1. האיש המפחיד
הכול קרה בגלל תפוח רקוב אחד. הפרי העגול והקשה עוצמתי דיו כדי לשלוח את האנושות כולה לגלות נצחית מגן העדן, ביכולתו להצית תיאוריות מדעיות חדשניות שישנו את העולם, והוא אף מסוגל לפתות נסיכות נמלטות ממחבואן אל מותן הזמני.
אך באותו היום תפוחים היו רק תפוחים, והם היו החטיף היחידי בארגז של משאית העופות הישנה. הם לא היו תפוחים טובים, כמו אותם תפוחים אדומים וגדולים שאפשר היה לראות בטלוויזיה, אלא תפוחים קטנים, צהובים וקמוטים, כמו אותם תפוחים שקיבלו הילדים לארוחת עשר בהפסקה בבית ספרם. את התפוחים האלו נהג גדי לשמור בילקוטו כדי לקחת אותם איתו אל בית הקברות, שם היה מגיש אותם לשמשונה וצופה בהנאה כיצד היא לועסת אותם בשלמותם.
שמשונה הייתה העז של בית הקברות. אין בזאת כדי לרמוז שלכל בית קברות יש עז, אך לבית הקברות של הקיבוץ הייתה עז. בדרך כלל הייתה שמשונה קשורה ליתד ברזל גבוהה בקדמת בקתתו של הגנן, עסוקה בלעיסה עצלה של עשבים שוטים ומנופפת באוזניה בניסיון תמידי לגרש את הזבובים הנחושים והמציקים. איש לא זכר כיצד הגיעה אל בית הקברות או מי הביאהּ לשם לראשונה, אך היא שמרה על שביל הגישה אל בקתת הגנן נקי מעשבים ובדרך כלל לא הטרידה אף אחד. צבעה היה לבן, כמו העיזים בדיר שבבית הספר של הקיבוץ, עיניה עגולות וצהובות כמו גולות גדולות עם כתם שחור מאונך, ארוך וצר שחצה אותן במרכזן. שתי קרניים מעוקלות כמגל בצבצו מראשה, ותמיד נדמה היה שהיא לועסת משהו בין שיניה העקומות והצהובות. אחת מאוזניה הייתה מנוקבת, ככל הנראה מתג הפלסטיק שענדה בעבר בדיר המסתורי שבו חיה לפני שהופיעה בבית הקברות. מסנטרה צמח לו זקן ארוך ולבן, שהתנדנד לקצב לעיסותיה. את שמה קיבלה לאחר מותו של סבא יצחק, כשהאחריות על אחזקת בית הקברות נפלה בחיקה של סבתא צביה. שמשונה, שהייתה אז עדיין עז צעירה, הצליחה איכשהו לעקור מהאדמה את יתד הברזל שאליה הייתה קשורה ולהפילה פעם אחר פעם. לפעמים אף הייתה גוררת אותה מאחוריה ברחבי בית הקברות, חורטת תלמים בדשא המטופח ללא רבב כאילו הייתה חורשת שדה.
"היא חזקה כמו שמשון הגיבור," הכריז גדי בעיניים בורקות בפעם הראשונה שבה נקראו הוא וגלי אל בית הקברות כדי לעזור לסבתא צביה ללכוד את העז הסוררת. "היא מפילה את היתד כמו ששמשון הגיבור הפיל את עמודי האבן של המקדש הפלשתי."
"אז למה שלא תקרא לה שמשונה?" שאלה בלעג גלי, אחותו הגדולה, וסבתא צביה הסכימה בהתלהבות.
בכל אופן, באותו היום גדי לא היה בדרכו אל בית הקברות ובילקוטו תפוחים גנובים ששמשונה תזלול. היה זה ראש השנה, ואף שהחופש הגדול אך הסתיים ושנת הלימודים החדשה בקושי החלה, הילדים יצאו לחופש שוב. עורם עוד שימר את שיזוף הקיץ ובשערו הזהוב והבהיר של גדי עדיין נותרו אניצים צהובים שנפלו בקווצות ישרות כמעט עד עיניו. הוא וחבריו לכיתה ב' עשו את דרכם חזרה לקיבוץ מיום כיף בבריכה של קיבוץ שכן. הייתה זו הזדמנות אחרונה בשביל הילדים לשכשך בבריכה לפני בואו של הסתיו הקצר, שיתחלף לחורף כמעט בלי שירגישו. בשביל הילדים הייתה הבריכה, שלא כמו האגם, לגונה אקזוטית ודבר מותרות השמור רק לימי חופשת הקיץ. ילדים מקיבוצים אחרים הגיעו לקיבוצו של גדי, נשפכים מאוטובוסים ורצים במורד הדשא המצהיב, בין עצי התמרים, פוסעים בזהירות בין קני הסוף והחלוקים עד שהגיעו לקו מימיה הפושרים של הכנרת. הם התענגו על גליה הקטנים ועל הרפסודה הרעועה שצפה במרחק קצר מהחוף. בעודם מועדים על האבנים ומשליכים חופנים של חול זה על זה, גדי וחבריו התנודדו בתוך קרביה של משאית העופות הישנה בדרכם אל הדשא המטופח, קרשי הקפיצה וריח הכלור שצרב את עיניהם אך נדמה לאפם כניחוח בושם יוקרתי.
גדי העדיף את האגם. מימיה המוכלרים של הבריכה צרבו את עיניו החומות הגדולות יותר מאת עיניהם של שאר הילדים. הן נשארו נפוחות ואדומות גם שעות לאחר שחזרו הביתה. בגד הים הכחול שלו החליק מגופו הצנום בכל פעם שצלל אל המים מאחת ממקפצות הבטון, והמים היו קרים מדי בשבילו. הוא תמיד היה הילד הראשון שיצא מהבריכה רועד, עטף את כתפיו במגבת הסגולה הגדולה שהביא מהבית, ושפשף אותן כאילו ישב מול אח בוערת.
"איך תמיד קר לך!" העירו אודי ואיתן בגיחוך בכל פעם וקפצו לבריכה, רגליהם מחובקות לחזותיהם, והתיזו מים לכל עבר.
ומובן שנוסף לכך גם עניין הנסיעה המטלטלת במשאית העופות הישנה, או כפי שכונתה על ידי חברי המשק, "המשאית של מוישל'ה".
המשאית של מוישל'ה הייתה משאית בינונית, ששימשה בעברה להסעת עופות מלול התרנגולות של הקיבוץ אל המקום ההוא שבו תרנגולות מתות. לאחר שהקיבוץ רכש משאית גדולה וחדשה יותר, המשאית הקטנה הומרה לרכב הסעות קהילתי ששימש בעיקר להסעת ילדים אל מקומות שבהם ילדים עושים כיף. את המכולה סגרו המסגרים ביריעת ברזנט כחולה, שהשמיעה קולות הצלפה חוזרים ונשנים כשהתנופפה ברוח. ארבעה ספסלי עץ עם רגלי ברזל רותכו לאורכה של רצפת הברזל, גביהם של שניים צמודים לצדי המכולה, ושניים באמצע המכולה וגביהם צמודים זה לזה, פונים כלפי הספסלים האחרים. הספסלים לא הפכו את המסע למהנה בשביל הנוסעים, וכל מהמורה קלה בכביש הענישה את ישבניהם של הילדים בחבטה פעם אחר פעם. המטפלת ישבה תמיד בקבינה עם מוישל'ה, על מושב מרופד, מציצה מדי פעם דרך אשנב קטנטן שהיה קבוע במחיצה שהפרידה בין הקבינה והמכולה, כדי לוודא שהילדים מתנהגים יפה. חלק מהילדים, בעיקר הבנים, נהגו לשים את ידיהם על הספסל משני צדיהם ולהרים את ישבניהם בכל פעם שקפצה המשאית, בניסיון לחמוק מהסטירות, עד שהמנהג הפך למשחק שעזר להעביר מהר יותר את הנסיעה המפרכת.
באותו יום גורלי עשו הילדים את דרכם חזרה אל הקיבוץ מהביקור האחרון בבריכה לאותו קיץ. אדי כלור עמדו באור הכחול ששרר במכולה, כאילו מנסים לשמר את זיכרון ימי הקיץ, לפני שהריח הטרי של עפרונות שאך חודדו ומחקים חדשים ישוב לשלוט בנחיריהם של הילדים. הם היו מותשים מכדי לשחק את משחק "הצלת הישבנים", וצליליהם של בגדי הים הרטובים הנחבטים בספסלי העץ התערבבו עם צליל הברזנט הכחול המתנפנף ומצליף בעצמו. הם היו רעבים. רעבים כמו שרק מים ושמש יכולים לגרום לחבורה של ילדים צעירים להיות. הנסיעה חזרה לקיבוץ ארכה כעשרים דקות, שבמהלכן כרסמו הילדים את התפוחים הקטנים שנחו בארגז פלסטיק, שאותו העמיסו על המשאית באותו הבוקר בצדו האחורי של מטבח הקיבוץ.
"התפוחים האלה מגעילים," אמר אודי. הוא היה הילד החכם ביותר בקבוצה ובבית הספר, ואף התקבל לכיתת המחוננים. עם זאת, לא נדרש להיות גאון כדי להבחין שהתפוחים היו רחוקים שלב אחד מריקבון.
המשאית השתעלה, פולטת עננים שחורים, ואז פנתה אל הכביש שנפרש לאורך האגם. תמיד גרם כלי הרכב הזקן לפקק בקטע מפותל זה של המסע ויצר שיירה של מכוניות צופרות מאחוריו, שתמיד ניסו לעקוף אותו בדרכים יצירתיות ומסוכנות. אותו יום לא היה שונה מבחינה זאת.
אודי הרים תפוח מהארגז וסובב אותו בידו. ניצוץ מוכר הבליח בעיניו הכחולות כשבחן את הפרי. גדי הבחין בכתם חום עגול ולח על פניו של התפוח המקומט. הוא הביט כיצד אודי דחף את אצבעו לתוך הכתם עד שחצי ממנה נעלם בתוך בשרו של התפוח.
"איכס!" קראה מיכל, וכל הבנות הצטרפו אליה במקהלה של צווחות גועל ואילו הבנים התגלגלו מצחוק.
אודי שלף את אצבעו מהתפוח והחזיק אותה מול פניה של מיכל, וצרחותיהן של הבנות התגברו מול מראה האצבע הלחה. חיוך התפשט לאורך פניו והוא הניף את התפוח באוויר, מחזיק אותו גבוה בין אצבעותיו.
"שלא תעז!" הפטירה שלי, ואודי, כאילו חיכה לסימן, השליך את התפוח. הילדים הביטו בפרי הפצוע שחלף במעופו מעל סולם הברזל הקטן ששימש אותם לטיפוס אל בטן המשאית, ואז החוצה אל אור היום.
"אתה ממש טיפש," אמרה שלומית. היא סחטה את תלתליה הארוכים בתנועות סיבוב מהירות, כשכמה מהילדים התרוממו ממקומותיהם, ובעודם מתנדנדים הביטו מגב המשאית, בניסיון לראות מה עלה בגורלו של התפוח המסכן.
הכביש התפתל והמשאית רעדה, מקשה על הילדים לעמוד קרוב לקצה המכולה ולתור אחר הפרי שנפל חלל. הם מעדו בחזרה למקומותיהם הרטובים על הספסלים והמשאית רטנה מעבר לעוד פיתול, דוחפת עצמה קדימה באנחה רמה. גדי הביט בחיוך הזחוח על פניו של אודי כשלפתע צפירת מכונית נשמעה מאחורי המשאית, חוזרת שוב ושוב.
רגע לאחר מכן בלמה המשאית בפתאומיות, מטלטלת את הילדים הרטובים שנאחזו זה בזה ובספסלים. תיקים נפלו לרצפה, מגבות התעופפו לכל עבר ותפוחים התגלגלו על רצפת הברזל, והתנגשו ברגלי הספסלים והילדים. גדי שמע חריקת צמיגים רמה כמותה שמע רק במרדפי מכוניות בטלוויזיה.
דנה הייתה הראשונה לקום, ומיהרה אל האשנב שהפריד בין הקבינה והמכולה. היא הצמידה את פניה לזכוכית, מביטה בוורדה המטפלת, שצפתה בדריכות במשהו שהתרחש לפני המשאית.
"מה קורה שם?" שאלו כמה קולות מאחורי דנה, ולפתע שמעו דלת מכונית נטרקת בחוזקה אי שם בקדמת המשאית, וקול צעדים כבדים מתקרב לצד המכולה.
גדי הביט מסביבו, בוחן את פניהם של חבריו. החרדה גילתה לו שהרגישו בדיוק כמוהו, שידעו שהפעם לא היה מדובר בעוד תקלה טכנית כמו אלה שבהן נתקלו בעבר בנסיעותיהם במשאית של מוישל'ה.
לפתע הציצו פניו של גבר מעל למעקה. ראשו היה קירח כמעט לחלוטין, וכמה שערות סוררות דבקו לפדחת האדומה והמנצנצת מאגלי זיעה. משהו בגבר נראה לגדי זקן, אך לא הייתה זו הקרחת. היו אלה עיניו. הן היו בולטות ומנופחות, כאילו ביקשו לבקוע מגומחותיהן המוקפות חריצים עמוקים. באמצען ניצבו אישונים כחולים ורושפים, מוקפים בוורידים אדומים. הן התלקחו כמו ברקים, כמו עיניהם של הזקנים הנרגנים בקיבוץ שמיהרו תמיד לנזוף בילדים אם הרעישו בחדר האוכל או השליכו יותר מדי שאריות אוכל לפח. פניו היו בגוון אדום עמוק, כמעט כמו יין הקידוש שבו השתמשו בקבלת השבת בבית הילדים, שגרם לעיניו לבלוט עוד יותר כשהושיט יד אדומה ושעירה עם אצבעות שמנמנות כמו נקניקים ואחז בסולם הברזל. הוא משך עצמו מעלה, והרעיד את המשאית כולה עם כל צעד שעשה על שלבי סולם הברזל הקטן. כשטיפס לתוך המכולה, הרעידו סנדליו הגדולים את המשאית הדוממת, ונדמה היה לגדי שהוא האיש הגדול ביותר שראה אי פעם בחייו. גוליית של ממש. הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע תכלת, שני כפתוריה העליונים פרומים, חושפים חזה אדום שעליו בצבצו כמה שערות לבנות. צווארו היה עבה ומקומט ונדמה היה כאילו עומד הוא לקרוס תחת כובד משקלו של אותו פרצוף זועם. שני עיגולים כהים התפשטו תחת בתי שחיו ופניו בהקו מזיעה.
"מי זרק את התפוח?" שאל בקול רועד ורם.
הילדים הביטו בו בעיניים קרועות לרווחה.
"מי זרק את התפוח?" שאל שוב לאחר רגע של שקט, מתקדם צעד נוסף לתוך בטן המשאית, רגלו הימנית העבה כגזע עץ בועטת בתפוח אומלל מבלי משים. כפות רגליו הרחבות, ארוזות בסנדלים ישנים ובלויים, הגיעו עד לבטן המשאית היכן שגדי וחבריו ישבו בערמה של גופות רטובים ורועדים, מצטופפים יחדיו כמו אפרוחים מפוחדים, ראשיהם צרובי השמש מיטלטלים בציפייה דרוכה. גדי אחז ביד סמוכה לשלו והרגיש יד אחרת לופתת את ידו השנייה, ולפתע הבחין בעיניו של מוישל'ה מציצות מעבר למעקה. הוא היה גבר תמיר וחסון ועיניו החומות סקרו את החלל הכחול, בניסיון לאמוד את המצב. גדי הבחין בקצה ראשה קצר השיער של ורדה המטפלת לצדו.
"אני זרקתי אותו," מלמל אודי לפתע בקול עמום. "אבל לא התכוונתי לפגוע בשום דבר," הוסיף, בולע את רוקו כשהגבר החל להתקדם לעברו. גדי הופתע מגילוי האומץ של אודי ותהה מדוע התוודה, והביט באצבעות רגליו השמנמנות של הגבר שנראו כאילו עמדו להתפקע מסנדלי העור החומים שלו בזמן שצעד בכבדות על רצפת הברזל. המשאית רעדה תחת כובד משקלו כשהושיט את ידו הימנית מאחורי גבו ושלף דבר מה מתחת לחולצתו. עיניו של גדי התרחבו והוא חש עקצוץ קל באגנו, ואז חוסר תחושה שהתפשט באזור חלציו כאילו נרדמו איבריו. הוא שמע נשימות נעתקות מסביבו כשהניף האיש אקדח גדול ושחור אל מול פניו של אודי.
"אתה יודע מה עבר לי בראש?" הוא צעק. עיניו רשפו ושפתיו היו לחות ומשורבבות. אגלי זיעה נצנצו ברקותיו, מדביקות את מעט השערות הבודדות שצמחו שם לקרקפתו. גדי הביט בפיו, בשיניים הרקובות ובסתימות המתכת, בנתזי הרוק שניתכו באוויר כשדיבר.
"אתה יודע מה חשבתי?" שאל שוב, ואודי נענע בראשו במהירות. שערו הצהוב הרטוב היטלטל מצד לצד. "חשבתי שזה פיגוע חבלני, זה מה שחשבתי. מחבלים זורקים אבנים, אולי אפילו רימון על הרכב שלי!" הוא צרח ונופף באקדח באוויר, וגדי חש בגירוד משונה בבטנו, מעקצץ מבפנים, ואז איבדה בטנו כל תחושה ורגליו גם כן. הוא חש כיצד המשאית רועדת והביט לכיוון הסולם, היכן שמוישל'ה זינק בקלילות מדהימה לתוך המכולה.
"מה אם הייתי יורה בך?" המשיך הגבר, עיוור למוישל'ה שהתקרב אליו מאחור.
"לא חשבתי," מלמל אודי.
גדי הביט בכמה מהבנות שנתלו זו בזו, מצטנפות מאחורי אודי, עיניהן מנסות להיאחז בדמותו המתקרבת של מוישל'ה. הוא עצר מאחורי האיש והניח את ידו על כתפו, וגדי הרגיש תחושת הקלה עצומה כשהבחין שבהשוואה למוישל'ה כבר לא נראה הגבר כה גדול. ידו החסונה של מוישל'ה סובבה את הגבר, מכריחה אותו להסתכל בפניו של הנהג שהתנשא מעליו.
"רד מהמשאית," אמר מוישל'ה.
גדי נדהם מאומץ לבו של הנהג. מה אם יירה בו האיש? הוא בהחלט נראה לגדי כמו מישהו שמסוגל לירות באדם אחר.
האיש הרים את ראשו והביט אל פניו של מוישל'ה, ולפתע היה נדמה כאילו משהו עזב אותו, התעופף לו, איזו רוח או דיבוק כלשהו התנקז מעיניו והתאדה לתוך אוויר העמק החם. הוא הביט סביבו בפנים הקטנות והמפוחדות, במגבות, בתפוחים הפזורים על רצפת המשאית. הוא הביט על האקדח שהחזיק בידו, ואז תחב אותו מתחת לחולצתו ומיהר אל הסולם. הוא טיפס מטה בדממה וצעד בזריזות אל מכוניתו, צעדיו המהירים מטופפים על כביש האספלט הלוהט. גדי הקשיב לצעדיו המתרחקים לצד המכולה, לקול דלת המכונית הנפתחת, יבבת המנוע הקם לתחייה ולחריקת הגלגלים, כשלחץ על דוושת הגז ונסע משם.
"אספו את כל התפוחים," אמר מוישל'ה, שולח מבט חטוף אל אודי. "אני לא רוצה עוד צרות. אנחנו עוד רגע בבית," הוסיף, ואז הסתובב, פנה אל סולם הברזל הקטן וטיפס מטה.
"שלא תחשוב שזה נגמר!" צעקה ורדה, שהביטה באודי מעל הסולם. "אחרי ארוחת הצהריים אני אדבר איתך ועם ההורים שלך." עיניה נצצו וקולה רעד וגדי חשב שבדרך כלל כשכעסה, אפילו על דברים קטנים, נראתה הרבה יותר מפחידה.
הילדים אספו את התפוחים בחיפזון לתוך הארגז והתיישבו בחזרה על ספסלי העץ הלחים.
"אמרתי לך לא לזרוק אותו," פלטה שלי לעבר אודי. קולה רעד ועיניה הבריקו, וגדי הביט סביבו בכל זוגות העיניים האדומות המנצנצות שננעצו באודי. שפתיו הבשרניות של אודי היו חיוורות, והוא השפיל את מבטו אל תפוח שנח לרגליו.
"הוא בחיים לא היה יורה באף אחד!" הכריז אודי לאחר רגע והרים את התפוח. הוא הקפיץ אותו בידו ואז השליך אותו לתוך ארגז התפוחים.
גדי חיבק את עצמו בידיו הדקות הארוכות והרגיש איך צינת הבריכה שבה לפתע אל גופו. הוא שפשף את זרועותיו וניסה להזרים בהן חום, אך מראה האקדח בראשו ועיניים כחולות רושפות החדירו בהן קור שלא הצליח להפיג. הוא הביט סביבו בשאר הילדים — ניכר שתקף את כולם אותו כפור מסתורי. המשאית נהמה בקול והתעוררה לחיים, והילדים נכנעו ונתנו למשאית הישנה לטלטל את גופיהם הקטנים בדממה כל הדרך הביתה.
הקיץ הסתיים, ובקרוב יטבלו פלחי תפוח בתוך קערות דבש כדי לחגוג את השנה החדשה והמתוקה שעמדה בפתח.
כמו בשנים קודמות, יבחר גדי את התפוח היפה והמושלם ביותר שיצליח למצוא, בתקווה שהפרי יעזור לעצב את השנה שתבוא עליו לטובה. הוא יטבול חתיכה שתפרוס לו אמו לתוך צנצנת הדבש, וינסה להחזיק ולסובב אותה בידו כך שכמה שיותר דבש יישאר עליה בזמן שתעשה את דרכה מהצנצנת אל פיו. בדרך כלל נכשל בניסיונותיו ומחרוזת דקה של טיפות ענבר נמתחה על גבי השולחן, והובילה מהצנצנת אל מקום מושבו. הוא אהב להביט בבני משפחתו נאספים סביב צנצנת הדבש, מאחלים שנה טובה. אחותו הגדולה, גלי, בוודאי תבקש ציונים גבוהים בכל מבחניה ושתקבל תפקיד טוב בהצגת בר המצווה השנה, אביו יבקש שפע של גשם שייפול על השדות והמטעים, ולגבי אמו לא היה בטוח.
לכולם היו רצונות, ציפיות ומשאלות רבות מהשנה שבפתח, אך לאף אחד מהם לא היה שמץ של מושג אילו מאורעות תביא השנה הקרובה איתה.
למה דווקא תפוחים? גדי לא ידע. תפוחים תמיד נראו לגדי פרי פשוט ומשעמם, קשה ולא מיוחד.
המשאית פנתה לתוך הקיבוץ, דרך השער הירוק הדהוי, ליד הרפת, ועד לחניה הגדולה שמאחורי חדר האוכל. הילדים דילגו בזריזות, אחד אחד, במורד הסולם אל מגרש החניה הלוהט, ומיהרו אל חדר האוכל. גדי הביט לאחור בוורדה המטפלת, שעגיליה הגדולים התנדנדו מאוזניה כשנשאה בידיה הקצרות והחסונות את ארגז הקרטון עם מעט התפוחים החבולים שנותרו בו לעבר הפחים הגדולים שניצבו מאחורי המטבח. היא פתחה את מכסה אחד הפחים ביד אחת, ובעזרת השנייה השליכה את הארגז והתפוחים לתוכו.
הם יכלו להיות תפוחים של מישהו בראש השנה, לשאת איתם משאלות ותקוות.
גדי חש צביטה קלה בחזהו ועיניו צרבו, והפעם לא מהכלור.
"גדי, אתה בא?" קרא איתן, שניצב בכניסה לחדר האוכל.
"כן," ענה גדי ורץ לכיוונו.
הוא לא היה בטוח לפתע מה רצה לאחל לעצמו לשנה החדשה, אך עדיין ייחל לשנה טובה.
