אהבה ומצוות אחרות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבה ומצוות אחרות

אהבה ומצוות אחרות

עוד על הספר

עדי גרסיאל

עדי גרסיאל (נולד ב-1964) הוא עיתונאי ועורך בעיתון "בשבע", סאטיריקן ומרצה.

בשנת 2003 הצטרף לסגל "בשבע" כעיתונאי וכיום הוא עורך המדורים בעיתון וכותב בו טור ביקורת תקשורת. כמו כן הוא מעביר הרצאות בנושאי תקשורת וסאטירה במכללות ואירועי תרבות.
בשנת 2008 ערך (יחד עם אסתי רמתי) את הספר "אהבה ומצוות אחרות" בהוצאת ידיעות ספרים. הספר הוא אסופה של סיפורים קצרים של יוצרים דתיים צעירים על אהבה, זוגיות ומשמעות החוויה הדתית.

נושאים

תקציר

בעלת תשובה שהיא גם אישה מוכה, צעיר הססן המנסה לחזר אחר נערה מתעתעת בקניון, אברך ואשתו המתמודדים עם השחיקה בחיי הנישואין בדרך לא שגרתית ומלאך המסתבך בגלל קשריו עם צדיק חובב גינון. אהבה ומצוות אחרות הוא קובץ המכיל עשרים וחמישה סיפורים הפורשים יריעה רחבה של היצירה הדתית הצעירה והמסקרנת. הכותבים והכותבות, שרובם ככולם דתיים-לאומיים, מתמודדים במקוריות ובאומץ עם נושאים כמו אהבה, זוגיות ומשמעות החוויה הדתית. כל זאת בתנופה יצירתית השואבת השראה מעומקי המסורת היהודית, אך גם מהחיים כאן ועכשיו. מרגשים או קומיים, ציניים או מיסטיים, הסיפורים פותחים צוהר מרתק אל עולמה של החברה הדתית, על היופי, המורכבות וההתחבטויות הנפשיות המלווים אותה.

פרק ראשון


דיאטה
מיכל ווזנר


הבחור עם העיניים הטובות לא אמר כלום. הייתי רואה אותו בספרייה, שקוע ליד שולחן סמוך, מעיין בספר, מפעם לפעם כותב משהו במחברת שלו. תמיד עסוק בענייניו, לא מראה סימן שהוא מבחין בי, מתעלם מן העובדה שכבר נרקמה בינינו היכרות מסוימת. לפעמים הייתי רואה אותו במנזה, תמיד מחזיק איזה ספר, לוקח צלחת מרק והמון לחם, מתיישב לא רחוק ממני, לא מסתכל, אוכל כאילו בדרך אגב, קורא בספר שלו תוך כדי אכילה. תמיד נכנס להרצאות בדקה התשעים, כשהמרצה כבר מתחיל לכחכח, יושב כפוף, רושם ורושם, יוצא מיד בסוף השיעור, תמיד ממהר מאוד, תיק מיושן תלוי על כתפו. הוא היה גבוה ורזה, נהג ללבוש סוודרים כהים, סרוגים ביד, מסמורטטים, ארוכים מדי, ומעיל רוח עם צווארון מוגבה קצת. אף פעם לא ראיתי אותו צוחק.
בסמסטר האחרון שמענו יחד קורס בסוציולוגיה. תמיד ישב בצד, מתחת לחלון, לא החסיר אף שיעור, סיכם הכול במחברת משובצת בכתב יד קטן וצפוף. קווים הוא מתח בסרגל, ובסוף תמיד כתב מין סיכום קטן בחרוזים.
את המחברת הזאת נתן לי פתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת, בשיעור האחרון של הסמסטר. הוא התעכב רגע שלא כהרגלו, וכשחלפתי על פניו בצאתי מן האודיטוריום, הושיט לי את המחברת שלו ואמר, "אני לא אהיה כאן בבחינה, אולי תרצי לקרוא גם את הסיכומים שלי." אמרתי, "תודה רבה," והוא אמר, "קוראים לי שמעון," והדגיש את העון, במלרע. ואני אמרתי, "נעים מאוד, קוראים לי דליה," והמשכנו לעמוד שם עוד רגע וכבר חשבתי שהוא יציע שנלך לשתות משהו אבל הוא אמר, "אני חייב לזוז," ולפני שזז פתח את התיק המיושן שלו, הוציא עוד מחברת ואמר, "כמעט שכחתי, קחי גם את זה," והסתובב והלך, בריצה כמעט.
לקחתי את המחברות שלו, דפדפתי, ראיתי את הסיכומים הקצרים בסוף כל שיעור. חייכתי, זה היה חמוד מאוד, אבל לא התעמקתי בהם, כי מנחם כבר משך אותי בשרוול, "אני גווע ברעב, בואי לאכול משהו לפני אנגלית." תחבתי את המחברות לתוך התיק שלי ולא פתחתי אותן מאז.
שלושה שבועות לאחר מכן אני מתיישבת ללמוד לבחינה בחדר הקפוא שלנו, כי התנור מקצר. אני פותחת את המחברת שלי ומניחה לידה את המחברת שלו להשוואה ולומדת ככה שעה-שעתיים. לאט לאט אני מפסיקה לקרוא את הסיכומים שלי וקוראת רק את הסיכומים שלו ואת החרוזים הקטנים בסוף כל שיעור. ואז אני קמה למטבח לקחת עוד צלחת מרק ירקות, כי אני בדיאטת מרק ירקות עכשיו לכבוד החתונה - אנחנו מתחתנים במאי. אני חוזרת עם הצלחת ומתיישבת על המיטה, המחברת שלו פתוחה ומתחתיה מציצה המחברת השנייה. ואז, בפעם הראשונה אני פותחת את המחברת השנייה ורואה את הכתב הצפוף שלו, כל פעם תאריך ושעה וחצי עמוד, תאריך ושעה וחצי עמוד. אחרי כמה רגעים אני אומרת לעצמי, תשמעי, הברנש נתן לך בטעות את היומן חיים שלו.
אני מדפדפת ביומן חיים הזה ומתברר לי שזה לא בדיוק יומן, אלו מכתבי אהבה נואשים לאיזו בחורה שהוא מכנה אותה לילית וכותב על הליכתה האצילית ועל עיניה הצוחקות. הסגנון קצת מיושן, מיוסר מאוד, ויש שם כל מיני הצהרות מהסרטים - הוא לא יכול בלעדיה, היא אהובתו היחידה, לילית שלו - אבל יש משהו כובש בטקסטים האלה, קולח מאוד, מצד אחד רומנטי ומצד שני מפוכח. אני מתרווחת, אומרת לעצמי, תראו תראו, וקוראת מההתחלה, איך הוא ראה אותה בפעם הראשונה ומיד נצבט לו הלב, ואיך הוא ערך עליה תצפיות שלמות, וגילה עליה המון דברים, ואיפה היא גרה ועם מי היא מסתובבת, ופתאום מתעוררת בי תחושה לא כל כך נוחה, מועקה הייתי קוראת לזה. ומרגע לרגע התחושה הזאת מתעצמת. אני מדפדפת במחברת הזאת באצבעות קפואות, והלב שלי מתחיל לדפוק דפיקות חזקות, ואני קוראת מהר מהר רק כדי להגיד לעצמי בסוף, זו לא את בכלל. אבל אני כבר מתחילה להבין שזאת כן אני, איך לא שמתי לב. לא חשדתי שהבחור ממש מאוהב, מאוהב נואשות. אולי ראיתי שהוא קולט אותי, אבל לא יותר מזה, בהן צדק, לא עלה בדעתי שהוא ממלא דפים שלמים דליה דליה דליה, עם לב קטן מתחת ליו"דים בתור קמץ זערורי כרסתן. אני מסתכלת על השם שלי ומצטמררת, הברכיים שלי בפירוש מתחילות לרעוד ותוקפת אותי תחושה של בחילה, כאילו תכף אני הולכת להקיא או להתעלף, ואני נזכרת איך הוא אמר לי, "כמעט שכחתי, קחי גם את זה," וזה קרה לפני שלושה שבועות, שלושה שבועות! הבן אדם יודע שכל המכתבים האלה אצלי, ואני לא התקשרתי ולא אמרתי מילה. אבל איך יכולתי להתקשר, אני אפילו לא יודעת מה מספר הטלפון שלו, אני לא יודעת עליו כלום, רק שקוראים לו שמעון, שמעון המסכן, ואני מחזיקה את המחברת הזאת ומתחילה לנשק אותה. אם מנחם היה פה הוא היה משתגע. אף אחד לא אהב אותי ככה, בטירוף כזה, בהקרבה כזאת, שנתיים וחצי. וגיליתי עוד כל מיני דברים במחברת, למשל שהוא היה הולך אחרי בלילה כדי לשמור עלי, ואני בכלל לא הרגשתי, ואולי כן הרגשתי, כי פעם אמרתי למנחם שכל הזמן יש לי מין תחושה שמישהו מסתכל עלי, אבל מנחם פירש את זה במישור הפסיכולוגי, "אמרתי לך שאת זקוקה כל הזמן לאישור, מתי כבר תגבשי לעצמך אני פנימי מבוסס יותר." וגם אני השתכנעתי שאני פשוט זקוקה כל הזמן לאישור ולא קלטתי שאני מרגישה משהו פיזי ונכון מאוד, שאיזה שמעון הולך אחרי לכל מקום כדי לשמור שלא יאונה לי כל רע. או למשל איך קרה ששלחו לי את המִלגה של החמשת אלפים שקל מקרן אופנר אף על פי שלא הגשתי בכלל את טופס הבקשה, ומנחם היה בטוח שזאת טעות ואמר לי, "שבי בשקט, נתנו לך אז תשתקי," ולקחנו את הכסף ושדרגנו את המחשב של מנחם ויצאנו למסע קניות בכיכר המדינה, וכל זה היה בזכות שמעון. פתאום נהיה לי ממש רע משמעון ומכל השטויות שעשינו בכסף שלו, כלומר לא בדיוק בכסף שלו אבל בזכותו, וכשאני חושבת על כך שהוא עקב אחרי בלילות ובטח ראה אותי ואת מנחם, אז כל העניין נהיה לי עוד יותר לא נוח, מכעיס אפילו, כמעט פלילי הייתי אומרת, אבל נסלח, בפירוש נסלח, כי מה אנחנו לא עושים למען האהבה.
שמע נא, שמעון, אני כותבת לו, בסוף המחברת שלו אני כותבת לו, ממלאת גם אני כמה עמודים בכתב ידי, הייתי רוצה לכתוב איזה הפי אנד, שהתברר שגם אני אהבתי אותך כל השנים, ורק אותך, אבל זה לא המצב, לצערי, ואני בפירוש מצטערת. דבריך נגעו כל כך ללבי, ואיך לא ידעתי, ולמה לא אמרת לי במשך כל החודשים האלה, אולי היית מצליח להגיע אלי, אולי הייתי מדלגת מעל הסוודרים התלויים והסמרטוטיים וטובעת בתוך העיניים היפות והטובות שלך, ואולי היתה נדלקת גם אצלי איזו אהבה. אבל עכשיו, אני כותבת לשמעון, כבר הוחלט שנתחתן במאי, מנחם ואני, וגם אם אין כאן אהבה כמו שלך, בכל זאת אני יודעת שהוא אוהב אותי מאוד, וגם אני התרגלתי לאהוב אותו, את המעשיוּת שלו, את החוסן שלו, את ההבנה הפסיכולוגית שלו, ועכשיו אני לא יכולה אפילו לומר לך, בוא נבדוק את העניין, אבל אני מוכרחה להודות שהאהבה שלך ממסה אותי, מדהימה אותי. שמעון, רציתי להודות לך על אהבתך. ככה אני כותבת, אבל אי אפשר לתת מילים כאלה לשמעון, לא אחרי מחברת כזאת, לא אחרי המילים שהוא כתב שם, לא אחרי: "יונתי יפתי שלי, למה בכית אתמול? לו יכולתי, הייתי מחבק אותך בזרועותי לנחמך." לא אוכל לכתוב לו, ראה, שמעון, אני בחורה מאורסת כרגע, חבל על הזמן.
אני שוכבת על הגב. מסביב פזורים הדפים שלי, הסיכומים שלי, העתיד שלי, ולתוכו נפלה כרעם ביום בהיר הידיעה המוזרה הזאת שמישהו מאוהב בי עד כלות. אמנם ידעתי שמנחם מאוהב בי, אבל כאן זה משהו אחר, כאן מדובר בעוצמות שלא מן העולם הזה, הרי ברור לכולנו שמנחם שלי, עם כל הרצון הטוב, בחיים לא היה מסתובב סביבי שנתיים וחצי וכותב לי בסתר שירי אהבה.
תלשתי מתוך המחברת את הדפים שכתבתי. התחלתי לדמיין את עצמי נפרדת ממנחם, מבטלת את החתונה, את כל התכנונים שלנו, את הלהקה המקסיקנית שמנחם כבר סגר איתה ואת גן האירועים ואת שמלת המשי שלי, שהזמנו ספיישל מפריז, הכול כדי להתקרב לבן אדם הסובל הזה, לומר לו, אני אוהבת אותך, לשמוע מקרוב את לבו פועם בקצב שְמי כמו שהוא כתב איפה שהוא, לתת לאהבה לנצח כמו שאומרים. אם מישהו אוהב אותך כל כך אז גם אתה חייב להרגיש כלפיו משהו, לכל הפחות לנסות לתת לאהבה לצמוח, כי מה קל יותר לאהבה מאשר לצמוח על קרקע של אהבה. אפילו בזמנו, כשהאהבה שלי למנחם התחילה להתפתח, זה היה קשור לאיך שהוא נעמד מולי ואמר, "את לא חושבת שאת צריכה להתחיל לצאת עם בעלך לעתיד?" ואני שאלתי, "ומיהו בדיוק בעלי לעתיד?" והוא אמר, "אני, כמובן." העובדה שזה היה כל כך ברור לו והצורה שבה הוא אמר לי, "תראי שבסוף נתחתן," בפירוש שיחקו תפקיד. ולאט לאט זה נהיה ברור גם לי, אפילו שלא היו רעמים וברקים והכרתי בדיוק את כל המגרעות של מנחם, למשל שמרוב שהוא אחד מהחברֶה, קשה לו לדבר באמת על רגשות. ואפילו שהוא לומד פסיכולוגיה וכל זה, קשה לו לומר, אני אוהב אותך, ורק אם אני אומרת לו, אני אוהבת אותך, הוא אומר, אקצטרה אקצטרה, שזאת הדרך המעוותת שלו לומר, וגם אני. ורק פעם אחת הוא הוציא מהפה שלו את כל השלוש מילים יחד. זה היה כשאמרתי לו, "הכול טוב ויפה אבל אם אתה לא אומר לי אז אני שוברת את הכלים," והוא אמר לי, "אם אני לא אומר מה," ואני אמרתי, "אתה יודע מה," והוא אמר, "אני לא יודע," ושבוע שלם לא דיברנו, כי אני אמרתי שאני לא אדבר איתו עד שהוא לא יגיד. ובסוף הוא נעמד מולי ואמר לי, "אני אוהב אותך ורוצה להתחתן איתך," ואני ממש נמסתי שסוף סוף הוא מוציא את השלוש מילים ברצף, ואחר כך קבענו שהחתונה תהיה במאי, בגן אירועים שליד הים, והכול התחיל לרוץ קדימה מעצמו.
אני מרימה טלפון לחברה שלי טלי שלמדה איתי את הקורס בסוציולוגיה כדי לשאול אותה אם היא מכירה את שמעון הרזה. היא שואלת אותי, "שמעון ניסנוביץ' מסוציולוגיה?" ואני אומרת לה, "כן," והיא שואלת אותי, "למה?" ואני אומרת לה, "הסיכומים שלו אצלי אבל אבד לי מספר הטלפון שלו," והיא אומרת לי, "הוא גר בבני ברק אז תחפשי בספר הטלפונים ניסנוביץ' מבני ברק אם זה כל כך חשוב לך."
האצבעות שלי מדפיסות באוויר את המילים דליה ושמעון ניסנוביץ', דליה ניסנוביץ', זה דווקא חשוב לי, אפשר לומר, כי אפילו שיש בשם ניסנוביץ' משהו ארכאי, הוא נשמע לי יפה פתאום, רומנטי כמעט, ואני צוחקת לעצמי, מה יגיד מנחם אחרי שאני אגיד לו שאני מבטלת הכול ופתאום יתברר לו שדליה מתחתנת עם איזה ניסנוביץ'.
בספר הטלפונים אני מוצאת שלושה ניסנוביץ' מבני ברק, שלושה מספרי טלפון, ואני הולכת למטבח לשתות כוס מים, כי הגרון נהיה לי יבש פתאום, ומתיישבת ליד הטלפון. האצבעות שלי בקושי יכולות להקיש את המספר הראשון מרוב התרגשות, הלב שלי צונח ממש, אבל אני לא סוגרת את השפופרת ורק אומרת לעצמי, יו מסט דו איט, יו מסט דו איט, וכשאישה מבוגרת עונה לי, אני אומרת לה, "שלום, אפשר לקבל את שמעון?" והיא שותקת רגע ואחר כך אומרת לאט לאט בקול רועד קצת, בעברית טובה אבל במבטא זר, לא מוכר, "מי רוצה אותו, דליה?" ואני, המומה, אומרת, "כן, דליה, הוא נמצא?" והיא לא עונה בכלל על השאלה, רק אומרת לי, "הייתי רוצה להיפגש איתך, דליה, אני אשלח לך מונית." ואני אומרת, "אין צורך, גברת ניסנוביץ'," והיא אומרת, "לא, יש צורך, ברשותך אשלח לך מונית עכשיו," ואני אומרת לה, "בסדר," כאילו שכחתי שאני צריכה ללמוד, כאילו שכחתי שתכף מנחם יגיע, כאילו שכחתי שאני לא מכירה את האישה הזאת בכלל, כאילו שהיא ישבה בבית וחיכתה שאני אתקשר כדי לשלוח את המונית הזאת.
הבית של שמעון ניסנוביץ' הוא בית דירות גבוה ומוזנח למראה ברחוב קטן ללא מוצא. אני יורדת מהמונית ונכנסת לחדר המדרגות החשוך. המתג של האור שבור אבל בקומה השנייה יש דלת חצי פתוחה ואור קלוש יוצא ממנה ומאיר קצת את חדר המדרגות. ואני חושבת, אלוהים, מה אני עושה פה בכלל, אבל בכל זאת מטפסת לקומה השנייה, דוחפת את הדלת החצי פתוחה ונכנסת אל הסלון שלהם, שרק ארון ספרים אחד עומד בו ושולחן עגול עם כמה כיסאות סביבו, ובצד, מתחת לחלון, על מין כיסא נמוך קטן יושבת אישה. היא אומרת, "שלום, דליה."
היא מסמנת לי לקחת כיסא מהכיסאות שסביב השולחן ואני לוקחת כיסא ומתיישבת לידה. לא נוח לי לשבת על הכיסא הגבוה הזה. מתחשק לי לרדת ולשבת לידה על הרצפה אבל לא נעים לי.
היא אישה קצת מבוגרת עם תלתלים זהובים המסודרים בקפידה רבה. היא לובשת חצאית צמר חומה צרה וחולצה דקה בצבע קרם עם כפתורי פנינה וצווארון פתוח מדי. ראיתי שהיא ניסתה להסתיר ועשתה קיפול קטן וסגרה בסיכת ביטחון. לידה עומד מגש ועליו בקבוק מיץ וכוסות פלסטיק וצלחת של עוגיות והיא מוזגת לי מהמיץ ומושיטה לי את העוגיות, קטנות וצהובות, ביתיות כאלה. אני לוקחת עוגייה אחת, קשה מאוד, יבשה מאוד, מתחילה ללעוס אותה בקול רם, נחנקת כמעט. "שמעון אוהב עוגיות," היא אומרת לי, עיניה נעוצות ישר בפי, מדברת לאט לאט, באותו מבטא זר לא מוכר שלה, "שמעון אוהב עוגיות," היא מרכינה קצת את הראש שלה, אצבעותיה משחקות בטבעת זהב שעל אצבעה.
"הוא נמצא?" אני שואלת אותה. היא לא עונה, מסתכלת עלי בעיניים ענקיות מבעד לזגוגיות של משקפיים, לוחשת לי, "לשמעון שלי יש נשמה גבוהה, תמיד ידעתי שיש לו נשמה גבוהה." היא משתתקת, כאילו הזמינה אותי הנה לדון בנשמה הגבוהה של שמעון. היא יושבת קרוב קרוב אלי על השרפרף שלה, מרימה אלי את פניה, קטנות וחיוורות מתחת לתלתלים העשויים בקפידה. "נשמה גבוהה זה דבר נפלא," אני עונה לה, גם בלחישה, "זה דבר נדיר בימינו, בדור שלנו, את צריכה להתגאות בבן שלך, גברת ניסנוביץ', יש לך בן נפלא, רגיש כל כך." אני משתתקת, מתפלאת על עצמי, השתפכות כזאת, והיא כל הזמן מסתכלת בי ומהנהנת, וכשאני משתתקת היא קמה, מוציאה מאיזו שידה אלבומים ישנים, מתחילה להראות לי, "זה שמעון שהיה תינוק, וזה שמעון בגן." ואני מסתכלת, רואה את הגוף הרזה שלו, רק קטן יותר, עם פרצוף של ילד, מחופש לשוטר, מחופש למלך אחשוורוש, מטפס על עץ, והנה שמעון בבית ספר, סוודר גדול כחול תלוי עליו כמו על קולב, והנה היא, גברת ניסנוביץ', צעירה יותר ושמחה יותר, אבל כבר אז עם התלתלים העשויים האלה, מחבקת אותו באיזה טקס חגיגי, אולי בבר מצווה שלו, הוא לובש חליפה כחולה וחולצה לבנה, מגוהצת. "הביני," היא פונה אלי, "השנים עוברות, חולפות," היא נאנחת, "איזו מין מארחת אני, לא הצעתי לך משהו חם." ואני אומרת, "אין צורך," אפילו שהגרון שלי עדיין מלא בפירורים של העוגייה היבשה הזאת. וכבר היא יוצאת מן החדר, למטבח כנראה, משאירה אותי עם האלבומים, ואני מסתכלת בהם עוד קצת וגם מסתכלת בחדר, חדר עגום מאוד, ריק כמעט, כאילו עברו לגור פה רק אתמול או מתכוונים לעבור מכאן בדיוק מחר. שום תמונה לא תלויה על הקיר, שום עציץ ושום מזכרת, רק ארון ספרים כהה וכמה תצלומים משפחתיים בתוך מסגרות על אחד המדפים. הכול נראה לי לא לגמרי נורמלי. ופתאום מתחוור לי, האישה הזאת היא קצת לא נורמלית, לא שפויה, סכיזו, כמו שמנחם אומר. אני מביטה בדלת הפתוחה המובילה אל חדר המדרגות החשוך, שקולות רחוקים של ילדים נישאים בו, ומתעורר בי חשק ללכת משם. ואיפה שמעון, עם כל הכבוד, גם הוא אולי לא לגמרי מאוזן, שנתיים וחצי בכתב כזה, פצפון, לא קומוניקטיבי, והיא נכנסת חזרה עם ספל תה בשבילי, ואומרת, "בבקשה, תתכבדי בעוד עוגייה." ואני אומרת, "לא, תודה," אבל היא אומרת לי, "תשתי, תשתי," ואני לוגמת לגימה מן התה הזה, שיש לו טעם משונה מאוד, מתוק, ממש בא לי לירוק אותו. "גברת ניסנוביץ'," אני מנסה שוב, "איפה שמעון? אני רוצה לדבר איתו," והיא מסתכלת בי קצת מן הצד, ולאט לאט לוחשת לי, "שמעון נקרא למעלה," ואני שואלת, "מתי הוא יחזור?" והיא אומרת לי שוב, "שמעון נקרא לישיבה של מעלה," ומסתכלת עלי בעיניים הענקיות שלה, ידה מונחת על לבה, דרך החולצה הפתוחה קצת. ואני צועקת לה, "על מה את מדברת, גברת ניסנוביץ'!" והיא עומדת מולי ומהנהנת ועיניה מתמלאות דמעות. אני יושבת שם כאילו מסמרו אותי לכיסא, אני לא זזה, לא נושמת כמעט, והיא מוסיפה לאט, בהטעמה הכבדה שלה, "שמעון לא השאיר מכתב, רק את המעטפה הזאת: לדליה." היא מושיטה לי את המעטפה. השם שלי רשום עליה בכתב היד שלו, אפילו עם הלב הקטן הכרסתן בתור קמץ זערורי מתחת ליו"ד. אבל אני לא לוקחת את המעטפה, אני קמה, "זו טעות איומה, גברת ניסנוביץ', אני כל כך מצטערת, גברת ניסנוביץ', אני באמת מצטערת," וכבר אני חולפת דרך הדלת הפתוחה, שועטת במורד המדרגות, והיא יוצאת אחרי, קוראת לי, "קחי את זה, דלינקה, קחי את זה," אבל אני לא רוצה לקחת את המעטפה הזאת, אני לא רוצה שום דבר, אני רצה לאורך הרחוב ללא מוצא בין הרחובות הקטנים אל הכביש הראשי, רצה ורצה, ורק רחוק משם אני נעצרת בתעלה שבשולי הכביש. העוגייה והתה הופכים בתוכי לבוץ שחור, הכול סביבי בוץ שחור, ואני עומדת שם ומקיאה, והטעם של העוגייה המאוסה מתחלף לי בטעם חמוץ של מרק ירקות, עוד ועוד מרק ירקות, כל המרק ירקות מהבוקר. מספיק כבר עם הדיאטה הזאת, אני אומרת לעצמי, מספיק כבר לעשות כזה טררם מהחתונה.
 

עדי גרסיאל

עדי גרסיאל (נולד ב-1964) הוא עיתונאי ועורך בעיתון "בשבע", סאטיריקן ומרצה.

בשנת 2003 הצטרף לסגל "בשבע" כעיתונאי וכיום הוא עורך המדורים בעיתון וכותב בו טור ביקורת תקשורת. כמו כן הוא מעביר הרצאות בנושאי תקשורת וסאטירה במכללות ואירועי תרבות.
בשנת 2008 ערך (יחד עם אסתי רמתי) את הספר "אהבה ומצוות אחרות" בהוצאת ידיעות ספרים. הספר הוא אסופה של סיפורים קצרים של יוצרים דתיים צעירים על אהבה, זוגיות ומשמעות החוויה הדתית.

עוד על הספר

נושאים

אהבה ומצוות אחרות עדי גרסיאל, אסתי רמתי


דיאטה
מיכל ווזנר


הבחור עם העיניים הטובות לא אמר כלום. הייתי רואה אותו בספרייה, שקוע ליד שולחן סמוך, מעיין בספר, מפעם לפעם כותב משהו במחברת שלו. תמיד עסוק בענייניו, לא מראה סימן שהוא מבחין בי, מתעלם מן העובדה שכבר נרקמה בינינו היכרות מסוימת. לפעמים הייתי רואה אותו במנזה, תמיד מחזיק איזה ספר, לוקח צלחת מרק והמון לחם, מתיישב לא רחוק ממני, לא מסתכל, אוכל כאילו בדרך אגב, קורא בספר שלו תוך כדי אכילה. תמיד נכנס להרצאות בדקה התשעים, כשהמרצה כבר מתחיל לכחכח, יושב כפוף, רושם ורושם, יוצא מיד בסוף השיעור, תמיד ממהר מאוד, תיק מיושן תלוי על כתפו. הוא היה גבוה ורזה, נהג ללבוש סוודרים כהים, סרוגים ביד, מסמורטטים, ארוכים מדי, ומעיל רוח עם צווארון מוגבה קצת. אף פעם לא ראיתי אותו צוחק.
בסמסטר האחרון שמענו יחד קורס בסוציולוגיה. תמיד ישב בצד, מתחת לחלון, לא החסיר אף שיעור, סיכם הכול במחברת משובצת בכתב יד קטן וצפוף. קווים הוא מתח בסרגל, ובסוף תמיד כתב מין סיכום קטן בחרוזים.
את המחברת הזאת נתן לי פתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת, בשיעור האחרון של הסמסטר. הוא התעכב רגע שלא כהרגלו, וכשחלפתי על פניו בצאתי מן האודיטוריום, הושיט לי את המחברת שלו ואמר, "אני לא אהיה כאן בבחינה, אולי תרצי לקרוא גם את הסיכומים שלי." אמרתי, "תודה רבה," והוא אמר, "קוראים לי שמעון," והדגיש את העון, במלרע. ואני אמרתי, "נעים מאוד, קוראים לי דליה," והמשכנו לעמוד שם עוד רגע וכבר חשבתי שהוא יציע שנלך לשתות משהו אבל הוא אמר, "אני חייב לזוז," ולפני שזז פתח את התיק המיושן שלו, הוציא עוד מחברת ואמר, "כמעט שכחתי, קחי גם את זה," והסתובב והלך, בריצה כמעט.
לקחתי את המחברות שלו, דפדפתי, ראיתי את הסיכומים הקצרים בסוף כל שיעור. חייכתי, זה היה חמוד מאוד, אבל לא התעמקתי בהם, כי מנחם כבר משך אותי בשרוול, "אני גווע ברעב, בואי לאכול משהו לפני אנגלית." תחבתי את המחברות לתוך התיק שלי ולא פתחתי אותן מאז.
שלושה שבועות לאחר מכן אני מתיישבת ללמוד לבחינה בחדר הקפוא שלנו, כי התנור מקצר. אני פותחת את המחברת שלי ומניחה לידה את המחברת שלו להשוואה ולומדת ככה שעה-שעתיים. לאט לאט אני מפסיקה לקרוא את הסיכומים שלי וקוראת רק את הסיכומים שלו ואת החרוזים הקטנים בסוף כל שיעור. ואז אני קמה למטבח לקחת עוד צלחת מרק ירקות, כי אני בדיאטת מרק ירקות עכשיו לכבוד החתונה - אנחנו מתחתנים במאי. אני חוזרת עם הצלחת ומתיישבת על המיטה, המחברת שלו פתוחה ומתחתיה מציצה המחברת השנייה. ואז, בפעם הראשונה אני פותחת את המחברת השנייה ורואה את הכתב הצפוף שלו, כל פעם תאריך ושעה וחצי עמוד, תאריך ושעה וחצי עמוד. אחרי כמה רגעים אני אומרת לעצמי, תשמעי, הברנש נתן לך בטעות את היומן חיים שלו.
אני מדפדפת ביומן חיים הזה ומתברר לי שזה לא בדיוק יומן, אלו מכתבי אהבה נואשים לאיזו בחורה שהוא מכנה אותה לילית וכותב על הליכתה האצילית ועל עיניה הצוחקות. הסגנון קצת מיושן, מיוסר מאוד, ויש שם כל מיני הצהרות מהסרטים - הוא לא יכול בלעדיה, היא אהובתו היחידה, לילית שלו - אבל יש משהו כובש בטקסטים האלה, קולח מאוד, מצד אחד רומנטי ומצד שני מפוכח. אני מתרווחת, אומרת לעצמי, תראו תראו, וקוראת מההתחלה, איך הוא ראה אותה בפעם הראשונה ומיד נצבט לו הלב, ואיך הוא ערך עליה תצפיות שלמות, וגילה עליה המון דברים, ואיפה היא גרה ועם מי היא מסתובבת, ופתאום מתעוררת בי תחושה לא כל כך נוחה, מועקה הייתי קוראת לזה. ומרגע לרגע התחושה הזאת מתעצמת. אני מדפדפת במחברת הזאת באצבעות קפואות, והלב שלי מתחיל לדפוק דפיקות חזקות, ואני קוראת מהר מהר רק כדי להגיד לעצמי בסוף, זו לא את בכלל. אבל אני כבר מתחילה להבין שזאת כן אני, איך לא שמתי לב. לא חשדתי שהבחור ממש מאוהב, מאוהב נואשות. אולי ראיתי שהוא קולט אותי, אבל לא יותר מזה, בהן צדק, לא עלה בדעתי שהוא ממלא דפים שלמים דליה דליה דליה, עם לב קטן מתחת ליו"דים בתור קמץ זערורי כרסתן. אני מסתכלת על השם שלי ומצטמררת, הברכיים שלי בפירוש מתחילות לרעוד ותוקפת אותי תחושה של בחילה, כאילו תכף אני הולכת להקיא או להתעלף, ואני נזכרת איך הוא אמר לי, "כמעט שכחתי, קחי גם את זה," וזה קרה לפני שלושה שבועות, שלושה שבועות! הבן אדם יודע שכל המכתבים האלה אצלי, ואני לא התקשרתי ולא אמרתי מילה. אבל איך יכולתי להתקשר, אני אפילו לא יודעת מה מספר הטלפון שלו, אני לא יודעת עליו כלום, רק שקוראים לו שמעון, שמעון המסכן, ואני מחזיקה את המחברת הזאת ומתחילה לנשק אותה. אם מנחם היה פה הוא היה משתגע. אף אחד לא אהב אותי ככה, בטירוף כזה, בהקרבה כזאת, שנתיים וחצי. וגיליתי עוד כל מיני דברים במחברת, למשל שהוא היה הולך אחרי בלילה כדי לשמור עלי, ואני בכלל לא הרגשתי, ואולי כן הרגשתי, כי פעם אמרתי למנחם שכל הזמן יש לי מין תחושה שמישהו מסתכל עלי, אבל מנחם פירש את זה במישור הפסיכולוגי, "אמרתי לך שאת זקוקה כל הזמן לאישור, מתי כבר תגבשי לעצמך אני פנימי מבוסס יותר." וגם אני השתכנעתי שאני פשוט זקוקה כל הזמן לאישור ולא קלטתי שאני מרגישה משהו פיזי ונכון מאוד, שאיזה שמעון הולך אחרי לכל מקום כדי לשמור שלא יאונה לי כל רע. או למשל איך קרה ששלחו לי את המִלגה של החמשת אלפים שקל מקרן אופנר אף על פי שלא הגשתי בכלל את טופס הבקשה, ומנחם היה בטוח שזאת טעות ואמר לי, "שבי בשקט, נתנו לך אז תשתקי," ולקחנו את הכסף ושדרגנו את המחשב של מנחם ויצאנו למסע קניות בכיכר המדינה, וכל זה היה בזכות שמעון. פתאום נהיה לי ממש רע משמעון ומכל השטויות שעשינו בכסף שלו, כלומר לא בדיוק בכסף שלו אבל בזכותו, וכשאני חושבת על כך שהוא עקב אחרי בלילות ובטח ראה אותי ואת מנחם, אז כל העניין נהיה לי עוד יותר לא נוח, מכעיס אפילו, כמעט פלילי הייתי אומרת, אבל נסלח, בפירוש נסלח, כי מה אנחנו לא עושים למען האהבה.
שמע נא, שמעון, אני כותבת לו, בסוף המחברת שלו אני כותבת לו, ממלאת גם אני כמה עמודים בכתב ידי, הייתי רוצה לכתוב איזה הפי אנד, שהתברר שגם אני אהבתי אותך כל השנים, ורק אותך, אבל זה לא המצב, לצערי, ואני בפירוש מצטערת. דבריך נגעו כל כך ללבי, ואיך לא ידעתי, ולמה לא אמרת לי במשך כל החודשים האלה, אולי היית מצליח להגיע אלי, אולי הייתי מדלגת מעל הסוודרים התלויים והסמרטוטיים וטובעת בתוך העיניים היפות והטובות שלך, ואולי היתה נדלקת גם אצלי איזו אהבה. אבל עכשיו, אני כותבת לשמעון, כבר הוחלט שנתחתן במאי, מנחם ואני, וגם אם אין כאן אהבה כמו שלך, בכל זאת אני יודעת שהוא אוהב אותי מאוד, וגם אני התרגלתי לאהוב אותו, את המעשיוּת שלו, את החוסן שלו, את ההבנה הפסיכולוגית שלו, ועכשיו אני לא יכולה אפילו לומר לך, בוא נבדוק את העניין, אבל אני מוכרחה להודות שהאהבה שלך ממסה אותי, מדהימה אותי. שמעון, רציתי להודות לך על אהבתך. ככה אני כותבת, אבל אי אפשר לתת מילים כאלה לשמעון, לא אחרי מחברת כזאת, לא אחרי המילים שהוא כתב שם, לא אחרי: "יונתי יפתי שלי, למה בכית אתמול? לו יכולתי, הייתי מחבק אותך בזרועותי לנחמך." לא אוכל לכתוב לו, ראה, שמעון, אני בחורה מאורסת כרגע, חבל על הזמן.
אני שוכבת על הגב. מסביב פזורים הדפים שלי, הסיכומים שלי, העתיד שלי, ולתוכו נפלה כרעם ביום בהיר הידיעה המוזרה הזאת שמישהו מאוהב בי עד כלות. אמנם ידעתי שמנחם מאוהב בי, אבל כאן זה משהו אחר, כאן מדובר בעוצמות שלא מן העולם הזה, הרי ברור לכולנו שמנחם שלי, עם כל הרצון הטוב, בחיים לא היה מסתובב סביבי שנתיים וחצי וכותב לי בסתר שירי אהבה.
תלשתי מתוך המחברת את הדפים שכתבתי. התחלתי לדמיין את עצמי נפרדת ממנחם, מבטלת את החתונה, את כל התכנונים שלנו, את הלהקה המקסיקנית שמנחם כבר סגר איתה ואת גן האירועים ואת שמלת המשי שלי, שהזמנו ספיישל מפריז, הכול כדי להתקרב לבן אדם הסובל הזה, לומר לו, אני אוהבת אותך, לשמוע מקרוב את לבו פועם בקצב שְמי כמו שהוא כתב איפה שהוא, לתת לאהבה לנצח כמו שאומרים. אם מישהו אוהב אותך כל כך אז גם אתה חייב להרגיש כלפיו משהו, לכל הפחות לנסות לתת לאהבה לצמוח, כי מה קל יותר לאהבה מאשר לצמוח על קרקע של אהבה. אפילו בזמנו, כשהאהבה שלי למנחם התחילה להתפתח, זה היה קשור לאיך שהוא נעמד מולי ואמר, "את לא חושבת שאת צריכה להתחיל לצאת עם בעלך לעתיד?" ואני שאלתי, "ומיהו בדיוק בעלי לעתיד?" והוא אמר, "אני, כמובן." העובדה שזה היה כל כך ברור לו והצורה שבה הוא אמר לי, "תראי שבסוף נתחתן," בפירוש שיחקו תפקיד. ולאט לאט זה נהיה ברור גם לי, אפילו שלא היו רעמים וברקים והכרתי בדיוק את כל המגרעות של מנחם, למשל שמרוב שהוא אחד מהחברֶה, קשה לו לדבר באמת על רגשות. ואפילו שהוא לומד פסיכולוגיה וכל זה, קשה לו לומר, אני אוהב אותך, ורק אם אני אומרת לו, אני אוהבת אותך, הוא אומר, אקצטרה אקצטרה, שזאת הדרך המעוותת שלו לומר, וגם אני. ורק פעם אחת הוא הוציא מהפה שלו את כל השלוש מילים יחד. זה היה כשאמרתי לו, "הכול טוב ויפה אבל אם אתה לא אומר לי אז אני שוברת את הכלים," והוא אמר לי, "אם אני לא אומר מה," ואני אמרתי, "אתה יודע מה," והוא אמר, "אני לא יודע," ושבוע שלם לא דיברנו, כי אני אמרתי שאני לא אדבר איתו עד שהוא לא יגיד. ובסוף הוא נעמד מולי ואמר לי, "אני אוהב אותך ורוצה להתחתן איתך," ואני ממש נמסתי שסוף סוף הוא מוציא את השלוש מילים ברצף, ואחר כך קבענו שהחתונה תהיה במאי, בגן אירועים שליד הים, והכול התחיל לרוץ קדימה מעצמו.
אני מרימה טלפון לחברה שלי טלי שלמדה איתי את הקורס בסוציולוגיה כדי לשאול אותה אם היא מכירה את שמעון הרזה. היא שואלת אותי, "שמעון ניסנוביץ' מסוציולוגיה?" ואני אומרת לה, "כן," והיא שואלת אותי, "למה?" ואני אומרת לה, "הסיכומים שלו אצלי אבל אבד לי מספר הטלפון שלו," והיא אומרת לי, "הוא גר בבני ברק אז תחפשי בספר הטלפונים ניסנוביץ' מבני ברק אם זה כל כך חשוב לך."
האצבעות שלי מדפיסות באוויר את המילים דליה ושמעון ניסנוביץ', דליה ניסנוביץ', זה דווקא חשוב לי, אפשר לומר, כי אפילו שיש בשם ניסנוביץ' משהו ארכאי, הוא נשמע לי יפה פתאום, רומנטי כמעט, ואני צוחקת לעצמי, מה יגיד מנחם אחרי שאני אגיד לו שאני מבטלת הכול ופתאום יתברר לו שדליה מתחתנת עם איזה ניסנוביץ'.
בספר הטלפונים אני מוצאת שלושה ניסנוביץ' מבני ברק, שלושה מספרי טלפון, ואני הולכת למטבח לשתות כוס מים, כי הגרון נהיה לי יבש פתאום, ומתיישבת ליד הטלפון. האצבעות שלי בקושי יכולות להקיש את המספר הראשון מרוב התרגשות, הלב שלי צונח ממש, אבל אני לא סוגרת את השפופרת ורק אומרת לעצמי, יו מסט דו איט, יו מסט דו איט, וכשאישה מבוגרת עונה לי, אני אומרת לה, "שלום, אפשר לקבל את שמעון?" והיא שותקת רגע ואחר כך אומרת לאט לאט בקול רועד קצת, בעברית טובה אבל במבטא זר, לא מוכר, "מי רוצה אותו, דליה?" ואני, המומה, אומרת, "כן, דליה, הוא נמצא?" והיא לא עונה בכלל על השאלה, רק אומרת לי, "הייתי רוצה להיפגש איתך, דליה, אני אשלח לך מונית." ואני אומרת, "אין צורך, גברת ניסנוביץ'," והיא אומרת, "לא, יש צורך, ברשותך אשלח לך מונית עכשיו," ואני אומרת לה, "בסדר," כאילו שכחתי שאני צריכה ללמוד, כאילו שכחתי שתכף מנחם יגיע, כאילו שכחתי שאני לא מכירה את האישה הזאת בכלל, כאילו שהיא ישבה בבית וחיכתה שאני אתקשר כדי לשלוח את המונית הזאת.
הבית של שמעון ניסנוביץ' הוא בית דירות גבוה ומוזנח למראה ברחוב קטן ללא מוצא. אני יורדת מהמונית ונכנסת לחדר המדרגות החשוך. המתג של האור שבור אבל בקומה השנייה יש דלת חצי פתוחה ואור קלוש יוצא ממנה ומאיר קצת את חדר המדרגות. ואני חושבת, אלוהים, מה אני עושה פה בכלל, אבל בכל זאת מטפסת לקומה השנייה, דוחפת את הדלת החצי פתוחה ונכנסת אל הסלון שלהם, שרק ארון ספרים אחד עומד בו ושולחן עגול עם כמה כיסאות סביבו, ובצד, מתחת לחלון, על מין כיסא נמוך קטן יושבת אישה. היא אומרת, "שלום, דליה."
היא מסמנת לי לקחת כיסא מהכיסאות שסביב השולחן ואני לוקחת כיסא ומתיישבת לידה. לא נוח לי לשבת על הכיסא הגבוה הזה. מתחשק לי לרדת ולשבת לידה על הרצפה אבל לא נעים לי.
היא אישה קצת מבוגרת עם תלתלים זהובים המסודרים בקפידה רבה. היא לובשת חצאית צמר חומה צרה וחולצה דקה בצבע קרם עם כפתורי פנינה וצווארון פתוח מדי. ראיתי שהיא ניסתה להסתיר ועשתה קיפול קטן וסגרה בסיכת ביטחון. לידה עומד מגש ועליו בקבוק מיץ וכוסות פלסטיק וצלחת של עוגיות והיא מוזגת לי מהמיץ ומושיטה לי את העוגיות, קטנות וצהובות, ביתיות כאלה. אני לוקחת עוגייה אחת, קשה מאוד, יבשה מאוד, מתחילה ללעוס אותה בקול רם, נחנקת כמעט. "שמעון אוהב עוגיות," היא אומרת לי, עיניה נעוצות ישר בפי, מדברת לאט לאט, באותו מבטא זר לא מוכר שלה, "שמעון אוהב עוגיות," היא מרכינה קצת את הראש שלה, אצבעותיה משחקות בטבעת זהב שעל אצבעה.
"הוא נמצא?" אני שואלת אותה. היא לא עונה, מסתכלת עלי בעיניים ענקיות מבעד לזגוגיות של משקפיים, לוחשת לי, "לשמעון שלי יש נשמה גבוהה, תמיד ידעתי שיש לו נשמה גבוהה." היא משתתקת, כאילו הזמינה אותי הנה לדון בנשמה הגבוהה של שמעון. היא יושבת קרוב קרוב אלי על השרפרף שלה, מרימה אלי את פניה, קטנות וחיוורות מתחת לתלתלים העשויים בקפידה. "נשמה גבוהה זה דבר נפלא," אני עונה לה, גם בלחישה, "זה דבר נדיר בימינו, בדור שלנו, את צריכה להתגאות בבן שלך, גברת ניסנוביץ', יש לך בן נפלא, רגיש כל כך." אני משתתקת, מתפלאת על עצמי, השתפכות כזאת, והיא כל הזמן מסתכלת בי ומהנהנת, וכשאני משתתקת היא קמה, מוציאה מאיזו שידה אלבומים ישנים, מתחילה להראות לי, "זה שמעון שהיה תינוק, וזה שמעון בגן." ואני מסתכלת, רואה את הגוף הרזה שלו, רק קטן יותר, עם פרצוף של ילד, מחופש לשוטר, מחופש למלך אחשוורוש, מטפס על עץ, והנה שמעון בבית ספר, סוודר גדול כחול תלוי עליו כמו על קולב, והנה היא, גברת ניסנוביץ', צעירה יותר ושמחה יותר, אבל כבר אז עם התלתלים העשויים האלה, מחבקת אותו באיזה טקס חגיגי, אולי בבר מצווה שלו, הוא לובש חליפה כחולה וחולצה לבנה, מגוהצת. "הביני," היא פונה אלי, "השנים עוברות, חולפות," היא נאנחת, "איזו מין מארחת אני, לא הצעתי לך משהו חם." ואני אומרת, "אין צורך," אפילו שהגרון שלי עדיין מלא בפירורים של העוגייה היבשה הזאת. וכבר היא יוצאת מן החדר, למטבח כנראה, משאירה אותי עם האלבומים, ואני מסתכלת בהם עוד קצת וגם מסתכלת בחדר, חדר עגום מאוד, ריק כמעט, כאילו עברו לגור פה רק אתמול או מתכוונים לעבור מכאן בדיוק מחר. שום תמונה לא תלויה על הקיר, שום עציץ ושום מזכרת, רק ארון ספרים כהה וכמה תצלומים משפחתיים בתוך מסגרות על אחד המדפים. הכול נראה לי לא לגמרי נורמלי. ופתאום מתחוור לי, האישה הזאת היא קצת לא נורמלית, לא שפויה, סכיזו, כמו שמנחם אומר. אני מביטה בדלת הפתוחה המובילה אל חדר המדרגות החשוך, שקולות רחוקים של ילדים נישאים בו, ומתעורר בי חשק ללכת משם. ואיפה שמעון, עם כל הכבוד, גם הוא אולי לא לגמרי מאוזן, שנתיים וחצי בכתב כזה, פצפון, לא קומוניקטיבי, והיא נכנסת חזרה עם ספל תה בשבילי, ואומרת, "בבקשה, תתכבדי בעוד עוגייה." ואני אומרת, "לא, תודה," אבל היא אומרת לי, "תשתי, תשתי," ואני לוגמת לגימה מן התה הזה, שיש לו טעם משונה מאוד, מתוק, ממש בא לי לירוק אותו. "גברת ניסנוביץ'," אני מנסה שוב, "איפה שמעון? אני רוצה לדבר איתו," והיא מסתכלת בי קצת מן הצד, ולאט לאט לוחשת לי, "שמעון נקרא למעלה," ואני שואלת, "מתי הוא יחזור?" והיא אומרת לי שוב, "שמעון נקרא לישיבה של מעלה," ומסתכלת עלי בעיניים הענקיות שלה, ידה מונחת על לבה, דרך החולצה הפתוחה קצת. ואני צועקת לה, "על מה את מדברת, גברת ניסנוביץ'!" והיא עומדת מולי ומהנהנת ועיניה מתמלאות דמעות. אני יושבת שם כאילו מסמרו אותי לכיסא, אני לא זזה, לא נושמת כמעט, והיא מוסיפה לאט, בהטעמה הכבדה שלה, "שמעון לא השאיר מכתב, רק את המעטפה הזאת: לדליה." היא מושיטה לי את המעטפה. השם שלי רשום עליה בכתב היד שלו, אפילו עם הלב הקטן הכרסתן בתור קמץ זערורי מתחת ליו"ד. אבל אני לא לוקחת את המעטפה, אני קמה, "זו טעות איומה, גברת ניסנוביץ', אני כל כך מצטערת, גברת ניסנוביץ', אני באמת מצטערת," וכבר אני חולפת דרך הדלת הפתוחה, שועטת במורד המדרגות, והיא יוצאת אחרי, קוראת לי, "קחי את זה, דלינקה, קחי את זה," אבל אני לא רוצה לקחת את המעטפה הזאת, אני לא רוצה שום דבר, אני רצה לאורך הרחוב ללא מוצא בין הרחובות הקטנים אל הכביש הראשי, רצה ורצה, ורק רחוק משם אני נעצרת בתעלה שבשולי הכביש. העוגייה והתה הופכים בתוכי לבוץ שחור, הכול סביבי בוץ שחור, ואני עומדת שם ומקיאה, והטעם של העוגייה המאוסה מתחלף לי בטעם חמוץ של מרק ירקות, עוד ועוד מרק ירקות, כל המרק ירקות מהבוקר. מספיק כבר עם הדיאטה הזאת, אני אומרת לעצמי, מספיק כבר לעשות כזה טררם מהחתונה.