוב לה בצורה בוטה שהיא פשוט מעצבנת.
 
קראתי את השאלה שלה אולי שבע פעמים רצופות בזמן שהמתנתי לרמזור של הולכי הרגל שיתחלף לירוק, אבל הוא החליט להפגין נוכחות ירוקה דווקא כשהמילים המדויקות עלו בראשי וכדי שלא אשכח אותן, יצאתי בצעידה נחושה לרוחבם של פסי מעבר החצייה תוך שהתחלתי להקליד עבורה את המענה הכי פחות מעליב שמצאתי.
 
"מה לעזאזל?!" צעקתי בקול כשאצבעותיו של גבר אותו לא הכרתי התלפפו סביב זרועי.
 
אני חושבת שכיווצתי לעברו את עיניי, אבל אני לא בטוחה בזה. כל שאני זוכרת בבירור מאותו רגע הוא שאצבעותיו נמחצו על זרועי תוך הפעלת כוח לא סביר ואז הדפו אותי אל הקרקע.
 
בסרטים ובסדרות הטלוויזיה שראיתי, תאונות דרכים קורות בהילוך איטי, אבל בדיוק כמו שלא היה שום דמיון בין התסריטים ההוליוודיים הנוצצים לבין החיים העלובים שניהלתי, כך גם לא היה דמיון בין הסצנות המבוימות לבין הסיטואציה אליה נקלעתי.
 
השניות שנקפו מהרגע בו גופי הוטח אל הקרקע ועד הרגע בו המונית ההיא התנגשה בעוצמה בבחור שלא הכרתי חלפו כהרף עין. רק מצמצתי וכבר ראיתי את גופו מתעופף באוויר ונוחת מחוסר הכרה לא רחוק ממני.
 
קיפאון. היום אני יודעת שמה שחוויתי נקרא קיפאון, אבל אז, כשלא הצלחתי לקום על רגליי או לעשות שום דבר מלבד לשאוף ולנשוף, חשבתי שלעולם זה יהיה כל מה שאוכל לעשות.
 
היו מי שניסו לעזור לי. ראיתי שמיקמו את פניהם בדיוק מול שלי ודיברו אליי, אבל לא הצלחתי לשמוע אותם. ראיתי את השפתיים שלהם זזות, זיהיתי מהבעת הפנים שלהם כי התכוונו לטוב והבנתי היטב את שאירע, אבל הדבר היחיד שהצלחתי לשמוע היו הקולות שהשמיע האוויר, כשנכנס ויצא מריאותיי ותו לא.
 
כהרף עין. הכל קרה כהרף עין. בסך הכל מצמצתי פעם נוספת וכשפקחתי את עיניי, שלושה פרמדיקים רכנו מעל הבחור שלא הכרתי וניסו לעזור לו. רק מצמצתי שוב ולפתע מצאתי עצמי יושבת על ספסל בצד הכביש, בלי יכולת לענות על שאלות שגם כך לא זכרתי מי שאל אותן.
 
לא נדמה לי שאיבדתי הכרה, אך כשפקחתי את עיניי מהמצמוץ השלישי הופתעתי לגלות כי ישבתי בתוך אמבולנס שדהר אל בית החולים ולאחר פקיחת עיניי מהמצמוץ הרביעי, נשמתי עמוק תוך שישבתי על כורסה לא נוחה, לצד מיטתו של הבחור אותו לא הכרתי וממבט סביב הפנמתי שהיינו בבית החולים.
 
"שלום... ואז... חשוב ש..." רופא צעיר בעל סבר פנים רציני נכנס והחל מיד לשפוך את תורתו באוזניי מבלי לשים לב שרק מילים ספורות מאלו שאמר חדרו אל תודעתי, "דימום... לדעת... CT... בעלך," הוא השלים ואז נעץ בי את מבטו.
 
כנראה שחיכה לתגובתי, אך השפתיים שלי נותרו חתומות. זה לא שאבדו לי המילים. ידעתי בדיוק מה רציתי לומר לו, אבל השתיקה פסקה מלהכביד עליי ואם לומר את האמת, חששתי שמצמוץ נוסף יגרום לי לפספס את המשך דבריו, לכן נאלצתי לבטא את שאלותיי בראשי ולקוות שיבין אותן מהבעת פניי המופתעת, בגלל ש... בעלי? מה גרם לו לחשוב שזה בעלי? אולי אמרתי לו שזה בעלי? האם בתוך כל ההמולה גרמתי למישהו להאמין שהיינו נשואים?
 
"גברת? את מקשיבה לי?" בבת אחת שמיעתי התבהרה והנהנתי אל עבר הרופא הנמהר כמענה דומם וחיובי לשאלתו, "אמרתי שעוד מעט ניקח את בעלך לצילום CT כדי לשלול דימומים פנימיים ושרק אחר כך נוכל לקבל תמונה ברורה יותר של מצבו, טוב?" הוא חיכה כמה רגעים מול עיניי ההמומות ואז יצא מהחדר כפי שנכנס אליו.
 
חשבתי שרופאים אמורים להיות חכמים, אבל הרופא המסוים הזה יצא בהנחה כל כך מטומטמת!
הרי רק ממבט חטוף בבחור היפה והאחראי שהציל את חיי אפשר היה להניח שלא בחר להתחתן עם מישהי חסרת כל כיוון בחיים כמוני ואם כך, אותו רופא היה צריך להיות עיוור או טיפש כדי לטעון שהייתי אשתו.
 
אני לא אחת שגברים מתאהבים בה. אני זאת שגברים נשואים בוגדים איתה. לעזאזל, על זה בדיוק הייתה המריבה שלי עם רינת. חציתי את מעבר החצייה בזמן שניסיתי להבין איך אענה על השאלה המטומטמת שלה. לא, לא. זה לא נכון. חציתי את מעבר החצייה בזמן שניסיתי להבין למה לעזאזל היא צריכה לשאול שאלה שהתשובה אליה ברורה וידועה לכולם.
 
זה לא שכעסתי עליה בגלל שדרשה ממני לקטוע את מערכת היחסים האסורה אותה ניהלתי. כעסתי עליה בגלל שסיכמה את דרישתה ממני בשאלה אם אני באמת מאמינה שהקשר הזה יוביל אותי למקום חיובי בחיים.
 
איזו מן שאלה זו? ברור שלא! שתינו ידענו את התשובה, אבל עצם העלאת השאלה מצידה הכריחה אותי לנסח עבורה תשובה כואבת. תשובה שתעמיד אותי מול הצורך להסביר שאהבה ללא סיכוי עדיפה על אהבה ללא מימוש וכעסתי.
 
כעסתי על רינת שאילצה אותי לחטט בפצע הכואב הזה, כעסתי על מכלול הגברים הנשואים שפגשתי בשנה האחרונה וראו בי משהו מזמין וכעסתי על עצמי כי פעם אחר פעם הוכחתי להם שצדקו.
כעסתי על כולם, מלבד על הבחור שלא הכרתי.
 
הבטתי בו שוכב על המיטה ובשקט, בדממה שנכפתה עליי, הוקרתי לו תודה. הודיתי לו כי הבנתי שכשליפף את אצבעותיו סביב זרועי, הוא משך אותי ממציאות בה לא ראיתי טעם לחיות אל מציאות בה נדרתי להפוך את חיי לשווי ערך בעיני כל.
 
"אני מבינה שזה קשה, גבירתי, אבל את לא תוכלי לבוא איתנו," אחות חייכנית אמרה תוך שהביטה בעיניי וראיתי שהחלה משחררת את נעילת גלגלי המיטה כדי שתוכל לגלגל את הבחור שלא הכרתי לכיוון היציאה מהחדר.
 
כנראה שמצמצתי שוב כי כלל לא שמתי לב שנכנסה ומי היא בכלל שתאמר לי מה אני יכולה או לא יכולה לעשות?
 
כל שרציתי לעשות היה לקום ולדרוש את מקומי לצידו, אבל אף אחד מאברי גופי לא הגיב להוראות ששלחתי אליו. שפתיי לא ביטאו את המילים שצעקתי בראשי, רגליי נותרו רפויות בישיבתי על הכורסה הלא נוחה, ראשי הופנה אל עמוד האינפוזיה ובמקום לעקוב אחר מיטתו המתרחקת, מבטי סקר כל סנטימטר מהצינורית שהוחדרה אל תוך זרועי מבלי שאעשה דבר.
 
אין דרך אחרת לתאר זאת מלבד לומר שגופי בגד בי ואז הוסיף חטא על פשע כשהוביל אותי לאשר בהנהון לאחות החייכנית כי קיבלתי בכניעה את בקשתה ממני.
 
ומצמצתי. מצמצתי פעם ואז פעמיים ואפילו מצמצתי פעם שלישית. מצמצתי כי רציתי שהזמן יעבור מהר. רציתי שפתאום אמצא עצמי מול מבטו המשתאה של הבחור אותו לא הכרתי, אבל גם לאחר עשרה מצמוצים מאומצים ואולי קצת יותר, עדיין נותרתי לבדי בחדר.
 
בעלי. לא הצלחתי להבין איך הם חושבים שהוא בעלי. איך הם מעלים בדעתם שמישהו יבחר להיות נשוי לאחת כמוני.
 
לא ראיתי עצמי כלא ראויה לנישואים רק בגלל ההחלטות הגרועות שביצעתי בשנה האחרונה. ביססתי את הדעה הזאת על עצמי לאחר שנים של אכזבות ואהבות שווא. למעשה, תמיד הייתי כזאת.
 
אני פשוט לא אחת שגברים מתאהבים בה. אני זאת שחושקים בה, אני זאת שנוגעים בה, אבל אני לא זאת שמתאהבים בה ובכל זאת, כיוון שכל הצוות הרפואי הניח שהבחור אותו לא הכרתי היה בעלי, החלטתי שלא יקרה שום דבר אם אפנטז קצת על עולם בו מישהו אוהב אותי מספיק כדי להציע לי לבלות איתו את שארית חייו.
 
"הממ... מה זה?" שאלתי בקול כשראיתי על השידה שקית ניילון אטומה, רק כדי להיזכר שלא היה שם אף אחד שיענה לי והמשכתי לנהל את השיחה עם אותו אף אחד בקול רם, אולי כדי לוודא שיכולת הדיבור לא אבדה לי לחלוטין. "בוא נראה מה יש פה," השחלתי את ידי לתוך השקית. "שרשרת בלי תליון," שלפתי את רצועת הזהב הדקה בעזרת שתיים מאצבעותיי, הנחתי אותה על ברכיי ואז המשכתי לחטט בשקית. "נו, בטח! יש פה גם טבעת נישואים," בלעתי את רוקי בקושי רב ותחושת בגידה לא מוצדקת חלחלה בי רק מהמחשבה שהבחור אותו לא הכרתי נתן את לבו למישהי שלא הייתה אני.
 
במשך דקות בודדות, המשכתי ושלפתי מהשקית את מעט הדברים שנמצאו עליו כשהובא לבית החולים ותחושת המחנק בגרוני רק הלכה והתגברה. מצאתי שם פתק בכתב יד של אישה ובו מילות אהבה מרגשות שהנחתי כי היה מאשתו, חטיף אנרגיה שהגיוני שבחור שנראה כמוהו יחזיק בכיסו, כרטיס מגנטי של כניסה לחניון ששיערתי כי היה של מקום העבודה שלו וצרור שכלל רק שלושה מפתחות.
 
"זהו? בלי טלפון? מי יוצא מהבית בלי טלפון?" שוב שאלתי בקול רם ועל אף שהרגשתי כי מחסום הדיבור הולך ונפרץ, בכל זאת, את התשובה המביכה לשאלה שלי, עניתי לעצמי בראשי.
 
מי יוצא בלי טלפון מהבית? מישהו שמסתכל לאן הוא הולך. מישהו שמעריך את החיים. מישהו שבזכותו אני בחיים ומישהו שבגללי יתכן שימצא את מותו.
 
"לא!" לפתע נמלאתי כעס ועברתי לבטא אותו בקול רם וברור אל אותו אף אחד מולו התנהלתי בפחדנות. "אני אגיד לך מי יוצא מהבית בלי טלפון! מישהו טיפש, זה מי! אולי, אם היה לו טלפון, הוא לא היה רואה שאני בסכנה, לא היה הודף אותי ולא היה נפגע. אולי אם הוא לא היה כל כך ערני, הוא יכול היה לחזור לחיים המשמעותיים שהותיר מאחור ואני הייתי שוכבת כאן במקומו ומסיימת את הסאגה המבוזבזת לה אני קוראת סיפור חיי."
 
זה לא שרציתי למות, אבל מזה תקופה ארוכה, גם לא ממש מצאתי סיבות טובות לחיות.
 
"סליחה," לפתע כל גופי נתקף כאב, "הוא לא טיפש," הרגשתי צורך לחזור בי בקול כי האמנתי שיש כוח גדול יותר למילים שנאמרות לחלל החדר, גם אם אין שם אף אחד שישמע אותן. "לא הייתי צריכה לומר את זה. אני בטוחה שהוא לא טיפש," הוספתי להתנצלותי הכנה וחזרתי להישען לאחור בכורסה הלא נוחה.
 
הכעס העצום שנבנה בי לא הופנה כלפיו. למעשה, באותו רגע הבנתי שאף כעס שנבנה בי אי פעם לא הופנה כלפי אחרים. תמיד ולעד אני אהיה האחראית הבלעדית על פיתולי החיים שהובילו אותי ואת כל מי שנקרה בדרכי אל כישלונות נחרצים, אבל זה כבר היה יותר מדי.
 
"אני רוצה שיפקח את עיניו," מילאתי אוויר במלוא ריאותיי והחדר החל להסתובב מעט, "אני רוצה להיות פה כדי לראות אותו מתעורר. אני רוצה לדעת שלא עליתי לו בחייו ואני רוצה לראות את הגוון של עיניו כשיספר לי על החיים שמחכים לשובו. אני רוצה..." דלת החדר בו ישבתי נפתחה ומיד נשלחתי בחזרה אל שתיקתי.
 
זכרתי שהצוות הרפואי קיווה שאחזור לעצמי, אבל חששתי ששובה של יכולת הדיבור שלי תחשוף כי הייתי כלום ושום דבר עבורו, לכן עשיתי כמיטב יכולתי לדמות את המבט ההמום שאפיין אותי רק דקות ספורות קודם ובהיתי במי שהחזירו אליי את המיטה ועליה את הבחור שלא הכרתי.
 
"מאמי?" ניצלתי את השליטה המחודשת באברי גופי כדי לעבור ולשבת לצידו על המיטה לאחר ששוב נותרנו בחדר רק אני והוא, "מאמי, אתה שומע אותי?" החלטתי לשים עצמי בנעליה של מי שנמצאה ראויה להצעת הנישואים שלו וליטפתי את מצחו של בעלי. "אני אוהבת אותך," נאנחתי ורכנתי מעליו.
 
בלי לדעת למה, הרפיתי את שרירי צווארי והנחתי את ראשי על הכרית לצידו ודמעות החלו זולגות על לחיי, מותירות אחריהן שובלים של רגשות אותן מעולם לא חוויתי.
 
"אתה האהבה הראשונה והאחרונה שלי, בעל אהוב שלי," לחשתי באוזנו. "מעולם לא דמיינתי שאמצא מישהו שמבין אותי כמו שאתה מבין אותי ומהרגע בו מצאתי אותך, אני מסרבת לדמיין את חיי בלעדיך, אז אתה חייב להתעורר ולחזור אליי, אתה שומע?"
 
הייתי מצפה להרגיש מטופשת, אבל האמת היא שהרגשתי נינוחה. שום מילה מאלה שאמרתי לא הייתה נכונה, ובכל זאת, הרגשתי בנבכי נשמתי שהוא היה בעלי ושכאבתי את היעדרו מחיי.
 
"אתה צריך להתעורר ולא רק בשבילי, מאמי. גם הילדים דואגים לך. ליאור יודע שאתה פה והוא כל כך בוגר ועוזר לי בבית. למרות שהוא רק בן חמש, הוא הסכים איתי שתמר עוד קטנה מדי, אז החלטנו יחד לספר לה שאתה בחו"ל," שאפתי אוויר במלוא ריאותיי והמשכתי ללחוש באוזנו תוך נשיפה איטית, "אני פשוט לא יודעת מתי הוא גדל ככה, מאמי. הוא לקח על עצמו את האחריות לקלח ולהרדים אותה ואני בטוחה שהוא מחכה שתחזור ותאמר לו עד כמה אתה גאה בו."
 
דקירה מפתיעה בגבי התחתון גרמה לי להזדקף לישיבה. אולי הגוף שלי ביקש שאתמתח, אולי רציתי להביט שוב בבחור שלא הכרתי ואולי זו הייתה דקירה של מצפוני שביקשה ממני לוודא שלא פקח את עיניו לפני שהמשכתי לפנטז על עולם בו חיכיתי שיחזור אליי.
 
"גם צ'ופי מחכה," חזרתי לפנות אל בעלי שלא הכרתי בתנוחת ישיבה לא נוחה. "הוא מקשקש בזנב מתחת למיטה כל בוקר ואני נשבעת שהוא נאנח בתסכול כשהוא מגלה שרק אני מורידה ממנה את רגליי."
 
זווית הישיבה לצידו הכאיבה לי, לכן החלקתי לשבת במיקום נמוך יותר לאורך גופו ושוב נשכבתי באיטיות לצידו, מניחה את ראשי בזהירות על חזהו ובלי היכולת להביט בעיניו הסגורות, חזרתי לספר לו על מעלליי בהיעדרו.
 
"אתה יודע, מאמי? הנענע ששתלת בגינה ממש היכתה שורשים. אני משקה אותה באדיקות והיא מלבלבת ומחכה לענג אותך בכוס תה מהביל." שיחקתי עם אצבעותיי על שרירי גופו ותהיתי אם אי פעם אצליח לחזור אל חיי נטולי האהבה לאחר שחוויתי חיבור מיוחד כמו זה. "וחשוב שתדע שאני לא לבד. החברים שלך כל הזמן באים לבקר ואני אפילו שומרת על קשר הדוק עם ההורים שלך. כן, כן... גם עם אמא שלך," צחקקתי לעצמי, מדמיינת איך יגיב כשישמע שאני ואמו סוף סוף מצאנו דרך לתקשר מבלי לריב.
 
אמנם לא הבנתי מאיפה כל זה יצא, אבל קשה היה להתעלם מכך שהחיים שחלקנו נבנו בבת אחת בראשי. אלה לא היו החיים שרציתי לעצמי וגם לא החיים שקיוויתי שיום אחד יהיו לי. אלה פשוט היו החיים שחלקתי איתו. החיים שבניתי עם הבחור שלא הכרתי.
 
"אז אתה מבין? אתה שומע אותי, אהבה שלי? אתה יכול להיות רגוע, כי הכל בסדר. אתה לא צריך לחזור כי אני צריכה אותך, אתה צריך לחזור כי אני חייבת אותך. אתה צריך להתעורר כי כבר לא מוצאים אהבה כמו שלנו בעולם הזה. אתה צריך להתעורר כי..."
"כי אם אהבה כמו שלנו לא זוכה לסוף מהאגדות, מה הטעם להמשיך ולאהוב?" לפתע בעלי, הבחור שלא הכרתי, השלים את משפטי בקול חורק ובנימה נחושה.
 
קיפאון. במשך כמה רגעים, לא העזתי לזוז והתפללתי שיחזור לישון לפני שאתרומם לישיבה. כיוון ששכבתי כך שלא ראה אותי, קיוויתי שאולי יחשוב שהייתי אשתו. שהיא זו שהייתה שם ודיברה אליו ולא סתם מישהי שהתגנבה לתת המודע שלו וקיבעה עצמה במציאות אליה לא תהיה שייכת לעולם.
 
"אל תיבהלי, אני מבין," הוא כחכך בגרונו.
"אתה מבין מה?" שאלתי בלחישה תוך שנותרתי שוכבת לצידו באותה תנוחה ולבי פעם בעוצמה.
"אני מבין אותך. אני מבין את..." לפתע הוא אחז את חזהו והחל להשתעל.
 
בלי לחשוב פעמיים, זינקתי לישיבה זקופה לצידו. השחלתי את ידי אל מאחורי ראשו, הרמתי את צווארו עד כמה שיכולתי ודחפתי מאחוריו כרית שהייתה שם כך שפלג גופו העליון יהיה מורם יותר ואז ראיתי איך הביט בי והבנתי את הטעות שעשיתי.
 
"אני... אממ... אני פשוט רציתי ל..." השפלתי את מבטי ולא ידעתי אם הייתי צריכה לנסות ולהסביר את עצמי או פשוט לקום ולברוח משם.
"אני מבין," הוא חזר על טענתו. "את פשוט רצית להאמין שיש אהבה גדולה מהחיים בעולם הזה, נכון?"
"כן. משהו כזה. אני מצטערת," מלמלתי.
"אל תצטערי. אין לך על מה. החיים שתיארת... האהבה הזאת... הזוגיות שחלקנו..."
"אה... אתה... שמעת את כל זה?" התקשיתי לנשום. "סליחה. אממ... אני... רק רציתי..."
"כן, שמעתי," הוא קטע אותי. "שמעתי כל מה שאירע סביבי מהרגע בו נפגעתי. הרגשתי את הפינוי ואת הבדיקות שעשו לי, אבל לא הצלחתי לפקוח את עיניי. הרגשתי כאילו הייתי כלוא בתוך בועה ואם לומר את האמת, זה כבר שנתיים שאני מרגיש כלוא בבועה הזו."
"מה זאת אומרת?" כיווצתי את עיניי ובלבי נשאתי תפילה חרישית שהסברו לא יציג את האהבה הדמיונית שחלקנו באור שלילי.
"החיים שתיארת הם..." הוא נאנח לרגע ואז המשיך, "מה שאני מנסה לומר זה שהייתי שמח לקחת חלק בחיים כמו אלה שתיארת, זה הכל."
"ואתה לא?" הרמתי את טבעת הנישואים שמצאתי מהשידה והראיתי לו אותה.
"לא. אני לא. החיים שתיארת הם החיים שדמיינתי לעצמי, אבל הם נגזלו ממני לפני שנתיים ומאז," הוא שוב נאנח והפעם בכבדות מצמררת, "מאז אני מרגיש שאני חי בבועה."
 
במשך דקות ארוכות ישבתי שם. ישבתי לצידו והאזנתי לסיפור חייו בלי שהעזתי למצמץ. פעימות לבי, שקודם איימו לנפץ את הדממה, כאילו השתתקו בתדהמה או לפחות הצניעו את רעשי פעימתן כשסיפר לי איך לפני שנתיים, בדיוק באותו מעבר חצייה, כשהתעכב לרדת מהמדרכה כי הקליד מענה להודעת טקסט של אמו על עוד ריב שחלקה עם אשתו, הוא פספס את הרגע בו התנגשה בה המכונית.
 
"החברים שלי, אלה שאת שומרת איתם על קשר, הם אלה שדחפו אותי להמשיך ולחיות. כמו שלא השאירו אותך לבדך, כך הם ממשיכים ומלווים גם אותי, אבל הם לא מבינים שאת הבקשה שלהם ממני, אני יכול לבצע רק כלפי חוץ."
"מה הם רצו שתעשה?"
"הם רצו שאמשיך ואבנה את חיי, אבל שלושה שבועות לאחר שנישאתי, קברתי את האהבה הגדולה שלי ואיתה, עמוק באדמה, קברתי גם כל חלום שאי פעם היה לי בנוגע לילדים, כלב או נענע שתכה שורשים ותלבלב בגינה."
"אני... אני לא יודעת מה לומר. אני... סליחה."
"ובגלל זה את לא צריכה להתנצל. את לא מבינה? אמרת בדיוק את מה שהייתי צריך לשמוע. מזה שנתיים שאני מבלה כל רגע פנוי בחציית הכביש הזה. במשך שעות על גבי שעות אני חוצה אותו הלוך ושוב. אני קם בבוקר, הולך לעבודה, עושה כל מה שאני צריך כדי שכלפי חוץ יחשבו שהמשכתי הלאה, אבל מתחת לפני השטח, אני עוד שם. כל יום אני חוצה את אותו מעבר חצייה בתקווה שאולי, רק אולי, אוכל להציל את חייו של מישהו במקום בו המוות שדד אותי."
"והיום הצלחת," כלל לא הייתי צריכה להתאמץ כדי למתוח על פניי חיוך רחב. "הצלחת, כי הצלת אותי. הצלת את חיי ו..."
"ואם תבטיחי להעניק לי את החיים שתיארת, תחזירי לי טובה ותצילי אותי בחזרה," הוא נעץ את מבטו מלא התחינה בשלי וכאילו עשיתי זאת מאז ומתמיד, רכנתי והצמדתי את שפתיי לשלו.