גחליליות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גחליליות
מכר
מאות
עותקים
גחליליות
מכר
מאות
עותקים

גחליליות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

גילית חומסקי

גילית חומסקי (נולדה ב-14 באוגוסט 1978, י"א באב ה'תשל"ח) היא משוררת, סופרת ועיתונאית ישראלית.

פרסמה סיפורים קצרים ושירים בכתבי-העת "עכשיו", ו"משיב הרוח" ובכתב העת המקוון "שחרזדה", וערכה את כתב העת "מסעי" בהוצאת המחלקה לספרות בבר-אילן.

בראשית דרכה פרסמה סיפור מדע בדיוני בשם "יום ההקרנה של תומאס" במסגרת תחרות כתיבה מטעם המגזין "מסע אחר" והאגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, עבורו זכתה במקום הראשון בתחרות.

ספר שיריה הראשון, "הבוקר של כריסטופר", ולאחר מכן הוציאה לאור את ספר השירה השני שלה "צל התאנה" בהוצאת עכשיו. פירסמה שלושה ספרי פרוזה: "אהבות של אתמול" (ידיעות אחרונות, 2007); "במדבר מלון אורחים" (2008); ספרה "גחליליות", ראה אור בסוף שנת 2012. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yhzvwk23

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

המרחק בין אדם לאדם הוא לא יותר משישה אנשים. כל אחד מכיר מישהו שמכיר מישהו שמכיר בסוף זמר מפורסם או את ראש הממשלה. ככה בדיוק התגלגל אלי המינוי לאחת המשרות הנחשקות בארץ. המון אנשים רצו את המשרה הזו, אבל הוועדה פנתה דווקא אלי. כל זה קרה כי הייתי יפעה ואז יפעת, ולחודש אחד גם איזבלה.

יפעת רוזנברג, צעירה מצליחה, מתבשרת שהיא מועמדת לתפקיד חשוב. וזו אינה הבשורה היחידה שהיא מקבלת. בזמן שהיא ממתינה להחלטת הוועדה, היא מגלה שעברה שב לשפוט אותה,  ולהפתעתה – לא תמיד הוא דן אותה לכף זכות.

האובדנים שידעה במהלך השנים, חברות הילדות, הסופר האהוב עליה ואפילו העיר שבה גדלה, חוזרים ותובעים התבוננות מחודשת. הילדה שהפכה לאישה ניצבת מול תחנות ילדותה המבט בוגר אך לא נטול חמלה.

גחליליות הוא סיפור על חברות נפש בין שתי ילדות, בעיר שהולכת ומשנה את פניה ולא מותירה להן מקום. זהו סיפור המפליא להשתהות על רגעי ילדות שבריריים ודקים, סיפור על התבגרות ועל אובדן, על שיברוני לב ועל זהרורים של נחמה.

גילית חומסקי היא סופרת ומשוררת. פרסמה שלושה ספרי שירה ושני רומנים, אהבות של אתמול ובמדבר מלון אורחים, שניהם בידיעות ספרים.

פרק ראשון

מרחק בין אדם לאדם הוא שישה אנשים. כל אחד מכיר מישהו שמכיר מישהו שמכיר בסוף זמר מפורסם או את ראש הממשלה. אחד האחיינים של איתן סיפר לי פעם על המחקר הזה. המספר עצמו הוא רק מספר, בטח יש כאלה שארבעה או שמונה אנשים, ולא שישה דווקא, מפרידים בינם לבין האיש שהיה פוסטר בחדר הנעורים שלהם. אבל אצלי לפחות זה עבד. ככה בדיוק התגלגל אלי המינוי לאחת המשרות הנחשקות בארץ וכתבו עלי בכל העיתונים. המון אנשים רצו את המשרה הזו, אבל הוועדה פנתה דווקא אלי. כל זה קרה כי הייתי יפעה ואז יפעת, ולחודש אחד גם איזבלה.

זו לא הכותרת שהייתי נותנת לשנה האחרונה אם לשנים היו כותרות, באותה תקופה קרו עוד הרבה דברים. למשל שאיבדתי את העסק ונכנסתי להיריון. למשל שעופרה חזרה. אולי יש אנשים שאירועים חשובים משובצים בחייהם כמו גדילים על צמיד, במרווחים סימטריים. אצלי דברים גדולים לא תמיד מתחשבים בכך שתשומת הלב שלי כבר תפוסה, ובכל זאת מסתערים. יש גם תקופות שלא קורה בהן כלום ודווקא יש לי מקום לאירועים גדולים, והוא נשאר פנוי וריק. כשבישרו לי על המינוי התלבטתי מה לעשות עם העסק, למרות שבעצם כבר איבדתי אותו. כמו בכל נקודת זמן, חשבתי שעד עכשיו לא ראיתי את התמונה השלמה אבל עכשיו אני מבינה הכל.

יהיה מי שיחשוב שדווקא העסק הוא האירוע החשוב. אחרי הכל את "איזבלה מבשלת" הקמתי במו ידי, שלב אחרי שלב. גם הדרך שבה איבדתי אותה מן הסתם אומרת משהו עלי או על העולם. לדרך שבה מתנהלים דברים שאתה אחראי להם אמורה להיות איזו משמעות. אדם אמר שהמשמעות של כל זה היא שאלוקים רוצה שאקדיש יותר זמן למשפחה שלי. הוא אמר את זה בצחוק אבל חצי התכוון, למרות שממילא אף פעם לא היינו משפחה רגילה עם זמן משותף אינסופי בחופשים ובצהרי שבת. ליה בילתה את רוב ילדותה בקיבוץ ואדם אצל השכנים ברחוב המקביל. הפסיכולוגים והיועצים שהיו מתריעים היום על הנזק שייגרם מהפרדתנו היו אז לא יותר מילדים בעצמם. אבל האמת היא שדווקא לאבד את איזבלה היה פשוט כמו להחזיר מכשיר לתוך קופסה. המינוי החזיר אלי את עופרה והוביל גם לכל היתר, וזה כבר היה יותר מסובך. העבר הוא דלת שנטרקה על חיות משונות, אין לדעת מה יבקע ממנה כשהיא נפתחת. התפרצות של יצורים יורקי אש שהמתינו להסתער, או צל זעיר שיחמוק בזריזות וייעלם. אפשר לומר שהשנה שבה התייתמתי שוב היתה הכי רעה, אבל גם הכי טובה. עופרה חזרה ואיבדתי את העסק, הציעו לי מינוי נחשק ונכנסתי להיריון. זה הסיפור שלי.

את ההתחלה שלו כבר סיפרו פעם - חמש־עשרה דקות התהילה של משפחת רוזנברג בוזבזו על טרגדיה שהופיעה בכל העיתונים. הילדים שהיינו להבזק מצלמה עדיין לוטשים עיניים קדימה, אי שם בארכיון העיתונות בבית אריאלה. זה מקום נעים להיות בו - האולם ממוזג תמיד בטמפרטורה הנכונה, הכיסאות מרופדים ונוחים, והוא משרה תחושה מכובדת של שליחות־לכאורה. נמשכות אליו קבוצות אנשים מתחלפות, בעיקר בחורף. אני יודעת כי הייתי אחת מהם. גם כשנסעתי להוציא משם את תמונת הורינו כדי לקחת איתי לאיטליה, אבל גם שנים קודם לכן, כשהייתי נערה ואוטובוס מהעיר הגיע עד רחבת המוזיאון שלידה הארכיון. אז עוד לא היה מידע זמין באינטרנט חופשי לכל דורש. היסטוריות קטנות ושוליות היו רכושם הבלעדי של אלו שטרחו. כשחזרתי אחרי שנים כדי לצלם את התמונה מתוך הידיעה בעיתון, גיליתי שהאינטרנט לא פגם באחוות קבוצת הזרים ואפילו להפך, ניפה ממנה את ממוקדי המטרה. מי שחיפש משהו מסוים נשאר עכשיו בבית. הדבר היחיד שהשתנה היה המאבטח בכניסה - פעם עמד שם צעיר קשוח ודרוך, אוטובוסים התפוצצו ברחובות סמוכים והיה משהו מאיים בעמידה בטור הצפוף עם כל התיקים והמעילים. עכשיו ישב בכניסה אדם מבוגר וחייכן, מהסוג שדווקא לא אכפת לו ללבוש חולצה או כובע עם שם של מועדון.

סטטיסטית, לפחות אחד ממבקרי הארכיון באחד החורפים במהלך השנים היה חייב להיתקל פעם בתמונה ההיא שלנו ולשאול את עצמו איפה אנחנו היום, הילדים של משפחת רוזנברג. האם הצלחנו או נכשלנו? כל תסריט הוא אפשרות של אכזבה. סביר להניח שאותו מבקר קורא גם עיתונים יומיים ודווקא יודע איפה אני היום, בלי לדעת שאני הילדה ההיא. גם העיתונאית שהגיעה לראיין אותי לא ידעה שאני יפעה רוזנברג מפעם. היא היתה צעירה מכדי לזכור ועניינתי אותה מספיק גם בלי זה - הייתי זו שמבשלת דברים שהיא לא יכולה לאכול. היא התכוונה לזה בתור מחמאה, גרסה קולינרית של הקרבה ומצוינות וניצחון, אבל היו גם כאלו שגרמו לאותן המילים להישמע כמו גינוי. לא פתחתי את הקלסרים מהחודשים האחרונים כשהלכתי לארכיון, צילמתי רק את התמונה: איש ואישה על רקע הכותל המערבי בבגדי חורף, לוחצים לחיבוק־אקורדיון מוזר שלושה ילדים. ברור שהילדים, כלומר אנחנו, קוראים להם אבא ואמא. זו תמונת כל המשפחות בכל הטיולים. הילד שזרועו של אבא מונחת עליו הוא אדם, הילדה במרכז בסרפן כחול היא אני. ליה, שאז עוד היתה רק לאה, היא זו שכף ידה של אמא מועכת אל גוש הילדים. כשלמדנו בבית הספר על ברכת יצחק לעשיו ויעקב נזכרתי בתמונה עם כף היד הזו, המנשלת. המחשבה רפרפה בלי לנחות ולהשאיר סימן - אז כבר היתה לי עופרה, עם שרשרת כסף ותליון בצורת מפתח התואם למנעול שעל שרשרת הכסף שלי, וליה כבר היתה בקיבוץ. התמונה נבחרה בגלל סמיכותה לזמן האירוע, וגם בגלל שרואים בה היטב שאמא בהיריון. העובדה שהונצחנו יצרה מסגרת לסיפור אחד אפשרי. אבא ואמא התפללו בכותל זמן קצר לפני התאונה. האם טמנו פתק? מה ביקשו? לא קשה לנחש: בריאות, לידה קלה, שרק יימשך ככה. בקשת כל ההורים בכל הפתקים. בשנה האחרונה חשבתי כמה פעמים איך יהיה לנסוע לכותל, איתן ואני ואברם. איתן ינהג ואני לצדו ואברם בכיסא הילדים שמאיפה ניקח ונשים במושב האחורי. בדרך חזרה נהיה משפחה חוזרת מירושלים עם אישה בהיריון והאישה תהיה אני.

גילית חומסקי

גילית חומסקי (נולדה ב-14 באוגוסט 1978, י"א באב ה'תשל"ח) היא משוררת, סופרת ועיתונאית ישראלית.

פרסמה סיפורים קצרים ושירים בכתבי-העת "עכשיו", ו"משיב הרוח" ובכתב העת המקוון "שחרזדה", וערכה את כתב העת "מסעי" בהוצאת המחלקה לספרות בבר-אילן.

בראשית דרכה פרסמה סיפור מדע בדיוני בשם "יום ההקרנה של תומאס" במסגרת תחרות כתיבה מטעם המגזין "מסע אחר" והאגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, עבורו זכתה במקום הראשון בתחרות.

ספר שיריה הראשון, "הבוקר של כריסטופר", ולאחר מכן הוציאה לאור את ספר השירה השני שלה "צל התאנה" בהוצאת עכשיו. פירסמה שלושה ספרי פרוזה: "אהבות של אתמול" (ידיעות אחרונות, 2007); "במדבר מלון אורחים" (2008); ספרה "גחליליות", ראה אור בסוף שנת 2012. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yhzvwk23

עוד על הספר

גחליליות גילית חומסקי

מרחק בין אדם לאדם הוא שישה אנשים. כל אחד מכיר מישהו שמכיר מישהו שמכיר בסוף זמר מפורסם או את ראש הממשלה. אחד האחיינים של איתן סיפר לי פעם על המחקר הזה. המספר עצמו הוא רק מספר, בטח יש כאלה שארבעה או שמונה אנשים, ולא שישה דווקא, מפרידים בינם לבין האיש שהיה פוסטר בחדר הנעורים שלהם. אבל אצלי לפחות זה עבד. ככה בדיוק התגלגל אלי המינוי לאחת המשרות הנחשקות בארץ וכתבו עלי בכל העיתונים. המון אנשים רצו את המשרה הזו, אבל הוועדה פנתה דווקא אלי. כל זה קרה כי הייתי יפעה ואז יפעת, ולחודש אחד גם איזבלה.

זו לא הכותרת שהייתי נותנת לשנה האחרונה אם לשנים היו כותרות, באותה תקופה קרו עוד הרבה דברים. למשל שאיבדתי את העסק ונכנסתי להיריון. למשל שעופרה חזרה. אולי יש אנשים שאירועים חשובים משובצים בחייהם כמו גדילים על צמיד, במרווחים סימטריים. אצלי דברים גדולים לא תמיד מתחשבים בכך שתשומת הלב שלי כבר תפוסה, ובכל זאת מסתערים. יש גם תקופות שלא קורה בהן כלום ודווקא יש לי מקום לאירועים גדולים, והוא נשאר פנוי וריק. כשבישרו לי על המינוי התלבטתי מה לעשות עם העסק, למרות שבעצם כבר איבדתי אותו. כמו בכל נקודת זמן, חשבתי שעד עכשיו לא ראיתי את התמונה השלמה אבל עכשיו אני מבינה הכל.

יהיה מי שיחשוב שדווקא העסק הוא האירוע החשוב. אחרי הכל את "איזבלה מבשלת" הקמתי במו ידי, שלב אחרי שלב. גם הדרך שבה איבדתי אותה מן הסתם אומרת משהו עלי או על העולם. לדרך שבה מתנהלים דברים שאתה אחראי להם אמורה להיות איזו משמעות. אדם אמר שהמשמעות של כל זה היא שאלוקים רוצה שאקדיש יותר זמן למשפחה שלי. הוא אמר את זה בצחוק אבל חצי התכוון, למרות שממילא אף פעם לא היינו משפחה רגילה עם זמן משותף אינסופי בחופשים ובצהרי שבת. ליה בילתה את רוב ילדותה בקיבוץ ואדם אצל השכנים ברחוב המקביל. הפסיכולוגים והיועצים שהיו מתריעים היום על הנזק שייגרם מהפרדתנו היו אז לא יותר מילדים בעצמם. אבל האמת היא שדווקא לאבד את איזבלה היה פשוט כמו להחזיר מכשיר לתוך קופסה. המינוי החזיר אלי את עופרה והוביל גם לכל היתר, וזה כבר היה יותר מסובך. העבר הוא דלת שנטרקה על חיות משונות, אין לדעת מה יבקע ממנה כשהיא נפתחת. התפרצות של יצורים יורקי אש שהמתינו להסתער, או צל זעיר שיחמוק בזריזות וייעלם. אפשר לומר שהשנה שבה התייתמתי שוב היתה הכי רעה, אבל גם הכי טובה. עופרה חזרה ואיבדתי את העסק, הציעו לי מינוי נחשק ונכנסתי להיריון. זה הסיפור שלי.

את ההתחלה שלו כבר סיפרו פעם - חמש־עשרה דקות התהילה של משפחת רוזנברג בוזבזו על טרגדיה שהופיעה בכל העיתונים. הילדים שהיינו להבזק מצלמה עדיין לוטשים עיניים קדימה, אי שם בארכיון העיתונות בבית אריאלה. זה מקום נעים להיות בו - האולם ממוזג תמיד בטמפרטורה הנכונה, הכיסאות מרופדים ונוחים, והוא משרה תחושה מכובדת של שליחות־לכאורה. נמשכות אליו קבוצות אנשים מתחלפות, בעיקר בחורף. אני יודעת כי הייתי אחת מהם. גם כשנסעתי להוציא משם את תמונת הורינו כדי לקחת איתי לאיטליה, אבל גם שנים קודם לכן, כשהייתי נערה ואוטובוס מהעיר הגיע עד רחבת המוזיאון שלידה הארכיון. אז עוד לא היה מידע זמין באינטרנט חופשי לכל דורש. היסטוריות קטנות ושוליות היו רכושם הבלעדי של אלו שטרחו. כשחזרתי אחרי שנים כדי לצלם את התמונה מתוך הידיעה בעיתון, גיליתי שהאינטרנט לא פגם באחוות קבוצת הזרים ואפילו להפך, ניפה ממנה את ממוקדי המטרה. מי שחיפש משהו מסוים נשאר עכשיו בבית. הדבר היחיד שהשתנה היה המאבטח בכניסה - פעם עמד שם צעיר קשוח ודרוך, אוטובוסים התפוצצו ברחובות סמוכים והיה משהו מאיים בעמידה בטור הצפוף עם כל התיקים והמעילים. עכשיו ישב בכניסה אדם מבוגר וחייכן, מהסוג שדווקא לא אכפת לו ללבוש חולצה או כובע עם שם של מועדון.

סטטיסטית, לפחות אחד ממבקרי הארכיון באחד החורפים במהלך השנים היה חייב להיתקל פעם בתמונה ההיא שלנו ולשאול את עצמו איפה אנחנו היום, הילדים של משפחת רוזנברג. האם הצלחנו או נכשלנו? כל תסריט הוא אפשרות של אכזבה. סביר להניח שאותו מבקר קורא גם עיתונים יומיים ודווקא יודע איפה אני היום, בלי לדעת שאני הילדה ההיא. גם העיתונאית שהגיעה לראיין אותי לא ידעה שאני יפעה רוזנברג מפעם. היא היתה צעירה מכדי לזכור ועניינתי אותה מספיק גם בלי זה - הייתי זו שמבשלת דברים שהיא לא יכולה לאכול. היא התכוונה לזה בתור מחמאה, גרסה קולינרית של הקרבה ומצוינות וניצחון, אבל היו גם כאלו שגרמו לאותן המילים להישמע כמו גינוי. לא פתחתי את הקלסרים מהחודשים האחרונים כשהלכתי לארכיון, צילמתי רק את התמונה: איש ואישה על רקע הכותל המערבי בבגדי חורף, לוחצים לחיבוק־אקורדיון מוזר שלושה ילדים. ברור שהילדים, כלומר אנחנו, קוראים להם אבא ואמא. זו תמונת כל המשפחות בכל הטיולים. הילד שזרועו של אבא מונחת עליו הוא אדם, הילדה במרכז בסרפן כחול היא אני. ליה, שאז עוד היתה רק לאה, היא זו שכף ידה של אמא מועכת אל גוש הילדים. כשלמדנו בבית הספר על ברכת יצחק לעשיו ויעקב נזכרתי בתמונה עם כף היד הזו, המנשלת. המחשבה רפרפה בלי לנחות ולהשאיר סימן - אז כבר היתה לי עופרה, עם שרשרת כסף ותליון בצורת מפתח התואם למנעול שעל שרשרת הכסף שלי, וליה כבר היתה בקיבוץ. התמונה נבחרה בגלל סמיכותה לזמן האירוע, וגם בגלל שרואים בה היטב שאמא בהיריון. העובדה שהונצחנו יצרה מסגרת לסיפור אחד אפשרי. אבא ואמא התפללו בכותל זמן קצר לפני התאונה. האם טמנו פתק? מה ביקשו? לא קשה לנחש: בריאות, לידה קלה, שרק יימשך ככה. בקשת כל ההורים בכל הפתקים. בשנה האחרונה חשבתי כמה פעמים איך יהיה לנסוע לכותל, איתן ואני ואברם. איתן ינהג ואני לצדו ואברם בכיסא הילדים שמאיפה ניקח ונשים במושב האחורי. בדרך חזרה נהיה משפחה חוזרת מירושלים עם אישה בהיריון והאישה תהיה אני.