אנה
"אנה, בואי אליי בסוף המשמרת! אני צריך להגיד לך משהו."
אני קושרת את הסינר סביב מותניי ועושה עוד סיבוב באולם לפני שיגיעו הלקוחות הראשונים. אני יודעת מה טוני עומד לבשר לי, שמעתי במקרה איזושהי שיחה אתמול. הגיע הזמן.
זה שלושה חודשים שאוֹבֵּרז' בּלאנש, האכסניה הלבנה, ניצבת בראש רשימת המסעדות הטובות בטולוז. כבר קרה בעבר שהגיע קהל סועדים גדול, אבל עכשיו המקום מפוצץ. אני לא מספיקה לפנות את השולחן וכבר מישהו מתיישב. אני לבדי במשמרת. טוני מואיל בטובו לעזור לי כשאין לו משהו אחר לעשות.
ביום שני שעבר, כשהגשתי קרם ברולה לשולחן מספר שש, האוזניים שלי נאטמו, הראייה היטשטשה והרגליים קרסו. המנה נחתה על ראשו של הלקוח, ואני — במשרד המנהל.
הוא קודם כול צרח, אבל אני רגילה, זה רק אומר שהוא דואג. יום אחד הוא התוודה בפניי שהוא Situs Inversus: הלב שלו נמצא בצד ימין והכבד בצד שמאל. מובן שגם התקשורת הפוכה.
"מה בדיוק עוללת, אנה?"
"לא עוללתי כלום, לא הרגשתי טוב."
"אבל למה עשית את זה?"
"כדי לעשות שמח, איזו שאלה! היה קצת רגוע הערב, לא?"
הוא פוגג את הכעס שלו באנחה ארוכה, ואחר כך עבר לשלב האוהד.
"טוב, והכול בסדר?"
"עכשיו יותר טוב, אני חוזרת לשם."
"תעזבי, אני אטפל בזה הערב. אבל תבואי מחר, טוב?"
"הייתה פעם שלא הגעתי?"
הוא חייך. אני ניצלתי את ההזדמנות.
"אני עייפה, טוני. אני מתקרבת לגיל ארבעים וכבר לא עומדת בקצב. יהיה נהדר אם תעסיק עוד מישהו."
"אני יודע, אני יודע, כבר אמרת לי. אבדוק מה אפשר לעשות."
הוא לקח את הטלפון והתקשר לאֵסטֶל, המאהבת שלו, כדי לומר לה שהוא היה שמח להיות בתחתונים שלה ברגע זה ממש. הסקתי שהשיחה שלנו הסתיימה.
פול השכן מסכים שאני צריכה להחליף עבודה. הוא חזר אל חנות הטבק של אבא שלו, וברור לחלוטין שבעיניו משׂרות מגיעות עם החסידות, ששינו את ייעודן ברגע שמלאכים ושושנים דחקו את רגליהן משוק התינוקות.
האמת היא שאין לי שום כישורים אחרים. אם כי למדתי לימודי תעודה בחשבונאות ובמִנהל. ביום האחרון של הבחינות גיליתי שאני בהיריון, ומכיוון שמתיאס הרוויח יפה וביושר, החלטנו שאני אתפנה לטפל בקלואה. שלוש שנים לאחר מכן, כשהתחילה ללכת לגן, פניתי לעשרות מקומות בבקשה לעבודה בהנהלת חשבונות ומִנהל. הצלחתי לקבוע רק ראיון עבודה אחד, שבמהלכו הבנתי שהחסרונות שלי רק מצטברים והולכים: לא היה לי שום ניסיון, הענקתי לעצמי חופשה של שלוש שנים כדי להשתעשע לי עם תינוקת, והייתה לי החוצפה לענות "לא" לשאלה "האם מישהו יוכל לטפל בילדה שלך במקרה חירום?". לא היה לי שום סיכוי נגד המוני המועמדים המיומנים ומרובי הדיפלומות, שמה שעמד בראש סדר העדיפויות שלהם לא גדל אצלם ברחם.
לכן הסכמתי להצעה של טוני, חבר של מתיאס שהייתה לו מסעדה. בשבע השנים הראשונות עבדתי רק בצהריים, וכך יכולתי לבלות עם הבנות שלי. עד שלא נותרה לי ברירה והייתי חייבת להוסיף משמרת בערב.
אני מורידה את התריס ושומעת את טוני צועק אליי מהמשרד. אני מצטרפת אליו ויושבת מולו.
"את יודעת שאני מאוד אוהב אותך, אנה."
Situs Inversus. זה מתחיל להישמע רע מאוד.
"כמה זמן את כבר עובדת, עשר שנים?"
"ארבע־עשרה."
"ארבע־עשרה, איך שהזמן טס. אני עוד זוכר את ההתלמדות שלך, היית כולך..."
"תגיע לעניין, טוני."
הוא מעסה את רקותיו בקצות האצבעות ונאנח.
"אסטל פוטרה מהעבודה, ואני רוצה להעסיק אותה."
"אה! איזה מזל, הייתי בטוחה שרצית לבשר לי בשורה רעה. אני מודה שאין לי מושג אם זה אכן רעיון המאה בכל הנוגע לאשתך, אבל זו כבר הבעיה שלך. מתי היא מתחילה?"
הוא מנענע את הראש.
"אני רוצה להעסיק אותה במקומך, אנה."
למידע הזה נדרשו כמה וכמה שניות כדי לפלס את דרכו בתוך המוח.
"מה זאת אומרת, במקומי? אבל אתה לא יכול לעשות את זה!"
"אני יודע, אין לי שום סיבה לפטר אותך, אם כי כשמחפשים תמיד מוצאים משהו. אבל אני לא אעשה לך את זה כי לא מגיע לך. יש לי הצעה בשבילך: ניפרד כידידים, נחתום על הסכם ואתן לך מעטפה קטנה כאות תודה."
אין לי מושג כמה זמן נשארתי שם בלי היכולת להגיב. די זמן כדי לחשוב על כל החשבונות שכבר עכשיו אני לא מצליחה לשלם. די זמן כדי לדמיין את המקרר עוד יותר ריק ממה שהוא עכשיו. די זמן כדי להבין שהשיחות מהגובים יוכפלו. די זמן כדי לתאר לעצמי את המבט על פני הבנות כשאודיע להן שאימא שלהן מובטלת.
"אז מה את אומרת?"
אני מסיטה את הכיסא לאחור וקמה.
"לך להזדיין, טוני."
