החיים ברחובות רמלה של שנות השבעים לא נועדו לרכי לבב. כילד הפכת מהר מאוד לטורף או לקורבן. האלימים, המופרעים, הנחושים, אלה שחנן אותם האל במנת משכל גבוהה מן הממוצע ואלה שהתמזל מזלם להיוולד למשפחה שניזונה מפשעים קטנים ובינוניים, היו הטורפים. כל השאר בילו את חייהם האומללים בפחד ובמתן שירותים לאחרים שתפסו מקום מעליהם בשרשרת המזון.
החלכאים והנדכאים, שהסתפקו במיקום משפיל בתחתית הפירמידה, נהנו מעליונות מסוימת רק על קבוצה מצומצמת אחת — האשכנזים. בודדים בלבד השתייכו לקבוצה הנדירה הזאת בעיר המתפוררת, שבה אנשים שכחו את אלוהים והוא בתמורה זנח אותם.
וכך מוצא את עצמו יורם גורנשטיין — ילד אשכנזי, ורוד ועגלגל, שזה עתה הגיע למצוות — גורר את רגליו מבית הספר לביתו בתום יום שבו כבש את ספסל הלימודים, אך לא למד בו דבר. השיעור האמיתי חיכה לו בהמשך הדרך. שמש הצוהריים קפחה על פדחתו שצימחה פלומת שיער אדומה, קצוצה וקשה כשטיח של מפתן דלת.
המרחק מבית הספר לביתו לא עלה על קילומטר ומחצה, אולם השיקול באיזו דרך לבחור היה קשה במיוחד.
במשעול האחד היה עלול לפגוש את חבורת זילבאווי, ילדי משפחת אוספי גרוטאות וברזל, שכל עניינהּ בחיים היה לבזוז ילדים רכים בדרכם חזרה מבית הספר מדמי הכיס שלהם ומהסנדוויץ' או מהפרי שנותר בתיקם. כשלא מצאו שלל בתיק של קורבנם, כילו בו את זעמם במכות, כדי שיזכור — בפעם הבאה שיבחר בדרך הזאת, יש עלויות למעבר — מס דרכים שעליו לשלם.
בנתיב השני היה סיכוי גבוה לפגוש את זמי המטורף. אף אחד לא ידע מהיכן בא השם הזה, האם היה זה קיצור של זעמי או שזה סמי עם ז' בהתחלה. בכל אופן, מדובר היה בבחור אכזר במיוחד מסוג הפסיכופתים, שטובלים חתולים חיים בבנזין ומדליקים אותם רק כדי ליהנות ממופע האימים של החיה הנשרפת, רצה ומתפתלת בלהבות אל מותהּ. הוא היה מפשיט ילדים קטנים (ויש הטוענים שעשה אף יותר מזה) ונותן להם לחזור עירומים לבתיהם.
עמדה בפניו גם האפשרות להסתכן בדרך השלישית, זו שעברה בתוך אזור משכנן של שתי כנופיות רחוב שסחרו בסמים, ומדי פעם נלחמו ביניהן על שטחי מחיה, ואבוי היה לו למי שנקלע לאזור בזמן מלחמה, אפילו אם היה זה ילד שאך עתה מלאו לו שלוש־עשרה.
היום הוא החליט שלא לקחת סיכון, ובמקום ללכת באחת משלוש הדרכים בחר ברביעית שהייתה הדרך הארוכה ביותר הביתה. העובדה שהחלטה זו שילשה את המרחק לביתו לכדי חמישה קילומטרים, לא עמדה מול הפחד שחש הבוקר, כשמעין צינה חוללה וטיפסה במעלה עורפו, מבשרת כי משהו רע עתיד להתרחש.
חצי שעה אחרי שיצא מבית הספר, כשעבר ליד החורבה הנטושה ששימשה מחסה לנרקומנים ולדרי רחוב, שמע קולות מצוקה בוקעים מבעד לחלונות השבורים במבנה המתפורר.
החיים הקשים ברחובות לימדו אותו להתעלם מקולות שכאלה ולהאיץ את צעדיו במנוסה מעניינם של אחרים.
ענן האבק שעטף את הבניין החרב, שברי הזכוכית בחלונותיו שהזדקפו והתחדדו כניבי טורף, והקולות המשתנקים של צרחות חנוקות טמנו בחובם בשורות רעות.
הוא רצה לברוח, לרוץ אל ביתו ולשקוע בספרים שהיוו מקלט ומפלט לנפשו, אך משהו לכד את מבטו. בזווית העין, מבעד לפתח הפרוץ בחזית החורבה, ניבטו אליו זוג עיניים גדולות, כחולות, במבט מתחנן וקרוע. כף יד מטונפת, גדולה ושעירה חסמה את פיהּ הנאנק במצוקה.
הייתה זו ילדה שלא מלאו לה יותר משלוש־עשרה או ארבע־עשרה שנים. הם היו שלושה, שני נערים בני שש־עשרה לערך ששימשו קהל לגבר שנראה היה כבן שלושים.
האיש השמן, השעיר שעמד בגבו אליו, במכנסי שק שמוטים ובגופייה בלויה, אחז בראשה בחוזקה, מתעלם מפרפורי ידיה העדינות ומפיתולי גופה הדקיק. נראה היה שמצוקתה רק שימשה דלק לאחיזת ידו האיתנה על פיה.
תמשיך ללכת, תברח! תמשיך ללכת, תרוץ, אל תסתכל לאחור! הדהד קול ההיגיון בראשו הכתום, בידיעה ברורה שהשלושה עומדים לצלק את הילדה השברירית לנצח, אולי אפילו להרוג אותה אחרי שיפיקו הנאה סדיסטית מגופה הקטנטן.
תמשיך, תמשיך, אל תחשוב! זה היא או אתה — הקול בראשו המשיך להפציר. הוא הגדיל את צעדיו בניסיון להתחמק ולברוח ממצפונו כשזעקה כשל חיה פצועה קרעה את השמיים, יללה של ממש. הוא הרגיש את הרטט בבטנו, את החבטה בחזהו. הוא עבר לדום, נשימתו נעצרה אף היא.
אולי רק יפריע להם, אולי כשיראו שיש עד ראייה למעשה, יפסיקו לפרק זמן קצר, לרגע חסד שייתן לילדה הזדמנות לברוח, לנוס מגורל כה אלים.
לא הייתה זו החלטה, רק תגובה אנושית של רגע בלי מחשבה. הוא הסתובב ורץ אל תוך המבנה החרב בכוחות שלא ידע שיש לו.
בכניסה אסף בשתי ידיו ברזל זווית חד־קצה כרומח, שהיה מונח בפינת החדר, איתו פרץ אל תוך החלל המרכזי ששימש פעם, בימיו הטובים של המבנה, כטרקלין או כחדר אוכל. שני הנערים עמדו בגבם אליו והתבוננו בתשומת לב מיוחדת בגבר הגוהר במכנסיים מופשלים מעל לילדה הקטנה, שהתפתלה כמו תולעת דרוסה תחת מגף כבד.
האוויר בריאותיה אזל תחת הכובד והמצוקה, שפתיה האדומות הכחילו, ונראה כאילו כל כוחה הושקע במאמץ להביא מעט חמצן אל גופה לפני שתיפח את נשמתה.
הצחנה עמדה באוויר, ריחות של שתן וצואה, אבק וריקבון מילאו את החדר. לניחוחות המזוויעים נוסף ריח הזיעה שניגרה על גופו השמנוני של הגבר הגוהר.
"תפסיקו! תעזבו אותה!" צעק יורם בכל הכוח שהצליח לגייס, אך קולו המתחלף, כקולות של מתבגרים רבים בני עשרה, נשמע יותר כצווחה צייצנית מאשר צעקה. התוצאה הייתה יותר מצחיקה ממאיימת.
הגבר התרומם, הרים את מכנסיו וקשר את חגורתו מעל לגופייה. בגדיו המטונפים היו בלויים ומרופטים. קווצות השיער הרטובות מזיעה שדבקו לעורו וכיסו את כל ראשו, פניו וגופו, שיוו לו מראה של פרימט שחור.
"אני רואה שיש לנו עכבר בבית..." נהם השעיר.
"תעזבו אותה! תעזבו אותה!" המילים נצעקו בהנפת הברזל מעל ראשו. דמעות של פחד התפרצו מעיניו וזלגו על לחייו. יורם לא מצא מילים אחרות לזעוק. הוא היה במצוקה אמיתית. הילדה הישובה על הרצפה, גררה את עצמה ונדחקה לפינת החדר, אוספת וחובקת את ברכיה אל חיקה בשתי ידיים רועדות, ממררת בבכי תוך שאיפות עמוקות וקולניות. רק עכשיו מצאה את האוויר שאחריו תרה בטירוף לפני שניות אחדות. שריקות חולניות בקעו מגרונה התפוח מחנק.
הגבר השעיר ניתר אל יורם במהירות מפתיעה נוכח ממדיו המגושמים. הברזל הונף, אבל לא במהירות ובנחישות הדרושות במצבים שכאלה. עוד בטרם הגיע הברזל ליעדו, הלם הבבון בכל כוחו בפניו של יורם. קול פצפוץ עז נשמע כשלסתו נבקעה ושן שבורה ניתזה מפיו.
יורם נפל הלום לחלוטין מעוצמת ההתקפה. ראשו פעם בחוזקה. נוזל חם וצמיגי מילא את פיו וניגר על סנטרו. הוא כרע על ארבע והתבונן בהלם בשלולית הדם, שהלכה וגדלה לנגד עיניו על רצפת החדר.
"עכשיו תלמד מה עושים לעכברים שמפריעים לי ליהנות בבית שלי", נהם הבבון השעיר. הוא נעמד כשני מטרים מאחורי יורם שעדיין כרע על ברכיו, התקדם במרוצה כמו שחקן כדורגל שבועט כדור עונשין לשער ריק, הניף את רגלו השמאלית העצומה ובעט בכל כוחו באשכיו של יורם. רעש החבטה של נעל גסה המנתצת את חלציו של יורם, מרסקת אשכים ואגן, זעזע את כותלי החדר. גופו הקטן הושלך קדימה כבובת סמרטוטים.
האור בחדר כבה, כך גם הרעש והריחות.
הוא שקע במהירות...
טובע בתוך העלטה.
*****
עיניו שהיו חתומות מזה שבוע ימים, נפקחו ונסגרו במצמוץ עפעפיים עצבני, כמו כנפי פרפר שנלכד במים. תאורת הניאון המרצדת ניסתה ללא הצלחה להפיח חיים בקירות הירקרקים ובתקרה הגבוהה של החדר. אימו נמנמה על כיסא ליד מיטתו. היה שם בחור נוסף שאותו לא הצליח לזהות במבט ראשון. הוא הזדקף במהירות, מרעיד את מיטתו המקרקשת. הדקירה החדה במפשעתו יחד עם הכאב העצום בראשו סחררו אותו והפילו אותו בבת אחת בחבטה עמומה חזרה למצעים הסתורים ספוגי הזיעה.
אימו ניעורה בבהלה, זינקה אל מיטתו כלא מאמינה, ליטפה את ראשו בעין דומעת ולחשה אל פניו החבושים:
"ילד שלי, כבר חשבתי שאיבדתי אותך. פחדתי שלא תתעורר..."
"איפה אני?" רק עכשיו הרגיש שסנטרו חבוש באופן שלא אִפשר לו לדבר בבהירות. המילים התגלגלו מפיו עמומות כמו היו עטופות בצמר־גפן.
"אתה בבית החולים סרפנד, מה שקוראים פה אסף הרופא, אתה כבר שבוע כאן. נפצעת קשה בפנים. נשברה לך הלסת, חלק מהשיניים..." היא היססה לכמה שניות, התקרבה אל פניו כלוחשת סוד.
"נפצעת קשה גם שמה למטה", תוך שהיא מפנה מבט ומהנהנת אל אזור מבושיו.
רק עכשיו שם לב לחבישה העצומה שעטפה את אגן ירכיו.
"מה הוא עושה פה?" יורם סימן בעיניו לכיוון הנער שעמד בפינה. רק עכשיו זיהה אותו כאחד מהשניים שהיו עם השעיר.
הנער היה מכונס בבושה בפינת החדר, ידיו תחובות בכיסיו, מבטו מושפל אל רצפת הווניל האפורה.
"זה מיכאל, הוא זה שהביא אותך לאמבולנס. הוא למעשה הציל אותך. אם הוא לא היה עושה את זה בזמן, היית... היית..."
יורם היישיר מבט למיכאל בעיניים בוערות.
"אני רוצָה להגיד לך שמאז שאתה פה, הוא לא עזב את המיטה שלך כל השבוע. הוא ישן פה, אוכל פה, עושה בשבילנו כל מה שאנחנו מבקשים ממנו."
בימים הבאים למד יורם, שהפגיעה באשכיו הייתה כה קשה שלא יוכל להביא ילדים לעולם, וספק אם יוכל לתפקד מינית כשיגדל. עוד למד כי מיכאל שהיה שותף לפשע של השעיר, הציל את חייו ונשבע לעמוד לצידו לעד. מיכאל סיפר לו שהשעיר הוא אלכוהוליסט ואנס אלים במיוחד, המתגורר בחורבה ומטיל את אימתו על כל תושבי השכונה.
*****
שלושים ימים נוספים נדרשו כדי שגופו של יורם ישוב לאיתנו. הוא יצא את בית החולים צולע וכואב, אבל זקוף ונחוש כמו שלא היה מעודו. מיכאל כהרגלו בחודש האחרון נגרר בעקבותיו כמו צל.
הוא ניגש לחנות המשקאות וקנה בקבוק ערק זול. משם שׂם פעמיו לחורבה, ואחרי שווידא שהשעיר נמצא במקום, הניח את בקבוק המשקה בפתח וצעק במלוא גרונו קללה עסיסית אל תוך המבנה.
הוא ומיכאל מצאו מסתור מאחורי מבנה סמוך, ישבו וצפו במתרחש. השעיר דידה החוצה בחֵמה, מביט ימינה ושמאלה בחיפוש נזעם אחרי מי שהעז לגדף כך בביתו.
מראה המשקה הצליח להפיס את דעתו מההפרעה. הוא הרים את הבקבוק, בחן את התווית, פתח את פקק המתכת במהירות, ואחרי שהריח את שפת הבקבוק, עירה אל גרונו כשליש מתכולתו בלגימה אחת.
נראה שאיכות המשקה, או לפחות מידת החריכה שהעניק לגרונו, נשאה חן בעיניו שכן הוא חייך לבקבוק, חושף סדרה עקומה של שיניים מרקיבות, חלקן נפקדות. כשהסתובב ודידה בחזרה אל מושבו בתוך החורבה, הצמיד את פיית הבקבוק לפיו לנשיקה ארוכה נוספת. הוא לא היה זקוק ליותר מחמש דקות כדי לסיים את כל יתרת המשקה.
"יופי", אמר יורם ספק לעצמו ספק למיכאל שצפה במחזה במבט תוהה, "אני חייב אותו שיכור."
שעה לאחר מכן יצא יורם מתחנת הדלק הסמוכה, בידו דלי ובו עשרה ליטרים של בנזין. משקל הדלי המלא הכביד על אגנו הדואב, אך הוא לא הסכים לקבל עזרה ממיכאל שהשתרך אחריו במבטים מלאי סימני שאלה. בכניסה לחורבה מצא את השעיר שקוע בשינה על אותו מזרן מטונף, שבו גהר מעל לילדה אך לפני חודש שיכור כלוט.
הוא התחיל למזוג את הדלק על רגלי השעיר לאט, בעדינות, לא בבת אחת, מנסה לשמור את המפלצת רדומה. כשהגיע הדלק לאזור חלציו, הראה הנם סימני יקיצה ראשונים. יורם האיץ את השקיית גופו עד חזהו. כל תכולת הדלי הייתה ספוגה עכשיו בבגדיו, בשערות גופו וביצועו של גוש הבשר שניעור בבהלה.
מיכאל צפה במתרחש מפתח הדלת, ספק מרותק, ספק מבוהל ממה שעתיד לבוא.
הגבר השעיר היה מבולבל מהרטיבות השמנונית ומריח הבנזין החריף שעטף אותו, אבל יותר מכול הוא היה מבוהל נוכח המבט הכחול הקר בעיני המתבגר שעמד מולו. הוא זיהה את מי שהפריע לו באמצע אונס הילדה.
"אז מה, עכבר," נהם בלגלוג בקול סדוק וצרוד מאלכוהול ושינה, "לא הספיק לך מה שקיבלת ממני לפני חודש?! באת אליי כדי שהפעם אני אגמור עליך את העבודה?!"
יורם לא הראה כל סימן של פחד או של טרדה. הוא היה קר כקרח, נחוש לסיים את המשימה שהתחיל.
"אתה יודע שלפני חודש לימדו אותנו בבית הספר על ביעור חמץ? אז עכשיו, כשהגעתי לבר מצווה, החלטתי לעשות את המצווה הראשונה שלי ולבער את החמץ במקום הזה. לשרוף את הזבל..."
"מה?! אתה דפוק?! על מה אתה מדבר?" הקול השמן שלו שבדרך קבע היה עבה ומחוספס משתייה מופרזת, עודף משקל ועישון כבד, נשמע עכשיו גבוה ולחוץ במיוחד.
יורם הדליק גפרור, הסתכל עמוק אל תוך עיני האיש הגדול שמולו, שהשיב לו במבט מבועת לחלוטין, כמעט מתחנן.
"על זה אני מדבר..."
יורם השליך את הגפרור לרגליו של השעיר. האש זינקה במהירות מרגליו אל מכנסיו, משם טיפסה אל הגופייה שלגופו, חורכת את עורו ואת בשרו. האיש השתולל כאחוז דיבוק.
זקני העיר יעידו, כי מעולם לא נשמעו צרחות כאב שכאלה ברחובות העיר. יש שטוענים כי בעיר העתיקה, שהייתה מרוחקת קילומטר ומחצה מהחורבה, יצאו אנשים לחצרות הבתים לשמע זעקות האימה.
היו אלה דקות ארוכות שבהן התפתל השעיר בתנועות ידיים חסרות רסן. להבות האש אחזו במזרן תחתיו, אחזו בבגדיו, בשערות גופו ובראשו.
הוא ניסה לקלף את בגדיו שדבקו לעורו הבוער, הוא צרח וצרח וצרח ללא לאות. צרחותיו הרעידו את כותלי החורבה, עיניו נצרבו בלהבות, תעלות אפו וגרונו נמלאו להבות אש עד שלבסוף קרס ומת.
גופתו שרופדה בכמות לא מבוטלת של רקמות שומניות, המשיכה לבעור עוד זמן ממושך.
כל אותו זמן עמד יורם דומם מול המחזה, שלא הוסיף ולא גרע מאומה ממצב רוחו. הוא בחן בסקרנות רבה את הגופה המתכלה לנגד עיניו. מיכאל שצפה מן הצד במופע האימים, לא אזר את הכוח הנדרש לכלוא את תכולת קיבתו, הסתובב והקיא את נשמתו לכל עבר.
אומרים שהסיר מסריח מהתבשיל האחרון שנחרך בו. ריחו של השעיר השרוף פשט בחלל החורבה, ברחוב ובשכונה כולה. ריח החריכה החזק דבק בגופו של יורם כמו נגע, כך גם ברוחו. הריח ילווה אותו כל ימיו ויזכיר לו את השעיר שהיה לו חומר לבעירה, בעירה אשר תלווה אותו כל חייו.
שעה לאחר מכן נכנס יורם לביתו. אימו שהייתה מבוהלת נוכח פניו המפויחים, שאלה אותו לפשר העניין. "זה שום דבר", השיב, "ואימא, מעכשיו אני רוצה שתקראו לי רמי."
השמועה על מותו של השעיר פשטה בעיר שפלטה אנחת רווחה, כאילו נפטרה מגידול סרטני שגדל בקרבהּ. כשרמי עבר ברחובותיה, שובל לחשושים ליווה את צעדיו. אף אחד לא שאל. אף אחד לא רצה להיות מעורב. המשטרה פטרה את עצמה בטענה שהקורבן נרדם על המזרן הספוג באלכוהול, כשסיגריה בוערת בידו.
עולם כמנהגו נהג.
דבר אחד השתנה. מכאן ואילך לא היה עליו לבחור את הדרך הבטוחה הביתה. אף אחד לא העז לעמוד בדרכו של האשכנזי העגלגל, אדום השיער וכחול העיניים שהסתובב בעיר באין מפריע, עטוף בניחוחות מזרי פחד, מלווה במיכאל שהיה לו לחייל.
