אליהו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אליהו
הוספה למועדפים

אליהו

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יונתן יוגב, יליד 1980, ד"ר במקרא ומזרח קדום, מורה, חוקר ומרצה, שפרסם מחקרים רבים בתחומים שונים. ספרו הראשון, "בית הצעצועים השבורים", יצא לאור בשנת 2017 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

נושאים

תקציר

מי לא שמע על אליהו הנביא? שמו נישא הלאה עם כל דור כבר אלפי שנים, והוא חלק משמעותי מהדתות המונותאיסטיות בנות זמננו. שירים ופיוטים נכתבו על אודותיו, ובכל ליל סדר אנו מותירים עבורו כיסא אחד ריק. אך מה אנו באמת יודעים על האיש? על מניעיו? על אופיו? על מוצאו? על יחסיו המורכבים עם אלוהיו? אליהו הנביא היה אחד הנביאים החשובים והמשפיעים ביותר בסיפורי המקרא, אשר פעל בקנאות נגד העבודה הזרה במאה התשיעית לפני הספירה בממלכת ישראל, בימי המלך אחאב ואשתו הצידונית, איזבל. הוא מופיע בפתאומיות כדי להעניש את אנשי ארצו בבצורת על חטאיהם, ומבצע את ניסיו ופלאיו במקומות שונים, עד אשר הוא מתמודד בקרב של אמונה על ראש הכרמל מול נביאי בעל ואשרה, כדי להחזיר את האמונה אל לב העם ולסיים את הבצורת. אליהו ממשיך במסעותיו עד שנלקח לבסוף על ידי אלוהים במרכבת אש אל השמים, ונעלם.
 
ברומן "אליהו" אסף יונתן יוגב רמזים ומסורות רבות על אודות אליהו, והשתמש בהם ביד אמן חוקר כדי ליצור סיפור רלוונטי מאי פעם, מרתק ונבון, רווי ניחוחות, קסמים, רגשות ויצרים, הנופח חיים באדם שהפך לנביא שהפך לסמל. בעזרת מידע מחקרי, דמיון ולא מעט הומור נצבעות דמויות מקראיות מוכרות בצבעים עזים ומובאות מחדש בהרפתקה תנ"כית, הנשארת ימים רבים במחשבותיהם של קוראיה.

פרק ראשון

1
 
 
רעם מתגלגל נשמע מצפון. אליהו הניח את חלילו, הרים את ראשו והביט לעבר צבר העננים האפור שטייל בדממה על פני האופק. מאי שם הגיעו אל אפו ניחוח גלי הים הרחוק. קרן שמש יחידה בקעה מבין העננים והאירה על צלע הגבעה ועל פניו. הוא עצם את עיניו, ונתן לחום לחדור מבעד לעפעפיו.
 
זה התחיל.
 
צחקוק נבוך נשמע במורד הגבעה. הוא הרים את ראשו וראה את שתי הבנות מסתתרות מאחורי סלע בעיקול השביל היורד אל הכפר. הבזק של שיניים לבנות האיר אליו מאחורי סבך של תלתלים שחורים. הוא נופף באצבעותיו בתנועה מעגלית ואז הצביע אל מקום בסמוך לרגלי הבנות ולחש מילה יחידה. האדמה זזה קלות, כאילו חולד קטן חפר בה את דרכו מעלה. נקודה ירוקה הופיעה מתוך בקע זעיר, ואז עלתה, התארכה והתמתחה לחצב גבוה שהנץ ופרח מול עיניהן המשתאות. הבנות הניחו את ידיהן על פיהן, והתקרבו כדי לבחון את הפרחים באצבעותיהן הסקרניות. הן צחקו ונופפו אליו, ופנו בריצה בחזרה למטה, אל הכפר. לאחר זמן קצר נשמעו צעדים במעלה השביל, לצד התנשפויות קלות.
 
"אז הן מצאו אותך?" אלידע קרא אליו כשהתקרב, בעוד כלבו הלבן עוקף את רגלי אדונו, מזנק במעלה הגבעה, ומתיישב לרגליו של אליהו.
 
אליהו חייך וליטף את ראשו המאובק של הכלב המאושר, וכדרך אגב הסיר קרצייה מאוזנו הוורודה ומחץ אותה בין אצבעותיו. הוא הביט אל אחיו והבחין בזיעה שהבריקה במצחו. "אתה נהיה שמן מדי לטיפוס על גבעות," קרא אליו.
 
"הא!" אחיו השיב, תוך כדי הנחת ידו על מותנו. "ממזר מרושע!"
 
הוא הגיע לראש הגבעה, והתיישב לצד אליהו על הסלע הרחב. הכלב רחרח דבר מה ונעלם מאחורי אחד השיחים.
 
"קח." אליהו הושיט לאלידע את שק המים שלו, וזה רוקן ממנו את מחציתו. שניהם שתקו והביטו אל האופק הצפוני.
 
"נראה שהגשם מגיע," אמר אלידע.
 
"כך נראה. כן."
 
אלידע העיף מבט באחיו, ולרגע ראה את הילד שגדל עמו, שעכשיו הסתתר מאחורי גבר בעל פנים חזקות, אף ישר ומצח בעל ארבעה חריצי דאגה. אף על פי שזקנו היה שחור, מעט שערות שיבה כבר נראו בשער ראשו. "אז מחר אתה יוצא לדרכך?"
 
"כן, השכם בבוקר."
 
"אני מבין." אלידע הרים אבן קטנה והשליך אותה במורד הגבעה.
 
השניים שתקו כמה רגעים, כבדים ממחשבות ודאגות. כלבו של אלידע שב, הביט בשניהם, ואז התיישב והתבונן בעניין אל עבר השדות הזהובים־ירוקים שנפרשו תחתיהם, ואל שני כלבים שהלכו בגאווה לצד עדר שסיים לרעות על פני אחת הגבעות. אפו הריח את האוויר, בחיפוש אחר ריחם.
 
"הרבה זמן לא ישבנו פה כך, הא?" אמר אלידע, והתבונן סביבו. "תגיד, אתה זוכר את אבא של סבא, טאבילו?"
 
"פחות ממך."
 
"הוא היה מספר סיפורים על הסלע הלבן בראש הגבעה..."
 
אליהו גיחך. "את הסיפורים אני זוכר. סבו של טאבילו הביס את הענקים שפלשו מהבשן אל הגלעד, נכון?" הוא נגע באבן הלבנה והפריכה שישב עליה. "אחד הענקים הגיע לכאן, והם הכשילו אותו וערפו את ראשו, והסלע הזה הוא המצח שלו, נכון?"
 
"לא..." אלידע גירד בזקנו. "אני זוכר שהסלע הוא השן שהם עקרו לענק לפני שהבריחו אותו בחזרה לצפון."
 
אליהו הנהן. "הפרטים אכן השתנו עם השנים."
 
מבט נוסטלגי הופיע על פניו של אלידע. "הם היו שקרנים טובים, בימים ההם."
 
אליהו צחק, ואצבעותיו נגעו באבן הקרה. בריכוז קל עיניו חדרו לתוך לבה האפל של הגבעה, חלפו על פני עורקים חבויים של מתכות נסתרות, ומאובנים של חיות שמעולם לא ראה איש על פני האדמה.
 
"הלילה אספר לבנות את סיפור הענקים," הכריז אלידע. "אפחיד אותן קצת. גם ככה הן מתחילות להרחיק יותר ויותר מהבית. הפחד ישאיר אותן קרוב אליי לחודש או שניים. כל ילדה צריכה להאמין שיש בחוץ ענקים רעבים."
 
"כמו שאני מכיר אותן, הן תצאנה לחפש אותם עם אור ראשון."
 
אלידע הנהן. "הצדק עמך."
 
השמש האדימה והתחילה לרדת אל המערב. השמים שינו את גונם לסגול.
 
"תבוא היום לארוחת ערב," אמר אלידע. "לא אסלח לך אם לא. האישה מכינה בשר. לא אמרתי דבר לבנות או לה, אגיד להן כשתעזוב. שתה איתי כוס יין ותן לי לברך את ראשך לפני שתצא למסע ההתאבדות שלך."
 
אליהו נאנח. "אתה יודע שאין לי ברירה."
 
"לא, אל תאמר את זה. לכבש אין ברירה. לזאב אין ברירה. לך יש ברירה, אחי."
 
"אתה כועס."
 
"בוודאי שאני כועס." אלידע הרים מעט את קולו. "יש לי רק אח אחד בכל העולם הארור הזה. והוא הולך לשם, אל המטורפים של הממלכה מעבר לירדן... אל שומרון, ובשביל מה? ומדוע לבדך?"
 
אליהו הניח את ידו על כתפו של אחיו.
 
"זה לא המאבק שלך," אלידע לחש.
 
"כל מאבק הוא המאבק שלי," ענה אליהו בכבדות.
 
"כן," אלידע אמר לאחר כמה רגעים, ואז נשם עמוקות ונאנח. "בסדר. טוב, אין עוד טעם לדון בעניין. קדימה, בוא נלך. אם אני לא אסעד בשעה הקרובה אני אבשל כאן את הבחור הזה." הוא חפר באצבעותיו בתוך הפרווה הסמיכה של כלבו, ואז התרומם בכבדות וטפח על כרסו. "אולי באמת נהייתי שמן מדי." הוא החל לרדת אל שביל העפר. "אתה בא?"
 
"עוד מעט. ניפגש בביתך."
 
"אל תשכח," אמר אלידע וירד עד שנעלם מן העין. כלבו הלבן נעמד במרכז השביל, הביט אל אליהו, ואז אל אדונו לסירוגין, כמתלבט, ואז רץ במורד השביל לצד אלידע.
 
אליהו הביט בשמש האדומה ונשם עמוקות. הוא נעמד והשקיף על גגות הכפר, שנח בעצלות למרגלות הגבעה, ואיתר את ביתו, ולא רחוק ממנו את בית אחיו, וסביבם את מטעי התפוח ושדות הבצל. הוא צילם במוחו את התמונה הזו למזכרת שיוכל להתבונן בה בשנים הקרובות, כמקור לנחמה, בידיעה שיזדקק לה.
 
***
 
ריחות התבשיל הגיעו לנחיריו. בחצר הבית המרכזית עמדה אשתו העגלגלה של אחיו, אהביה, עם קמטי צחוק נצחיים בצדי עיניה. היא רכנה מעל קדירה מהבילה, גדושה בירקות שורש, חיטה, צמחי תבלין ובשר ירך של עז שנשחטה באותו בוקר בידי אחד השכנים, שאחר כך סחר ברוב בשרה תמורת שמיכות, בגדים, בצלים ודבש, והשאיר לעצמו ולמשפחתו מספיק בשר לארוחת הערב. פיסות הבשר היו רכות ומוכנות למאכל. הלחם הוצא מהתנור, והבנות סייעו לאהביה להגישו אל השולחן בתוך הבית, בעודה צועקת לעברן שייזהרו שלא להיכוות. הבנות ראו את דודן ורצו אליו, חיבקו אותו, ושבו אל עבודתן. אליהו נעמד לצד גיסתו והתחמם מול הקדירה.
 
"אתה רזה מדי," אמרה לו.
 
"את לא מזמינה אותי מספיק לסעוד עמכם."
 
היא לקחה את פיסת הבד שניגבה עמה את ידיה והצליפה בכתפו, והוא חייך לעברה. היא לא חייכה בחזרה, אלא הביטה בו בעיניים עמוקות ועצובות.
 
"אז הוא סיפר לך."
 
"אתה חושב שהוא צריך לספר לי? שאני לא מבינה דברים בעצמי?" היא הרימה את כף העץ וערבבה את התבשיל. "אבל כן, הוא סיפר. אבוי לו אם יסתיר סודות ממני."
 
"הבנות יודעות?"
 
"לא. מחר אומר להן שהדוד היחיד שלהן יוצא למסע," קולה נשבר מעט. "שממנו הוא כבר לא ישוב."
 
"אני אשוב."
 
היא משכה בכתפיה והמשיכה לערבב, ואז הניחה את הכף וחיבקה אותו לרגע. ריח גופה היה תערובת חמימה ורכה של שום, זיעה ואהבה.
 
"הו, לרגע אני מסובב את ראשי ותראו מה קורה!" אלידע הגיע מכיוון הדיר, והניח את ידיו הגדולות על כתפי שניהם ואימץ אותם אל גופו.
 
"אמרת שלא תספר," אמר אליהו.
 
אלידע נשק בלחי אחיו. "לא רק טאבילו הזקן היה שקרן טוב. ומלבד זה, היא הייתה הורגת אותי, ואתה לא תהיה כאן כדי להשיב אותי אל החיים."
 
זיכרון ילדות הבזיק בראשו של אליהו; אלידע צועק בבהלה, ונסוג ממנו. ואז הזיכרון התפוגג ונעלם.
 
הבנות קראו להם. הם נכנסו פנימה עם קדירת התבשיל. להבות מנורות השמן ריצדו והאירו את השולחן הגדוש. הכלב הצליח להסתנן אל תוך הבית, והתחבא מתחת לשולחן, ומדי פעם הבנות טבלו פיסות לחם בתבשיל והשליכו אליו. אמן שקלה אם לצעוק עליהן, אך הערב לא נראה כמתאים לצעקות. אלידע סיפר על כבש חולה ועל שיחה ששמע בין הסוחרים שפגש, ובנותיו המטירו שאלות שאמן ניסתה לבלום ללא הצלחה. אהביה סיפרה שבתם הבכורה, שלפני כמה שבועות התחתנה עם בנו של מגדל הבקר העשיר בכפר, תבוא לביקור בעוד ימים ספורים, והבנות קראו בשמחה. אליהו ישב והתבונן במשפחתו הקטנה והסתיר את צערו מאחורי חיוכו. זה היה הבית היחידי שהכיר, משפחה של אדם אחר.
 
לקראת סוף הארוחה אהביה הגישה פיסות לחם צימוקים, שעליו מרחה מעט ריבת בצל וחמאה, ואלידע מזג יין בכוסו של אחיו ובכוסו שלו. לבסוף הכלים נאספו והעצמות נמסרו לטיפולו של הכלב לצד מרבצו מחוץ לשער הבית. אלידע פקד על הבנות לצאת כדי לעשות את צרכיהן בחצר לפני זמן השינה. הן חזרו ורצו לחדרן הקטן, ונשכבו יחדיו על מזרני הבד והקש, תחת ערמה של שמיכות צמר שהדיפו עדיין מניחוח התבשילים. בזרועותיהן הן חיבקו את בובותיהן שהורכבו מסמרטוטים שאמן קשרה על פני שלד עשוי מקלות, עד שקיבלו צורת נשים בשמלות. לבובות לא היו פנים או שיער, אבל הדמיון השלים את כל הפערים החסרים. אליהו ישב לצד הצעירה, שהניחה את ראשה בחיקו, וריח שערה העדין מילא את נחיריו. אלידע סיפר להן את סיפור הענקים, כאשר מחצית מהפרטים של הגרסאות שהכיר אליהו שונו או הוחלפו, ופניהן של הבנות התרכזו בפנים מלאות הצללים של אביהן, בעודו מתאר בדרמטיות כיצד אחד מאבותיהן חלב ארס של מאה נחשים, טבל בו את חיצו, וירה לתוך לבו של מלך הענקים, שאיים לבלוע את הירח. הדם שנשפך מגופו העצום זרם בנחשולים למרגלות הגבעה, ויצר את הנחל הכסוף שממנו הכפר שאב את מימיו. הבנות, מפוחדות ומתרגשות, בלעו כל מילה בשקיקה, וכשהסיפור נגמר הצעירה הביטה באליהו, כמבקשת אישור לאמיתות הדברים. אליהו הוסיף ואמר שדם ענקים עדיין זורם מעט בנחל, וגורם לכל מי ששותה אותו להיות גבוה, חזק ואמיץ, והבנות שאלו מתי גם הן יתחילו לחוש בשינוי המופלא בגופן הקטן, עד שאלידע קטע את ההתרגשות.
 
"קדימה, לישון!"
 
הבנות כיסו את ראשיהן והתלחשו תחת השמיכות. הן חזרו על פרטי הסיפור המעניינים והחרישו צחקוקים. אחת הייתה הענק, ואחת הייתה הגיבור, והן נלחמו בדגדוגים האחת באחרת. אליהו הביט בהן, מוגנות במיטתן, ואז בחדרן, שהיה חדרו של אלידע ושלו כאשר היה בגילן של הבנות לפני שנים רבות. הגברים יצאו אל החצר המרכזית של הבית, והוסיפו מעט עצים לאש התנור. כוכבים קרצו בין קרעי עננים.
 
"מחר תגיע אל הבית?" שאל אליהו.
 
"אל תדאג."
 
אליהו הנהן, ואחרי כמה רגעי שתיקה אמר, "הם יחפשו אותי."
 
"אני יודע."
 
"הם יבואו הנה, לפני הכול."
 
"נכון."
 
"אל תתחכם איתם. תגיד להם שירדתי למצרים. שלא שמעת ממני."
 
"אני יודע מה לומר."
 
"כן." אליהו בהה באש הלוחשת.
 
אלידע הניח את ידו הכבדה על כתפו של אחיו הקטן. "רק תחזור אלינו."
 
אליהו חיבק את אלידע ופנה ללכת אל השביל המוביל אל ביתו.
 
"חכה!" הוא שמע מאחוריו את קולה של גיסתו, שרצה אליו עם צרור עטוף בבד שהושיטה אליו. "שלא תפיץ את השמועה בכפר שאתה רזה בגללי," היא אמרה כשדמעות בעיניה, ואז חיבקה אותו שוב. "הבית שלך כאן, אתה מבין? אנחנו תמיד מחכים לך."
 
הוא הביט בעיניה, ואז הבחין בניצוץ שלא ראה שם לפני כן וחייך, ואז הביט בכרסה, והיא ראתה את מבטו והנהנה.
 
"הוא יודע?"
 
"הלילה הוא יידע." עיניה ברקו.
 
אליהו לחש, "רק תקווי שהבן לא ייצא מכוער כאביו."
 
היא פלטה צחקוק קל, והניחה את ידה על פיה. אליהו הסתובב ופנה ללכת אל החשכה. הוא עצר והסתובב לאחור, וראה את אחיו ואשתו נכנסים אל ביתם. לצד השער, הכלב הרים את ראשו וכשכש לרגע בזנבו, ואז שב לטפל בעצם העסיסית שלרגליו.
 
הדרך לביתו לא הייתה ארוכה. ריח סתיו עמד באוויר. תנים ייללו וצרצרים זימרו בלילה השקט. הכפר היה מורכב מבתים ומשקים אשר היו פזורים על פני העמק בחלקו המזרחי של הירדן, לא רחוק מדרך המלך שירדה מהצפון, דרך הבשן, הגלעד ואל ממלכות העמונים, המואבים והאדומיים. האנשים היו מוגנים כעת בביתם, עם משפחותיהם. הוא שמע את פכפוך המים של הנחל הכסוף, אשר זרם בשצף לאורך השנה, ומימיו היו צוננים, צלולים ומחיים.
 
הוא נעמד לרגע מול ביתו, שעמד כמצבה כהה במעלה תל קטן. זיכרונות ניצתו בו, והוא שמע את צחוקה של האישה שחלקה עמו את ביתו, שתמיד הריח מהדסים ומלילך ששתלה בערוגות במורד התל. האישה שלו, שכעת הייתה חבוקה בין שורשי העץ העתיק במקום שבו נקברה. האלה שלו, שבראה את אושרו בחיוכה, שלאחר מותה הותירה ממנו כוכב כבוי, שומם וצחיח, אשר חג סביב עצמו כסלע בחלל הקפוא והחשוך.
 
אליהו חלף על פני הערוגות, שכעת דבר לא צמח בהן, והרכין את ראשו. הוא נופף בידו והחווה אל התנור מול ביתו, ואז חש את החום שעלה מגופו, זרם בידו, נישא בחלל והקיף את הגדמים היבשים. הוא כיווץ את אגרופו, וקול נפץ קל נשמע. אש הוצתה והתלקחה, יש מאין, בתנור הגדול. פחד אחז בו במחשבה על כך שיישן הלילה במיטתו, במיטתם, והוא נכנס לביתו, לקח שמיכה עבה, יצא החוצה ופרש אותה על פני המחצלת. שם נשכב, והמתין שהעייפות תבוא אליו, נלחם בזיכרונות כמו היו ענקים המאיימים לקחת הכול, לטרוף הכול, ולהשאיר מאחוריהם רק חורבן והרס.

יונתן יוגב, יליד 1980, ד"ר במקרא ומזרח קדום, מורה, חוקר ומרצה, שפרסם מחקרים רבים בתחומים שונים. ספרו הראשון, "בית הצעצועים השבורים", יצא לאור בשנת 2017 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

סקירות וביקורות

גיבור העל הגלעדי: אליהו הנביא של ימינו צור ארליך מקור ראשון 16/08/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

נושאים

סקירות וביקורות

גיבור העל הגלעדי: אליהו הנביא של ימינו צור ארליך מקור ראשון 16/08/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
אליהו יונתן יוגב
1
 
 
רעם מתגלגל נשמע מצפון. אליהו הניח את חלילו, הרים את ראשו והביט לעבר צבר העננים האפור שטייל בדממה על פני האופק. מאי שם הגיעו אל אפו ניחוח גלי הים הרחוק. קרן שמש יחידה בקעה מבין העננים והאירה על צלע הגבעה ועל פניו. הוא עצם את עיניו, ונתן לחום לחדור מבעד לעפעפיו.
 
זה התחיל.
 
צחקוק נבוך נשמע במורד הגבעה. הוא הרים את ראשו וראה את שתי הבנות מסתתרות מאחורי סלע בעיקול השביל היורד אל הכפר. הבזק של שיניים לבנות האיר אליו מאחורי סבך של תלתלים שחורים. הוא נופף באצבעותיו בתנועה מעגלית ואז הצביע אל מקום בסמוך לרגלי הבנות ולחש מילה יחידה. האדמה זזה קלות, כאילו חולד קטן חפר בה את דרכו מעלה. נקודה ירוקה הופיעה מתוך בקע זעיר, ואז עלתה, התארכה והתמתחה לחצב גבוה שהנץ ופרח מול עיניהן המשתאות. הבנות הניחו את ידיהן על פיהן, והתקרבו כדי לבחון את הפרחים באצבעותיהן הסקרניות. הן צחקו ונופפו אליו, ופנו בריצה בחזרה למטה, אל הכפר. לאחר זמן קצר נשמעו צעדים במעלה השביל, לצד התנשפויות קלות.
 
"אז הן מצאו אותך?" אלידע קרא אליו כשהתקרב, בעוד כלבו הלבן עוקף את רגלי אדונו, מזנק במעלה הגבעה, ומתיישב לרגליו של אליהו.
 
אליהו חייך וליטף את ראשו המאובק של הכלב המאושר, וכדרך אגב הסיר קרצייה מאוזנו הוורודה ומחץ אותה בין אצבעותיו. הוא הביט אל אחיו והבחין בזיעה שהבריקה במצחו. "אתה נהיה שמן מדי לטיפוס על גבעות," קרא אליו.
 
"הא!" אחיו השיב, תוך כדי הנחת ידו על מותנו. "ממזר מרושע!"
 
הוא הגיע לראש הגבעה, והתיישב לצד אליהו על הסלע הרחב. הכלב רחרח דבר מה ונעלם מאחורי אחד השיחים.
 
"קח." אליהו הושיט לאלידע את שק המים שלו, וזה רוקן ממנו את מחציתו. שניהם שתקו והביטו אל האופק הצפוני.
 
"נראה שהגשם מגיע," אמר אלידע.
 
"כך נראה. כן."
 
אלידע העיף מבט באחיו, ולרגע ראה את הילד שגדל עמו, שעכשיו הסתתר מאחורי גבר בעל פנים חזקות, אף ישר ומצח בעל ארבעה חריצי דאגה. אף על פי שזקנו היה שחור, מעט שערות שיבה כבר נראו בשער ראשו. "אז מחר אתה יוצא לדרכך?"
 
"כן, השכם בבוקר."
 
"אני מבין." אלידע הרים אבן קטנה והשליך אותה במורד הגבעה.
 
השניים שתקו כמה רגעים, כבדים ממחשבות ודאגות. כלבו של אלידע שב, הביט בשניהם, ואז התיישב והתבונן בעניין אל עבר השדות הזהובים־ירוקים שנפרשו תחתיהם, ואל שני כלבים שהלכו בגאווה לצד עדר שסיים לרעות על פני אחת הגבעות. אפו הריח את האוויר, בחיפוש אחר ריחם.
 
"הרבה זמן לא ישבנו פה כך, הא?" אמר אלידע, והתבונן סביבו. "תגיד, אתה זוכר את אבא של סבא, טאבילו?"
 
"פחות ממך."
 
"הוא היה מספר סיפורים על הסלע הלבן בראש הגבעה..."
 
אליהו גיחך. "את הסיפורים אני זוכר. סבו של טאבילו הביס את הענקים שפלשו מהבשן אל הגלעד, נכון?" הוא נגע באבן הלבנה והפריכה שישב עליה. "אחד הענקים הגיע לכאן, והם הכשילו אותו וערפו את ראשו, והסלע הזה הוא המצח שלו, נכון?"
 
"לא..." אלידע גירד בזקנו. "אני זוכר שהסלע הוא השן שהם עקרו לענק לפני שהבריחו אותו בחזרה לצפון."
 
אליהו הנהן. "הפרטים אכן השתנו עם השנים."
 
מבט נוסטלגי הופיע על פניו של אלידע. "הם היו שקרנים טובים, בימים ההם."
 
אליהו צחק, ואצבעותיו נגעו באבן הקרה. בריכוז קל עיניו חדרו לתוך לבה האפל של הגבעה, חלפו על פני עורקים חבויים של מתכות נסתרות, ומאובנים של חיות שמעולם לא ראה איש על פני האדמה.
 
"הלילה אספר לבנות את סיפור הענקים," הכריז אלידע. "אפחיד אותן קצת. גם ככה הן מתחילות להרחיק יותר ויותר מהבית. הפחד ישאיר אותן קרוב אליי לחודש או שניים. כל ילדה צריכה להאמין שיש בחוץ ענקים רעבים."
 
"כמו שאני מכיר אותן, הן תצאנה לחפש אותם עם אור ראשון."
 
אלידע הנהן. "הצדק עמך."
 
השמש האדימה והתחילה לרדת אל המערב. השמים שינו את גונם לסגול.
 
"תבוא היום לארוחת ערב," אמר אלידע. "לא אסלח לך אם לא. האישה מכינה בשר. לא אמרתי דבר לבנות או לה, אגיד להן כשתעזוב. שתה איתי כוס יין ותן לי לברך את ראשך לפני שתצא למסע ההתאבדות שלך."
 
אליהו נאנח. "אתה יודע שאין לי ברירה."
 
"לא, אל תאמר את זה. לכבש אין ברירה. לזאב אין ברירה. לך יש ברירה, אחי."
 
"אתה כועס."
 
"בוודאי שאני כועס." אלידע הרים מעט את קולו. "יש לי רק אח אחד בכל העולם הארור הזה. והוא הולך לשם, אל המטורפים של הממלכה מעבר לירדן... אל שומרון, ובשביל מה? ומדוע לבדך?"
 
אליהו הניח את ידו על כתפו של אחיו.
 
"זה לא המאבק שלך," אלידע לחש.
 
"כל מאבק הוא המאבק שלי," ענה אליהו בכבדות.
 
"כן," אלידע אמר לאחר כמה רגעים, ואז נשם עמוקות ונאנח. "בסדר. טוב, אין עוד טעם לדון בעניין. קדימה, בוא נלך. אם אני לא אסעד בשעה הקרובה אני אבשל כאן את הבחור הזה." הוא חפר באצבעותיו בתוך הפרווה הסמיכה של כלבו, ואז התרומם בכבדות וטפח על כרסו. "אולי באמת נהייתי שמן מדי." הוא החל לרדת אל שביל העפר. "אתה בא?"
 
"עוד מעט. ניפגש בביתך."
 
"אל תשכח," אמר אלידע וירד עד שנעלם מן העין. כלבו הלבן נעמד במרכז השביל, הביט אל אליהו, ואז אל אדונו לסירוגין, כמתלבט, ואז רץ במורד השביל לצד אלידע.
 
אליהו הביט בשמש האדומה ונשם עמוקות. הוא נעמד והשקיף על גגות הכפר, שנח בעצלות למרגלות הגבעה, ואיתר את ביתו, ולא רחוק ממנו את בית אחיו, וסביבם את מטעי התפוח ושדות הבצל. הוא צילם במוחו את התמונה הזו למזכרת שיוכל להתבונן בה בשנים הקרובות, כמקור לנחמה, בידיעה שיזדקק לה.
 
***
 
ריחות התבשיל הגיעו לנחיריו. בחצר הבית המרכזית עמדה אשתו העגלגלה של אחיו, אהביה, עם קמטי צחוק נצחיים בצדי עיניה. היא רכנה מעל קדירה מהבילה, גדושה בירקות שורש, חיטה, צמחי תבלין ובשר ירך של עז שנשחטה באותו בוקר בידי אחד השכנים, שאחר כך סחר ברוב בשרה תמורת שמיכות, בגדים, בצלים ודבש, והשאיר לעצמו ולמשפחתו מספיק בשר לארוחת הערב. פיסות הבשר היו רכות ומוכנות למאכל. הלחם הוצא מהתנור, והבנות סייעו לאהביה להגישו אל השולחן בתוך הבית, בעודה צועקת לעברן שייזהרו שלא להיכוות. הבנות ראו את דודן ורצו אליו, חיבקו אותו, ושבו אל עבודתן. אליהו נעמד לצד גיסתו והתחמם מול הקדירה.
 
"אתה רזה מדי," אמרה לו.
 
"את לא מזמינה אותי מספיק לסעוד עמכם."
 
היא לקחה את פיסת הבד שניגבה עמה את ידיה והצליפה בכתפו, והוא חייך לעברה. היא לא חייכה בחזרה, אלא הביטה בו בעיניים עמוקות ועצובות.
 
"אז הוא סיפר לך."
 
"אתה חושב שהוא צריך לספר לי? שאני לא מבינה דברים בעצמי?" היא הרימה את כף העץ וערבבה את התבשיל. "אבל כן, הוא סיפר. אבוי לו אם יסתיר סודות ממני."
 
"הבנות יודעות?"
 
"לא. מחר אומר להן שהדוד היחיד שלהן יוצא למסע," קולה נשבר מעט. "שממנו הוא כבר לא ישוב."
 
"אני אשוב."
 
היא משכה בכתפיה והמשיכה לערבב, ואז הניחה את הכף וחיבקה אותו לרגע. ריח גופה היה תערובת חמימה ורכה של שום, זיעה ואהבה.
 
"הו, לרגע אני מסובב את ראשי ותראו מה קורה!" אלידע הגיע מכיוון הדיר, והניח את ידיו הגדולות על כתפי שניהם ואימץ אותם אל גופו.
 
"אמרת שלא תספר," אמר אליהו.
 
אלידע נשק בלחי אחיו. "לא רק טאבילו הזקן היה שקרן טוב. ומלבד זה, היא הייתה הורגת אותי, ואתה לא תהיה כאן כדי להשיב אותי אל החיים."
 
זיכרון ילדות הבזיק בראשו של אליהו; אלידע צועק בבהלה, ונסוג ממנו. ואז הזיכרון התפוגג ונעלם.
 
הבנות קראו להם. הם נכנסו פנימה עם קדירת התבשיל. להבות מנורות השמן ריצדו והאירו את השולחן הגדוש. הכלב הצליח להסתנן אל תוך הבית, והתחבא מתחת לשולחן, ומדי פעם הבנות טבלו פיסות לחם בתבשיל והשליכו אליו. אמן שקלה אם לצעוק עליהן, אך הערב לא נראה כמתאים לצעקות. אלידע סיפר על כבש חולה ועל שיחה ששמע בין הסוחרים שפגש, ובנותיו המטירו שאלות שאמן ניסתה לבלום ללא הצלחה. אהביה סיפרה שבתם הבכורה, שלפני כמה שבועות התחתנה עם בנו של מגדל הבקר העשיר בכפר, תבוא לביקור בעוד ימים ספורים, והבנות קראו בשמחה. אליהו ישב והתבונן במשפחתו הקטנה והסתיר את צערו מאחורי חיוכו. זה היה הבית היחידי שהכיר, משפחה של אדם אחר.
 
לקראת סוף הארוחה אהביה הגישה פיסות לחם צימוקים, שעליו מרחה מעט ריבת בצל וחמאה, ואלידע מזג יין בכוסו של אחיו ובכוסו שלו. לבסוף הכלים נאספו והעצמות נמסרו לטיפולו של הכלב לצד מרבצו מחוץ לשער הבית. אלידע פקד על הבנות לצאת כדי לעשות את צרכיהן בחצר לפני זמן השינה. הן חזרו ורצו לחדרן הקטן, ונשכבו יחדיו על מזרני הבד והקש, תחת ערמה של שמיכות צמר שהדיפו עדיין מניחוח התבשילים. בזרועותיהן הן חיבקו את בובותיהן שהורכבו מסמרטוטים שאמן קשרה על פני שלד עשוי מקלות, עד שקיבלו צורת נשים בשמלות. לבובות לא היו פנים או שיער, אבל הדמיון השלים את כל הפערים החסרים. אליהו ישב לצד הצעירה, שהניחה את ראשה בחיקו, וריח שערה העדין מילא את נחיריו. אלידע סיפר להן את סיפור הענקים, כאשר מחצית מהפרטים של הגרסאות שהכיר אליהו שונו או הוחלפו, ופניהן של הבנות התרכזו בפנים מלאות הצללים של אביהן, בעודו מתאר בדרמטיות כיצד אחד מאבותיהן חלב ארס של מאה נחשים, טבל בו את חיצו, וירה לתוך לבו של מלך הענקים, שאיים לבלוע את הירח. הדם שנשפך מגופו העצום זרם בנחשולים למרגלות הגבעה, ויצר את הנחל הכסוף שממנו הכפר שאב את מימיו. הבנות, מפוחדות ומתרגשות, בלעו כל מילה בשקיקה, וכשהסיפור נגמר הצעירה הביטה באליהו, כמבקשת אישור לאמיתות הדברים. אליהו הוסיף ואמר שדם ענקים עדיין זורם מעט בנחל, וגורם לכל מי ששותה אותו להיות גבוה, חזק ואמיץ, והבנות שאלו מתי גם הן יתחילו לחוש בשינוי המופלא בגופן הקטן, עד שאלידע קטע את ההתרגשות.
 
"קדימה, לישון!"
 
הבנות כיסו את ראשיהן והתלחשו תחת השמיכות. הן חזרו על פרטי הסיפור המעניינים והחרישו צחקוקים. אחת הייתה הענק, ואחת הייתה הגיבור, והן נלחמו בדגדוגים האחת באחרת. אליהו הביט בהן, מוגנות במיטתן, ואז בחדרן, שהיה חדרו של אלידע ושלו כאשר היה בגילן של הבנות לפני שנים רבות. הגברים יצאו אל החצר המרכזית של הבית, והוסיפו מעט עצים לאש התנור. כוכבים קרצו בין קרעי עננים.
 
"מחר תגיע אל הבית?" שאל אליהו.
 
"אל תדאג."
 
אליהו הנהן, ואחרי כמה רגעי שתיקה אמר, "הם יחפשו אותי."
 
"אני יודע."
 
"הם יבואו הנה, לפני הכול."
 
"נכון."
 
"אל תתחכם איתם. תגיד להם שירדתי למצרים. שלא שמעת ממני."
 
"אני יודע מה לומר."
 
"כן." אליהו בהה באש הלוחשת.
 
אלידע הניח את ידו הכבדה על כתפו של אחיו הקטן. "רק תחזור אלינו."
 
אליהו חיבק את אלידע ופנה ללכת אל השביל המוביל אל ביתו.
 
"חכה!" הוא שמע מאחוריו את קולה של גיסתו, שרצה אליו עם צרור עטוף בבד שהושיטה אליו. "שלא תפיץ את השמועה בכפר שאתה רזה בגללי," היא אמרה כשדמעות בעיניה, ואז חיבקה אותו שוב. "הבית שלך כאן, אתה מבין? אנחנו תמיד מחכים לך."
 
הוא הביט בעיניה, ואז הבחין בניצוץ שלא ראה שם לפני כן וחייך, ואז הביט בכרסה, והיא ראתה את מבטו והנהנה.
 
"הוא יודע?"
 
"הלילה הוא יידע." עיניה ברקו.
 
אליהו לחש, "רק תקווי שהבן לא ייצא מכוער כאביו."
 
היא פלטה צחקוק קל, והניחה את ידה על פיה. אליהו הסתובב ופנה ללכת אל החשכה. הוא עצר והסתובב לאחור, וראה את אחיו ואשתו נכנסים אל ביתם. לצד השער, הכלב הרים את ראשו וכשכש לרגע בזנבו, ואז שב לטפל בעצם העסיסית שלרגליו.
 
הדרך לביתו לא הייתה ארוכה. ריח סתיו עמד באוויר. תנים ייללו וצרצרים זימרו בלילה השקט. הכפר היה מורכב מבתים ומשקים אשר היו פזורים על פני העמק בחלקו המזרחי של הירדן, לא רחוק מדרך המלך שירדה מהצפון, דרך הבשן, הגלעד ואל ממלכות העמונים, המואבים והאדומיים. האנשים היו מוגנים כעת בביתם, עם משפחותיהם. הוא שמע את פכפוך המים של הנחל הכסוף, אשר זרם בשצף לאורך השנה, ומימיו היו צוננים, צלולים ומחיים.
 
הוא נעמד לרגע מול ביתו, שעמד כמצבה כהה במעלה תל קטן. זיכרונות ניצתו בו, והוא שמע את צחוקה של האישה שחלקה עמו את ביתו, שתמיד הריח מהדסים ומלילך ששתלה בערוגות במורד התל. האישה שלו, שכעת הייתה חבוקה בין שורשי העץ העתיק במקום שבו נקברה. האלה שלו, שבראה את אושרו בחיוכה, שלאחר מותה הותירה ממנו כוכב כבוי, שומם וצחיח, אשר חג סביב עצמו כסלע בחלל הקפוא והחשוך.
 
אליהו חלף על פני הערוגות, שכעת דבר לא צמח בהן, והרכין את ראשו. הוא נופף בידו והחווה אל התנור מול ביתו, ואז חש את החום שעלה מגופו, זרם בידו, נישא בחלל והקיף את הגדמים היבשים. הוא כיווץ את אגרופו, וקול נפץ קל נשמע. אש הוצתה והתלקחה, יש מאין, בתנור הגדול. פחד אחז בו במחשבה על כך שיישן הלילה במיטתו, במיטתם, והוא נכנס לביתו, לקח שמיכה עבה, יצא החוצה ופרש אותה על פני המחצלת. שם נשכב, והמתין שהעייפות תבוא אליו, נלחם בזיכרונות כמו היו ענקים המאיימים לקחת הכול, לטרוף הכול, ולהשאיר מאחוריהם רק חורבן והרס.