פרק 1
הדפים הטרידו את אלכס.
הדפים היו כמובן הניירות הקסומים ששימשו כמשרתיו של הספרן. הם ריחפו להם וביצעו את פקודותיו של האדון פַארְנְסוֹורְת׳ כל עוד הן היו פשוטות, כמו ״הביאו לי כוס תה,״ ולא משהו מסובך כמו ״לכו לסדר את האנציקלופדיות בסדר אלפביתי.״
לאלכס, כעוזר הספרן או כשוליה שלו, או מה שהוא לא יהיה, לא היו דפים משלו.
לכן כשהדפים של אדונו רפרפו סביב ראשו כמו עשים ענקיים ועצבניים, הוא ניסה להתעלם מהם. הייתה לו עבודה. הספרן פארנסוורת׳ הורה לו להשוות שתי רשימות אלפביתיות של ספרים. מרפקיו של אלכס היו שעונים על השולחן, וידיו אחזו בשערו במאמץ להתרכז. הוא היה באות נ׳. רק עוד שמונה אותיות לסיום.
בחריקת שיניים הוא עבר לאות ס׳.
הדף חלף על פניו ברפרוף.
״לך מכאן,״ אמר לו אלכס, והמשיך לנעוץ מבט עגום בעבודתו.
עוד דף ריחף על פניו. ועוד אחד.
הדפים של האדון פארנסוורת׳ היו עשויים מנייר מקומט ומצהיב בעל שוליים מרופטים, ואחד מהם היה כמעט קרוע לשניים והודבק בחזרה, כך שהוא היה כאילו מצולק באמצע.
הדף המצולק רשרש וניסה למשוך את תשומת ליבו של אלכס.
״בסדר, בסדר,״ הוא רטן. ״רק רגע.״ הוא סימן בקפידה את המקום שלו ועמד להרים את מבטו, כשהדף התגלגל לגליל וחבט בו בראש.
״בשביל מה זה היה?״ מחה אלכס. זה לא כאב, אבל זה היה מרגיז.
הדף המצולק נפרש. אלכס ראה מילה יחידה כתובה עליו באותיות דהויות, כמעט בלתי קריאות.
[שבק]
״מה?״ הוא שאל.
דף נוסף זינק קרוב יותר. ערבוביה של אותיות ריצדה על פניו ונעלמה. ואז התקבצו עוד ארבעה דפים רועדים מסביב לאלכס. שישה בסך הכול – כל הדפים של האדון פארנסוורת׳, עד כמה שהיה ידוע לו. זאת לא הייתה התנהגות רגילה.
״שבק?״ שאל אלכס וקם על רגליו. הדפים ניסו להגיד לו משהו, אבל הם היו יצורים פשוטים. הם לא היו תמיד הגיוניים.
הדף המצולק – הנועז ביותר – התקרב בריחוף. אותיות נרעדות לבשו צורה על הנייר המצהיב.
[פג תוקף
אבד
ירד מהמדף]
כל הדפים רעדו והצטופפו עוד יותר. אלכס הרגיש פרץ פתאומי של דאגה. ״זה בסדר,״ הוא ניסה להרגיע אותם. ״אתם רוצים שאני אבוא איתכם?״
בתגובה הסתחררו הדפים סביבו, ואז זרמו לעבר הדלת שבקצה אולם הקריאה.
בתחושה פתאומית שמשהו נורא קרה, מיהר אלכס בעקבותיהם בין מדפי הספרים הנישאים, עד שהגיע לפינה השקטה שבה נהג לפעמים הספרן לנמנם. המיטה המתקפלת שלו הייתה מוקפת בערימות של ספרים. כראוי לספרן אמיתי, לא קיפל האדון פארנסוורת׳ את פינת הדף כדי לסמן את מקומו, ולכן הזדקרו מהספרים שלו פיסות נייר קרועות ששימשו לסימון המקום שבו הפסיק לקרוא. כשהדפים מרחפים ליד כתפיו, עמד אלכס ליד המיטה המתקפלת, והביט מלמעלה על אדונו. האיש הזקן שכב, וידיו הגרומות החזיקו ספר שהיה מונח פתוח והפוך על חזהו.
הוא ודאי נרדם בזמן הקריאה. הספרן הקשיש נהג לישון הרבה, ולא הרבה להסתובב גם בזמנים הטובים. היה חבל להעיר אותו. הוא נראה שָׁלֵו כששכב שם.
שָׁלֵו מדי. אלכס רכן קרוב יותר. אוי, לא. הספרן לא נשם.
״האדון פארנסוורת׳?״ אלכס כרע ברך ליד המיטה. ״אדוני?״ הוא הושיט יד לנער את כתפו של הספרן כדי להעיר אותו. אבל אדונו היה נוקשה כמו קרש ומת בהחלט.
הוא ודאי נפטר לפני שעות.
אלכס בלע כמה פעמים, מצמץ עוד כמה פעמים, ואז קם במהירות על רגליו והביט בצער על הגופה.
הספרן היה יצור של אבק ונייר; רוח חזקה הייתה עלולה להעיף אותו. הוא היה רזה וכפוף, פניו חרושי קמטים, שערו כמו קורי עכביש לבנים. כדי לקרוא הוא הביט דרך זוג משקפיים בעלי עדשות בעובי שני סנטימטרים, מוכתמות בטביעות אצבעות.
אלכס קימט את מצחו. משהו היה מוזר.
הספר נח על חזהו של הספרן, כאילו האיש הזקן קרא בו כשמת. אבל הוא לא הרכיב את משקפיו.
אלכס כרע ומשך בעדינות את הספר מתחת לידיו המקופלות של אדונו. הדבר הראשון שבו הבחין היה סמל שהיה צרוב על כריכת העור.
מתחתיו, שם הספר.
גפנים:
צמחים מופלאים
זה היה מוזר. למיטב ידיעתו של אלכס, לאדונו לא היה שום עניין בגינון.
הדבר השני שאלכס הבחין בו היה, שהדפים של אדונו נמלטו מהחדר. או אולי לאחר שמסרו את ההודעה שלו, הם נעלמו לעד. הוא לא ידע מה קורה לדפים של ספרן לאחר מות אדונם.
הוא תהה למה האדון פארנסוורת׳ קרא על גפנים. בלי לחשוב, הוא פתח את הספר.
הוא דפדף לפרק הראשון. מבטו נמשך למילים בראש הדף, והוא התחיל לקרוא.
הגפן הוא צמח מופלא למדי. הוא נראה פשוט, אך הוא יכול לגדול במהירות מדהימה. הוא יכול להיצמד, להיכרך, לטפס, ובמינים מסוימים הוא יכול לחנוק.
אלכס המשיך לקרוא. הוא הפך דף.
ושם לב שקצות אצבעותיו איבדו תחושה.
ושהוא אינו מסוגל להסיר את מבטו.
חוסר התחושה התפשט לכפות ידיו שלפתו את שולי הספר. ליבו הלם בחוזקה.
ואז הופיע קְצֵה-קָצֶהָ של קנוקנת ירוקה בהירה מאחורי הדף הבא, שהוא עדיין לא הפך. היא גיששה סביבה, כמעט כאילו היא מרחרחת.
זו הייתה גפן זעירה, לא גדולה מנבט של אפונה.
אלכס צפה בידו שנשלחה והפכה את הדף.
כשהקנוקנת הקטנה נחשפה, היא נפרשה והתקרבה אליו לאיטה. כעבור שנייה היא הסתלסלה סביב שורש כף ידו.
״אה!״ צעק אלכס. הוא ניער את הגפן מידו והפיל את הספר. הוא שכב פתוח על הרצפה המאובקת. בעודו מביט, רחרחה הגפן סביבה. ואז היא התבייתה עליו שוב. היא הסתלסלה מהספר, התארכה והתעבתה, חבל ירוק מנוקד בעלים מבריקים. היא זחלה על הרצפה לעברו כמו נחש.
אלכס נסוג לאחור וחיפש משהו כדי להדוף אותה. גפן נוספת פרצה מהספר וזחלה על פני הרצפה. לפני שהצליח לחמוק ממנה נכרכה הגפן הראשונה סביב קרסולו.
ואז היא התפתלה סביב רגלו וגידלה קוצים שננעצו לתוכו.
באימה פתאומית הבין אלכס מה קרה לאדון פארנסוורת׳. הספרן פתח את הספר, התחיל לקרוא, ואז...
בידיים רועדות קרע אלכס את הגפן מרגלו. הקוצים שלה קרעו את עורו, והוא פיזר טיפות דם סביבו כשכשל לאחור.
הוא חייב לסגור את הספר – אחרת יסיים בדיוק כמו אדונו.
הגפן רחרחה את הטיפות, ואז הצמיחה שורשונים קטנים שננעצו לתוך הדם וינקו אותו. ואז, בכוחות מחודשים, היא התנפלה עליו שוב.
אלכס תפס ספר מערימת הקריאה של אדונו וזרק אותו על הגפן. היא חמקה מהספר ותקפה אותו כמו נחש. הגפן השנייה צמחה במעלה הקיר ושלחה קנוקנות נוספות, שנשלחו לעברו כמו אצבעות ארוכות וירוקות.
הוא התכופף והשליך ספר נוסף, כשגפן עבה, דמוית חבל, כמעט שרירית, נשלחה לעברו. הוא הביט סביבו בפראות וראה את ספר הגפנים שוכב פתוח על הרצפה. באותו רגע לחשו כל הגפנים באוויר והתנפלו עליו. אלכס פילס את דרכו מבעד לקנוקנות הנצמדות וזינק לעבר הספר. הוא שלח אליו את ידו, אבל הגפנים משכו אותו לאחור וגררו אותו על רצפת האבן.
הוא חשק שיניים. ״לא נראה לי,״ הוא אמר לגפנים.
קנוקנת נכרכה סביב צווארו והתהדקה כמו אצבעות חונקות. נקודות שחורות הופיעו בשדה הראייה שלו, והוא נאבק לשאוף אוויר.
במאמץ אדיר זינק אלכס לעבר הספר, תפס אותו וסגר אותו בטריקה.
הגפנים התפוגגו כמו עשן.
אלכס קם על רגליו מתנשף בכבדות ונעץ מבט בספר. הוא שפשף את צווארו.
טוב. זה היה מעניין.
הוא ידע מה ספרן אמור להיות. האדון פארנסוורת׳ היה מקטלג ספרים – ספרים שעמדו בצייתנות על המדפים שלהם ואספו אבק – וגם שומר המפתחות ששמרו את הספרים נעולים בבטחה. אם למישהו הייתה שאלה שניתן ליישב רק על ידי קריאה בספר, הוא היה הולך לספרן או לספרנית, שהיו מחפשים באוסף שלהם ומחזירים לו תשובה.
אבל לאלכס היו סיבות – סיבות טובות מאוד – לחשוד שספרנים היו פעם הרבה יותר מסתם מקטלגים ושומרים.
ושספרים הם הרבה יותר ממה שהם נראים.
הלוואי שהוא היה יכול לשאול את אדונו על כך.
אבל הוא לא היה יכול. כי הספרן מת.
הספרייה הייתה שייכת לדוכסית האלמנה פְּרְסְלֵיין, שהייתה לה חיבה מוגזמת לשני דברים.
הדבר הראשון היה אילנות יוחסין. הספרייה בטירה שלה הייתה עמוסה בארכיונים משפחתיים משעממים להחריד, במכתבים משפחתיים חסרי עניין וביומנים מתפוררים שנכתבו על ידי אבות אבותיה, שמתו לפני שלוש מאות שנה. דברים כאלה.
מבחינתו של אלכס, כמעט שום דבר מזה לא נחשב לספרים אמיתיים, ואפשר היה לשרוף את הכול עד עפר בלי להפסיד כלום.
הדבר השני היה ורדים.
אלכס מצא את הדוכסית בגנים רחבי הידיים של הטירה, רכונה מעל שיח, כשבידה האחת מזמרה ובשנייה זר פרחים של סוף הסתיו.
״הדוכסית פרסליין,״ פתח אלכס, ״יש לי בשורות רעות.״
הדוכסית הייתה גבוהה וכחושה למדי, והיה לה עור בצבע חום עשיר שאופייני לאצולה הישנה. היא הציצה בו בקוצר ראייה מעבר לכתפה. ״מי אתה?״
הוא חרק בשיניו. ״עוזר הספרן.״
היא פנתה בחזרה לוורדים שלה. ״לספרן אין עוזר.״ צִ׳ק, צִ׳ק, צִ׳ק, קצצה המזמרה.
״יש לו,״ תיקן אותה אלכס, והתאמץ לשמור על סבלנותו. ״זאת אומרת, היה לו. אני כאן כבר חודשים.״
הקיצוץ המשיך. ״ובכן, מה אתה רוצה, ילד?״ היא שלחה אליו מבט זועף, מקודקודו הבלונדיני המאובק, אל אצבעותיו המוכתמות בדיו ואל בגדיו המרופטים, ועד לנעליו הבלויות. ״בשורות רעות, אני חושבת שאמרת?״
״כן.״ הנהן אלכס. ״הספרן מת.״
הדוכסית האלמנה הזדקפה ומצמצה במהירות. ידה נשלחה אל חזהּ. ״אוי-לי. מת, אמרת?״
״כן,״ ענה אלכס. ״הוא היה זקן מאוד, כפי שאת יודעת.״ לפני שהיא הספיקה להעיר משהו, הוא המשיך. ״הוא הכשיר אותי היטב.״ זה היה שקר מוחלט, אבל היא לעולם לא תדע את זה. ״אני אתפוס את מקומו כספרן הראשי. אני יכול להתחיל מייד ולהסדיר את הדברים.״
״רק רגע,״ אמרה הדוכסית באיטיות. ״עכשיו אני זוכרת אותך.״
הו, לכל הרוחות, חשב אלכס. לאלף אלפי הרוחות.
הדוכסית הצביעה עליו במזמרה. ״אתה זה שרצית להרוס את הספרייה שלי.״
״לא להרוס,״ התעקש אלכס.
״להרוס,״ חזרה הדוכסית. ״רצית לזרוק את רשומות הטירה!״
״לא את כולן,״ אמר אלכס. ״רק את הדברים חסרי התועלת. אחרי הכול, מי צריך עותקים של רשימות כביסה בנות מאתיים שנה? או,״ הוא הוסיף כי לא הצליח להתאפק, ״יומן מתפורר שכתב חייל במוצב שבו לא קורה כלום במשך עשרים שנה?״
״החייל הזה היה בן של בת דודה שנייה של סבתא רבתא שלי!״ קראה הדוכסית.
״עשרים שנה של היה ערפל היום.״ אמר אלכס בלגלוג. ״הרס״ר שוב השתכר היום. היה נזיד עוף לארוחת הערב. למה בכלל להתעסק בזה?״
הדוכסית האלמנה שאפה בחדות. ״למה... בכלל...״
אלכס המשיך בתקיפות. ״ניירות כאלה אינם שייכים לספרייה. אפשר באותה מידה להשתמש בהם לעטיפת קרביים של דגים במטבח. או לריפוד כלוב ציפורים. או בשירותים.״
״איך אתה מעז להציע שימוש כזה לניירות של המשפחה שלי? ילד נורא שכמוך!״ היא נופפה בוורדים שלה לכיוון הטירה ופיזרה עלי כותרת סביב שניהם. ״הסתלק!״
״מה?״ שאל אלכס בחוסר הבנה. ״את לא יכולה לסלק אותי. יש לך בעיה בספרייה. בעיה גדולה.״
״אתה!״ צעקה הדוכסית האלמנה. ״הבעיה היא אתה.״
״לא, רגע,״ מחה אלכס. ״משהו רע מתרחש שם. את צריכה ספרן כדי לטפל בזה.״
״אז אשיג ספרן.״ הדוכסית נופפה במזמרה, ואלכס נסוג במהירות כדי לא להידקר. ״אבל לא אתה. הסתלק מכאן. ארוז את הדברים שלך והסתלק מהטירה שלי. אתה לא ספרן, וכף רגלך לעולם לא תדרוך שוב בספרייה שלי!״
