בסגר עם לו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בסגר עם לו
הוספה למועדפים

בסגר עם לו

4.4 כוכבים (548 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ג'וג'ו מויס

נולדה ב־ 1969 וגדלה בלונדון. לאחר קריירה שכללה משרות כמו סדרנית בתחנת מוניות וקלדנית בכתב ברייל, היא למדה עיתונאות ועבדה במשך עשר שנים כעורכת חדשות וככתבת לענייני תקשורת ואמנות. היא גרה באסקס שבאנגליה עם בעלה העיתונאי ושלושת ילדיהם. ספריה נמכרו במיליוני עותקים בכל רחבי העולם וזכו לשבחי הביקורת. "הנערה שהשארתָ מאחור", "ללכת בדרכּךָ", ״אחד ועוד אחד", "החיים אחריךָ״ ו״מכתב אחרון ופרידה״ ראו אור אף הם ב"ידיעות ספרים" ונכנסו מיד לרשימות רבי־המכר.

תקציר

סיפור קצר ומתוק בהשראת סגר הקורונה במתנה בלעדית לקוראי "עברית".
 
הסופרת האהובה ג'וג'ו מויס חשבה שלא תכתוב יותר על לואיזה קלארק, הגיבורה המקסימה ששבתה לבבות לאורך ספרי הטרילוגיה "ללכת בדרכך".
ואז הגיעה מגפת הקורונה ומויס הרגישה שהדרך הטובה ביותר לשמח את הקוראים, ואת עצמה, היא לספר על קורותיה של לו הנתונה תחת הסגר עם משפחתה באנגליה בעוד אהובה סאם נמצא בניו יורק.
 
"בחלוף השבועות התקדמתי ממצב של בהלה עיוורת לחרדה, לאי-שקט ואז לזעם, עד שהגעתי לסוג של השלמה. כמו שלבי האבל של קובלר-רוס, רק עם ארבע ארוחות עתירות פחמימות ביום ואמא שמרססת חומר חיטוי על כל דבר שזז. אפילו בתוך הבית."
 
מעוררת הזדהות וצחוק כתמיד לו נעה בין דאגה לבריאותו של סאם, שממשיך בעבודתו כפרמדיק במנהטן, תרגולי כושר בסלון עם אמא, התכתבויות משעשעות בקבוצת הוואטסאפ השכונתית וכמובן, שיחות זום, שאחת מהן מפתיעה ומרגשת במיוחד.
 
 
ג'וג'ו מויס היא אחת הסופרות האהובות בעולם. ספריה תורגמו לעשרות שפות, היו לרבי־מכר בארץ ובעולם וזכו לשבחי הביקורת.

פרק ראשון

״לואיזה. איפה הסיר שלך? אין לך סיר!״
 
ניסיתי למיין את ארגזי הבגדים בחניה המקורה כשאמא הציצה פנימה ונאנחה. ״מה הולך פה? את יודעת שאבא לא מצליח להגיע למכסחה עם כל הערימות שלך כאן.״
 
דווקא הזהרתי אותו לפני שדחסנו לשם את כל הארגזים, אבל הוא משך בכתפיו ואמר שיהיה בסדר. עכשיו ראיתי אותו מרחוק, יושב על כיסא נוח בתוך הדשא שצמח עד גובה המותניים בגינה הקטנה שלנו ופותח עוד פחית בירה. ״נורא חבל,״ הוא מלמל ולגם.
 
״האיש הזה מתכונן לסגר כל החיים,״ היא אמרה כשהנחתי ארגז על ארגז. ״יושב על התחת שתים־עשרה שעות ביממה וקם רק לאכול. קדימה, ברנרד! הגיע הזמן לדפוק! על הרגליים!״
 
״את חייבת להפסיק לקרוא לזה ככה, אמא. ואני חייבת להשתתף? אני צריכה לסדר את הארגזים האלה.״
 
״הטפלון היה שקט מדי בשבוע שעבר. אולי הפעם נשתמש בסיר לביצים עלומות ובכף מתכת. קדימה. לא נשאר הרבה זמן. את בסדר? את קצת חיוורת. יש לך חום?״
 
״אני בסדר.״
 
היא הביטה בי בפקפוק, הסתובבה ונכנסה הביתה.
 
הסתכלתי על ששת הארגזים המלאים בגדי וינטג׳, השלל מהמכירה הפומבית שהבאתי הנה לפני כמעט חודשיים. גררתי את דלת החניה החורקת עד שהיא נסגרה והלכתי לחפש סיר רועש יותר.
 
 
 
הגעתי לאנגליה במרס, כמנהגי ארבע פעמים בשנה, כדי לחדש את מלאי בגדי הווינטג׳ לדוכן שלי, ״דבש ועוקץ״. בדרך כלל נשארתי ללון אצל אמא ואבא וחזרתי לניו יורק כעבור שבוע, והבגדים הגיעו מאוחר יותר במכולה. ״מוזר. חברת המשלוחים טוענת שאי־אפשר לשלוח את המכולה שלי,״ אמרתי עכשיו להורי אחרי שבדקתי את המיילים. ״יש איזה וירוס.״
 
״תמיד יש איזה וירוס,״ אמר אבא. ״זה יעבור. שמעתי שגם חזירים נדבקים בזה, ואני לא רואה שהם נכנסים ללחץ.״
 
״שלא תעזי לחזור לניו יורק ולהשאיר את כל הארגזים האלה בחניה,״ אמרה אמא.
 
״בארגז הזה יש בגדים של שאנל,״ אמרתי. ״יותר הגיוני שאקנה לו כרטיס למחלקה הראשונה ואשלח אותו הביתה לפנַי.״
 
ישבתי על הטלפון עם חברת התעופה, חיכיתי שיחליפו לי כרטיס ותהיתי בפעם החמש־עשרה למה אף אחד לא עונה.
 
 
 
ואז התחיל הסגר.
 
והעולם נעצר.

ג'וג'ו מויס

נולדה ב־ 1969 וגדלה בלונדון. לאחר קריירה שכללה משרות כמו סדרנית בתחנת מוניות וקלדנית בכתב ברייל, היא למדה עיתונאות ועבדה במשך עשר שנים כעורכת חדשות וככתבת לענייני תקשורת ואמנות. היא גרה באסקס שבאנגליה עם בעלה העיתונאי ושלושת ילדיהם. ספריה נמכרו במיליוני עותקים בכל רחבי העולם וזכו לשבחי הביקורת. "הנערה שהשארתָ מאחור", "ללכת בדרכּךָ", ״אחד ועוד אחד", "החיים אחריךָ״ ו״מכתב אחרון ופרידה״ ראו אור אף הם ב"ידיעות ספרים" ונכנסו מיד לרשימות רבי־המכר.

עוד על הספר

בסגר עם לו ג'וג'ו מויס
״לואיזה. איפה הסיר שלך? אין לך סיר!״
 
ניסיתי למיין את ארגזי הבגדים בחניה המקורה כשאמא הציצה פנימה ונאנחה. ״מה הולך פה? את יודעת שאבא לא מצליח להגיע למכסחה עם כל הערימות שלך כאן.״
 
דווקא הזהרתי אותו לפני שדחסנו לשם את כל הארגזים, אבל הוא משך בכתפיו ואמר שיהיה בסדר. עכשיו ראיתי אותו מרחוק, יושב על כיסא נוח בתוך הדשא שצמח עד גובה המותניים בגינה הקטנה שלנו ופותח עוד פחית בירה. ״נורא חבל,״ הוא מלמל ולגם.
 
״האיש הזה מתכונן לסגר כל החיים,״ היא אמרה כשהנחתי ארגז על ארגז. ״יושב על התחת שתים־עשרה שעות ביממה וקם רק לאכול. קדימה, ברנרד! הגיע הזמן לדפוק! על הרגליים!״
 
״את חייבת להפסיק לקרוא לזה ככה, אמא. ואני חייבת להשתתף? אני צריכה לסדר את הארגזים האלה.״
 
״הטפלון היה שקט מדי בשבוע שעבר. אולי הפעם נשתמש בסיר לביצים עלומות ובכף מתכת. קדימה. לא נשאר הרבה זמן. את בסדר? את קצת חיוורת. יש לך חום?״
 
״אני בסדר.״
 
היא הביטה בי בפקפוק, הסתובבה ונכנסה הביתה.
 
הסתכלתי על ששת הארגזים המלאים בגדי וינטג׳, השלל מהמכירה הפומבית שהבאתי הנה לפני כמעט חודשיים. גררתי את דלת החניה החורקת עד שהיא נסגרה והלכתי לחפש סיר רועש יותר.
 
 
 
הגעתי לאנגליה במרס, כמנהגי ארבע פעמים בשנה, כדי לחדש את מלאי בגדי הווינטג׳ לדוכן שלי, ״דבש ועוקץ״. בדרך כלל נשארתי ללון אצל אמא ואבא וחזרתי לניו יורק כעבור שבוע, והבגדים הגיעו מאוחר יותר במכולה. ״מוזר. חברת המשלוחים טוענת שאי־אפשר לשלוח את המכולה שלי,״ אמרתי עכשיו להורי אחרי שבדקתי את המיילים. ״יש איזה וירוס.״
 
״תמיד יש איזה וירוס,״ אמר אבא. ״זה יעבור. שמעתי שגם חזירים נדבקים בזה, ואני לא רואה שהם נכנסים ללחץ.״
 
״שלא תעזי לחזור לניו יורק ולהשאיר את כל הארגזים האלה בחניה,״ אמרה אמא.
 
״בארגז הזה יש בגדים של שאנל,״ אמרתי. ״יותר הגיוני שאקנה לו כרטיס למחלקה הראשונה ואשלח אותו הביתה לפנַי.״
 
ישבתי על הטלפון עם חברת התעופה, חיכיתי שיחליפו לי כרטיס ותהיתי בפעם החמש־עשרה למה אף אחד לא עונה.
 
 
 
ואז התחיל הסגר.
 
והעולם נעצר.