הגרלה מסוכנת

פרולוג

 

אני חושב שהפכתי להיות ברמן בגלל אבא שלי. כילד, אני זוכר אותו בבירור מכין קוקטיילים, כשחברים של אימא ושלו היו באים להתארח בבית הישן ברחובות. אלו היו ימים של טרום עידן האינטרנט, כשהיה צריך לחכות חצי שנה להתקנת קו טלפון. לאבא היה ספר קוקטיילים שממנו שאב את הידע המקצועי שלו בתחום המזיגות. אני זוכר אותו משקשק את שייקר הפלסטיק השקוף עם המכסה בצבע הקרם, שבתוכו היו משקאות שכבר לא תמצאו היום בברים, ומוזג אותם אל תוך כוסות ששפתותיהן עוטרו בסוכר צבוע. אחרי הכול, אלו היו שנות השמונים. אם כיום אראה את אחד הברמנים שלי משתמש בטכניקה כזו, יציף אותי אמנם גל של נוסטלגיה, אבל ההזמנה לא תחצה את הדלפק.

מישהו אמר לי פעם שהברמן עומד בראש מעמד הפועלים, ותמיד הסכמתי עם האבחנה הזאת; הכסף היה מדהים - בערב אחד של סוף שבוע יכולתי לגרוף טיפים כמו של רבע משכורת חודשית במשרד רואה החשבון שבו אני עובר את ההתמחות שלי כיום, והאווירה הייתה, נו, מסיבה אחת גדולה. כשהפכתי לברמן מקצועי בעצמי, אפילו מפורסם ברמה המקומית, הרגשתי שאבא היה גאה בי אפילו יותר מאשר באותו יום שבו סיימתי את לימודי ראיית החשבון שלי. טוב, אולי אני קצת מגזים.

בכל מקרה, את הספר והשייקר של אבא אני שומר אצלי עד היום. מדי פעם אני מכין לעצמי משהו לשתות על פי המתכונים הרשומים בו.

עוד ממרחק של מאה מטר הצלחתי להבחין בנחיל האדם שהשתרך מחוץ ל'אַקְוַוריום-בר' שברחוב נחלת בנימין פינת אחד העם. כשהאור התחלף לירוק, סחטתי את המצערת וה'קָוַואסקי' זינק קדימה. דווקא ביום העמוס ביותר שלנו איחרתי, אבל למען האמת, פשוט קרסתי מעייפות. ההתמחות שאני עובר בחודשיים האחרונים במשרד רואי החשבון 'בוֹנְפיל-בכר-אורבך', דמתה יותר לימי הטירונות שלי בצבא. נותרו לי עוד שנה ושבעה חודשים עד שאקבל את הרישיון שלי, ועד אז אצטרך ללהטט בין תיקי המסמכים העבים שבמשרד ובין בקבוקי המשקאות של הבר. לא הייתה לי ברירה, כמעט ולא הרווחתי דבר כמתמחה.

לולא נטלי, קרוב לוודאי שלא הייתי מתחיל בכלל את ההתמחות.

"אתה סובל מתסמונת פיטר פן", זרקה לי באחת הפעמים כששכבנו מכורבלים, רגע לפני שנרדמנו. היא צדקה. איפשהו סירבתי להתבגר ולהכיר בעובדה שלא אוכל למזוג משקאות לעד, אבל פשוט אהבתי את העבודה, אי אפשר היה שלא.

אבל את נטלי אהבתי יותר ורציתי להתבגר בשבילה ובשביל ספיר, בתה בת השמונה.

הרעם המכאני של ה'קוואסקי' נבלע במוזיקה שפרצה משני רמקולים שהיו תלויים לצד הדלת הראשית של ה'אקווריום'. קשרתי את האופנוע במדרכה שממול, ובזמן שעשיתי זאת, הגנבתי מבט לחלון שבקומה השלישית והאחרונה של המבנה הישן. פנים החדר היה מואר, דבר שהיה נדיר בשעה הזאת ועוד יותר ביום שישי. מובן שידעתי מראש שמושיק, בעל המקום, נמצא שם. כשפניו הגיחו לרגע דרך שמשת החלון, אולי כדי לבדוק את קצב הבאים, הצטלבו מבטינו לרגע קצר. רציתי להסביר את פשר האיחור בפנטומימה מביכה אבל ויתרתי. לא היה זמן.

בערבים כתיקונם אני נכנס למתחם דרך כניסת הספקים, אשר נמצאת בגב המבנה, אבל באותו הרגע מיהרתי להגיע ושכחתי בבית את המפתח לדלת הפלדה האחורית. בנוסף, לא רציתי להטריח אף אחד מהעובדים לצאת החוצה במהלך הערב הלחוץ, לכן פילסתי דרכי מבעד להמון שהתגודד אל מול הכניסה הראשית. ככל שמיהרתי, כך גם השתדלתי לא לרמוס אף אחד ואחת בדרך. אני בחור גדול ותמיד חשבתי שאם הייתי מטפח את הקריירה שלי בעולם החשבונאות כמו את ההתמדה בחדר הכושר, קרוב לוודאי שהייתי בוחן היום מועמדים להתמחות במשרדי, במקום להיות אחד שכזה.

כמה אנשים שעמדו בתור קראו בשמי כדי שאאשר להם כניסה, אבל עם הזמן למדתי להתעלם מהקולות ומהודעות הווטסאפ, גם מאלו שהגיעו בשעות הלילה המאוחרות מאוד. לא נהניתי מזה, למרות שהפיתוי להשתמש בכוח הנלווה לתפקיד היה מושך מאוד. ב'אקווריום' הייתה רשימת המתנה של חודשיים, ומקום על הבר היה מצרך נדיר. כשהמקום נפתח לפני ארבע שנים בדיוק, הייתי שומר סף, דוֹרְמֶן, מאבטח - תקראו לזה איך שתרצו - עד שמושיק לקח אותי כמעין "פרויקט מחויבות אישית". הוא שלף אותי מהחברה הקבלנית שבה עבדתי, הצניח אותי מאחורי דלפק הבר, והנה אני, מאחר לו עכשיו בערב שיכתיר סופית את בבת עינו כבר הכי מצליח בתל אביב.

שטחו של המסדרון הצר שהוביל את הבאים מהכניסה אל תוך המועדון, היה עשרים ושמונה מטרים, ששיגרו אותך לממד אחר, או יותר נכון - למעמקי הים. למעט התקרה, קירות המסדרון והרצפה היו למעשה דפנותיו של אקווריום אחד גדול עשוי פיברגלס קשיח, שדגים מזנים שונים שחו בתוכו. נשמתי נשימה ארוכה ונתתי לניחוח האצות המהול בקרם שיזוף לחרוך את נחירי אפי. הרעיון להתקין מפיצי ריח היה של אחד המלצרים והתגלה כהברקה של ממש. עם הזמן הותקנו בקירות רמקולים סמויים, אשר פלטו רחשי גלים נשברים וקולות של שחפים. בתחילת דרכי במקום התלהבתי מהמחזה, אך ככל שנשאבתי יותר לעולם החשבונאות, תהיתי יותר ויותר לגבי עלות התפעול החודשית של המקום. מעולם לא שאלתי על כך את מושיק, אבל אני מניח שדמי כניסה של מאה וחמישים שקלים דאגו לכסות את ההוצאה.

קצב העבודה הגיע ל'פיק' בערך כשעה אחרי שהגעתי. זהו רגע שבו מספר ההזמנות מגיע לשיא, ומבחינתי זהו הרגע שאני צריך לשמור על שאר הברמנים שלא יחטפו התמוטטות עצבים ויתפרקו מול הלקוחות. אחרי הכול, היינו צריכים להעניק חווית שירות לתשעים וארבעת המושבים המסובים לבר ולעוד כמאה ושמונים אנשים שפקדו את המועדון. היה לנו תמריץ טוב; דמי הכניסה היו רמז למחירי האלכוהול שבפנים. קוקטייל ממוצע באקווריום עלה שבעים ושמונה שקלים, והטיפים? הם נגזרים בהתאם.

הבטתי בכיסא הריק שנותר מאחורי הבר. נטלי ואני קראנו לו בחיבה 'תְ'רוֹנוֹס', על שם כס המלכות של זאוס, או משהו כזה. הפכתי כוס צ'ייסר ריקה על גבי מפית כדי לסמן שהמקום שמור. לא פעם קרה שהתפתחו מריבות על אחד הכיסאות. הדבר התרחש תמיד אחרי אותו 'פיק', כשהאלכוהול כבר התחיל לפמפם את הנוירונים שבמוח, אבל לא ויתרתי. שמרתי לה מקום, את המקום שלה. אותו כיסא בדיוק שבו התיישבה לפני עשרה חודשים כשנפגשנו לראשונה.

אבל איפה היא? שאלתי את עצמי.

פתחתי את הווטסאפ, היו כל מיני התכתבויות חדשות ללא שם בראשן - ממספרים לא שמורים. רובן המכריע הגיע מכאלו שבערב כזה רצו לנצל את ההיכרות איתי כדי להיכנס לבר. דילגתי עליהן והגעתי למבוקשי - לחצתי על השם 'חתולי' כדי לגלות שהשיחה נשארה כפי שהייתה משעת אחר-הצהריים. השורה האחרונה שחתמה את השיחה, רגע לפני שנרדמתי אחרי בוקר של עבודה במשרד, עמדה בעינה: "משמרת נעימה, שמור לי את המקום שלי."

הבטתי ב'נראה לאחרונה', הוא היה זהה לזמן שליחת ההודעה - 17:41. שלחתי לה הודעה: "כִּירבּוּלי, איפה את? עוד רגע יש פה מכות על הכיסא שלך..." חתמתי ב'אימוג'י' חושף שיניים, שמעולם לא הבנתי אם הוא שמח או כועס.

רבע שעה עברה ולא התקבלה תגובה. שני סימני ה'וי' היו אפורים, היא גם לא קראה את ההודעה. ניסיתי שוב אחרי עשרים דקות:

"חתולי כירבולי, מה קורה?"

כלום. וי אחד, ההודעה אפילו לא התקבלה אצלה.

דאגה קלה החלה לטפס בקרבי - אחרי הכול, בקשר הזה אני הייתי ה'אימא הפולניה'. התכופפתי מתחת לבר וצלצלתי. לו אחד הברמנים שלי היה עושה את זה, ועוד בשיא הלחץ, הוא היה חוטף ממני, אבל דאגתי. להקה של דגי זהב חלפה בתוך הדלפק שמעל לראשי. הצמדתי את אוזני הימנית למכשיר ויד שמאל אטמה את האוזן השנייה. כל שזכיתי לשמוע היה את קולה בהודעת המזכירה.

חיוג חוזר ושוב - מענה קולי בלי קול חיוג. הטלפון שלה היה סגור.

נדמה היה לי שהמוזיקה חזקה יותר מהרגיל, ובקושי שמעתי את הלקוחות. אסור היה לי לתת ללקוחות, ובמיוחד לצוות העובדים, תחושה שמשהו לא בסדר. מבטי עבר מהכיסא שלה אל עבר מכשיר האייפון שלי. שניהם נותרו כפי שהיו. ארבעים דקות של עבודה מאומצת השכיחו ממני את עצמי. כשכמות הזמנות של קוקטיילים חוצה את סף עשרים האחוזים מסך ההזמנות, העבודה נעשית איטית ומסורבלת יותר, אבל לא התלוננו.

"קוּפּ!" היא אף פעם לא קראה לי בשמי הפרטי. הרמתי ראש תוך כדי מזיגה של משקה אדמדם כדי לגלות אותה. היא עמדה מולי, לבושה בשמלה שחורה מנוקדת בעיגולים לבנים שקניתי לה בחשאי ברחוב דיזנגוף. השמלה נחה בצורה נהדרת לאורך מאה חמישים ושמונה הסנטימטרים הצנועים שלה. מלבד 'קופ', שהיה גלגול של קוף, זכיתי גם לכינוי 'קֶוו', קיצור של קווין קוסטנר. ראינו פעם את הסרט 'שומר הראש', התרגשנו והחלטנו שאני שומר הראש הרשמי שלה. היינו דביקים.

הבטתי בה ורווח לי.

בפעם הראשונה כשראיתי אותה יושבת על הבר בכיסא שעדיין לא היה שלה, לא נעתקה נשמתי. נטלי הייתה אישה מאוד יפה, אבל בכלל לא הייתה הטעם הקלאסי שלי. היא הייתה נמוכה לי כזאת, גדולה ממני בחמש שנים כזאת. גרושה לי מדי. לא ידעתי למה, אבל בפעם הראשונה שראיתי אותה, התמקדתי בקמטוטים הקלים שחרצו את שמורות עיניה. עם הזמן הבנתי: היא לא הרכיבה משקפי שמש כי לא רצתה להסתיר את עיני החתול שהפכו לכרטיס הביקור שלה. היה לה מבט כזה שאומר לך: "עשה לעצמך טובה, איתי זה לא יקרה" ו"קדימה, אני מחכה לצעד שלך".

טון הדיבור שלה היה מדוד ושקול, ולמרות שהיא ירתה את המילים, ידעתי שהן עברו עיבוד מהיר לפני כן. נו, סמנכ"לית כספים מבריקה באיזו חברת היי-טק.

אחרי אותו ערב שמרנו על קשר. היינו ידידים שמגששים את דרכם זה מול זו. היא הייתה גרושה עם ילדה ואני רווק. לא הייתה לה אף מערכת יחסים רצינית מאז הפרידה מבעלה, והיה צריך זמן כדי לבנות אמון. כשהזמינה אותי אליה הביתה כדי לפגוש את ספיר, הבנתי שהיא רואה בי מישהו שאפשר לבנות איתו משהו. היא סמכה עליי שתוכל להפקיד אצלי את רגשותיה.

"היי, איפה היית, למה לא ענית לי?"

חייכתי, אבל נטלי פשוט עמדה שם בשמלתה המנומרת בכדורים לבנים, שיערה אסוף לצמה, מבט קודר ומרחם בעיניה. לא ידעתי אם היא בוכה. יצאתי מהבר וכשניגשתי אליה כדי לתת לה חיבוק. היא הדפה אותי בעזרת ידה הימנית.

"נטלי, מה קורה?"

"קופי, באתי להגיד שלום."

עכשיו היא כבר לא יכלה לשלוט בדמעות.

"על מה את מדברת?" תחושת מחנק ובלבול התחילו להציף אותי.

"אנחנו חייבות לעזוב. אל תכעס עליי. סליחה." היא הפנתה אליי את גבה וממש התייפחה. ברגע שעמדה לחזור על צעדיה, אחזתי בגופה.

"נטלי, מה קרה? בואי נרגע רגע ונעלה למשרד של מושיק, הוא..."

היא קטעה את מילותיי. "מותק שלי, אנחנו חייבות לעזוב. מצטערת."

היא הצליחה לנתק את עצמה מאחיזתי ופנתה אל עבר המסדרון בדרכה החוצה. זה לקח כמה שניות - קצת יותר מדי, האלכוהול ששתיתי יחד עם הלקוחות האט את ניסיונותיי להבין מה קורה. מובן שלא הצלחתי. כל שיכולתי לעשות היה לרוץ בעקבותיה.

כשפתחתי את דלת היציאה, הבחנתי בה נכנסת למכונית 'מרצדס' שחורה אשר חנתה ברחוב רוטשילד הסמוך.

"נטלי!" שאגתי בכל הכוח. רצתי לכיוונה, כשאני דוחף חלק מהאנשים אשר התגודדו בחוץ מתחת למטריות. סגרתי את המרחק עד לרכב, וברגע ששלחתי יד אל עבר הידית, הדלת שליד הנהג נפתחה ובחור בשנות העשרים שלו עם ראש ביצתי נעמד מולי. הבחנתי בקעקוע של נחש מלופף על חרב בחלק השמאלי של צווארו. הוא לא המתין לתגובה שלי כלפי הנוכחות שלו, אלא פשוט שיגר אגרוף שריסק לי את לחי שמאל.

צנחתי אל הכביש, הישר לתוך שלולית מים עכורה. הגשם התחזק ובגדיי נספגו במהרה במים. פליאה אחזה בי נוכח המהירות שבה הכניע אותי האגרוף. בסרטים הגיבורים חוטפים מהלומות, ממשיכים לעמוד על הרגליים ועוד חובטים בחזרה. תמיד דמיינתי את עצמי בסצנות שכאלה כדמות הראשית, קוטף את התהילה ברגע של גבורה. הממדים הפיזיים שלי נתנו לי תחושה מסוימת של הגנה, אבל אגרוף עשוי 'ברזל' ניפץ את האשליה הזאת וריסק אותה יחד איתי על האספלט השחור.

שמעתי מישהו קורא בשמי, צעקה שעלתה מכיוון הכניסה. אולי זה היה המאבטח, אולי המארחת. יכול להיות שהקריאה הגיעה מאחד המבלים שחיכה בקור. אני מניח שהם הופתעו מההתרחשות לא פחות ממני. יכולתי להרגיש את המבטים המבולבלים שנשלחו אליי בזמן ששכבתי מסוחרר על הכביש.

רגע לפני שדלת ה'מרצדס' נטרקה, עוד הספקתי לשלוח מבט לתוכה ולהבחין בנטלי השולחת כף יד אל פיה בניסיון לבלום, ללא הצלחה, צרחה נוספת. לצידה ראיתי את ספיר מפוחדת עד אימה.

זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את שתיהן.