אל תכתבי את זה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל תכתבי את זה
מכר
מאות
עותקים
אל תכתבי את זה
מכר
מאות
עותקים

אל תכתבי את זה

4.1 כוכבים (80 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: סביון
  • תאריך הוצאה: יולי 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 330 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 30 דק'

נופית לוי-איתן

נופית לוי-איתן היא כותבת תוכן ועורכת. טקסט-מניאקית עם פֵטיש לעברית ולמסטיקים של מנטוס; אימא לשלושה ילדים ולאוסף נעליים, ובעלת נטייה מצערת לצילום סלפיז באוטו.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

דנה ספקטור: "‏ספר כל כך שנון, מצחיק ומהנה לקריאה, שחבל שהוא לא מגיע ביחד עם רצועת חוף פרטית. צ׳יק ליט במיטבו, עם גיבורה נשית צינית, סקסית וחזקה, שמסתכלת על העולם בחיוך אירוני." 
 
אתר מגזין "את": "ממתק אסקפיסטי שהוא גם ספר מתח מצחיק, אינטליגנטי ושנון. הרומן המושלם להעביר איתו את הזמן בימים אלו."
 
בגיל 40 לקרן נחום-יעקבי אולי לא היה הכול, אבל היה לה מספיק: בעל מוצלח, שלושה ילדים לא מנג'זים בעליל, אוסף נעליים שמצדיק תערוכת רטרוספקטיבה, חברה אחת ממש טובה, נמסיס מעצבנת במסווה של חברה, ועבודה שרוצה להיות קריירה כשתגדל. היו לה גם מספיק פרויקטים כדי לתחזק את מעמדה כעורכת תוכן פרילנסרית עסוקה למדי, אם כי לא מספיק כדי למנוע ממנה לצפות ביותר מדי טלוויזיה או לתהות מדי פעם אם אבי המאירי, הבוס והמנטור שלה לשעבר, צדק כשפיטר אותה במפתיע לפני עשר שנים. 
 
אבל אז הגיעה הודעת וואטסאפ אחת שהפכה לה את החיים: אבי המאירי התאבד בלי שום סיבה נראית לעין. מקום העבודה הקודם של קרן שוכר אותה כדי לכתוב ערך ויקיפדיה לזכרו, ומה שמתחיל כמשימה פשוטה שהיא יכולה לעשות בשנתה, מתגלה כפרויקט שידיר שינה מעיניה ויאיים להטביע אותה במרק מבעבע של פשעים ושנאות ישנות.

פרק ראשון

פרק 1
 
 
הטלפון שלי משמיע איזה צפצוף אבל לי לא אכפת כי אני יודעת שזו קבוצת וואטסאפ כלשהי. אני, אם לא אכפת לחברי קבוצת "עכשיו בגן חצב", צריכה לכתוב למחר עוד ארבעה עמודי מוצר ל"זהבי ברגים אומים ודסקיות לתעשייה" וכל מה שיש לי בנושא כרגע זה בדיחות. לא שזהבי ברגים אומים וכו' וכו' היו צוחקים מהן, חוש ההומור שלהם מוגבל לגיחוכים נוכח הסעיף בהצעת המחיר שלי שקובע שהתשלום יועבר ביום מסירת הטקסט, וגם אלו נעלמו כשזהבי הבינו שאני לא עובדת בשוטף פלוס 30. הייתי צריכה להגיד להם כבר אז שאני לא מעוניינת, סליחה "עמוסה בפרויקטים אחרים כרגע ולכן לא אוכל להקדיש לפרויקט שלכם את הזמן הנדרש", שזה מה שאני אומרת ללקוחות שברור שיתישו אותי עוד לפני שנכתבה מילה אחת, אבל מסתבר שאנשים לא מעוניינים לשלם לעורכי תוכן אם הם לא כותבים עבורם טקסטים, וגם כשכן הם עלולים לגלות הססנות בעניין.
 
עוד צפצוף מכיוון הטלפון אבל אני לא מקשיבה. אני חושבת על בורג ראש אלן, בורג אלן בלי ראש, בורג אלן ראש כפתור ובורג אלן ראש שקע. איך אפשר להקדיש דף שלם לכל אחד מהברגים האלו אם אני אפילו לא יכולה להתייחס אליהם כאחים למשפחת אלן, שקיבלו שמות כל כך מטומטמים כי ההורים שלהם כנראה גם כן אחים? אין ברירה, אני מקלידה "בורג ראש אלן" בראש הדף, ושופכת עליו את כל המידע שיש לי (תקן, קוטר, חוזק, צבעים, ציפויים). זה לא הרבה, אבל זה יספיק לכרגע.
 
מזל שהגדרתי לכל הקבוצות בוואטסאפ צליל התראה זהה, ככה אני יודעת שאין מה להסתכל, זו רק הודעת שרשרת מימי קום האינטרנט על דוגמיות בושם מורעלות!!! בקבוצת "משפחחח" או הזמנה למכירת בגדים!!! בבית של אחת האימהות מ"ד'3 נותנים בראש" או בקשה לתרום דם בדחיפות!!! למישהו חולה שכבר הבריא בקבוצת "זקני תיכון צפת — מחזור כ"ו". תמיד השמות המתחכמים האלו, כאילו שלתת לקבוצה שפתחת שם אינפורמטיבי רגיל זו אינדיקציה לאישיות פגומה, ולא זה שבכלל פתחת קבוצה מלכתחילה. ותמיד עם תועפות סימני קריאה, הרבה יותר משמותר לכתוב בהודעה אחת. אני עורכת אז אני יודעת בדיוק כמה סימני קריאה מותר לדחוף בהודעה אחת, וזה תמיד אפס.
 
אני לא משתיקה את הקבוצות כי פעם בכמה זמן באמת עובר שם מידע חיוני (חומר למבחן בחשבון של ד'3, מתי החתונה של מיתר, בת־דודה שלישית שלא ידעתי שיש לי, שנופלת בדיוק על התקף אלרגיה שגם לא ידעתי שיש לי, פעילות הורים בגן לקראתה צריך לתפוס ראשונה את משבצת ה"מביאה כוסות חד־פעמיות", הודעה מוועד הבית על שיפוץ בן שבוע למעלית בבניין שבגללו איאלץ לטפס במדרגות על עקבים במשך החודש שהשיפוץ ייקח בפועל, כאלה דברים). אם הזרזיף הרגיל מתחלף בשטף עצבני של הודעות, אני מסתכלת מה קורה. לרוב מדובר בשרשור הודעות "מזל טוב!" לקראת יום ההולדת של איזו מיקה או עלמה, או בשרשור "היה ממש כיף, מזל טוב!" עשר דקות אחרי שנגמר היום הולדת של מיקה או עלמה.
 
לפעמים לא אבל לרוב כן, ולכן כשהטלפון ממשיך לצפצף אני מעבירה אותו לרטט. אין לי זמן לזה עכשיו כי אני צריכה לעבוד. היה לי די זמן לעבוד, כמובן, אבל אני העדפתי לצפות בלופ בלתי נגמר של "בנות גילמור" באייפד, אז ברור שזה יותר דחוף מלכתוב על "בורג אלן בלי ראש", שרק עכשיו קיבל כותרת ושלושה משפטים משלו. עוד דברים דחופים יותר מ"בורג אלן ראש כפתור" (כותרת ושתי פסקאות) ו"בורג אלן ראש שקע" (כותרת ושבעה משפטים): טוויטר, לנעוץ בגדים מוצלחים ואאוטפיטים ראויים בפינטרסט, לקנות נעליים ב-6pm, לבדוק מי זו השחקנית ההיא ששיחקה בסרט ההוא, להסתכל בערך הוויקיפדיה שלה כדי לוודא שגם היא מזדקנת, לתקן פרט אזוטרי בערך הוויקיפדיה של מישהו אחר, לבדוק מה שלום הערכים שאני כתבתי ולנשום לרווחה שהם נראים אותו דבר, עוד טוויטר, לקרוא מאמר על איך לקנות אושר במגזין "דה אטלנטיק", לחשוב לעצמי "קריאה זה דבר מאוד מרגיע", לקרוא שלושה עמודים בספר המתח החדש בסדרה של ג'יי.קיי רולינג ולהיזכר למה לאחרונה אני קוראת כמעט אך ורק ספרות מהמאה התשע עשרה, לראות ביוטיוב סרטון הדרכה לתיקון עצמי של שן שבורה ולהזדעזע ממה שאנשים עושים לעצמם, לראות ביוטיוב סרטון על תיקון עצמי של שן שבורה שהשתבש קשות ולהזדעזע גם מזה למרות שזה היה צפוי, לבדוק אם מישהו הצליח להנפיק נעליים אדומות מושלמות שעוד אין לי (התשובה היא תמיד לא, אבל איך אני אדע אם לא אקנה אותן?), שוב טוויטר, לגגל "תרגול מוטוריקה עדינה לילדים בגיל גן באמצעות אוריגמי", והכול תוך כדי צפייה ב"בנות גילמור" במסך־בתוך־מסך באייפד כדי שלא יהיה לי משעמם בזמן שאני קופצת מעניין לעניין כדי שלא יהיה לי משעמם. אין, אני אלופה במולטי־טאסקינג כל עוד לא מדובר בעבודה.
 
הטלפון עובר לזמזם, מתעלם מזה שרֶטט זה בכלל לא שקט אלא פשוט סוג אחר של רעש. לא אכפת לי. אני מסדרת את הטקסט עכשיו ומתאימה את חלקיו העקומים־קצת זה לזה, כמו חיקוי לגו שנקנה בשוק ולכן לא מתחבר עד הסוף. אבל אני לא מודאגת, אני עושה את זה כבר די הרבה זמן ואני יכולה להעריך באותה דייקנות בה אני שמה אייליינר מדי בוקר לאיזה טקסט הלקוח מצפה וכמה גנרי הוא צריך להיות כדי שהוא יהיה מרוצה ממש. אני מפזרת בטקסט "איכותי" ו"מגוון רחב" ומגוונת מדי פעם עם "איכותי במיוחד" ו"מגוון רחב במיוחד". זה לא מספיק, אז אני משליכה עוד קצת "ייחודי", "מתקדם", "חדשני" ומוסיפה גם "אופטימלי" ו"מיטבי", אבל לא באותו עמוד כי למרות שאף אחד בזהבי לא יודע את זה, זו אותה מילה. אני עושה וִיש אחרון, שולחת הכול במייל לעמי או אולי רמי זהבי, מנהל השיווק והבן של, ותודה ושלום וביי וגז ואיפה הטלפון שלי.
 
בזמן שעבדתי מישהו הוסיף אותי לקבוצת "ותיקי אקסל־נט" (27 הודעות שלא נקראו) ושלח גם כמה הודעות פרטיות. אני לא נכנסת. עשר שנים אחרי שעזבתי את חברת "אקסל־נט אתרים ותוכן" יש לי מעט מאוד סבלנות לפגישות מחזור נוסטלגיות בפילטר ולנסיה. מצד שני אני בכל זאת קצת סקרנית, אז אני נכנסת לתצוגה המקדימה של ההודעות במרכז ההתראות כדי לקרוא אותן בלי שיידעו שקראתי אותן.
 
"היי קרן, זו אפרת כהן מהעבר," (מי?) "דברי איתי כשאת יכולה". אין לי מושג מי זאת. עוד הודעה: "אפרת כהן (לשעבר לוי), עבדנו יחד באקסל־נט". אה, אז תגידי. ברור שאני זוכרת את אפרת, נדמה לי. לא היינו חברות. יכול להיות שהייתי בחתונה שהפכה אותה מאפרת לוי לאפרת פרידמן, אם כי לא הייתי נשבעת על זה. אין לי מושג איזו פנייה לא נכונה לקחו החיים של אפרת לוי ואז פרידמן שהיא נהייתה אפרת כהן, כמו איזה ישראל ישראלי מטבלת שמות המשפחה הנפוצים בישראל, אבל אני ממש מקווה שבוחן המציאות שלה שרד את המעבר ושהיא לא הולכת להזמין אותי לסדנת זילוף עוגות או, גרוע מזה, למעגל העצמה נשי או מעגל נשים מעצים או כל פעילות שמתקיימת בחדר עם מיחם במתנ"ס.
 
"אבי המאירי נפטר, הלוויה מחר ב-12:00 בבית העלמין ירקון, פתחתי קבוצה לכל העובדים מפעם כדי לרכז את כל ההודעות על השבעה וזה". אני סוגרת את הפה, מופתעת מהידיעה ומהצמרמורת שאוחזת בי לרגע. אבי המאירי, המנכ"ל והבעלים של אקסל־נט, האיש שקיבל אותי לעבודה כסטודנטית והפך למנטור שלי, שקידם אותי לתפקיד כותבת בגיל 23 ולמנהלת תוכן בגיל 25 ופיטר אותי בגיל 30, איננו. בן כמה הוא היה במותו? אני עושה חשבון זריז: אם אני בת 40 עכשיו, אז אבי היה בן 59. כלומר, לא מוות טבעי בשיבה טובה. להתקשר לאפרת כדי לשאול? לא, זה רכלני וצהוב ולא לעניין ואני אצטרך לשמוע מה שלומה ומה היא עושה עכשיו וכמה ילדים יש לה ואיך היא נהייתה אפרת כהן ולמה שלא ניפגש איזה ערב ונעשה משהו כיפי ביחד בדיוק סיימתי קורס קואצ'ינג מהמם ואני מתאמנת למרתון תל־אביב הקרוב אבל ברור שבשבילך אני אפנה זמן חחח רוצה לקפוץ אליי אני גרה במודיעין כי ברור שהיא גרה במודיעין וזה רק עשרים דקות מתל־אביב למרות שלא בשעות העומס אם כי אני בכלל לא נוסעת ברכב פרטי אלא רק ברכבת כי אני ממש מאמינה בתחבורה ציבורית וגם נורא חשוב לי לתרום איזו תרומה אפילו קטנה לצמצום טביעת הרגל האקולוגית שלי אז אנחנו גם הולכים לשים קומפוסטר בגינה מייד אחרי שנסיים את סדנת המיחזור שהילדים מה זה נהנים ממנה למרות שלא הייתי בטוחה שזה מספיק נגיש להם אבל בתכל'ס החינוך מתחיל מהבית והשלום מתחיל בתוכי וכל ההתחלות קשות ועוד קלישאות עם התחלה.
 
יש סיבה שלא היינו חברות. בקיצור, אני לא מתקשרת לאפרת אפילו אם יתברר שאבי מת מנגיף אבולה רדום שהדביק את כל מי שעבד אי פעם באקסל־נט ושהדרך היחידה להימנע ממוות ודאי ואלים היא שיחת טלפון עם אפרת.
 
זה בטוח היה סרטן ריאות. האיש עישן בלי סוף הרי, והיום הטרגי בחייו (כאילו, חוץ מאתמול כנראה) היה היום בו אסרו על עישון במבנים ציבוריים והוא נאלץ להפסיק לאפר לתוך המקלדת שלו ולעבור לפינת העישון בבניין. הוא בילה שם כל כך הרבה זמן שהוא התחיל לצאת להפסקות עישון עם הלפטופ שלו, ששקל אז יותר מילד בן 3, ולערוך שם ישיבות עבודה עם כל מי שאיתרע מזלו לצאת לעשן גם. ועדיין, מספיק שנכנסתי להתייעצות של עשר דקות במשרד הלגמרי־נטול־עישון שלו, עם הלחישה הבלתי נסבלת של מסנן האוויר האולטרה־משוכלל שהוא הביא מארצות־הברית, כדי שאריח כאילו התקלחתי עם מאפרה ואז חבשתי אותה על הראש ויצאתי.
 
אולי אני אשלח לה הודעה? מה אפשר לכתוב בתגובה להודעה כזו? אני מקדישה לעניין קצת יותר זמן מזה שהקדשתי למגוון הברגים האיכותיים והייחודיים של זהבי ברגים אומים ודסקיות לתעשייה, ובסוף שולחת "אוי" בתקווה שאפרת תנדב עוד פרטים. אפרת מחוברת ולא מחכה הרבה לפני שהיא מיידה בי "נורא. הוא התאבד". היא כנראה ממתינה לתגובה לפני שהיא תשפוך את כל מה שהיא יודעת, אבל איזו תגובה הגיונית יש למשפט הזה בכלל? אני מנסה "מחריד" וזה כנראה מספיק לאפרת כי שנייה אחרי היא כבר "מקליד/ה..." במרץ.
 
אבי פוצץ לעצמו את הראש עם האקדח שהחזיק ברישיון ועשה עבודה כל כך יסודית שאלמלא טביעות האצבעות שלו אפילו רופא השיניים שלו לא היה מזהה אותו. אני בוהה בהודעות של אפרת, שנוחתות בוואטסאפ שלי אחת אחרי השנייה במהירות, כמו פצצות מרגמה קטנות. הוא כנראה תכנן את הכול מראש כי הוא הודיע במשרד שהוא לא מרגיש טוב ולא יהיה זמין. בום. הוא נסע ליער ביריה עם הרכב שלו, חנה במקום מבודד, שם את האקדח בפה ולחץ על ההדק. בום. הוא הותיר מכתב התאבדות על לוח המחוונים באוטו, קצר וסתום כמו דו"ח חנייה בשפה זרה. בום. תאריך, שש מילים, וזהו. "אני לא יכול יותר. סליחה. אבי". בום. ואז אפרת מקלידה "מה את אומרת?"
 
רק אחרי כמה דקות טובות אני שמה לב שאפרת עדיין מחוברת, כנראה מחכה שאגיב. מה אני אומרת? אני אומרת, אפרת, שלכתוב "מה את אומרת?" אחרי כל הפרטים המחרידים ששפכת עליי בלי אזהרה גורם לך להישמע כמו ילדה בגמילה מחיתולים שהרגע הצליחה לעשות פיפי באסלה ועכשיו מחכה למדבקה שלה. אני אומרת, אפרת, שנראה לי שאת שואבת יותר מדי עונג מהפרטים המורבידיים האלו, אפרת, מה שגורם לי לתהות, אפרת, אם אין לכם נטפליקס או ספרייה בבית שזו הדרך בה בחרת לשעשע את עצמך, אפרת. אני אומרת, אפרת, שזו שאלה כל כך מטומטמת שאני תוהה אם קוף מחמד מקליד בשבילך את השטויות שכתבת כי מאז הלובוטומיה קשה לך עם מוטוריקה עדינה, אפרת. שם מוזר, אפרת.
 
במקום זה אני מקלידה "אין לי מילים". אפרת עדיין מחכה, כנראה לתגובה קצת יותר מושקעת מזו. אני מגגלת מהר "מה אומרים כשמישהו נפטר". גוגל מתקן אותי ל"מה אומרים שמישהו נפטר". הגיוני. אם מישהו מגגל כאלה שאלות מטומטמות ברור שהוא לא יוכל להבחין בין "ש" ל"כש". ההצעה המועילה הבאה של גוגל היא "מה אומרים שמישהו נפתר" אז די ברור שלא משם תבוא הישועה. אני מתפשרת על "את מגיעה ללוויה?" חיוור. "ברור!!!" היא עונה. שלושה סימני קריאה, אלא מה. אחרי ה"ברור!!!" הקצת עולץ מדי של אפרת משתרכים אימוג'י עצוב + אימוג'י בוכה + אימוג'י חתול בוכה כי אפרת רוצה שאני אדע שהיא ממש ממש ממש עצובה מכל העניין. אני, לעומת זאת, חושבת שאפרת נשמעת כמו חייזר שמנסה להתחזות לבן אדם למרות שדילג על כמה פרקים בספר ההדרכה, כנראה כי לא היו שם ציורים. אולי זה לא גזע תבוני.
 
אני יוצאת מהוואטסאפ כדי לאותת לאפרת שתם זמננו להיום ולבכלל, ובודקת את אתרי החדשות. כלום. או כמעט כלום: אחרי רבע שעה של שיטוט בין בליל התוכן השיווקי שמסווה בתוכו קצת חדשות, אני מוצאת שתי שורות לקוניות על גופת גבר שנמצאה בצפון הארץ לאחר ששם קץ לחייו, אין חשד לפלילים.

נופית לוי-איתן

נופית לוי-איתן היא כותבת תוכן ועורכת. טקסט-מניאקית עם פֵטיש לעברית ולמסטיקים של מנטוס; אימא לשלושה ילדים ולאוסף נעליים, ובעלת נטייה מצערת לצילום סלפיז באוטו.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: סביון
  • תאריך הוצאה: יולי 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 330 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 30 דק'
אל תכתבי את זה נופית לוי-איתן
פרק 1
 
 
הטלפון שלי משמיע איזה צפצוף אבל לי לא אכפת כי אני יודעת שזו קבוצת וואטסאפ כלשהי. אני, אם לא אכפת לחברי קבוצת "עכשיו בגן חצב", צריכה לכתוב למחר עוד ארבעה עמודי מוצר ל"זהבי ברגים אומים ודסקיות לתעשייה" וכל מה שיש לי בנושא כרגע זה בדיחות. לא שזהבי ברגים אומים וכו' וכו' היו צוחקים מהן, חוש ההומור שלהם מוגבל לגיחוכים נוכח הסעיף בהצעת המחיר שלי שקובע שהתשלום יועבר ביום מסירת הטקסט, וגם אלו נעלמו כשזהבי הבינו שאני לא עובדת בשוטף פלוס 30. הייתי צריכה להגיד להם כבר אז שאני לא מעוניינת, סליחה "עמוסה בפרויקטים אחרים כרגע ולכן לא אוכל להקדיש לפרויקט שלכם את הזמן הנדרש", שזה מה שאני אומרת ללקוחות שברור שיתישו אותי עוד לפני שנכתבה מילה אחת, אבל מסתבר שאנשים לא מעוניינים לשלם לעורכי תוכן אם הם לא כותבים עבורם טקסטים, וגם כשכן הם עלולים לגלות הססנות בעניין.
 
עוד צפצוף מכיוון הטלפון אבל אני לא מקשיבה. אני חושבת על בורג ראש אלן, בורג אלן בלי ראש, בורג אלן ראש כפתור ובורג אלן ראש שקע. איך אפשר להקדיש דף שלם לכל אחד מהברגים האלו אם אני אפילו לא יכולה להתייחס אליהם כאחים למשפחת אלן, שקיבלו שמות כל כך מטומטמים כי ההורים שלהם כנראה גם כן אחים? אין ברירה, אני מקלידה "בורג ראש אלן" בראש הדף, ושופכת עליו את כל המידע שיש לי (תקן, קוטר, חוזק, צבעים, ציפויים). זה לא הרבה, אבל זה יספיק לכרגע.
 
מזל שהגדרתי לכל הקבוצות בוואטסאפ צליל התראה זהה, ככה אני יודעת שאין מה להסתכל, זו רק הודעת שרשרת מימי קום האינטרנט על דוגמיות בושם מורעלות!!! בקבוצת "משפחחח" או הזמנה למכירת בגדים!!! בבית של אחת האימהות מ"ד'3 נותנים בראש" או בקשה לתרום דם בדחיפות!!! למישהו חולה שכבר הבריא בקבוצת "זקני תיכון צפת — מחזור כ"ו". תמיד השמות המתחכמים האלו, כאילו שלתת לקבוצה שפתחת שם אינפורמטיבי רגיל זו אינדיקציה לאישיות פגומה, ולא זה שבכלל פתחת קבוצה מלכתחילה. ותמיד עם תועפות סימני קריאה, הרבה יותר משמותר לכתוב בהודעה אחת. אני עורכת אז אני יודעת בדיוק כמה סימני קריאה מותר לדחוף בהודעה אחת, וזה תמיד אפס.
 
אני לא משתיקה את הקבוצות כי פעם בכמה זמן באמת עובר שם מידע חיוני (חומר למבחן בחשבון של ד'3, מתי החתונה של מיתר, בת־דודה שלישית שלא ידעתי שיש לי, שנופלת בדיוק על התקף אלרגיה שגם לא ידעתי שיש לי, פעילות הורים בגן לקראתה צריך לתפוס ראשונה את משבצת ה"מביאה כוסות חד־פעמיות", הודעה מוועד הבית על שיפוץ בן שבוע למעלית בבניין שבגללו איאלץ לטפס במדרגות על עקבים במשך החודש שהשיפוץ ייקח בפועל, כאלה דברים). אם הזרזיף הרגיל מתחלף בשטף עצבני של הודעות, אני מסתכלת מה קורה. לרוב מדובר בשרשור הודעות "מזל טוב!" לקראת יום ההולדת של איזו מיקה או עלמה, או בשרשור "היה ממש כיף, מזל טוב!" עשר דקות אחרי שנגמר היום הולדת של מיקה או עלמה.
 
לפעמים לא אבל לרוב כן, ולכן כשהטלפון ממשיך לצפצף אני מעבירה אותו לרטט. אין לי זמן לזה עכשיו כי אני צריכה לעבוד. היה לי די זמן לעבוד, כמובן, אבל אני העדפתי לצפות בלופ בלתי נגמר של "בנות גילמור" באייפד, אז ברור שזה יותר דחוף מלכתוב על "בורג אלן בלי ראש", שרק עכשיו קיבל כותרת ושלושה משפטים משלו. עוד דברים דחופים יותר מ"בורג אלן ראש כפתור" (כותרת ושתי פסקאות) ו"בורג אלן ראש שקע" (כותרת ושבעה משפטים): טוויטר, לנעוץ בגדים מוצלחים ואאוטפיטים ראויים בפינטרסט, לקנות נעליים ב-6pm, לבדוק מי זו השחקנית ההיא ששיחקה בסרט ההוא, להסתכל בערך הוויקיפדיה שלה כדי לוודא שגם היא מזדקנת, לתקן פרט אזוטרי בערך הוויקיפדיה של מישהו אחר, לבדוק מה שלום הערכים שאני כתבתי ולנשום לרווחה שהם נראים אותו דבר, עוד טוויטר, לקרוא מאמר על איך לקנות אושר במגזין "דה אטלנטיק", לחשוב לעצמי "קריאה זה דבר מאוד מרגיע", לקרוא שלושה עמודים בספר המתח החדש בסדרה של ג'יי.קיי רולינג ולהיזכר למה לאחרונה אני קוראת כמעט אך ורק ספרות מהמאה התשע עשרה, לראות ביוטיוב סרטון הדרכה לתיקון עצמי של שן שבורה ולהזדעזע ממה שאנשים עושים לעצמם, לראות ביוטיוב סרטון על תיקון עצמי של שן שבורה שהשתבש קשות ולהזדעזע גם מזה למרות שזה היה צפוי, לבדוק אם מישהו הצליח להנפיק נעליים אדומות מושלמות שעוד אין לי (התשובה היא תמיד לא, אבל איך אני אדע אם לא אקנה אותן?), שוב טוויטר, לגגל "תרגול מוטוריקה עדינה לילדים בגיל גן באמצעות אוריגמי", והכול תוך כדי צפייה ב"בנות גילמור" במסך־בתוך־מסך באייפד כדי שלא יהיה לי משעמם בזמן שאני קופצת מעניין לעניין כדי שלא יהיה לי משעמם. אין, אני אלופה במולטי־טאסקינג כל עוד לא מדובר בעבודה.
 
הטלפון עובר לזמזם, מתעלם מזה שרֶטט זה בכלל לא שקט אלא פשוט סוג אחר של רעש. לא אכפת לי. אני מסדרת את הטקסט עכשיו ומתאימה את חלקיו העקומים־קצת זה לזה, כמו חיקוי לגו שנקנה בשוק ולכן לא מתחבר עד הסוף. אבל אני לא מודאגת, אני עושה את זה כבר די הרבה זמן ואני יכולה להעריך באותה דייקנות בה אני שמה אייליינר מדי בוקר לאיזה טקסט הלקוח מצפה וכמה גנרי הוא צריך להיות כדי שהוא יהיה מרוצה ממש. אני מפזרת בטקסט "איכותי" ו"מגוון רחב" ומגוונת מדי פעם עם "איכותי במיוחד" ו"מגוון רחב במיוחד". זה לא מספיק, אז אני משליכה עוד קצת "ייחודי", "מתקדם", "חדשני" ומוסיפה גם "אופטימלי" ו"מיטבי", אבל לא באותו עמוד כי למרות שאף אחד בזהבי לא יודע את זה, זו אותה מילה. אני עושה וִיש אחרון, שולחת הכול במייל לעמי או אולי רמי זהבי, מנהל השיווק והבן של, ותודה ושלום וביי וגז ואיפה הטלפון שלי.
 
בזמן שעבדתי מישהו הוסיף אותי לקבוצת "ותיקי אקסל־נט" (27 הודעות שלא נקראו) ושלח גם כמה הודעות פרטיות. אני לא נכנסת. עשר שנים אחרי שעזבתי את חברת "אקסל־נט אתרים ותוכן" יש לי מעט מאוד סבלנות לפגישות מחזור נוסטלגיות בפילטר ולנסיה. מצד שני אני בכל זאת קצת סקרנית, אז אני נכנסת לתצוגה המקדימה של ההודעות במרכז ההתראות כדי לקרוא אותן בלי שיידעו שקראתי אותן.
 
"היי קרן, זו אפרת כהן מהעבר," (מי?) "דברי איתי כשאת יכולה". אין לי מושג מי זאת. עוד הודעה: "אפרת כהן (לשעבר לוי), עבדנו יחד באקסל־נט". אה, אז תגידי. ברור שאני זוכרת את אפרת, נדמה לי. לא היינו חברות. יכול להיות שהייתי בחתונה שהפכה אותה מאפרת לוי לאפרת פרידמן, אם כי לא הייתי נשבעת על זה. אין לי מושג איזו פנייה לא נכונה לקחו החיים של אפרת לוי ואז פרידמן שהיא נהייתה אפרת כהן, כמו איזה ישראל ישראלי מטבלת שמות המשפחה הנפוצים בישראל, אבל אני ממש מקווה שבוחן המציאות שלה שרד את המעבר ושהיא לא הולכת להזמין אותי לסדנת זילוף עוגות או, גרוע מזה, למעגל העצמה נשי או מעגל נשים מעצים או כל פעילות שמתקיימת בחדר עם מיחם במתנ"ס.
 
"אבי המאירי נפטר, הלוויה מחר ב-12:00 בבית העלמין ירקון, פתחתי קבוצה לכל העובדים מפעם כדי לרכז את כל ההודעות על השבעה וזה". אני סוגרת את הפה, מופתעת מהידיעה ומהצמרמורת שאוחזת בי לרגע. אבי המאירי, המנכ"ל והבעלים של אקסל־נט, האיש שקיבל אותי לעבודה כסטודנטית והפך למנטור שלי, שקידם אותי לתפקיד כותבת בגיל 23 ולמנהלת תוכן בגיל 25 ופיטר אותי בגיל 30, איננו. בן כמה הוא היה במותו? אני עושה חשבון זריז: אם אני בת 40 עכשיו, אז אבי היה בן 59. כלומר, לא מוות טבעי בשיבה טובה. להתקשר לאפרת כדי לשאול? לא, זה רכלני וצהוב ולא לעניין ואני אצטרך לשמוע מה שלומה ומה היא עושה עכשיו וכמה ילדים יש לה ואיך היא נהייתה אפרת כהן ולמה שלא ניפגש איזה ערב ונעשה משהו כיפי ביחד בדיוק סיימתי קורס קואצ'ינג מהמם ואני מתאמנת למרתון תל־אביב הקרוב אבל ברור שבשבילך אני אפנה זמן חחח רוצה לקפוץ אליי אני גרה במודיעין כי ברור שהיא גרה במודיעין וזה רק עשרים דקות מתל־אביב למרות שלא בשעות העומס אם כי אני בכלל לא נוסעת ברכב פרטי אלא רק ברכבת כי אני ממש מאמינה בתחבורה ציבורית וגם נורא חשוב לי לתרום איזו תרומה אפילו קטנה לצמצום טביעת הרגל האקולוגית שלי אז אנחנו גם הולכים לשים קומפוסטר בגינה מייד אחרי שנסיים את סדנת המיחזור שהילדים מה זה נהנים ממנה למרות שלא הייתי בטוחה שזה מספיק נגיש להם אבל בתכל'ס החינוך מתחיל מהבית והשלום מתחיל בתוכי וכל ההתחלות קשות ועוד קלישאות עם התחלה.
 
יש סיבה שלא היינו חברות. בקיצור, אני לא מתקשרת לאפרת אפילו אם יתברר שאבי מת מנגיף אבולה רדום שהדביק את כל מי שעבד אי פעם באקסל־נט ושהדרך היחידה להימנע ממוות ודאי ואלים היא שיחת טלפון עם אפרת.
 
זה בטוח היה סרטן ריאות. האיש עישן בלי סוף הרי, והיום הטרגי בחייו (כאילו, חוץ מאתמול כנראה) היה היום בו אסרו על עישון במבנים ציבוריים והוא נאלץ להפסיק לאפר לתוך המקלדת שלו ולעבור לפינת העישון בבניין. הוא בילה שם כל כך הרבה זמן שהוא התחיל לצאת להפסקות עישון עם הלפטופ שלו, ששקל אז יותר מילד בן 3, ולערוך שם ישיבות עבודה עם כל מי שאיתרע מזלו לצאת לעשן גם. ועדיין, מספיק שנכנסתי להתייעצות של עשר דקות במשרד הלגמרי־נטול־עישון שלו, עם הלחישה הבלתי נסבלת של מסנן האוויר האולטרה־משוכלל שהוא הביא מארצות־הברית, כדי שאריח כאילו התקלחתי עם מאפרה ואז חבשתי אותה על הראש ויצאתי.
 
אולי אני אשלח לה הודעה? מה אפשר לכתוב בתגובה להודעה כזו? אני מקדישה לעניין קצת יותר זמן מזה שהקדשתי למגוון הברגים האיכותיים והייחודיים של זהבי ברגים אומים ודסקיות לתעשייה, ובסוף שולחת "אוי" בתקווה שאפרת תנדב עוד פרטים. אפרת מחוברת ולא מחכה הרבה לפני שהיא מיידה בי "נורא. הוא התאבד". היא כנראה ממתינה לתגובה לפני שהיא תשפוך את כל מה שהיא יודעת, אבל איזו תגובה הגיונית יש למשפט הזה בכלל? אני מנסה "מחריד" וזה כנראה מספיק לאפרת כי שנייה אחרי היא כבר "מקליד/ה..." במרץ.
 
אבי פוצץ לעצמו את הראש עם האקדח שהחזיק ברישיון ועשה עבודה כל כך יסודית שאלמלא טביעות האצבעות שלו אפילו רופא השיניים שלו לא היה מזהה אותו. אני בוהה בהודעות של אפרת, שנוחתות בוואטסאפ שלי אחת אחרי השנייה במהירות, כמו פצצות מרגמה קטנות. הוא כנראה תכנן את הכול מראש כי הוא הודיע במשרד שהוא לא מרגיש טוב ולא יהיה זמין. בום. הוא נסע ליער ביריה עם הרכב שלו, חנה במקום מבודד, שם את האקדח בפה ולחץ על ההדק. בום. הוא הותיר מכתב התאבדות על לוח המחוונים באוטו, קצר וסתום כמו דו"ח חנייה בשפה זרה. בום. תאריך, שש מילים, וזהו. "אני לא יכול יותר. סליחה. אבי". בום. ואז אפרת מקלידה "מה את אומרת?"
 
רק אחרי כמה דקות טובות אני שמה לב שאפרת עדיין מחוברת, כנראה מחכה שאגיב. מה אני אומרת? אני אומרת, אפרת, שלכתוב "מה את אומרת?" אחרי כל הפרטים המחרידים ששפכת עליי בלי אזהרה גורם לך להישמע כמו ילדה בגמילה מחיתולים שהרגע הצליחה לעשות פיפי באסלה ועכשיו מחכה למדבקה שלה. אני אומרת, אפרת, שנראה לי שאת שואבת יותר מדי עונג מהפרטים המורבידיים האלו, אפרת, מה שגורם לי לתהות, אפרת, אם אין לכם נטפליקס או ספרייה בבית שזו הדרך בה בחרת לשעשע את עצמך, אפרת. אני אומרת, אפרת, שזו שאלה כל כך מטומטמת שאני תוהה אם קוף מחמד מקליד בשבילך את השטויות שכתבת כי מאז הלובוטומיה קשה לך עם מוטוריקה עדינה, אפרת. שם מוזר, אפרת.
 
במקום זה אני מקלידה "אין לי מילים". אפרת עדיין מחכה, כנראה לתגובה קצת יותר מושקעת מזו. אני מגגלת מהר "מה אומרים כשמישהו נפטר". גוגל מתקן אותי ל"מה אומרים שמישהו נפטר". הגיוני. אם מישהו מגגל כאלה שאלות מטומטמות ברור שהוא לא יוכל להבחין בין "ש" ל"כש". ההצעה המועילה הבאה של גוגל היא "מה אומרים שמישהו נפתר" אז די ברור שלא משם תבוא הישועה. אני מתפשרת על "את מגיעה ללוויה?" חיוור. "ברור!!!" היא עונה. שלושה סימני קריאה, אלא מה. אחרי ה"ברור!!!" הקצת עולץ מדי של אפרת משתרכים אימוג'י עצוב + אימוג'י בוכה + אימוג'י חתול בוכה כי אפרת רוצה שאני אדע שהיא ממש ממש ממש עצובה מכל העניין. אני, לעומת זאת, חושבת שאפרת נשמעת כמו חייזר שמנסה להתחזות לבן אדם למרות שדילג על כמה פרקים בספר ההדרכה, כנראה כי לא היו שם ציורים. אולי זה לא גזע תבוני.
 
אני יוצאת מהוואטסאפ כדי לאותת לאפרת שתם זמננו להיום ולבכלל, ובודקת את אתרי החדשות. כלום. או כמעט כלום: אחרי רבע שעה של שיטוט בין בליל התוכן השיווקי שמסווה בתוכו קצת חדשות, אני מוצאת שתי שורות לקוניות על גופת גבר שנמצאה בצפון הארץ לאחר ששם קץ לחייו, אין חשד לפלילים.