כמעט רומן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כמעט רומן
הוספה למועדפים

כמעט רומן

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

כמעט רומן" הוא סיפור על חברות, אהבה, התלבטות וכאב של שלושה צעירים בתל אביב של שנות האלפיים. יוסי קצין בקבע, דפי ליידי סנובית ויעלי הענקית, מלכת סאדו לעת מצוא. השלושה מתאהבים, מתבגרים, מגלים את הסקס אך גם את האכזבות.
המהפך שעוברת יעלי מטלטל את החבורה כולה.
 
הסיפור נוגע בשאלות של מוסר הטורדות את הדור הזה ומשרטט מערכת יחסים מפותלת המכילה בתוכה מתחים בין חלקי האוכלוסייה בישראל: עולים חדשים וצברים, חילוניים ומתחזקים, יהודים וערבים.

פרק ראשון

בבוקר מעיר אותו צלצול טלפון לא מוכר. הוא קופץ מהמיטה עירום כביום היוולדו ומגשש את דרכו באפלה בדירה לא מוכרת, מחפש את מקור הצלצול. רגליו היחפות נתקלות בחפץ קהה. אחרי כמה שניות הוא מרגיש את הכאב. חד, פולח. איפה אני? לרגע הוא שוכח. הצלצול המתחזק מדריך אותו לשידה הפינתית הקטנה.
 
הוא מניח שהיא יצאה לקנות משהו לארוחת בוקר ושכחה את הטלפון. לשנייה הוא מתלבט אם לענות.
 
"הלו, שלום", אומר לו קול נשי נרגש. "זה המלכה?"
 
"מלכה?" הוא שואל, "אין פה מלכה, זה טעות".
 
"מלכה, המלכת סאדו", היא מתעקשת בעדינות.
 
"אין כאן מלכה", הוא חוזר וממהר לנתק... הקול נשמע לו מוכר.
 
אחרי דקה, אולי שתיים, היא חוזרת עמוסת שקיות.
 
"חיפשו אותך בטלפון", הוא מודיע לה סתמית.
 
"מי?"
 
"איזה מלכה".
 
"איזה מלכה?" היא משתוממת, חצי חיוך על פניה.
 
"לא יודע מלכה סעדון, בן סעדון, משהו כזה, מכירה?"
 
היא מתפרצת בצחוק, "כן, בטח. אני מכירה את מלכה... מכירה טוב".
 
"מה כל כך מצחיק?" הוא נעלב.
 
במקום לענות היא מתיישבת לידו צמוד ומחבקת את כתפיו. פתאום הוא שם לב שעדיין לא התלבש. הוא מניח את ידיו על זכרותו המתעוררת למגעה. משקל זרועותיה מכביד על כתפיו.
 
שפתיה מחפשות את שפתיו. אולי לא הייתי צריכה לעשות לו את זה, היא חושבת, הוא כזה תמים.
 
היא דוחפת אותו בקלות על המיטה ונשכבת עליו. הוא בסך הכול שישים וחמישה קילו, היא צריכה להיות תשעים פלוס, אולי מאה. הוא לא מצליח לזוז. האמת, הוא גם לא כל כך רוצה. היא מורידה מעליה את המכנסיים במיומנות, מסיטה מעט את תחתוניה, עולה ויורדת על אברו שהתקשח ובועלת אותו בנחישות.

עוד על הספר

כמעט רומן אופיר י'
בבוקר מעיר אותו צלצול טלפון לא מוכר. הוא קופץ מהמיטה עירום כביום היוולדו ומגשש את דרכו באפלה בדירה לא מוכרת, מחפש את מקור הצלצול. רגליו היחפות נתקלות בחפץ קהה. אחרי כמה שניות הוא מרגיש את הכאב. חד, פולח. איפה אני? לרגע הוא שוכח. הצלצול המתחזק מדריך אותו לשידה הפינתית הקטנה.
 
הוא מניח שהיא יצאה לקנות משהו לארוחת בוקר ושכחה את הטלפון. לשנייה הוא מתלבט אם לענות.
 
"הלו, שלום", אומר לו קול נשי נרגש. "זה המלכה?"
 
"מלכה?" הוא שואל, "אין פה מלכה, זה טעות".
 
"מלכה, המלכת סאדו", היא מתעקשת בעדינות.
 
"אין כאן מלכה", הוא חוזר וממהר לנתק... הקול נשמע לו מוכר.
 
אחרי דקה, אולי שתיים, היא חוזרת עמוסת שקיות.
 
"חיפשו אותך בטלפון", הוא מודיע לה סתמית.
 
"מי?"
 
"איזה מלכה".
 
"איזה מלכה?" היא משתוממת, חצי חיוך על פניה.
 
"לא יודע מלכה סעדון, בן סעדון, משהו כזה, מכירה?"
 
היא מתפרצת בצחוק, "כן, בטח. אני מכירה את מלכה... מכירה טוב".
 
"מה כל כך מצחיק?" הוא נעלב.
 
במקום לענות היא מתיישבת לידו צמוד ומחבקת את כתפיו. פתאום הוא שם לב שעדיין לא התלבש. הוא מניח את ידיו על זכרותו המתעוררת למגעה. משקל זרועותיה מכביד על כתפיו.
 
שפתיה מחפשות את שפתיו. אולי לא הייתי צריכה לעשות לו את זה, היא חושבת, הוא כזה תמים.
 
היא דוחפת אותו בקלות על המיטה ונשכבת עליו. הוא בסך הכול שישים וחמישה קילו, היא צריכה להיות תשעים פלוס, אולי מאה. הוא לא מצליח לזוז. האמת, הוא גם לא כל כך רוצה. היא מורידה מעליה את המכנסיים במיומנות, מסיטה מעט את תחתוניה, עולה ויורדת על אברו שהתקשח ובועלת אותו בנחישות.