פתח דבר
לחיות את הטמון במסע חיינו
תוך כתיבת הספר הזדמן לי לצפות בריאיון עם איש רוח נודע. במהלך דבריו שהיו רובם ככולם בנושאי הגות, הוא סיפר על חוויה רוחנית עוצמתית שעבר. המראיין שאל אותו אם זו שינתה אותו או השפיעה על חייו, והוא ענה, בכנות, שלא... תשובתו הדהימה אותי: הרי לא מדובר באדם שעולם הרוח זר לו אלא במי שמקדיש לו את חייו. איך ייתכן שכאשר הוא חווה אותו בצורה בלתי אמצעית הוא לא יודע מה לעשות אתו, איך לעבד ולחיות אותו, כיצד ליצור ולהיווצר ממנו?
אני מאמינה שכל אדם זוכה לרגעי חסד, לחוויות מכוננות בלתי נשכחות, לזמנים המשמעותיים לו במיוחד — גם אם אינו יודע מספיק איך לחיות אותם במלואם או להבין את פשרם. חוויות מכוננות אלה לא בלעדיות לעולם הרוח, וגם לא חייבות להיות נדירות כפי שנדמה: אפשר שהן רגעי היפקחות או חיבור מיוחדים, זמנים של הַפְלָאָה, העמקה, רגיעה. אפשר לחוש אותן במבט של ילד, תוך הליכה על החוף, דרך יצירת אמנות או בשקט פנימי.
אף שרגעים מכוננים אלה יכולים להשפיע עלינו עמוקות, הם נותרים לרוב מחוץ למערכת שלנו, ורק חלקם הקטן צולח את הדרך להיקלט מבעד למסכי התודעה ולהגנות הפסיכו־פיזיות שלנו. כיצד נטמיע את אותם רגעים יקרי ערך באדמת החיים הפורייה, נאפשר להם להצמיח בנו את המשך דרכנו הלא נודעת? איך ניפתח לחוות באופן מלא את הטמון ברגע, נפנים את ברכת חיינו על צורותיה המתחדשות לכדי משך של רגעי חסד, שטף של חיות?
בפרקים שלפניכם מוצעים כיוונים ליצירת עצמנו והדרך האישית, לא באמצעות הנרטיבים שלנו אלא מתוך השפע שניתן לנו. נלמד להיפתח למקור החיים ולהתהוות כחומר חי ביד היוצר, להוקיר את התהליך האורגני של עצם המסע ואת דופק החיים הפועם בו, להיפתח לגילוי האלוהי דרך לבנו ותשוקותינו, חלומותינו ואירועי חיינו. נתחקה אחר היחסים בין הממדים השונים מתוך קשב לקריאות העומק החבויות בדרך: לתהליכים שעובר הגוף על תחושותיו ועל אופני ההישרדות שלו, לנפש על התמודדויותיה הרגשיות, לניסיון של הרוח למצוא וליצור פשר ומשמעות, ולנוכחות הערה של הנשמה כפי שזו משתקפת במהלך החיים. נחוש איך הם נושקים ואף מתערים זה בזה, לרוב באופן נסתר: הדרך בה הרוח פועמת בלבנו, מניעה אותנו ביחסים עם הסביבה, משתקפת בתנועת גופנו, מעוררת אותנו להיות נוכחים ואותנטיים במסע החיים.
הדינמיקות המורכבות בין הממדים השונים יוצרות את החיכוך ואת הבעירה המעצבים ומפשיטים אותנו שוב ושוב ממה שידענו ושהיינו. חשופים ובוערים מבפנים אנו נקראים להיפתח ולהזדכך, לאפשר גם לגוונים היותר עמוקים ונסתרים של ההוויה להשתקף דרכנו, להתעורר ולהתמסר ברוך לתנועת החיים האישית והקוסמית המתנגנת בנו.
פתיחות זו היא מצבנו הטבעי, וכשהוא נחסם — ברכת חיינו מתעמעמת ומשתבשת. אנו משלמים מחיר כבד על היותנו נתונים עדיין לאותן דרכי הישרדות והתמודדות שאימצנו עוד בראשית החיים. אפשר שאלה שירתו אותנו בעבר כדי להשיג את צרכינו הפיזיים והרגשיים, אך מאז הם כולאים את רוחנו. עם הזמן נהיינו כל כך מזוהים עם אותם דפוסים ראשוניים של ריצוי, הקרבה, מאבק, פחד, הדיפה, האשמה, הימנעות, היאחזות, היאטמות, העמסה, הסתגרות, הדחקה — עד שלרוב איננו מודעים כלל לכמה שאלה מנהלים את אורחותינו.
דרוש קשב פסיכו־פיזי עמוק כדי לחשוף את המטענים הרגשיים שמאחורי אותם דפוסים מגבילים. קשיבות (mindfulness) לתחושות הגוף יכולה לפתוח שער משמעותי לעולמנו הפנימי והלא נודע. כך למשל כיווץ או כאב יכולים לבטא קריאת מצוקה של חיוּת שנחסמה. עצם השהייה בנוכחות אוהבת לנוכח אותן קריאות יכולה לרכך את הנוקשות לכדי המשך תנועת ההתהוות הטבעית.
חומרי הליבה של דינמיקות אלה הם האמונות המגבילות: אותם נרטיבים מוקדמים שיצרנו באופן לא מודע בניסיון להעניק למציאות פשר ומשמעות. אמונות אלה מגבילות היות שנוצרו לרוב בגיל צעיר מתוך יכולת הבנה מצומצמת, דרכן מנסים לשחזר את המציאות מבעד לתבנית נתונה מראש שלא תואמת את המורכבות והדינמיות של החיים. כך אדם המרגיש שהחיים הם מאבק, או שעליו להקריב את עצמו למען האחר או הנשגב, או שאין על מי לסמוך — אכן ירבה למצוא את עצמו באותה מציאות, גם אם זה אומר ליצור אותה בעצמו.
לפעמים אמונות מגבילות אלה נכרכות בנרטיבים יותר מאוחרים ומתוחכמים, או בהיגדים רוחניים שלא הובנו דיים או שהוצאו מהקשרם. במקרים אלה אדם נשבה באמונות מגבילות הלובשות צורה של אמת מדומה, מה שמקשה מאד על האפשרות לבחון אותן מחדש ולהשתחרר מהן. כך אפשר לראות אנשים (או חֶברות) הנתונים לפחדים, לכוחנות, להדחקות ולייאוש, המוצאים חסות בהיגדים רוחניים ששובשו לצרכיהם הרגשיים, כשזעקות הסבל והמצוקה מושתקות כמחיר הכרחי למען מה שנחשב כאמת. זו נתפסת אז באופן מצומצם ומעוּות, ואדם מוצא את עצמו כבול במעגל קסמים צר וחנוק שהוא יצר לעצמו.
במקרה הטוב הלחץ המתמשך יצטבר עד שהחלק הבריא שבאדם יתעורר להשתחרר, תוך כדי השלה או אף שבירה של המציאות הכובלת שאותה יצר. עם כל הקושי והצער על השבירה, עצם מגמת ההשתחררות מעולם רוחני המושתת על השלכות רגשיות שטרם זכו לריפוי הוא חלק מתהליך רחב של הבראה, לקראת חיי אמונה של התחדשות וחירות.
אך שבירה היא רק דרך אחת לעבור שינוי. קשיבות למתרחש בזמן אמת מאפשרת לחוש את הדיסוננסים של חיינו מבעוד מועד, ולהעמיק מתחת לפני השטח אל הכוחות המניעים אותנו. כך אפשר, למשל, לעבוד עם הנטייה להיאחז במוכר מתוך קשב למה שמניע אותה — כמו פחד לאבד או להיאבד. התכוונות עמוקה וקשובה לאמת יכולה לאפשר לנו לעבד ולשחרר את מה שכובל אותנו. רק אז נוכל להיפתח לחיוּת האין־סופית כפי שזו משתקפת ומתהווה בנו ובחיינו.
אלא שעם חלוף השנים נראה שהחיים הופכים מורכבים מכדי להכיל אותם, ונדמה שיש צורך להדחיק חלקים מהם רק כדי לשרוד את העומס המציף. אך ככל שנעמיק נוכל לחוש שלא מדובר בריבוי בלתי אפשרי אלא בפניו הרבות של האחד. נוכל לשוב לחיות באותה נוכחות פתוחה, באותה אחדות ראשונית החרוטה בכל ממדי ההוויה שלנו כממשות וכגעגוע: בבשרנו מִרֶחם, בנפשנו מהתקופה הסימביוטית ובנשמתנו בהיותה להבת אלוהות.
במהלך החיים אנו נעים ממוצא של חוויית אחדות ראשונית המוטבעת בנו דרך מסע האינדיבידואציה. אף שתהליך זה כרוך בהרגשת נפרדות, הוא מאפשר להיבנות מתוך רצון פנימי, בחירה חופשית ועצמאות. עם התפתחותנו נוכל לשוב לאחד מתוך בחירה וחירות יחד עם הבשלות והייחודיות שנוצרו בדרכנו, להעמיק לחדור מבעד לריבוי אל התדר העמוק של אחדות השורה בכול, על מגוון הצורות שהוא לובש בחיינו. תדר ראשוני זה של חיות מגלה את הכוח המכונן שבעצם מסע החיים.
כך גם מבחינה רוחנית — ההיפתחות לאותה הוויה אחדותית חובקת כול היא תחילתה של ההתעוררות וכיוונה, כשזו מבקשת את דרכה להתגלות בכל הרבדים. לא מדובר בגישה דואלית החוצצת בין הרוח לשאר האיכויות ומגמות החיים, כשעלינו לבחור בין רוחניות לבין כל דבר אחר יקר ערך (אותנטיות רגשית, אנושיות, מעורבות בעולם) תוך התנכרות או מאבק עם חלקים מעצמנו ומחיינו המבקשים את מקומם הטבעי. גישה אחדותית אינה מתייחסת לרוח כדבר מה מרוחק ואחר מהחיים אלא ככוח עמוק, חי ומעורה המאפשר לחגוג את קדושתם בצורה יותר מלאה. רוחניות בשלה תדע לא רק לחבור לתדר האחדותי שבתשתית הכול כדי לאזן, להשליך אור או להעניק פרספקטיבה יותר רחבה, אלא בראש ובראשונה להוות מרחב אחדותי קיומי. אחדות זו יכולה ללבוש צורות שונות של נוכחות: מרחב פתוח, שקט עמוק, זרימת חיות, שקיפות, והחירות לחיות את חיינו במלואם.
לחיות באופן מלא כולל לא רק את המציאות הפסיכו־פיזית כפי שזו מתגלה לנו, אלא גם את אותם מעמקים נסתרים — ה'צל' של עצמנו. מתוך נוכחות אוהבת ועדות נקייה נוכל לחשוף את אותם רבדים החבויים עמוק באדמת חיינו מבלי להזדהות איתם ובלי להיות נתונים להם, להעניק להם את האור ואת החום הדרושים על מנת לבקוע ולהצמיח את המשך דרכם להתפתח ולהתרפא. כך נוכל לחוות באור אחר, רך וחם, את אותם כוחות חיים הלובשים צורה של הרס המופנה כלפי עצמנו וביחסנו עם הסביבה. אלה הם קולות העיצבון של רוחנו, חיות הפרא הליליות, המתדפקות ומשתלחות על קירות לבנו לבקש את חירותן. תחת הניסיון להדחיק או להילחם במכאובינו, אפשר לקלוט את הלמות הרוח כהזמנה להיפתח לחבוק את אותה חיוּת שנחסמה, ולחלוק איתה את מתנת חיינו.
זאת דרך לבחור בחיים, ואלה עומדים עכשיו על בלימה. אנו ניצבים עתה בתקופת מעבר קריטית, ומתקשים לחצות את הנהר. חששות, מבוכה, ספקות, חלישות — ובינתיים מתרחשת התפרקות רבתי הזועקת מכל עבר. תחושת הנפרדות המביאה לאיום ולניכור, למאבק ולניצול, הניחה תשתית של הרס פנימי ובין־אישי, תרבותי וסביבתי שלא היתה כדוגמתה. שילמנו ועודנו משלמים מחיר כבד מנשוא על כל הדרכים בהן חיינו מתוך פירוד, ונמנענו מלבחור בחיים ומלחבוק את כל אשר בהם. אך אף אחד מהמחירים האלה אינו הכרחי.
כך גם המחיר שמשלם כיום עולם הרוח. עם הזמן אני עדה (בצער רב) ליותר ויותר אנשים שזנחו מסעות רוחניים שהיו משמעותיים להם בזמנם, שלא מצאו את המשך דרכם הרוחנית האותנטית, למרות ההירתמות והנכונות לכך. יש שלא זכו למצוא את אשר חיפשו, או החשים אותם כתלושים או כלא רלוונטיים יותר. יש שזנחו אותם לטובת התמודדויות אחרות שהורגשו כבוערות יותר (כמו קשיים הישרדותיים והתמודדויות רגשיות), או עקב התנפצותם בפני תחומי דעת ורוח אחרים, או בגלל הקושי לחיות את הדברים באמת.
במקביל יש כאלה שלא זנחו את מסעותיהם הרוחניים, אך לא פעם מסיבות מגבילות (כמו פחד, הרגל, התקבעות), או מפני שזהותם תלויה בכך עד שזניחת המסע תורגש כאיבודהּ. אחרים מנסים להיות מחוברים לעולם הרוח רק דרך השראתו של האחר, או ממשיכים להיאחז במשהו רוחני שעבד פעם, בדומה לניסיון לשחזר את הריגוש של ראשית ההתאהבות תחת לחיות את הבשלות והמעמקים שהתפתחו במהלך החיים המשותפים. יש המונעים על ידי תחושה עמוקה (ולפעמים לא מודעת) שוויתור על עולם הרוח עלול להביא להישאבות אל מציאות ריקה, ניהיליסטית ומייאשת; ואילו אחרים ממשיכים לקוות שמתישהו ייפתחו להם השמיים (או שישובו להיפתח) — ולו רק כפתח אוורור כדי לזכות למספיק כוח, תחושת משמעות או תקווה על מנת לעבור את החיים על התמודדויותיהם.
יש הממשיכים לחיות חיי רוח המונעים מכוח האגו, ונתונים להישגיות רוחנית המאופיינת במתח, לחץ ושיפוטיות, שאינם שונים באופן מהותי מהישגיות בכל תחום אחר. כך גם התכוונות לאמת יכולה להיהפך למרדף נוירוטי אחר מציאות בלתי אפשרית, בין אם זו לובשת צורה מכווצת או רומנטית. גם עבודה רוחנית של ביטול והתמסרות יכולה להתעוות תחת ידיו של סופר־אגו ביקורתי ומצליף, ולאפס את האדם על עולמו הפנימי ואיכויותיו האישיות והאנושיות.
לצערי אני מכירה מעט מאד אנשים, מכל המגזרים, שהעולם הרוחני שלהם חי ונוגע, מתפתח ומתחדש, בריא ומשוחרר, אחדותי ואורגני עם החיים.
אך זה יכול להתאפשר כשאנו נפתחים לחיות את האחד על ריבוי גילוייו בנו ובחיינו.
הוא עניינו של ספר זה.
הספר נטווה מהדרכים ותהליכי ההתפתחות שהבשילו בי עם מעברי העונות והעתים. הוא מורכב מסיפורי חיים, קטעי הגות ורפלקסיה, התמודדויות, תובנות, דרכי עבודה ותרגולים שיכולים להעניק צידה למסע חייו האישי והחד־פעמי של כל אדם בדרכו.
מרכיבים אלה חברו יחדיו בתהליך היצירה עד שקשה למנות את מקורות ההשראה הרבים שהניבו אותו: שיטת טיפול מסוימת, האופן שבו האור מרצד בעלים, ספר או מפגש מזדמן... אין לדברים סוף, וכך גם להודיה.
תכני הספר ומה שאפשר ללמוד ממנו לא מובאים כ'משנה סדורה' מנותקת אלא נובעים מקשב חשוף לדופק החיים ותהודתו. דרכי התייחסות, עיבוד והעמקה שזורות ומעורות במסע החיים על רבדיו, משליכות עליו אור ומגלות בו פנים והקשרים סמויים. כדרך הנהר על זרמיו כך קומפוזיציה זו על מעבריה עשויה להיות מאתגרת לקורא המורגל בהגות המאופיינת בפרדיגמות ובמבנים חשיבתיים שמנסים להנחיל על החיים. רעיונות יפים יש הרבה, ועם זאת — הדרכים לחיות את הטמון בחיינו טרם נודעו דיין.
כך מהלך הפרקים עולה מתוך הביוגרפיה שלי כמשל, דרכה יוכל הקורא להשליך אור וצל על מסעו הוא. בלבו של כל פרק פועמות שאלות והתמודדויות הזוכות לדיון ולפיתוח מתוך ההעמקה בחיים עצמם. כל אחד מפרקי הספר מעניק התייחסות רבת־פנים לנושא שהוא אבן דרך במסע ההתפתחות, מניסיוני האישי והמקצועי. אבני דרך שונות אלה עניינן אחד: לפתוח כיוונים שיאפשרו לחיות את מסע החיים באופן אותנטי ונוגע, חי ומשמעותי, מתוך פתיחות ואינטימיות למקור הברכה על גילוייו.
הפרק הראשון רסיסי לילה — הטבעות ראשונות של אור וחושך עוסק בתחושת הקיום הפסיכו־פיזית הראשונית על השלכותיה הרוחניות. הוא מתחקה אחר המרחב הקיומי המהווה את תשתית החיים, והשפעותיו על תהליך ההתפתחות האישי.
הפרק השני חיפוש השפה האישית מתייחס למעבר בין פנים לחוץ, מדממה ליצירת השפה האישית. העבודה עם שפות היצירה הבלתי אמצעיות מובאת כדרך לצוּר צורות בכאוס, כניסיון ליצור זיקה ופשר, כדרך בתפילה.
הפרק השלישי ההיבקעות אל מה שמעבר — גילויים ללא דרך מתחקה אחר ההבדל בין התגלות לשיגעון, ובדיסאוריינטציה האפשרית שבהיפתחות רוחנית. מובאות התמודדויות ומוצעות דרכים להפנמה, עיבוד ואינטגרציה של גילויים רוחניים, וכן מוצגים תהליכי הבשלה של התעוררות רוחנית.
הפרק הרביעי הים הלילי — ההישאבות אל המעמקים עוסק בשבר, באבדון ובקריסה אל היסודות הקמאיים. הפרק מתאר את ההתנפצות אל המעמקים, ההתמסרות אל הלא נודע, ודרכי התמודדות במעבר מהישאבות לנביעה.
הפרק החמישי נוכחות חיה — תהליך יצירת האני עוסק בשאלת הבחירה בחיים דרך שאלות של זהות וספרציה, אחדות ואינדיבידואציה, דרכי חיבור ופריון בתהליכי התפתחות ויצירה.
הפרק הששי דרך הנהר — מעברים ותהליכי חיים עוסק בתנועת ההתפתחות, בעבודה עם קיבעונות ובחיים בזמן אמת. הפרק משליך אור על שאלות של תשוקה והתמסרות במעברי החיים, ועל הקשר בין יצירתיות לאותנטיות רוחנית.
הפרק השביעי לחולל חיים — הריקוד האינטימי עם הלא נודע עוסק באפשרות להיות בנוכחות ערה ומעורה בעולם המלא בהסתר ומסתורין: במעברים בין פריון לשכחה, חלימה להיפקחות, ובנוכחות בהרף עין של הנצח.
כל פרק מסתיים בהזמנה להתבוננות כדרך לעבד ולהפנים את התכנים באופן אישי. אלה מרכזים כמה מהתובנות שעלו במהלך הפרק, ומהווים תמצית שיכולה לפתוח צוהר, כמו גם להזין מסעות חקירה ממושכים.
כאדם מאד דיסקרטי היה לי קשה לשלב בספר קטעי חיים אישיים, ולחשוף את עצמי בפני קוראים שלא מוכרים לי כלל. אך היות שעניינו של הספר הוא בדיוק אותה שזירת חיים שאדם עשוי לדעת רק ביחס לעצמו, ידעתי שאני נצרכת לכך. חשוב לי להדגיש שהדברים המובאים מחיי נובעים מתוך החוויה הסובייקטיבית שלי ולא מעידים על הסובבים אותי. ויותר חשוב: הם משמשים כהמחשה בלבד כדי לעורר דרכי התייחסות ועבודה פנימית־תהליכית שכל אחד יכול לעשות בדרכו, תוך עיבוד הדברים לחייו הוא.
וכדברי הראי"ה קוק:
כל הספרים כולם, בין בקודש בין בחול, וכל הידיעות הבאות לאדם מחוצה לו, אינם כי אם עוזרים לעורר את רוחו הפנימי, להוציא לאור על ידם את הגנוז במעמקיו.
אני מזמינה את הקורא לעשות את התרגומים הדרושים לו להבנה ולהטמעה מרבית של התכנים אל מסע חייו האישי. מה שאני חשה כהשגחה פרטית אולי ייראה לאחר כחכמה העמוקה הטמונה ביקום, מה שאני מזהה כקריאה אלוהית, אולי אחר יחווה כקולו של הלא מודע או כקריאתו הקרמתית. לא שכל אלה זהים בעיניי, אלא שלכל אדם בחירות חיים משלו, ואחת הבחירות היותר עמוקות היא אופני ההתייחסות ודרכי ההבנה שלנו. כך או אחרת, ועם מעט עיבוד ויצירתיות, אני תקווה שכל אחד יוכל לדלות מהדברים מתנות יקרות ערך להמשך דרכו והתפתחותו.
ואחתום בהזמנה אישית: להתהלך יחד יחפים בשבילים המסתוריים של יערות החיים מתוך הפלאה, קשב ופתיחות לברכה ולחכמה העמוקה הטמונות בהם. להתעורר להקשיב לדרכי גילוייו המתחדשים של האחד כפי שהוא מתנגן דרכנו ודרך מסע חיינו, יהיה אשר יהיה.
מתוך עקבות העבר האישיים והקולקטיביים, מתוך פירות העתיד המבשילים את ממשותם עם מעברי הזמן, מתוך תנועת החיים השוזרת לאחד את רגעי חיינו החולפים לנצח — נרקמות דרכי הֲוָיָה.
