העולם התחתון של בוסטון 2 - ריפר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העולם התחתון של בוסטון 2 - ריפר
מכר
אלפי
עותקים
העולם התחתון של בוסטון 2 - ריפר
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

העולם התחתון של בוסטון 2 - ריפר

4.4 כוכבים (101 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

סשה
כריתת ברית סודית עם מאפיונר אירי היה סיכון שנאלצתי לקחת, לאחר שלא נותרה לי ברירה אחרת מלבד למות. אך אם הסוד שרונאן ואני חולקים יתגלה אי פעם, אין צל של ספק שאחוסל על ידו ללא היסוס.  
שנתיים חלפו מאז והוא עדיין חג סביבי, זורק לעברי מבטים שאין לי מושג איך לפרש, לא מחליף איתי מילה אחת ארורה ונוהג כלפיי בהתעלמות בוטה.      
רונאן – המכונה ריפר – הוא חטא צרוף שעטוף באריזה יפהפייה ונחשקת. אני מתפתה להיות שייכת לגבר האפל והמסתורי, השקט והקטלני, שלפעמים אני תוהה אם הוא אנושי בכלל. הוא מעולם לא הפגין שום רגש, הוא פשוט מכונת הרג. 
שוחט. 
 
רונאן
מעולם לא הייתי נאמן לאף אדם מלבד לקרואו. חבר שהוא כאח עבורי, לחיים, לקרב ולמטרה. עד שפגשתי בסשה. 
רצחתי למענה, ואני מוכן לרצוח שוב. בכל הקשור לסשה, אין גבול שלא אסכים לחצות. 
אין לה מושג שאני משגיח עליה בכל רגע נתון. היא חושבת שאני שונא אותה, ולפעמים נדמה לי שזה נכון, כי היא היחידה שמעוררת בי תחושות זרות שאין לי מושג איך להתמודד איתן. 
אני אורב לה בצללים, משתוקק אליה ומנסה לרסן את החיה שבתוכי כשאני בסביבתה. נשבעתי שאגן עליה בגופי ואשחט כל אדם שינסה לפגוע בה, אך מי יגן עליה מפניי?  
 
***
 
"ריפר" הוא רומן פשע מסתורי, יצרי וחושני. סיפורם הנוגע ללב של הגיבורים, סשה ורונאן, יחצוב בנימי נפשכם ויעורר בכם קשת רגשות של חמלה, אהבה ואנושיות. זהו החלק השני בסדרת "העולם התחתון של בוסטון", שבה כל ספר נכתב על דמויות אחרות ובעל סוף סגור. 

פרק ראשון

פרולוג
סשה
 
 
 
"לא מוצא חן בעיניי שאת יוצאת עם הבחור הזה," אומרת אימא.
 
אני מתכופפת ורוכסת את המגפיים שלי כדי שהיא לא תוכל לראות את ההבעה שעל פניי.
 
"הכול בסדר, אימא, אני יכולה להתמודד איתו."
 
"אני פשוט לא מבינה, סשה," היא פוצחת בעוד חפירה כהרגלה, "חינכתי אותך להיות ילדה טובה. תמיד היית ילדה טובה. חיכה לך עתיד מזהיר בתור נערה מבריקה. הזדמנות אמיתית לצאת מהשכונה הזאת ולעשות משהו עם החיים שלך. עכשיו את מסובכת עם הבחורים האלה..."
 
היא מביטה באמילי אחותי, שיושבת בצד השני של החדר, כאילו עצם אזכור המילה מאפיה ישפיע גם עליה. האכזבה ניכרת על פני שתיהן בכל פעם שהן רואות אותי עם בְּלֵיין. הן לא מבינות למה אני עושה את זה. אין להן מושג אבל עדיף ככה.
 
בטוח יותר ככה.
 
אני עוצמת את עיניי ומנסה לסלק במצמוץ את הלחץ שאני מרגישה מאחוריהן. חמישה דברים, קולו של אבי מהדהד בראשי. תמצאי חמישה דברים שאת יכולה להריח, לשמוע, לראות ולגעת בהם. תתעשתי, סשה.
 
וכך אני עושה.
 
אף אחד לא יודע את זה עליי, שאני עושה את זה כמעט עשר פעמים ביום. תמיד הייתי מתוחה מדי. אימא שלי לא ידעה איך להתמודד עם זה, כמו עם הרבה דברים אחרים, ולכן היא השאירה את זה לאבא. קולו הרגיע אותי. הקול הפשוט של איש עמל, שאהב את משפחתו ופרנס אותה. אם הוא היה כאן עכשיו, הוא היה מבין בדיוק מה אני עושה. הוא היה יודע בדיוק איך למנוע ממני לטבוע.
 
אבל הוא לא כאן. הוא לא נמצא כאן מאז שאני בת שתים־עשרה והוא מת מהתקף לב, ביום ההולדת של אמילי. עכשיו נשארנו רק שלושתנו, חיות בבית שכמו ניטלו ממנו היסודות.
 
אימא פורצת בהתקף שיעול נוסף והחרדה שלי חוזרת במלוא העוצמה.
 
"את צריכה לחזור לרופא," אני מתחילה שוב ללחוץ עליה. "את משתעלת ככה כבר שבועות. זה לא מוצא חן בעיניי. את מעשנת יותר מדי."
 
היא מרימה את ידיה באוויר ומקללת אותי בפורטוגזית. למרות שהיגרה מברזיל בגיל צעיר, היא עדיין משתמשת בשפת אימה לעיתים תכופות כשהיא מתעצבנת. מה שקורה כמעט כל הזמן.
 
"אני מעשנת יותר מדי כי אני דואגת לשתיכן." היא מושיטה יד ומושכת בשערה. "בגללכן יש לי שיער אפור. בגללכן אני נראית זקנה."
 
אני צוחקת ומנענעת בראשי אף שזה לא באמת מצחיק. אני דואגת לה. אבל היא אוהבת להאשים אותנו בשיער האפור שלה.
 
"אולי זה קשור לכל הסיגריות שאת מעשנת," מצטרפת אמילי.
 
אימא מושכת בכתפיה לעומתנו וטופחת על לחיי בידה.
 
"בתי היפהפייה," היא אומרת ועיניה נוצצות באהבה, "אני רוצה רק את הטוב ביותר בשבילך."
 
"אני יודעת." אני מרימה יד ותופסת את ידה.
 
הרגע נהרס כשנשמעת דפיקה על הדלת. הבטן שלי מתהפכת ואימא ניגשת לפתוח. המבט השחור כדיו של בליין ננעץ בה ושפתיו מתעקלות לחיוך. כל אדם אחר היה חושב שזה מנומס ואפילו מקסים, אבל אני יודעת שהחיוך הזה מבטא בדיוק את מה שהוא רוצה שרק אני אראה. את המערבולת המרושעת שמתחת לפני השטח, שמחפשת כל הזדמנות כדי לזלוג החוצה ולהשמיד את האשליה הגדולה.
 
"גברת וארלה," הוא מרכין את ראשו ונושק לידה של אימא. "בכל פעם שאני רואה אותך את נראית יפה יותר."
 
אימא שולחת אליו חיוך נוקשה אבל מכבד. אני יודעת שבליין רואה את הפחד בעיניה. גם אני רואה אותו. הפחד הזה מדליק אותו. הידיעה שאין דבר שאני או אמילי או אפילו אימא נוכל לעשות. גברים כמוהו תמיד מקבלים את מה שהם רוצים. הבעיה היא שזה אף פעם לא מספיק להם. כרגע אני תופסת את תשומת ליבו אבל ככל שתדירות הביקורים שלו גוברת, ככה המבט שלו נודד יותר ויותר.
 
עכשיו הוא שוב מביט באמילי. הבהלה הקבועה בחזה שלי מתעוררת כשהוא סורק אותה במבטו. אני מגייסת את כל כוח הרצון שבי כדי שהוא לא יראה עד כמה זה מטריד אותי. היא תעזוב לאוניברסיטה בשבוע הבא. רק עוד שבוע והיא תהיה מוגנת. עוד שבוע אחד והוא לא יוכל להשתמש בה נגדי.
 
"אל תחזרי מאוחר מדי, סשה," אימא נושקת ללחיי ואני מחייכת אליה.
 
"תפסיקי לדאוג," אני אומרת לה. "ותתקשרי לרופא."
 
היא מהנהנת ובליין מלווה אותי אל המכונית שלו. הוא שורק תוך כדי הליכה והחרדה מציפה אותי.
 
כשהוא מתיישב ליד ההגה הוא פונה ומביט בי. אצבעותיו פולשות למרחב שלי וצובטות את סנטרי באחיזה כואבת. אני לא נרתעת אבל אני צריכה להתאמץ כדי להסתיר את הסלידה שלי ממנו.
 
"אחותך גדלה מהר, מה? מישהו כבר לקח אותה לסיבוב?"
 
"יש לה חבר," אני משקרת.
 
אצבעותיו המחוספסות מלטפות את לחיי ויורדות לצווארי, מתעכבות על החבורה שהשאיר עליי בפעם הקודמת. עיניו הכהות מתפעלות ממלאכתו לפני שהן מתרוממות להישיר אליי מבט.
 
"כדאי שתתנהגי יפה, סשה," הוא אומר. "ההתנהגות שלך מתחילה להימאס עליי."
 
הוא לא משלים את המשפט ורק מעביר את ההילוך לדרייב ומפעיל את המוזיקה. אני לא צריכה לשמוע את האיומים שלו בצורה מפורשת. אני מודעת היטב לדברים שהוא יכול לעשות.
 
אני מפנה את מבטי אל החלון ומצטערת על היום שבו עיניו נחו עליי.
 
 
 
 
 
 
 
הוא שוב כאן.
 
מביט בי. כל הזמן מביט. משגיח, מתבונן... מחכה. אני לא יודעת לְמה. הוא אף פעם לא אומר מילה. אף לא אחת.
 
לכולן, כן. רק לא לי.
 
לעיתים קרובות אני חושבת שהוא שונא אותי מסיבות שאני לא מבינה. אבל אז הוא מפנה אליי את העיניים המיוסרות שלו, שצבען כצבע ויסקי, ואני רוצה להאמין שיש עוד משהו שמסתתר בין הצללים. הוא היחיד שרואה מעבר לחיוך המלאכותי שעל פניי. כאילו הוא מבין שהצחוק שבוקע מפי, כשבליין מספר בדיחה, הוא מזויף כמו כל האישיות שלו.
 
תקוות שווא.
 
זה מה שאני רואה כשאני מביטה בו.
 
מעולם לא האמנתי בסיפורי אגדה. אין אביר על סוס לבן בסיפור שלי. רק אני פה. ואני לא הבחורה שזוכה בנסיך. אני הבחורה שהנסיך מזיין כי הוא יכול.
 
בליין לא היה הבחור הראשון. כולם תמיד אמרו לי כמה אני יפה ומתוקה. כשאני מביטה במראה, אני לא רואה יופי. אני לא רואה מתיקות. אני רואה שיברון וזוהמה. בושה ותיעוב עצמי. אני רואה את הזונה שבליין משתמש בה בתור שק האגרוף האישי שלו. הדברים שנאלצתי לעשות בחיי אינם יפים ומתוקים וגם אני לא.
 
השלמתי עם זה.
 
נשמות פגומות זוכות ביופי משלהן. יופי אפל ומבעית. אותו יופי שאני מזהה אצל רונאן. הוא לא כמו שאר הגברים. הגברים שאומרים לי כמה הם רוצים את הגוף שלי. שאומרים לי את הדברים המטונפים שהם רוצים לעשות לי. בתור בחורה שבגיל שלוש־עשרה הפכה בן לילה מחנונית לפצצה, נהגתי לחשוב שלמילים האלה יש משמעות. הבנים אמרו לי כל דבר שחשבו שארצה לשמוע. והם האמינו שאם יזרקו לכיוון שלי כמה מילים יפות תהיה להם זכות לקבל אותי לזמן קצר. אבל רק לזמן קצר.
 
הם תמיד זורקים אותך בסוף.
 
כי אַת כלום בעיניהם. בדיוק כמוני.
 
וכשזה מגיע לבליין, אני עוד פחות מכלום.
 
ביום שהוא ראה אותי והחליט שאני שלו, גורלי נחרץ. הצער והשנאה מתהפכים בתוכי כמו רעל, משחירים כל מה שקיים סביבי.
 
 
אני לא רואה עוד טוב בעולם הזה. אני לא יודעת להגיד לכם מתי בדיוק הפסקתי לראות את הטוב אבל זה קרה. ליבי התאבן מזמן. יותר קל לי לנעול את עצמי בחלל הריק. ובכל זאת הייאוש מצליח לחלחל לעיתים קרובות.
 
אבל אז בליין מביא אותי לכאן, ואני רואה את האיש הזה עם העיניים החומות העצובות וקרן שמש חודרת מבעד לקיומי האפל.
 
בעיניו אני רואה משהו שונה. הוא קטלני ושקט. סגור ומסתורי. הוא לא מדבר כמו כל השאר, רק כדי לשמוע את הקול של עצמו. אבל אני יודעת מי הוא ומה הוא עושה.
 
הריפֶּר, הקוצר.1
 
כך קוראים לו בסינדיקט של מק'קנה. השם אומר הכול. ובכל זאת האיש הזה — הרוצח בדם קר הזה — לא מוצא את האומץ לדבר אליי. לחייו מוורידות בכל פעם שאני מביטה לעברו ואז הלסת שלו נחשקת מרוב כעס.
 
זה מעורר בי השתוקקות אסורה אליו. ליבי עוצר מלכת וחוזר לפעום בכל פעם שהוא נכנס לחדר. כמו מנוע ישן וחלוד, אני במצב חסר תקנה ומרגישה שהזר הזה הוא המכונאי היחיד שיכול לחולל את הנס.
 
מחשבה מטופשת. מחשבה שמתאימה לילדות קטנות ומטופשות שעדיין מאמינות באגדות.
 
דבר אחד אני יודעת בוודאות — הרוצח הזה, ריפר, הוא לא האביר על הסוס הלבן שלי. למעשה, אני דווקא חושדת שהוא עשוי להיות הנבל בסיפור הזה. כי אם בליין יגלה אי־פעם איך אני מרגישה, צפוי לי גזר דין מוות.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

העולם התחתון של בוסטון 2 - ריפר אשלי זווארלי
פרולוג
סשה
 
 
 
"לא מוצא חן בעיניי שאת יוצאת עם הבחור הזה," אומרת אימא.
 
אני מתכופפת ורוכסת את המגפיים שלי כדי שהיא לא תוכל לראות את ההבעה שעל פניי.
 
"הכול בסדר, אימא, אני יכולה להתמודד איתו."
 
"אני פשוט לא מבינה, סשה," היא פוצחת בעוד חפירה כהרגלה, "חינכתי אותך להיות ילדה טובה. תמיד היית ילדה טובה. חיכה לך עתיד מזהיר בתור נערה מבריקה. הזדמנות אמיתית לצאת מהשכונה הזאת ולעשות משהו עם החיים שלך. עכשיו את מסובכת עם הבחורים האלה..."
 
היא מביטה באמילי אחותי, שיושבת בצד השני של החדר, כאילו עצם אזכור המילה מאפיה ישפיע גם עליה. האכזבה ניכרת על פני שתיהן בכל פעם שהן רואות אותי עם בְּלֵיין. הן לא מבינות למה אני עושה את זה. אין להן מושג אבל עדיף ככה.
 
בטוח יותר ככה.
 
אני עוצמת את עיניי ומנסה לסלק במצמוץ את הלחץ שאני מרגישה מאחוריהן. חמישה דברים, קולו של אבי מהדהד בראשי. תמצאי חמישה דברים שאת יכולה להריח, לשמוע, לראות ולגעת בהם. תתעשתי, סשה.
 
וכך אני עושה.
 
אף אחד לא יודע את זה עליי, שאני עושה את זה כמעט עשר פעמים ביום. תמיד הייתי מתוחה מדי. אימא שלי לא ידעה איך להתמודד עם זה, כמו עם הרבה דברים אחרים, ולכן היא השאירה את זה לאבא. קולו הרגיע אותי. הקול הפשוט של איש עמל, שאהב את משפחתו ופרנס אותה. אם הוא היה כאן עכשיו, הוא היה מבין בדיוק מה אני עושה. הוא היה יודע בדיוק איך למנוע ממני לטבוע.
 
אבל הוא לא כאן. הוא לא נמצא כאן מאז שאני בת שתים־עשרה והוא מת מהתקף לב, ביום ההולדת של אמילי. עכשיו נשארנו רק שלושתנו, חיות בבית שכמו ניטלו ממנו היסודות.
 
אימא פורצת בהתקף שיעול נוסף והחרדה שלי חוזרת במלוא העוצמה.
 
"את צריכה לחזור לרופא," אני מתחילה שוב ללחוץ עליה. "את משתעלת ככה כבר שבועות. זה לא מוצא חן בעיניי. את מעשנת יותר מדי."
 
היא מרימה את ידיה באוויר ומקללת אותי בפורטוגזית. למרות שהיגרה מברזיל בגיל צעיר, היא עדיין משתמשת בשפת אימה לעיתים תכופות כשהיא מתעצבנת. מה שקורה כמעט כל הזמן.
 
"אני מעשנת יותר מדי כי אני דואגת לשתיכן." היא מושיטה יד ומושכת בשערה. "בגללכן יש לי שיער אפור. בגללכן אני נראית זקנה."
 
אני צוחקת ומנענעת בראשי אף שזה לא באמת מצחיק. אני דואגת לה. אבל היא אוהבת להאשים אותנו בשיער האפור שלה.
 
"אולי זה קשור לכל הסיגריות שאת מעשנת," מצטרפת אמילי.
 
אימא מושכת בכתפיה לעומתנו וטופחת על לחיי בידה.
 
"בתי היפהפייה," היא אומרת ועיניה נוצצות באהבה, "אני רוצה רק את הטוב ביותר בשבילך."
 
"אני יודעת." אני מרימה יד ותופסת את ידה.
 
הרגע נהרס כשנשמעת דפיקה על הדלת. הבטן שלי מתהפכת ואימא ניגשת לפתוח. המבט השחור כדיו של בליין ננעץ בה ושפתיו מתעקלות לחיוך. כל אדם אחר היה חושב שזה מנומס ואפילו מקסים, אבל אני יודעת שהחיוך הזה מבטא בדיוק את מה שהוא רוצה שרק אני אראה. את המערבולת המרושעת שמתחת לפני השטח, שמחפשת כל הזדמנות כדי לזלוג החוצה ולהשמיד את האשליה הגדולה.
 
"גברת וארלה," הוא מרכין את ראשו ונושק לידה של אימא. "בכל פעם שאני רואה אותך את נראית יפה יותר."
 
אימא שולחת אליו חיוך נוקשה אבל מכבד. אני יודעת שבליין רואה את הפחד בעיניה. גם אני רואה אותו. הפחד הזה מדליק אותו. הידיעה שאין דבר שאני או אמילי או אפילו אימא נוכל לעשות. גברים כמוהו תמיד מקבלים את מה שהם רוצים. הבעיה היא שזה אף פעם לא מספיק להם. כרגע אני תופסת את תשומת ליבו אבל ככל שתדירות הביקורים שלו גוברת, ככה המבט שלו נודד יותר ויותר.
 
עכשיו הוא שוב מביט באמילי. הבהלה הקבועה בחזה שלי מתעוררת כשהוא סורק אותה במבטו. אני מגייסת את כל כוח הרצון שבי כדי שהוא לא יראה עד כמה זה מטריד אותי. היא תעזוב לאוניברסיטה בשבוע הבא. רק עוד שבוע והיא תהיה מוגנת. עוד שבוע אחד והוא לא יוכל להשתמש בה נגדי.
 
"אל תחזרי מאוחר מדי, סשה," אימא נושקת ללחיי ואני מחייכת אליה.
 
"תפסיקי לדאוג," אני אומרת לה. "ותתקשרי לרופא."
 
היא מהנהנת ובליין מלווה אותי אל המכונית שלו. הוא שורק תוך כדי הליכה והחרדה מציפה אותי.
 
כשהוא מתיישב ליד ההגה הוא פונה ומביט בי. אצבעותיו פולשות למרחב שלי וצובטות את סנטרי באחיזה כואבת. אני לא נרתעת אבל אני צריכה להתאמץ כדי להסתיר את הסלידה שלי ממנו.
 
"אחותך גדלה מהר, מה? מישהו כבר לקח אותה לסיבוב?"
 
"יש לה חבר," אני משקרת.
 
אצבעותיו המחוספסות מלטפות את לחיי ויורדות לצווארי, מתעכבות על החבורה שהשאיר עליי בפעם הקודמת. עיניו הכהות מתפעלות ממלאכתו לפני שהן מתרוממות להישיר אליי מבט.
 
"כדאי שתתנהגי יפה, סשה," הוא אומר. "ההתנהגות שלך מתחילה להימאס עליי."
 
הוא לא משלים את המשפט ורק מעביר את ההילוך לדרייב ומפעיל את המוזיקה. אני לא צריכה לשמוע את האיומים שלו בצורה מפורשת. אני מודעת היטב לדברים שהוא יכול לעשות.
 
אני מפנה את מבטי אל החלון ומצטערת על היום שבו עיניו נחו עליי.
 
 
 
 
 
 
 
הוא שוב כאן.
 
מביט בי. כל הזמן מביט. משגיח, מתבונן... מחכה. אני לא יודעת לְמה. הוא אף פעם לא אומר מילה. אף לא אחת.
 
לכולן, כן. רק לא לי.
 
לעיתים קרובות אני חושבת שהוא שונא אותי מסיבות שאני לא מבינה. אבל אז הוא מפנה אליי את העיניים המיוסרות שלו, שצבען כצבע ויסקי, ואני רוצה להאמין שיש עוד משהו שמסתתר בין הצללים. הוא היחיד שרואה מעבר לחיוך המלאכותי שעל פניי. כאילו הוא מבין שהצחוק שבוקע מפי, כשבליין מספר בדיחה, הוא מזויף כמו כל האישיות שלו.
 
תקוות שווא.
 
זה מה שאני רואה כשאני מביטה בו.
 
מעולם לא האמנתי בסיפורי אגדה. אין אביר על סוס לבן בסיפור שלי. רק אני פה. ואני לא הבחורה שזוכה בנסיך. אני הבחורה שהנסיך מזיין כי הוא יכול.
 
בליין לא היה הבחור הראשון. כולם תמיד אמרו לי כמה אני יפה ומתוקה. כשאני מביטה במראה, אני לא רואה יופי. אני לא רואה מתיקות. אני רואה שיברון וזוהמה. בושה ותיעוב עצמי. אני רואה את הזונה שבליין משתמש בה בתור שק האגרוף האישי שלו. הדברים שנאלצתי לעשות בחיי אינם יפים ומתוקים וגם אני לא.
 
השלמתי עם זה.
 
נשמות פגומות זוכות ביופי משלהן. יופי אפל ומבעית. אותו יופי שאני מזהה אצל רונאן. הוא לא כמו שאר הגברים. הגברים שאומרים לי כמה הם רוצים את הגוף שלי. שאומרים לי את הדברים המטונפים שהם רוצים לעשות לי. בתור בחורה שבגיל שלוש־עשרה הפכה בן לילה מחנונית לפצצה, נהגתי לחשוב שלמילים האלה יש משמעות. הבנים אמרו לי כל דבר שחשבו שארצה לשמוע. והם האמינו שאם יזרקו לכיוון שלי כמה מילים יפות תהיה להם זכות לקבל אותי לזמן קצר. אבל רק לזמן קצר.
 
הם תמיד זורקים אותך בסוף.
 
כי אַת כלום בעיניהם. בדיוק כמוני.
 
וכשזה מגיע לבליין, אני עוד פחות מכלום.
 
ביום שהוא ראה אותי והחליט שאני שלו, גורלי נחרץ. הצער והשנאה מתהפכים בתוכי כמו רעל, משחירים כל מה שקיים סביבי.
 
 
אני לא רואה עוד טוב בעולם הזה. אני לא יודעת להגיד לכם מתי בדיוק הפסקתי לראות את הטוב אבל זה קרה. ליבי התאבן מזמן. יותר קל לי לנעול את עצמי בחלל הריק. ובכל זאת הייאוש מצליח לחלחל לעיתים קרובות.
 
אבל אז בליין מביא אותי לכאן, ואני רואה את האיש הזה עם העיניים החומות העצובות וקרן שמש חודרת מבעד לקיומי האפל.
 
בעיניו אני רואה משהו שונה. הוא קטלני ושקט. סגור ומסתורי. הוא לא מדבר כמו כל השאר, רק כדי לשמוע את הקול של עצמו. אבל אני יודעת מי הוא ומה הוא עושה.
 
הריפֶּר, הקוצר.1
 
כך קוראים לו בסינדיקט של מק'קנה. השם אומר הכול. ובכל זאת האיש הזה — הרוצח בדם קר הזה — לא מוצא את האומץ לדבר אליי. לחייו מוורידות בכל פעם שאני מביטה לעברו ואז הלסת שלו נחשקת מרוב כעס.
 
זה מעורר בי השתוקקות אסורה אליו. ליבי עוצר מלכת וחוזר לפעום בכל פעם שהוא נכנס לחדר. כמו מנוע ישן וחלוד, אני במצב חסר תקנה ומרגישה שהזר הזה הוא המכונאי היחיד שיכול לחולל את הנס.
 
מחשבה מטופשת. מחשבה שמתאימה לילדות קטנות ומטופשות שעדיין מאמינות באגדות.
 
דבר אחד אני יודעת בוודאות — הרוצח הזה, ריפר, הוא לא האביר על הסוס הלבן שלי. למעשה, אני דווקא חושדת שהוא עשוי להיות הנבל בסיפור הזה. כי אם בליין יגלה אי־פעם איך אני מרגישה, צפוי לי גזר דין מוות.