חזקים וחלשים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חזקים וחלשים
מכר
מאות
עותקים
חזקים וחלשים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חזקים וחלשים

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

הרומן חזקים וחלשים (ורשה, 1929) היוצא עתה לאור בתרגום ראשון מיידיש לעברית, הוא תגלית ספרותית מטלטלת, יצירה מודרנית להפתיע המתכתבת עם הספרות היהודית וספרות העולם. זהו רומן השולח יד מן העבר ומספר סיפור זר אך מוכר – רומן שבעצם קיומו ישנה נחמה; כמו דבר מה שנמצא ורק אז מתברר עד כמה היה חסר.

זהו רומן מתוחכם ורחב יריעה, מרהיב בעלילותיו ובדרכי הסיפר שלו, המצייר תמונה מרתקת של חיי היהודים החילונים בוורשה ובסביבותיה לפני מלחמת העולם הראשונה, במהלכה ובשטף המהפכני שלאחריה. הוא מגולל את תהפוכות החיים הנסערות של דמויות בלתי-נשכחות, שחייהן וגורלותיהן האישיים, המקצועיים, הכלכליים והאידיאולוגיים קשורים אלה באלה לבלי התר.

גיבוריו של אלתר קציזנה – פועלים, תעשיינים, סוחרים, ציריים וסופרים; שמרנים  ומהפכנים, לוחמים וספסרי מלחמה – מגלים עד כמה "אנשים הם כמו קלפים אחוזים בחפיסה. אף פעם אי-אפשר לדעת איזה קלף יעלה בגורל אחרי שטורפים את חפיסת הקלפים ואיזה קלף ייפול תחת השולחן ." הם מגלים את הגוונים השונים של חוזק וחולשה, של עוצמה ואין-אונים, המרכיבים את נפשם ומכתיבים את מסלול חייהם.

אלתר קציזנה (1941-1885) היה אוטודידקט רב-פנים. הוא שלט בשש שפות; כתב שירים, מחזות, סיפורים קצרים, מסות ויומני מסע; תיעד כצלם את חיי יהודי פולין; ביקר בארץ ישראל (פלשתינה); הוציא לאור עיתון שמאל רדיקלי; והיה יו"ר האגף היהודי של ארגון הסופרים הבינלאומיים. הוא נרצח באכזריות ב-1941 בידי אוקראינים עושי דברם של הנאצים בפוגרום בעיר טרנופול.

חזקים וחלשים, הרומן המרגש ומלא החיים שלו, מהווה עדות מעוררת געגועים ליצירתו ולעולם היהודי שבו חי.

פרק ראשון

העיר העתיקה

 

 

פעם היה כאן הלב של וארשה - סבך סמטאות צרות, המתפתלות בין בניינים גבוהים, צרים ואפורים. כעת זהו מקום מוזנח, גידול עתיק על גופה של העיר המודרנית, שהדם זורם בו בצורה אחרת, בקצב שונה של פעימות לב.

למקום זה* - שהיהודים קוראים לו "העיר העתיקה" - יש נשימה משלו, אוויר משלו, שאינו מתמזג עם האוויר של וארשה כולה. גם דיירי המקום, יהודים ונוצרים כאחד, נראים אחרת. הם מצומקים וכמושים, כאילו אבק הדורות מן העבר דבק בהם, והוא מכרסם בתאווה את קפלי בגדיהם ואת הקמטים שעל פניהם האפורים. הם נושאים עמם את הצללים של הסמטאות הצרות המתפתלות בין הבניינים הגבוהים, וגוררים עצמם על המדרכות הצרות לאורך הכתלים כמו ילדים שמתחככים בברכיים של אמא. והאמהות - בתים גבוהים וצרים. נדמה שהם ניצבים על ברכיים נפוחות, כי החלק התחתון של הקירות עבה יותר מן העליון. הקיר האפור גולש באלכסון למטה, כלפי המדרכה, כדי שלא יתמוטט. אין כאן שערים. דלתות מעוגלות צרות, שנצבעו לפני שנים רבות, מובילות מן הרחוב אל פרוזדור מקומר. אפלולית הפרוזדור ואורו הקלוש של הפנס המשתלשל מן הקמרון מדיפים ביום ובערב הבל של פחד ואִיום כלפי הרחוב הצר: הישמרו לכם, בני אדם! יש מכשפות בעולם, ושדים אורבים בכל פינה! ואנשים רעים, גרועים יותר משדים, מתחבאים בפינות הסתר שלהם.

[*. במקור: "דער מקום" (המקום). ביידיש הוורשאית הכוונה היא לאזור נוצרי. לכן טורח המספר לציין בהמשך שגם יהודים גרים שם, והם מכנים אותו "העיר העתיקה". (כל ההערות הן הערות המתרגמת ב"ר.)]

לא לשווא יש גומחות בגובה הקירות העבים של הקומה הראשונה, ובהן ניצבים פסלי קדושים ומדונות, צמודים למשמרתם המתמדת. הכתלים מוזנחים ובלים מזוקֶן, אבל הקדושים והמדונות מבהיקים בכחול השמים של בגדיהם, שנצבעו מחדש בצבע שמן, ובזוהר העטרות שֶעל ראשם - גמול על ערנותם המתמדת.

אנשים הולכים כצללים ברחוב האפלולי. כאשר חודרת קרן שמש בין הבתים הגבוהים, מתגלים הזוויות החדות והקווים העקומים של הרחוב. נדמה שהרחוב מתפרק, ואנשי הצל נחפזים להציל את עצמם, להיחלץ מהר ככל האפשר מן השרוול המחורר ולהגיע אל השוק הישן, שם יזכו לשמץ של תיקון באור המלא של השמש.

אם העיר העתיקה היא הלב של וארשה משכבר הימים, השוק הוא הלב של הלב. השוק הישן הוא תיבה מרובעת גדולה, מוקפת ארבעה בניינים גבוהים וצרים, שמתנשאים לגובה של חמש או שש קומות, ורוחבם אינו עולה על ארבעה-חמישה חלונות. כל הבתים אפורים, וכולם - כך נראה - דומים זה לזה ונבדלים זה מזה. כל בית עם הקלסתר שלו, עם העוויות וחנחונים של יחְסן מיוסר. הבתים של השוק הישן הם טיפוסים אינדיבידואליסטים. מה מחזיק אותם יחד, לחוצים ודחוקים כתף אל כתף? - הם נועצים את עיניהם חסרות הגבות באנדרטה של גברת המים, בת הים* שיושבת על הדוכן שלה באמצע הכיכר ההומה. היא ממש מכשפה, בת הים הוורשאית, עם השדיים החשופים בהפקרות וזנב הקשקשים המתפתל. כך, עם המגן והחרב שבידה, היא מכשפת את הבתים הישנים הגבוהים ומרתקת אותם אליה עם הקדושים והמדונות שלהם. טיפוסים עתיקים אלה הציבו את עצמם בארבעה טורים סדורים ונעלו את הכיכר בתיבה.

[*. במקור: "וואַסער פּאַנע" (גברת המים). יש המכנים אותה "בת הנהר" או "בת הים". בת הים, החמושה בחרב ובמגן, היא סמל עתיק של וארשה, החל מאמצע המאה ה־14.]

כך הפכה הכיכר לחדר ענקי בלי גג - מין חדר ציבורי, שמשמש את דיירי המקום. ילדים משחקים "תופסת" סביב בת הים. הם לא יכולים לרוץ רחוק. גם אותם היא כישפה. נשים קשישות יושבות על מדרגות האבן של בסיס האנדרטה, סורגות גרביים, סופרות את העיניים הנכרכות על המסרגות ומבכות את מר גורלן. אחת בוכה על כך שהזקֵן שלה אינו מביא כסף הביתה, שנייה - שהזקֵן שלה משתכר ומכה אותה, והשלישית מקנאה בשתיהן: הזקֵן שלה כבר מזמן שוכן עפר.

בערבי הקיץ יוצאים החוצה פועלים בגופייה קצרה וסיגריה בפה, וחוטפים שיחה בטלה ליד הפסל של בת הים. אנשים משלנו, בית משלנו, אבל בלי גג. לכן אפשר להרגיש חופשי, ולשאוף אוויר צח בלי הגבלה. יהודים ונוצרים מרגישים כאן בבית, קרובים זה לזה שלא כמו במקום אחר. בתוך הבניינים צפוף ודחוס. המצוקה הכבדה מעיקה על כולם. עשירים אינם גרים בעיר העתיקה, וצללי הדורות שחלפו שוזרים אותם זה בזה בסוד עלום של פשוטי עם.

באחד הערבים עמדו שני פועלים בכיכר, ליד בת הים. הם נפגשו בדרכם חזרה מן העבודה ונעצרו כדי לחטוף שיחה. "נו, יש לך איזו עבודה?" שאל הבלונדיני, הגבוה בין השניים. הוא לא שאל סתם, רק כדי לדבר. הוא התעניין באמת ובתמים אם לחברו יש עבודה, ובעיקר - אם הוא רוצה לעבוד. החבר ענה אחרי היסוס קל: "אומַר לך את האמת, ישראל. אתה הרי יודע שעבודה היא לא ממש בראש שלי. במחילה ממך, איזו תכלית יש לשייקה לצייר עיטורי פרחים על קירות הבתים ברחוב פרַאנְצִיסְקַנְסְקה? שיחטפו שבץ, עבי הכרס האלה! אתה רואה, באמת היה כדאי לבוא לווארשה..." הבלונדיני טפח על כתפו ברוח טובה: "צריך זמן. סבלנות. גם קרקוב לא נבנתה בבת־אחת."

במבט מן הצד אפשר היה להניח שרק אחד מהם, שייקה, הוא פועל. הוא לבש חולצה ומכנסיים מכוסים כתמי צבע - ממש פָּלֶטָה חיה. מפליא לראות איך הבחור הצליח להתמרח בצבע מאחור כמו מלפנים. לעומת זאת, הלבוש של ישראל היה נקי למדי. הוא אפילו ענד צווארון רך עם עניבה, אחז בידו מקל הליכה, ועל אצבעו התנוססה טבעת נישואים מזהב. לא רק על האצבע היה לו זהב. כשחייך, זהרו שיני הזהב שלו לאור השמש.

"אין לך סבלנות, שייקה," ישראל הטיף מוסר לחברו הצַבַָּע, "וארשה היא תהום. עם סבלנות ועם מרץ תוכל להצליח. לאט לאט. היית אצל ריטוב?"

"כעת אני חוזר ממנו."

שייקה הפנה מבט משתאה אל אחד הגגות הגבוהים. שם, בין הרעפים שהשחירו מרוב שנים, הזדקר טלאי זכוכית מרובע.

"שייקח אותו השד! יש לו שם מודליסטית."

"מה, ככה הלכת אליו?"

שייקה לא הבין את השאלה והעיף מבט מלא פליאה אל ישראל. כשקלט שישראל בוחן בביקורתיות את הלבוש המרובב שלו, נרתע לאחור ופרץ בצחוק. היו לו עיניים צרות, וכשצחק, הן הצטמצמו לסדקים מלוכסנים מוקפים קמטוטים דקים. סיני אמיתי - חלפה מחשבה בראשו של ישראל.

"ואתה חושב שהייתי צריך להחליף בגדים לכבודו? זה לא יִקרה. מהו בכלל, ריטוב? הוא לא צייר כמוני, מה?"

"נו, יש הבדל קטן. ההוא קְנַאקֶר לא קטן. צייר מהולל, עטור פרסים..."

"טפו! כמו שאני רואה, גם אתה, ישראל, בורגני קטן. אם יש לו בדים לציור, אָטֶלְיֶה ומודליסטיות, אם כותבים עליו בעיתונים - שייקה צריך להחליף בגדים לכבודו? אני עבדתי!" שייקה טפח במרץ מלא פאתוס על החזה המוכתם. ענן אבק דק נישא באוויר, וישראל נרתע לאחור בחיוך.

"הוא ראה את הציורים שלך?"

"כן."

"ומה הוא אמר?"

"הם מאוד מצאו חן בעיניו." שייקה עיקם את הפרצוף והתגרד מתחת לכובע. "השד יודע מה עובר לו בראש. הוא אומר שאני צריך לעבוד."

"ואתה לא ידעת את זה בעצמך?"

"בבקשה ממך, ישראל! האם זו מטרת חיי, לעבוד?"

ההעוויה האומללה של שייקה ממש התחננה שישראל יסיר ממנו את הנטל של הכורח לעבוד. למרות עצלותו המוצהרת, שייקה היה חביב עליו. "ייקח אותך השד, סיני יקר," ישראל הניד בידו, "כמו שאני רואה, אתה תהיה צייר כמו שאני אהיה רקדן. אתה, עם כל הכישרונות שלך, תישאר עם השריקות שלך."

שייקה הזדקף על הרגליים מכוסות כתמי הצבע ותקע את ידיו בכיסים. "מה יש? שמעת על שרקנים מוצלחים יותר ממני, מה?" ישראל צחק ושיני הזהב שלו הבהיקו.

"שתוק, ישראל," שייקה נעשה רציני והזיז לאחור את הכובע, "מה קורה עם השירים שלי? מתי אזכה לראות מילה מודפסת?" ישראל הבטיח לו שבחוברת הבאה של המפלגה הוא ימצא שירים מודפסים שלו, אבל שייקה לא נסוג ולא הרפה: "מתי?"

"הרי אי־אפשר למלא עלונים של המפלגה בשירים, אתה מבין את זה בעצמך. חסר עוד חומר. היום אני מתכוון ללכת אל שמואל, לקבל ממנו את המאמר הראשי."

לשייקה לא היתה סבלנות. המוזה שלו לא חיכתה. הנה יש לו עוד שיר בכיס של המכנסיים המלאים כתמי צבע. אבל לֵך תַּראה אותו לישראל, כשזה עוד לא הדפיס את השיר הראשון. לא. הוא לא יראה לו.

הוא חזר ונשא מבט משתאה כלפי מעלה. ניצוץ קטן התלהט במעמקי העיניים הסיניות, והשפתיים נמתחו בחיוך של ילד. למעלה, על אחד הגגות, עמד ילדון פולני* ונופף במקל ארוך פי חמישה ממנו עצמו. בקצה המקל היה קשור סמרטוט. הילד נופף כמכושף. אולי רצה לצבוע את מרחבי השמים מעל השוק הישן? אולי נופף במקל אל עֵבר השמש השוקעת, בתביעה שתחזור בה? לא. הצללית הכהה של הגוף הקטן הניפה שרביט מנצח על להקת יונים כסופות. גבוה, גבוה סובבה הלהקה, מלוא החופן יונים, וערכה הקפות באוויר. פרחים כסופים נשפכו מתוך עננים ורודים. והנה, צונח למטה חופן מטליות שחורות. ובנסיקה למעלה - שוב חוזרים הפרחים הכסופים. אוֹה, הנה הם נדלקו בוורוד!

[*. במקור: "שייגעצל". אי־אפשר להעביר לתרגום עברי את התערובת של רתיעה מן הגוי (שייגץ) עם החיבה הטמונה בהקטנה שבסיומת.]

"אתה יודע, ישראל, תרנגולי ההודו הולכים כעת לישון בעיירה שלנו. הם נצמדים בחיבוק ומספרים זה לזה לפני השינה את חלומות יום אתמול. טְיוּ - לְיוּ! לְיוּ - לְיוּ - לְיוּ! טְיוּל! לְיוּל! לְיוּ - לְיוּ - לְיוּל!"

שייקה שָׁרַק במיומנות של אמן את סיפור החלומות של תרנגולי ההודו, וישראל פרץ בצחוק. "שתישרף, חתיכת משורר! שייקה השַרְקָן! לילה טוב."

עוד על הספר

חזקים וחלשים אלתר קציזנה

העיר העתיקה

 

 

פעם היה כאן הלב של וארשה - סבך סמטאות צרות, המתפתלות בין בניינים גבוהים, צרים ואפורים. כעת זהו מקום מוזנח, גידול עתיק על גופה של העיר המודרנית, שהדם זורם בו בצורה אחרת, בקצב שונה של פעימות לב.

למקום זה* - שהיהודים קוראים לו "העיר העתיקה" - יש נשימה משלו, אוויר משלו, שאינו מתמזג עם האוויר של וארשה כולה. גם דיירי המקום, יהודים ונוצרים כאחד, נראים אחרת. הם מצומקים וכמושים, כאילו אבק הדורות מן העבר דבק בהם, והוא מכרסם בתאווה את קפלי בגדיהם ואת הקמטים שעל פניהם האפורים. הם נושאים עמם את הצללים של הסמטאות הצרות המתפתלות בין הבניינים הגבוהים, וגוררים עצמם על המדרכות הצרות לאורך הכתלים כמו ילדים שמתחככים בברכיים של אמא. והאמהות - בתים גבוהים וצרים. נדמה שהם ניצבים על ברכיים נפוחות, כי החלק התחתון של הקירות עבה יותר מן העליון. הקיר האפור גולש באלכסון למטה, כלפי המדרכה, כדי שלא יתמוטט. אין כאן שערים. דלתות מעוגלות צרות, שנצבעו לפני שנים רבות, מובילות מן הרחוב אל פרוזדור מקומר. אפלולית הפרוזדור ואורו הקלוש של הפנס המשתלשל מן הקמרון מדיפים ביום ובערב הבל של פחד ואִיום כלפי הרחוב הצר: הישמרו לכם, בני אדם! יש מכשפות בעולם, ושדים אורבים בכל פינה! ואנשים רעים, גרועים יותר משדים, מתחבאים בפינות הסתר שלהם.

[*. במקור: "דער מקום" (המקום). ביידיש הוורשאית הכוונה היא לאזור נוצרי. לכן טורח המספר לציין בהמשך שגם יהודים גרים שם, והם מכנים אותו "העיר העתיקה". (כל ההערות הן הערות המתרגמת ב"ר.)]

לא לשווא יש גומחות בגובה הקירות העבים של הקומה הראשונה, ובהן ניצבים פסלי קדושים ומדונות, צמודים למשמרתם המתמדת. הכתלים מוזנחים ובלים מזוקֶן, אבל הקדושים והמדונות מבהיקים בכחול השמים של בגדיהם, שנצבעו מחדש בצבע שמן, ובזוהר העטרות שֶעל ראשם - גמול על ערנותם המתמדת.

אנשים הולכים כצללים ברחוב האפלולי. כאשר חודרת קרן שמש בין הבתים הגבוהים, מתגלים הזוויות החדות והקווים העקומים של הרחוב. נדמה שהרחוב מתפרק, ואנשי הצל נחפזים להציל את עצמם, להיחלץ מהר ככל האפשר מן השרוול המחורר ולהגיע אל השוק הישן, שם יזכו לשמץ של תיקון באור המלא של השמש.

אם העיר העתיקה היא הלב של וארשה משכבר הימים, השוק הוא הלב של הלב. השוק הישן הוא תיבה מרובעת גדולה, מוקפת ארבעה בניינים גבוהים וצרים, שמתנשאים לגובה של חמש או שש קומות, ורוחבם אינו עולה על ארבעה-חמישה חלונות. כל הבתים אפורים, וכולם - כך נראה - דומים זה לזה ונבדלים זה מזה. כל בית עם הקלסתר שלו, עם העוויות וחנחונים של יחְסן מיוסר. הבתים של השוק הישן הם טיפוסים אינדיבידואליסטים. מה מחזיק אותם יחד, לחוצים ודחוקים כתף אל כתף? - הם נועצים את עיניהם חסרות הגבות באנדרטה של גברת המים, בת הים* שיושבת על הדוכן שלה באמצע הכיכר ההומה. היא ממש מכשפה, בת הים הוורשאית, עם השדיים החשופים בהפקרות וזנב הקשקשים המתפתל. כך, עם המגן והחרב שבידה, היא מכשפת את הבתים הישנים הגבוהים ומרתקת אותם אליה עם הקדושים והמדונות שלהם. טיפוסים עתיקים אלה הציבו את עצמם בארבעה טורים סדורים ונעלו את הכיכר בתיבה.

[*. במקור: "וואַסער פּאַנע" (גברת המים). יש המכנים אותה "בת הנהר" או "בת הים". בת הים, החמושה בחרב ובמגן, היא סמל עתיק של וארשה, החל מאמצע המאה ה־14.]

כך הפכה הכיכר לחדר ענקי בלי גג - מין חדר ציבורי, שמשמש את דיירי המקום. ילדים משחקים "תופסת" סביב בת הים. הם לא יכולים לרוץ רחוק. גם אותם היא כישפה. נשים קשישות יושבות על מדרגות האבן של בסיס האנדרטה, סורגות גרביים, סופרות את העיניים הנכרכות על המסרגות ומבכות את מר גורלן. אחת בוכה על כך שהזקֵן שלה אינו מביא כסף הביתה, שנייה - שהזקֵן שלה משתכר ומכה אותה, והשלישית מקנאה בשתיהן: הזקֵן שלה כבר מזמן שוכן עפר.

בערבי הקיץ יוצאים החוצה פועלים בגופייה קצרה וסיגריה בפה, וחוטפים שיחה בטלה ליד הפסל של בת הים. אנשים משלנו, בית משלנו, אבל בלי גג. לכן אפשר להרגיש חופשי, ולשאוף אוויר צח בלי הגבלה. יהודים ונוצרים מרגישים כאן בבית, קרובים זה לזה שלא כמו במקום אחר. בתוך הבניינים צפוף ודחוס. המצוקה הכבדה מעיקה על כולם. עשירים אינם גרים בעיר העתיקה, וצללי הדורות שחלפו שוזרים אותם זה בזה בסוד עלום של פשוטי עם.

באחד הערבים עמדו שני פועלים בכיכר, ליד בת הים. הם נפגשו בדרכם חזרה מן העבודה ונעצרו כדי לחטוף שיחה. "נו, יש לך איזו עבודה?" שאל הבלונדיני, הגבוה בין השניים. הוא לא שאל סתם, רק כדי לדבר. הוא התעניין באמת ובתמים אם לחברו יש עבודה, ובעיקר - אם הוא רוצה לעבוד. החבר ענה אחרי היסוס קל: "אומַר לך את האמת, ישראל. אתה הרי יודע שעבודה היא לא ממש בראש שלי. במחילה ממך, איזו תכלית יש לשייקה לצייר עיטורי פרחים על קירות הבתים ברחוב פרַאנְצִיסְקַנְסְקה? שיחטפו שבץ, עבי הכרס האלה! אתה רואה, באמת היה כדאי לבוא לווארשה..." הבלונדיני טפח על כתפו ברוח טובה: "צריך זמן. סבלנות. גם קרקוב לא נבנתה בבת־אחת."

במבט מן הצד אפשר היה להניח שרק אחד מהם, שייקה, הוא פועל. הוא לבש חולצה ומכנסיים מכוסים כתמי צבע - ממש פָּלֶטָה חיה. מפליא לראות איך הבחור הצליח להתמרח בצבע מאחור כמו מלפנים. לעומת זאת, הלבוש של ישראל היה נקי למדי. הוא אפילו ענד צווארון רך עם עניבה, אחז בידו מקל הליכה, ועל אצבעו התנוססה טבעת נישואים מזהב. לא רק על האצבע היה לו זהב. כשחייך, זהרו שיני הזהב שלו לאור השמש.

"אין לך סבלנות, שייקה," ישראל הטיף מוסר לחברו הצַבַָּע, "וארשה היא תהום. עם סבלנות ועם מרץ תוכל להצליח. לאט לאט. היית אצל ריטוב?"

"כעת אני חוזר ממנו."

שייקה הפנה מבט משתאה אל אחד הגגות הגבוהים. שם, בין הרעפים שהשחירו מרוב שנים, הזדקר טלאי זכוכית מרובע.

"שייקח אותו השד! יש לו שם מודליסטית."

"מה, ככה הלכת אליו?"

שייקה לא הבין את השאלה והעיף מבט מלא פליאה אל ישראל. כשקלט שישראל בוחן בביקורתיות את הלבוש המרובב שלו, נרתע לאחור ופרץ בצחוק. היו לו עיניים צרות, וכשצחק, הן הצטמצמו לסדקים מלוכסנים מוקפים קמטוטים דקים. סיני אמיתי - חלפה מחשבה בראשו של ישראל.

"ואתה חושב שהייתי צריך להחליף בגדים לכבודו? זה לא יִקרה. מהו בכלל, ריטוב? הוא לא צייר כמוני, מה?"

"נו, יש הבדל קטן. ההוא קְנַאקֶר לא קטן. צייר מהולל, עטור פרסים..."

"טפו! כמו שאני רואה, גם אתה, ישראל, בורגני קטן. אם יש לו בדים לציור, אָטֶלְיֶה ומודליסטיות, אם כותבים עליו בעיתונים - שייקה צריך להחליף בגדים לכבודו? אני עבדתי!" שייקה טפח במרץ מלא פאתוס על החזה המוכתם. ענן אבק דק נישא באוויר, וישראל נרתע לאחור בחיוך.

"הוא ראה את הציורים שלך?"

"כן."

"ומה הוא אמר?"

"הם מאוד מצאו חן בעיניו." שייקה עיקם את הפרצוף והתגרד מתחת לכובע. "השד יודע מה עובר לו בראש. הוא אומר שאני צריך לעבוד."

"ואתה לא ידעת את זה בעצמך?"

"בבקשה ממך, ישראל! האם זו מטרת חיי, לעבוד?"

ההעוויה האומללה של שייקה ממש התחננה שישראל יסיר ממנו את הנטל של הכורח לעבוד. למרות עצלותו המוצהרת, שייקה היה חביב עליו. "ייקח אותך השד, סיני יקר," ישראל הניד בידו, "כמו שאני רואה, אתה תהיה צייר כמו שאני אהיה רקדן. אתה, עם כל הכישרונות שלך, תישאר עם השריקות שלך."

שייקה הזדקף על הרגליים מכוסות כתמי הצבע ותקע את ידיו בכיסים. "מה יש? שמעת על שרקנים מוצלחים יותר ממני, מה?" ישראל צחק ושיני הזהב שלו הבהיקו.

"שתוק, ישראל," שייקה נעשה רציני והזיז לאחור את הכובע, "מה קורה עם השירים שלי? מתי אזכה לראות מילה מודפסת?" ישראל הבטיח לו שבחוברת הבאה של המפלגה הוא ימצא שירים מודפסים שלו, אבל שייקה לא נסוג ולא הרפה: "מתי?"

"הרי אי־אפשר למלא עלונים של המפלגה בשירים, אתה מבין את זה בעצמך. חסר עוד חומר. היום אני מתכוון ללכת אל שמואל, לקבל ממנו את המאמר הראשי."

לשייקה לא היתה סבלנות. המוזה שלו לא חיכתה. הנה יש לו עוד שיר בכיס של המכנסיים המלאים כתמי צבע. אבל לֵך תַּראה אותו לישראל, כשזה עוד לא הדפיס את השיר הראשון. לא. הוא לא יראה לו.

הוא חזר ונשא מבט משתאה כלפי מעלה. ניצוץ קטן התלהט במעמקי העיניים הסיניות, והשפתיים נמתחו בחיוך של ילד. למעלה, על אחד הגגות, עמד ילדון פולני* ונופף במקל ארוך פי חמישה ממנו עצמו. בקצה המקל היה קשור סמרטוט. הילד נופף כמכושף. אולי רצה לצבוע את מרחבי השמים מעל השוק הישן? אולי נופף במקל אל עֵבר השמש השוקעת, בתביעה שתחזור בה? לא. הצללית הכהה של הגוף הקטן הניפה שרביט מנצח על להקת יונים כסופות. גבוה, גבוה סובבה הלהקה, מלוא החופן יונים, וערכה הקפות באוויר. פרחים כסופים נשפכו מתוך עננים ורודים. והנה, צונח למטה חופן מטליות שחורות. ובנסיקה למעלה - שוב חוזרים הפרחים הכסופים. אוֹה, הנה הם נדלקו בוורוד!

[*. במקור: "שייגעצל". אי־אפשר להעביר לתרגום עברי את התערובת של רתיעה מן הגוי (שייגץ) עם החיבה הטמונה בהקטנה שבסיומת.]

"אתה יודע, ישראל, תרנגולי ההודו הולכים כעת לישון בעיירה שלנו. הם נצמדים בחיבוק ומספרים זה לזה לפני השינה את חלומות יום אתמול. טְיוּ - לְיוּ! לְיוּ - לְיוּ - לְיוּ! טְיוּל! לְיוּל! לְיוּ - לְיוּ - לְיוּל!"

שייקה שָׁרַק במיומנות של אמן את סיפור החלומות של תרנגולי ההודו, וישראל פרץ בצחוק. "שתישרף, חתיכת משורר! שייקה השַרְקָן! לילה טוב."