פרק 1
ג’יה
חשבתי שעוד רגע אתעלף. החדר התחיל להסתובב סביבי, ונאלצתי לתפוס בזרועו של ראש כדי להתייצב.
“ג’יה? את בסדר?”
כשפתחתי את פי לענות עלתה בגרוני צריבה שבישרה, כך חששתי, על הקאה. סתמתי את פי בידי ואיכשהו הצלחתי למלמל מילה הגיונית אחת. “שירותים.”
ראש הוביל אותי לחדר שירותים בסופו של מסדרון ארוך וניסה להיכנס איתי. הוא נראה עצבני בדיוק כפי שהרגשתי בעצמי. הנחתי את ידי על חזהו כדי למנוע ממנו להיכנס איתי לחדר הקטן. “אני בסדר. רק תן לי כמה דקות לבד. אלה רק בחילת בוקר ועצבים.”
“בטוחה?”
הנהנתי והכרחתי את עצמי לחייך חצי חיוך ואז נעלתי את עצמי בשירותים. החלקתי במורד הדלת הסגורה, התיישבתי על הרצפה, אחזתי את ראשי בידיי והתחלתי להתנשף.
זה לא ייתכן.
העיניים שלי מתעתעות בי.
הורמונים. אלה בטוח רק הורמונים.
ראיתי את הרלן רק פעם אחת, בלילה שבו נפגשנו – וזה היה כבר לפני כמה חודשים.
אבל אחיו של ראש היה דומה לו כל-כך.
העיניים הירוקות האלה.
השיזוף המושלם.
הלסת הרבועה.
שיער מסופר להפליא עם שביל בצד.
אבל הוא לא היה מגיע להייטס.
ראש ואחיו תיעבו זה את זה.
אין שום סיכוי שהוא היה בא לבלות בהמפטונס.
ו... הבחור שהייתי איתו אמר שקוראים לו הרלן, לא אליוט.
אם כי...
תמיד חשדתי שהבחור שיקר לגבי שמו. משהו באופן שבו אמר הרלן היה מוזר בעיניי מסיבה כלשהי – כאילו המילה לא התגלגלה על לשונו כצפוי. צורת הדיבור שלו הייתה חלקה ומלוטשת, בדיוק כמו המילים שאמר כשניגש והתיישב לידי על הבר. אבל כשאמר את שמו, הוא כמעט גמגם.
יכול להיות שאליוט הגיע להמפטונס באותו ערב כדי לדבר עם אחיו. אם כי ראש לא נראה בסביבה כשפגשתי את הסטוץ שלי באותו לילה. וראש הוא לא מישהו שהייתי שוכחת.
ככל שישבתי על הרצפה יותר זמן, כך החמירה הסחרחורת שחשתי. עברתי הלוך ושוב מ”ברור שזה הוא” ל”אין מצב שזה הוא” לפחות עשרים פעם במשך חמש דקות.
נקישה קלה על הדלת הקפיצה אותי וראשי נחבט בדלת.
“ג’יה. את בסדר, מותק?”
הרוך בקולו של ראש שחרר את הדמעות והן התחילו לזרום. אלוהים, מה קורה פה, לעזאזל? לא יכול להיות שזה קורה לי. מספיק גרוע שנכנסתי להיריון מסטוץ – אבל לא יכול להיות שזה היה מהאיש ההוא.
שלושים שניות חלפו והוא דפק שוב, הפעם חזק יותר. “ג’יה?”
לא היה לי ספק שאם לא אענה מייד, הוא ישבור את הדלת. “אני בסדר,” צייצתי. “רק קצת בחילה. עוד מעט אצא.”
בחמש הדקות הבאות שכנעתי את עצמי שטעיתי. אליוט לא היה הרלן. זה מגוחך. שתיתי קצת באותו ערב. זה היה מישהו שנראה כמוהו – מעברו האחר של חדר ארוך. כשאתקרב אבין שהוא בכלל לא דומה לגבר ששכבתי איתו.
לא הייתה שום אפשרות אחרת.
בסופו של דבר, אחרי עוד פעמיים שבהן ראש שאל לשלומי, בכי חרישי ושטיפת פנים, פתחתי את הדלת. שערו של ראש חשף שהוא מרט אותו מרוב דאגה. הושטתי את ידי והחלקתי את קווצות השיער שהזדקרו למקומן.
“אני בסדר. סליחה. זה... פשוט הופיע פתאום.”
ראש נשף בהקלה. “אני אהיה כל-כך חסר תועלת בחדר לידה. אני אפילו לא מסוגל להתמודד עם הבחילות שלך מרוב דאגה שמשהו לא בסדר.”
ליבי התכווץ בחזי. “אתה... רוצה להיות איתי בחדר לידה?”
מצחו התקמט. “ברור. כנראה פשוט הנחתי שזה מה שיקרה.”
העברתי את מבטי בין עיניו וחשתי שאני משתנקת שוב. הפעם מסיבה אחרת לגמרי. הגבר שעמד מולי היה מדהים, במלוא מובן המילה. הוא אמר דברים יפהפיים כל-כך אפילו בלי לשים לב. ראש לא נתן את ליבו בקלות לאיש, אבל כשעשה זאת הוא נתן אותו במאה ועשרה אחוזים. הוא באמת היה איתי, במלוא מובן המילה.
כרית אגודלו מחתה בעדינות דמעה שהחליקה במורד לחיי. “אני לא חייב להיות שם אם את לא רוצה. אל תבכי.”
הטלתי את זרועותיי סביב צווארו. “לא, לא. אני רוצה שתהיה שם! אני רוצה שתהיה בכל מקום שאני נמצאת בו. אני רוצה שתהיה לצידי לאורך כל הדבר הזה. פשוט... אני אוהבת אותך כל-כך, ונראה לי שבדיוק עכשיו הבנתי שכשאמרת שאתה רוצה להיות איתי... באמת התכוונת לזה. איתי. איתי... לא רק איתי.”
עיניו של ראש הצטמצמו וזוויות פיו רטטו. “איתך. איתך. שמח שהבהרנו את זה. לא הבנתי שאנחנו לא משדרים על אותו גל.”
נישקתי אותו. “סתום ותנשק אותי.”
הוא ליקק את שפתי התחתונה. “אני לא אמצא שם חתיכות קיא, נכון?”
צחקתי. “אתה דוחה.”
הוא ליקק את שפתי העליונה. “מה אכלת לצהריים? אני קצת רעב...”
במשך דקות אחדות, בזמן שהתחבאנו שנינו בפינה שמחוץ לחדר השירותים, שכחתי לגמרי את הפאניקה שאחזה בי לפני כמה רגעים. ההכחשה ואינסטינקט השימור העצמי צבעו הכול בגוון ורדרד מנצנץ.
“שמעתי שמועה שאתם פה.” קולו הרועם של גבר פוצץ את בועת הביטחון שנהניתי ממנה כל-כך.
ראש נדרך בזרועותיי והנהן קצרות. “אדוארד.”
לאביו של ראש היו עיניים ירוקות עזות בדיוק כמו לבנו והוא דמה לו בגובה ובמבנה הגוף, אבל שם הסתיים הדמיון. עיניו של ראש היו מלאות בחמימות בשעה שעיניו של הגבר שעמד מולי היו מרוחקות וקרות כקרח. אולי הן היו הסיבה לצמרמורת שחלפה בזרועותיי.
“לא תציג אותי בפני הידידה שלך?” שאל אביו.
ראש דיבר בשיניים חשוקות. “ג’יה, זה אדוארד ונדרהאוס. תורם הזרע שלי.”
הגבר צחק. צחוקו היה עמוק ומתורגל. וגם מזויף לחלוטין. נדרשו לי פחות משלושים שניות להבין למה ראש לא אהב אותו.
“אני שמח להכיר אותך, ג’יה.” אדוארד הושיט לי את ידו.
הייתה לי הרגשה שראש עלול לשבור שן מהעוצמה שבה חשק את לסתו כשהנחתי בהיסוס את ידי בכף ידו של אביו. “כנ”ל.”
אדוארד שחרר את ידי ולפת אחת מכתפיו של ראש. “בואו חזרה למסיבה. יש כמה משקיעים שהייתי רוצה שתכיר. תמיד טוב להראות להם שהמשפחה של בעלי המניות מפגינה חזית מאוחדת.”
ראש הפתיע אותי ולא אמר דבר. הוא הנהן, שילב את אצבעותיו באצבעותיי וחזרנו אל המסיבה עם אביו, אם כי כמה מאצבעותיי הלבינו מאחיזתו העזה.
עמדתי בצייתנות לצידו בזמן שאדוארד הציג אותנו בפני אנשים אחדים וניסיתי לא לחפש את אחיו במבטי באופן בוטה מדי. הייתי חייבת להביט בו שוב מקרוב, אבל נראה שהוא נעלם.
אולי דמיינתי את כל העניין.
הורמונים. ההורמונים משגעים אותי.
אפילו התחלתי להירגע קצת ושכנעתי את עצמי עוד יותר שהמוח שלי הערים עליי, אבל אז קלטתי פתאום את הרלן מעברו האחר של החדר.
או את אליוט.
אלוהים. הוא נראה ממש כמו הרלן.
לא הצלחתי להפסיק לבהות בו.
חשבתי שראש היה עסוק בשיחה עם אביו וגבר נוסף ולא הבחין לאן פנתה תשומת הלב שלי, אבל הייתי צריכה לדעת שהוא לא יפספס דבר. הוא התנצל בפני שני הגברים והוביל אותי לאחד השולחנות בסגנון ביסטרו שהוצבו ברחבי הדירה הענקית.
“אפשר להציע לך טרטלט, אדוני?” מלצר עטוי כפפות הציג בפנינו מגש ועליו מאפים קטנטנים.
ראש הרים את סנטרו. “מה יש בו?”
“קוויאר וקרם פרש.”
ראש הרים את ידו. “יש לך אולי נקניקיות קטנות מאחור? אתה יודע, בשביל אלה פה שהם לא אידיוטים?”
המלצר גיחך והרפה מעט את עמידתו הזקופה. “אני אבדוק מה אני יכול לארגן.”
עדיין לא הצלחתי להוריד את עיניי מאחיו של ראש שעמד בעברו האחר של החדר. אלוהים... אולי זה לא הוא. מהזווית הזאת, הוא נראה שונה משזכרתי. אבל תנוחת גופו... הצחוק שלו...
“את יודעת,” ראש רכן לעברי ולחש. “...אם תמשיכי להסתכל ככה על אחי אני עוד אתחיל לקנא.”
שיט.
חשבתי שהצלחתי לשמור על דיסקרטיות. עכשיו, אחרי שנתפסתי על חם, הרגשתי צורך להמציא תירוץ. מובן מאליו שבלהט הרגע תירוץ כמו “רציתי לראות עד כמה אתם דומים,” פשוט לא עלה על דעתי. במקום זה התחלתי לקשקש.
“אני לא מפסיקה לחשוב שאחיך מזכיר לי דמות שדמיינתי בספר שלי.”
“כן? אני מקווה שמדובר בדמות הנבל, ולא בגיבור שזוכה בסוף בבחורה.”
“אהמ... כן. הוא סוג של מניאק. הוא מתנהג כאילו הוא נחמד, אבל הוא כולו זיוף.”
ראש הנהן. “טוב, אז נראה שקלעת בדיוק בתיאור של הדמות הזאת בספר שלך, אם הוא נראה כמו אחי. בואי, אני אכיר לך את הזיוף בכבודו ובעצמו. אפילו עוד לא אמרנו מזל טוב לחתן השמחה.” ראש הניח את ידו על גבי והתחיל ללכת, אבל אני נותרתי נטועה במקומי.
“אני לא חושבת שכדאי לנו ללכת לשם.”
מצחו של ראש התקמט. “אל תדאגי. הוא יתנהג בנימוס. אחי הגדול יודע לעשות הצגה טובה. הוא אפילו יעמיד פנים שהוא שמח שבאתי... בפני אנשים.”
“זה לא זה... אני פשוט...”
“מה?”
מזווית עיני ראיתי את אחיו של ראש מתבונן בנו. הוא הניח את ידו על כתפו של הגבר ששוחח איתו והם לחצו ידיים כאילו שסיימו את שיחתם. כשפסע את הצעד הראשון לעברנו, חשבתי שהפעם אני עומדת להקיא ממש.
אליוט צעד עוד כמה צעדים לעברנו, וראש קלט אותו. “נראה שלא נצטרך להחליט אם להגיד שלום או לא. הנבל שלך בדרכו ישירות אלינו.”
כנראה נראיתי כמו צבי שנלכד באור פנסי מכונית. אף על פי שעורי כהה למדי מטבעו ושהשתזפתי היטב הקיץ, הרגשתי את כל הצבע אוזל מפניי. סביר להניח שהייתי חיוורת כמו רוח רפאים.
“איזו הפתעה נפלאה,” אמר בובת קן הבלונדיני שהתקרב אלינו וידו מושטת לעברו של ראש. “לורן אמרה לי שהזמינה אותך, אבל חשבתי שתהיה עסוק מדי לבוא.”
לא יכולתי לעשות דבר מלבד לבהות. האם היו להרלן כל-כך הרבה שיניים? חיוכו של אחיו של ראש היה רחב כל-כך עד שנראה כי פיו עולה על גדותיו מרוב שיניים צחורות.
“אליוט,” ראש הנהן. “בדיוק התכוונו לבוא לשאול אותך איך זה להיות איש זקן בשנות השלושים לחייו.”
עצרתי את נשמתי וקפאתי במקומי בזמן ששני הגברים לחצו ידיים, ואז אחיו של ראש הפנה את תשומת לבו אליי. חיוך הפלסטיק שעל פניו נותר קבוע במקומו. “אליוט ונדרהאוס...” הוא הושיט את ידו ומבטינו הצטלבו. “אני לא חושב שנפגשנו.”
איכשהו הצלחתי להרים את ידי כדי לקחת את ידו. עיניו של אליוט היו בצבע ירוק יפהפה כמו עיניו של ראש, אבל ללא החמימות והניצוץ של עיני אחיו. בניגוד לראש, שעיניו היו חלון לנשמתו, אליוט ואדוארד התבוננו בעולם דרך עיניים קרות, מוגפות ובלתי קריאות.
לא הייתי בטוחה אם ידי הייתה קרה או ששלו הייתה חמה במיוחד, אבל כשלפת את ידי הקטנה באצבעותיו הארוכות, החום גרם לכף ידי להזיע. כשלא אמרתי דבר במשך זמן ארוך מדי, אליוט ניסה לעזור לי. “ואת?”
כחכחתי בגרוני, אבל קולי בכל זאת נשבר. “ג’יה. ג’יה מירבלי.”
אם שמי נשמע לו מוכר, אליוט הסתיר זאת היטב. “נחמד להכיר אותך, ג’יה. לעיתים כל-כך רחוקות אחי מביא מישהו מחייו הפרטיים לפגוש את המשפחה. את בטח מאוד מיוחדת בעיניו.”
ראש הידק את חיבוקו סביב מותניי. “נכון. ועכשיו אני מבין שאולי היה קצת מטורף מצידי להביא אותה לכאן.”
אליוט הטיל את ראשו לאחור בגיחוך גרוני. זה כנראה היה מהלך טיפוסי למשפחת ונדרהאוס שראש לא ירש, למרבה המזל. הוא נתפס בעיניי כתגובה מוגזמת – הצגה ולאו דווקא הבעת שעשוע אמיתי.
“טוב, היה נפלא להכיר אותך, ג’יה. ואנחנו לא גרועים כמו שאחי מציג אותנו. מבטיח.”
הוא הפנה את תשומת ליבו אל ראש. “קרל המונד הגיע מאנגליה. הוא יושב בחבר הנאמנים שלנו בסטרלינג כספים. אני אשמח להציג אותך בפניו כשיהיה לך רגע.”
“בטח,” אמר ראש.
אליוט הושיט את ידו וחפן את כתפו של ראש בחיוך מלאכותי. “אני באמת שמח שבאת, אח קטן.”
ותוך רגע, אליוט סב על עקבותיו ונעלם. כשראיתי אותו מקרוב, הייתי מוכנה להישבע שזה הרלן. אבל מתברר שטעיתי. הוא לא זיהה אותי, וגם שמי לא נשמע לו מוכר. אני כנראה מאבדת את שפיותי.
הרגשתי קצרת נשימה והלב שלי פעם בחזי כאילו סיימתי לרוץ מרתון, אף שלא זזתי בכלל. בדיוק כמו מה שקרה בפעם שבה ניסיתי להפריד קטטה בין שני לקוחות בהייטס, האדרנלין שלי זינק רק אחרי האירוע.
טעיתי.
הרלן הוא לא אליוט.
אז למה עדיין הרגשתי חרדה שכזאת?
“אז... מה חשבת?” ראש לקח שני מאפי תפוח אדמה ממלצר שחלף על פנינו והושיט לי אחד. “נראה בדיוק כמו כל דוש מעצבן אחר מההייטס שמסתובב עם לוויתן או סוס על חולצת פולו בצבע פסטל, נכון?”
“כן. הוא בהחלט מעורר תחושה מוכרת.” תהיתי ביני לבין עצמי אם מתישהו אחשוב שמה שהתרחש כרגע במוחי הוא מצחיק ואספר על כך לראש. משום מה פקפקתי בכך.
המחשבות עדיין התערבלו בראשי אחרי הבהלה שחוויתי והייתי זקוקה לדקה נוספת כדי להשתלט על רגשותיי. שלא לדבר על כך שכמויות המים שהשתדלתי להקפיד לשתות בכל יום גרמו לשלפוחית שלי להרגיש מלאה. “מצטערת, אני צריכה ללכת שוב לשירותים.”
ראש משך אותי אליו. “רוצה שאבוא איתך? אני אתן את הביצה השמאלית שלי כדי לגרום לך להיאנח חזק יותר ממערכת השמע היוקרתית שמשמיעה להם פה מוזיקת מעליות.”
חייכתי. “לא נראה לי שזה רעיון טוב.”
ראש ליווה אותי בחזרה לשירותים. “הטלפון שלך איתך, נכון?”
“כן, למה?”
“תעני כשאתקשר אלייך. רק תקשיבי. אני אתן לך עוד קצת חומר לדמות המזויפת שלך.”
צמצמתי את עיניי. “על מה אתה מדבר?”
הוא נישק את מצחי. “את תראי.”
הפעם באמת הייתי צריכה להשתמש בשירותים. בדיוק כשהתחלתי לשטוף את ידיי, הטלפון שלי צלצל מתוך התיק. שלפתי אותו ואמרתי שלום מוכנית, אף שראש אמר לי רק להקשיב.
“מי מהם הוא קרל המונד? הבחור שרצית שאכיר?” קולו של ראש נשמע מעט מרוחק. הוא לא דיבר אל תוך הטלפון, רק החזיק אותו בידו כדי שיקלוט את השיחה עם אחיו. הגברתי את עוצמת הקול כדי לצותת להם, כפי שהוא כנראה רצה שאעשה.
“תעמיד פנים שיש לך קצת קלאסה כשאציג אותך. אולי תדבר על מזג האוויר או על הבורסה במקום על קעקועים וחניוני קרוונים.” נימת הקול הייתה מלאה בוז, אבל לא היה ספק שהקול היה שייך לאליוט. אליוט שונה מאוד מזה שהוצגתי בפניו זה עתה.
“היות שהמונד בריטי,” אמר ראש, “חשבתי שאשאל אותו אם הוא מכיר את מריבל סטיוארט. אתה יודע, האישה שדחפת לה את הלשון לגרון בישיבת הדירקטוריון בחודש שעבר. ראיתי אתכם במסדרון לפני ההצבעה.”
“הלשון היא לא הדבר היחיד שמריבל אוהבת שאני דוחף לה לגרון.”
“אתה חזיר. אין לי מושג איך אתה מסתכל לאשתך בעיניים.”
“ואם כבר מדברים על נשים...” קולו של אליוט התרחק. “ג’יה נראית מוכרת. יכול להיות שפגשתי אותה פעם?”
עיניי נפערו.
“לא. ואל תבנה על זה שתפגוש אותה שוב. היא טובה מדי בשבילך, ולא הייתי צריך להביא אותה לכאן מלכתחילה.”
קול של גבר שלישי קטע את הדיון שהתלהט בין ראש לאליוט – גבר עם מבטא בריטי. הקשבתי במשך דקה נוספת לאליוט שהחליק ללא קושי בחזרה לתפקיד המארח הנדיב והציג את ראש בפני האיש. ראשי התחיל להסתובב שוב.
יכול להיות שאליוט הוא הרלן?
יכול להיות שהוא רק העמיד פנים שהוא לא מכיר אותי?
הוא אמר שאני נראית מוכרת. מהשיחה ששמעתי זה עתה, היה ברור שאליוט בוגד באשתו.
חרא.
אני סתם מטריפה את עצמי.
אם הוא היה הרלן, הוא לא היה מעמיד פנים שהוא לא יודע מי אני.
אליוט שדיבר זה עתה היה מת לספר לאחיו ששכב עם החברה שלו. לא?
עם האיבה בין האחים, הייתי בטוחה שאליוט יתענג על ההזדמנות לספר לו שהיה איתי.
אבל אז...
ראש היה מקים מהומה.
אשתו של אליוט הייתה באה בריצה.
ואז מה? איך הוא היה מסביר ללורן למה בדיוק חטף אגרוף בפנים?
נקישה על דלת חדר האמבטיה הקפיצה אותי והעירה אותי ממחשבותיי. “רק רגע.”
אני צריכה פשוט לצאת מכאן. לקרוא לראש ולעוף מכאן. לחזור לבועה הקטנה שלנו בהאמפטונס ולשכוח שהערב הזה התרחש. שום דבר טוב לא יכול לצאת מנוכחותי כאן ומהמחשבות שהתרוצצו במוחי. והמתח לא היה בריא לתינוק שלי. התינוק של אליוט? אלוהים, לא יכול להיות.
אז יישרתי את השמלה המאולתרת שלי, העפתי מבט במראה, החלקתי את התלתלים הסוררים שלי ועצמתי את עיניי לכמה נשימות מטהרות.
פתחתי את הדלת בדיוק כשנשמעה עליה דפיקה נוספת ונתקלתי בפנים שלא ציפיתי לראות בצד השני.
אליוט.
או הרלן.
“ג’יה.” פניו התעוותו בחיוך המושלם, חושף השיניים שלו. “לא הבנתי שאת שם בפנים.”
הבטתי ימינה ושמאלה במסדרון. “איפה ראש?”
“השארתי אותו לשוחח עם חבר דירקטוריון. הכול בסדר? את נראית קצת חיוורת.”
“אהמ. כן. אני פשוט... אני לא מרגישה כל-כך טוב. אני חושבת שאולי משהו שאכלתי.” הצבעתי לכיוון המסיבה. “אני אלך למצוא את ראש ולראות אם הוא יכול לקחת אותי הביתה.”
אליוט בחן את פניי. “את נראית מאוד מוכרת. יכול להיות שנפגשנו בעבר?”
“לא,” יריתי.
הגבות שלו התקרבו זו לזו.
הדחף לברוח היה חזק. הייתי צריכה להתעשת – להירגע. “נחמד להכיר אותך.”
אליוט עמד במקומו והביט בי. “כן. גם אותך.”
עברתי בדלת חדר האמבטיה וצעדתי כמה צעדים ארוכים במסדרון. כשהגעתי לסופו קלטתי את ראש שקוע בשיחה עם גבר מבוגר בעברה האחר של הדירה. לא היה אף אחד בסביבה.
ו...
הייתי חייבת לדעת.
על מי אני עובדת?
אם הייתי יוצאת מכאן בלי לדעת, לעולם לא הייתי מצליחה להירגע. זה היה אוכל אותי מבפנים במשך ימים. חודשים. שנים.
בפרץ אדרנלין נוסף, הסתובבתי לאחור ונשמתי עמוק. אליוט עדיין עמד שם והתבונן בי כשצעדתי בחזרה ונעמדתי מולו.
“למען האמת... גם אתה נראה לי מוכר.”
הגלגלים במוחו של אליוט המשיכו להסתובב בזמן שניסה להבין מאיפה הוא מכיר אותי.
אלוהים, זה היה מטורף.
אבל הייתי חייבת לדעת.
התבוננתי בו ישר בעיניים. “אתה נראה כמו מישהו שפגשתי פעם בהמפטונס. בהייטס, בעצם. אולי אתה מכיר אותו?” נשמתי עמוק פעם אחת אחרונה וירקתי את ההמשך. “קוראים לו הרלן.”
עיניו המצומצמות של אליוט נפערו לגודל של צלחות ומבט של הבנה הופיע סוף-סוף על פניו. ואז נפרש על פניו החיוך המלוכלך והנבזי ביותר שאפשר לדמיין.
“ג’יה – חזרת לעוד סיבוב?”
